פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

אני גרושה 3 שנים ויש לי ולגרוש 3 ילדים משותפים: 17,14,6. הגרוש מתחתן חתונה גדולה ורבת משתתפים ומעוניים שהילדים יהיו נוכחים בחתונה. היחסים של הילדים עם בת זוגתו טובים. הגדולים מעוניינים ללכת אך לגבי הקטנה אני מתלבטת אם זה יהיה נכון בשבילה שתהיה בחתונה? האם זה לא יפריע לה? מה דעתכם? אנא תשובתכם בהקדם מאחר ואני אובדת עצות. תודה

שלום, הבן שלי בן שנה עוד מעט והתחיל שבוע שעבר ללכת לגן. חשוב לציין שהתחלנו בהדרגה עם זמן הסתגלות. הפרידות מאוד מאוד קשות בבוקר. הוא בוכה ותופס בנו חזק ולא מרפה. לאחר שאנו הולכים הוא נרגע אך כשבאים לקחת אותו מתפרץ בבכי. מהרגע שנכנס לגן וחווה זאת כל בוקר. הוא לא מסכים ללכת לאף אחד שהוא לא ההורים ועושה סצנות מאוד קשות. רציתי לדעת איך אפשר להקל עליו לעבור את התקופה הזאת. והאם יכול להיות איזה נזק רגשי תודה

היי אהוד תודה על התגובה. זהו בני הבכור ואותן תגובות יש לילד גם כשאביו לוקח אותו. חשוב לציין שהבכי הוא רק בפרידה ובמפגש חזרה מהגן. במהלך היום הוא בסדר גמור לפי דברי המטפלות. ובנוסף אחהצ הוא ממש בלחץ שמישהו נמצא איתנו שהוא לא ההורים

אני סבתא לילדה בת 8 ולאחותה בת ה שנתיים. בהרבה מאוד מקרים כאשר נכדתי בת ה 8 מבקשת משהו ולא מקבלת בהתחלה היא מתחילה לנדנד וכאשר אומרים לה לא היא ממש "יוצאת מדעתה", נעלבת ונהיה סרט שנמשך כמה שעות. זו תופעה שחוזרת על עצמה ואף אנחנו מזהים מתי זה הולך לקרות. יש לציין שזה קורה אצלנו ואצל הוריה לטענתם זה לא קורה. לדוגמה לקחנו אותה לסרט ואז היא רצתה גלידת קפה ולא הסכמנו והצענו לה גלידה בטעם אחר וכלום לא עזר ושעות של בכי.יש לציין שהיא כל הזמן רוצה לישון אצלנו ואנחנו רק שמחים שהיא באה. מה הסיבה ומה עלינו לעשות?

בני ילד מפותח מאוד מבחינה קוגנטיבית וריגשית מאוד מודע למתרחש סביבו עם קושי מסויים בויסות רגשי המתבטא בהתפרצויות זעם בינוניות קלות מול סירוב שלנו ובמעברים. כאשר הלבשתי אותי אחרי המקלחת ונישקתי אותו על פניו הוא ביקש ממני "אמא תני לי נשיקה בבולבול" אמרתי לו שזה איבר פרטי אינטימי שרק לו מותר לגעת ולא נותנים שם נשיקה, בנוסף שאלתי אותו אם מישהו אמר לו את זה או ביקש ממנו הוא אמר לא זה הבולבול שלי רוצה הדבר עורר בי חרדה ואשמח לשמוע אם זה יכול להעיד על פגיעה כלשהי

שלום, יש לנו תינוק בן חודשים וחצי וילדה בת שלוש וחצי. לאחרןנה החלה להתנהג נורא- כועסת,צועקת, בוכה, מתעקשת על כל דבר ורבהאיתנו. ידענו שיש לצפות לכך עם השינוי שחל בבית אבל אנחנו מוצאים את עצמנו אובדי עצות איך לנהוג איתה. משתדלים לתת לה המון תשומת לב ואהבה, ובו זמנית לשמור על הגבולות שחשובים לנו ולא להיכנע לכל דרישה שלה (ויש הרבה לאחרונה). מוצאים את עצמנו בעימותים איתה על כל דבר קטן ומחפשים עצה- איך לנהוג איתה? וכמו כן, מתי אפשר לצפות לרגיעה???

הי היא חוזרת מהגן בארבע, לפעמים כבר בדרך הביתה מתחילה לעשות הצגות ( מבקשת ללכת לחבר מהגן למשל ובוכה אם אי אפשר), לפעמים אחר הצהרים עובר בסדר אך מתנגדת לבוא לאכול ארוחת ערב או למקלחת

בעצם אנחנו מרגישים שעל כל דבר קטן היא בודקת אותנו, ואם היא מקבלת תשובה שלילית היא מגיבה בעוצמה שלא היתה קיימת קודם. השאלה אם לייחס את זה להולדת האח, או שזה שלב בהתפתחות שלה. אני רוצה לציין שכלפי התינוק היא מפגינה חיבה רבה, מנשקת ומחבקת לא מפגינה כלפיו רגשות שליליים.

בתי בגיל ההתבגרות. אינה משתפת אותי כלל בעובר עליה, השיחות ביננו ביוזמתי בלבד, כאשר ברובן אני זו שמדברת והיא שותקת. בכללי אנחנו מדברות מעט מאוד בשל חוסר שיצוף הפעולה שלה. כאשר העליתי בפניה את הנושא אמרה שאני מציקה עם השאלות שלי על החיים שלה וחטטנית לגביה. כיצד אני יכולה להגיע למצב שבו היא תשתף אותי ותתיעץ איתי ביוזמתה? ושאלותי לא יחשבו כחטטנות ביעניה? תודה.

אנחנו גרושים מזה שנתיים וחצי הורים לארבעה שני מתבגרים ושניים קטנים. לאחרונה חלה התקרבות ביני לבין הגרוש שלי בעקבות קשיים רבים עם הילדים. התקרבות לא באינטימיות אלא הוא בא הרבה פעמים לבדוק מה עם הילדים מתקשר אלי המון מזמין אותי לארוחות שישי ולהצטרף לטיולים כשהם יוצאים. יש לו חברה מזה שנתיים כבר ובמקביל הוא נוהג ומרשה לעצמו לטפח את הקשר בינינו. לאחרונה ביקשתי ממנו להוריד הילוך כי נראה לי כי זה מטפח בילדים תחושת תקווה שאולי הוריהם יחזרו ובמיוחד בבכור הוא טוען שהיחסים בינינו הטובים לכאורה רק עוזרים להם ואני טוענת ההיפך האם נכון לשים גבולות ברורים?האם יחסי סימפתיה בין ההורים וקשר טוב מדי יכול לבלבל ולהטעות את הילדים ולפיכך ליצור בעיות התנהגותיות אצל הילדים? רציתי לשמוע חוות דעת מקצועית וגם אם למישהו יש נסיון בסיפור דומה.תודה

שלום, בתי בת 3 והתחילה לאחרונה להרביץ בגן מידי פעם גם לי אומרת די כועסת ומרביצה בגן היא כל הזמן מרביצה לאחרונה בעלי מעניש אותה ולא נותן לה לשחק במשחקים מסבירים לה שאנחנו כועסים 1. איך נכון להעניש/להסביר בכדי שתבין ולא תעשה את זה? 2.איך מלמדים אותה לא להרביץ ? תנו לי דוגמאות אשמח מה לעשות או לא לעשות לא רוצה להזיק לה לעזרתכם אודה תודה קרן

בדיקה

תודה רבה על התגובה היא לא בת יחידה זה גן פרטי יש בערך 20ילדים היא לאחרונה התחילה לשלוט ולהרביץ בלי סיבה היא בבית מתנהגת בסדר כשנוסעים לאחי היא פתאום מרביצה גם לאחיין שלי בלי סיבה. אני מבינה שצריך להציב גבולות במה זה מתבטא ואשמח לדוגמא.איך נכון להתמודד ומה נכון לעשות?

שלום רב, אני בת 36 נשואה לבן 32 2 בני 2.7 ו4 חודשים. שניינו עובדים קשה מאוד הוא חוזר מאוחר כמעט כל השבוע ורואה את הילדים רק בשבת ואני במשרה מלאה וללא עזרה מאף אחד מוציאה את הילדים מהגנים ב5 ואיתם כל הערב כולל כביסות קניות הכנת אוכל תקתוק של הילדים והבית אבל לבעלי יש שריטה לגבי ניקיון הבית והוא חושב שאני לא מנקה מספיק עד כדי כך שהוא מנקה מדי פעם למרות שהוא גמור (קם ב5 חוזר ב11 בלילה ובשישי חוזר ב6 בערב!!) הוא יעדיף שלא יהיה אוכל בבית העיקר שיהיה נקי ואני להיפך. אתמול הוא יצא מדעתו וצעק כמו משוגע לידי וליד הילדים כשהכנתי ארוחת ערב(במקום שיהיה נחמד עד שהוא הצליח להגיע טיפה יותר מוקדם הוא מתנהג מגעיל). הבן הגדול אמר לי שהוא נבהל ממנו באותו רגע ועניתי לו שהוא צודק כי באמת אבא מבהיל. זה קורה לאחרונה לעיתים קרובות שהוא משתולל ככה ולי זה לא מתאים זה מרחיק אותי ממנו ואני לא מקיימת אתו יחסי מין עוד מלפני הלידה בעיקר מהסיבה הזו כעונש אמרתי לו שאני מסכימה שיקבל שרותי מין בחוץ. הכאב הכי גדול פה זה שהילדים רואים ושומעים הכל וזה לא מתאים לי בכלל. אני לא רוצה להסיט אותם נגדו אבל זה קרוב מאוד פעם אמרתי לבן שלי שהוא מתנהג כמו היטלר ליד בעלי ובעלי יצא מהבית והלך לישון אצל אמו.עולים גם מדי פעם נושא הגירושין אבל אני יודעת שזו לא סיבה להתגרש וכי יש אפשרות להתגבר על המכשול הזה, השאלה איך אשמח לקבל ממך טיפים מקצועיים. תודה

אנחנו גרושים מזה שנתיים וחצי הורים לארבעה שני מתבגרים ושניים קטנים. לאחרונה חלה התקרבות ביני לבין הגרוש שלי בעקבות קשיים רבים עם הילדים. התקרבות לא באינטימיות אלא הוא בא הרבה פעמים לבדוק מה עם הילדים מתקשר אלי המון מזמין אותי לארוחות שישי ולהצטרף לטיולים כשהם יוצאים. יש לו חברה מזה שנתיים כבר ובמקביל הוא נוהג ומרשה לעצמו לטפח את הקשר בינינו. לאחרונה ביקשתי ממנו להוריד הילוך כי נראה לי כי זה מטפח בילדים תחושת תקווה שאולי הוריהם יחזרו ובמיוחד בבכור הוא טוען שהיחסים בינינו הטובים לכאורה רק עוזרים להם ואני טוענת ההיפך האם נכון לשים גבולות ברורים?האם יחסי סימפתיה בין ההורים וקשר טוב מדי יכול לבלבל ולהטעות את הילדים ולפיכך ליצור בעיות התנהגותיות אצל הילדים? רציתי לשמוע חוות דעת מקצועית וגם אם למישהו יש נסיון בסיפור דומה.תודה

שלום רב שמי הוא תהל ואני אמא ל תאומים בני שנה וחצי וילדה בת שלוש. הילדה בגן עד 16:30 והתאומים בבית עם אמא שלי. אני חוזרת בסביבות 16:00 ומשם מתחיל הבלאגן... אני נקרעת בין המשימות בבית והילדים. מאוד חשוב לי להשקיע ריגשית בהם אבל אני לא מצליחה "להתפצל" מאוד קשה לי לעשות פעילות משותפת בגלל הפרש הגילאים. אחרי ארוחת הערב בכלל מתחיל הכאוס, התאומים שאחרי מקלחת נכנסים לאווירת שינה בסביבות 7, כאשר אחד מהם נרדם לבד והשני צורח בכל פעם שאני זזה ממנו וככה זה גם בלילה, במקביל הגדולה שישנה צהריים בגן משתוללת ומאוד מקשה בהרדמת הקטנים וכמובן שהיא צודקת כי גם היא רוצה תשומת לב. איך אני משלבת ביניהם ועונה על הצרכים שלהם והכי חשוב איך אני יוצרת אווירה רגועה בשעת השינה. אשמל לקבל את דעתכם תודה מראש

בתי בת 7 משקרת המון וממציאה דברים , כשהיא עושה דברים לא טובים בגן ואני שואלת אותה על זה היא ישר מכחישה ורק אחרי שיחה ארוכה היא מודה אך לא מדברת ומשתפת בפרטים , אם היא עושה דברים שהיא יודעת שהם אסורים כמו למשל לקחת דברים או ממתקים מילדים בגן , היא מסתירה זאת ואני מגלה מאחרים , גם כשאני מדברת איתה היא לא פתוחה ולא מסבירה למה היא עושה זאת , ילדה בת 7 למה צריכה לשקר ??

שקרים בגיל הילדות נועדו כדי שתסבירי לה את האחריות של השקרים. שאסור לשקר בעיקרון, למרות שאיך תסבירי את זה לילד כשפריגת מרשים לעצמם לקרוא למיץ טבעי ובסוף אין בו שומדבר טבעי

בוקר טוב, יש לי שלושה בנים, שניים קטנים בגילאים 4 ו- 5. כרגע הקטן נמצא בגן של גיל 3-4 והגדול בטרום חובה . יש לי 2 שאלות /התלבטויות: 1) האם זה נכון ששניהם בשנה שעברה יהיו באותו הגן ? אציין כי הם בקשר מצויין ולא תלותיים אחד בשני... שניהם שונים זה מזה מאוד. הגדול קצת חסר ביטחון ורגיש והקטן בעל ביטחון עצמי גבוה וכן עצמאי מאוד. 2) אני אמנם מתגוררת בעיר אבל בוחרת לחנך אותם בקיבוץ. אני פחות אוהבת את הגן הטרום חובה - חובה בקיבוץ בו אני נמצאת היום ומתלבטת האם להעביר אותם לגן טרום חובה - חובה בקיבוץ אחר(אני מכירה את הקיבוץ הבן שלי הגדול - היה שם). מצד אחד בקיבוץ האחר - שאני רוצה להעביר אותם לשם יש גננת מעולה וצוות טוב ועם אותם ילדים הם יעלו לבית הספר בהמשך. ומצד שני אני לא יודעת אם זה נכון לנתק אותם עכשיו מכל החברים שגדלו עימם (למרות שהניתוק יעשה בכל מקרה בכיתה א'). ההתלבטות שלי נוגעת יותר לבן הגדול (בן ה-5) שנותרה לו עוד שנה אחת בגן לפני שהוא עולה לכיתה א'. הוא גם ככה רגיש ודי חסר ביטחון האם זה נכון לנתק אותו עכשיו מכל החברים ? או שאולי יותר טוב שיעשה את הניתוק עכשיו ויתחבר לילדים שעולים איתו לכיתה א'. בכל מקרה אם אני עושה את המעבר אז הוא לשניהם... אני ממש לא יודעת לעשות וכמובן רוצה לעשות את הבחירה הכי נכונה עבורם. אודה לכם על כל הכוונה שתוכלו לתת לי בעניין. תודה רבה ובברכה, ימית

שלום . לאשתי אח ואחות , יש לי קשר טוב עם אחותה אבל עם אחיה אין לי קשר טוב , אין לי תקשורת איתו . אני לא מרגיש בנוח כשאני מוזמן אליו . למרות כל התחושות שלי וחוסר הנעימות אני לא שם רגלים לאשתי ביחסים ביניהם , מזמין אותו אלינו , מגיע גם אליהם וזאת בהתחשב ולטובת אישתי . אין אני מרגיש בנוח לפתח את היחסים מעבר לביקורים מדי פעם אצלם והם אצלנו בגלל נסיונות העבר של כל מיני התנהגויות של אחיה באותם פגישות שגרמו לי להתרחק ולהמנע ממפגשים כאלה כמו טיולים , יציאות למסעדות וכו"י . אני לא מנסה לפגוע ביחסים ביניהם ולא שם רגלים לקשר ביניהם ולא מתנגד למפגשים ביניהם או לסרב למפגשים ביניהם או להרחבת היחסים ביניהם . אשתי טוענת כי כתוצאה מהסירוב שלי וחוסר הנעימות שלי אני בדרך עקיפה פוגע ביחסים שלה עם אחיה , האם לדעתכם זה נכון ? אני שוב מציין שאני לא מתערב , לא שם רגלים ואינני מונע להתפתחות היחסים ביניהם אבל אני לא רוצה להיות ביחסים האלה ובקשר ביניהם . אני מכבד את אחיה כאח שלה ולא יותר מזה ואני חושב שבאים אין לי תקשורת איתו ולא נעים לי להיות בחברתו ולא משנה מה הסיבה לא צריך לאלץ אותי להיות מעורב ביחסים ביניהם וזכותי להגיד גם לא ללכת אליו וזכותה של אשתי גם ללכת לבדה . מה דעתך, האם אשתי צודקת ואני פוגע ביחסים ביניהם . אשתי לוחצת עלי להצטרף לטיולים שלה עם אחיה , כמו כן למסעדות ולי לא נוח ונעים להיות בחברתו , באם אסרב ללכת אני פוגע בדרך עקיפה ביחסים ביניהם ? אני לא מסרב שאשתי מדי פעם תלך לטיולים ולמסעדות עם אחיה , אני לא רואה כל קשר ביני לבין התפתחות היחסים של אשתי עם אחיה וליחסים שלהם , האם טענתה של אשתי נכונה ואני פוגע ביחסים ביניהם , או שמאחורי טענה זו עומדים דברים אחרים , האם אני טועה ? האם התחתנתי עם אחיה ? תודה

שלום דר' אני ובעלי עובדים ונעדרים שעות רבות מהבית. לנו בת יחידה, בת 13. הילדה מתעקשת מדי לילה לישון איתנו במיטה או לחילופין שאחד מאיתנו ישן איתה. המאבקים והנסיונות שלנו לגמול אותה לא ממש מצליחים והיא מגיבה בבכי ובברוגזים. אנחנו אובדי עצות. כיצד היית ממליץ לפעול. בתודה/מ.ב.ע

אל תביאו ילדים לעולם. אלא אם עשיתם קורס הורות או הלכתם לפסיכולוגית והיא מאשרת שאתם ראויים להיות הורים. אני בת 22 עד היום ההורים שלי רבים, אבא שלי עם פה מסריח שגרם לי לצאת בחורה אפסית בודדה עם לחץ נפשי מטורף, ברגע שאני שומעת צעקה הלב שלי מתכווץ והראש כואב בצורה שאני לא יכולה לתאר לכם ועם בטחון עצמי של נמלה. הם תמיד היו רבים ואני מגיל מינוס תשעה חודשים חייתי ונשמתי את המטרה שלנו לחיים שאבא שלי לא יצעק והאיומים על גירושים. הם היו מאיימים שהם מתגרשים ועד היום זה לא קרה לצערי הרב. אז היום בגיל שלי אני מאשימה את ההורים שלי באיך שיצאתי. במיוחד את אבא שלי שתמיד צועק על אמא שלי(גם לה לא חסר אבל היא לא מרכז הבעיה הוא הבעיה). מבחינתי אין לי אבא. אז אם אתם לא רוצים שהילדים שלכם יצאו זבל כמוני אז תדאגו לא לריב בכלל ואם אתם רוצים לריב תעשו את זה רחוק מאוד מהילדים ותדאגו להרגע לפני שאתם חוזרים אליהם. אל תצעקו עליהם ואל תהיו עם אגו איתם כי הם יהיו חסרי בטחון. אל תמנעו מהם לצאת עם חברים אל תפחידו אותם מדברים תנו להם לנשום ולהתנסות בדברים. אני לא צריכה לציין שאסור להרביץ נכון? אפילו לא מכה קטנה "לחנך". הם יזכרו לכם את זה לכל החיים.

הי..,אני גרושה זה כחצי שנה וחצי..יש לי שני בנים בני 10 ט13...ילדי הורעלו נגדי מהרגע שפתחתי בתיק הגרושים עי אביהם...הוא עשה הכל על מנת לקבל המשמורת ולא לשלם מזונות....אני סרבתי ללכלך ליד הילדים על טביהם....בתחילת הגרושים הם היו באים אלי לימים שלי....לאחר כשנה הכרתי את הבן זוג שלי והחיים שלי איתו הם מלאים באהבה נתינה וכבוד....הכל טוב חוץ מ....הילדים מסרבים לבוא אלי...ואם הם באים אז זה לשעתיים וגם זה קורה פעם בחודש חודשיים...,הם לא ישנו אצלי כבר כ10 חודשים....גם כשהם באים אלי אסור לבן זוג שלי לדבר איתם כי הבן הגדול לא מסכים והבן הקטן נאלץ ללכת לפי דרכו....אני מתייעצת עם עזרה מקצועית....כולם אומרים לי שהזמן יעשה את שלו...אין לי כוחות לזמן הזב....הדכאונות, העצב והבכי נופלים עליי מלא...קשה לבן זוג שלי לראות,את זה ...יש לציין שילדיו שלו כן באים...אוהבים אותי ואני ביום ההוא מקנא ללא הפסקה ושוב כמובן בוכה ובוכה..,.שום יום לא מהנה...אני רואה את הילדים 3 פעמים בשבוע כשהם חוזרים מהבית ספר אני מחכה להם ליד הבית שלהם ויושבת באוטו כאשר הם מידי פעם יוצאים מהבית לקשקש מילה פה מילה שם....טלפונים שלהם אליי ה רק אם הם צריכים משהו,אף פעם לא לשאול בשלומי...כועסים עלי אם אני מתקשרת יותר מפעמיים ביום ובדרך כלל פשוט לא עונים....לדוגמא היוןףם שבת,,..התקשרתי...אין שום הענות מצלידם לא ענו אפילו פעם אחת וכבר ערב......קשה לי....,..

כרגע אני בטיפול...אני מבינה שאני החלשה והילדים מעדיפים את החוזק אז ברור שךא יהוא או יתייחסו אליי....אני צמצמתי את שעות ההמתנה באוטו ליד הבית שלהם...מגיעה ...נמצאת עשר דקות והולכת...אני לא אבקש מהם להישאר אם ירצו ללכת....גם לא מבקשת שיבואו אליי...פה התייאשתי.....יום יבוא אןלי הם יבקשו....מה שכן...חג פורים היתי עם בני הקטן בבית,ספר והוא כל כך התרגש..4 שעות,לא עזב לי את היד ואמר לי שהוא כל כך נהנה..אבל ליד אבא שלו רק אמר היה בסדר

שלום שני הילדים מתמרנים את ההורים אם הם לא מקבלים מה שהם רוצים וכל פעם הם רוצים ללכת להורה השני הם משתוללים ומרבצים עד ההורה השני בא מה ניתן לעשות אנחנו פרודים שנה

תודה על התשובה והיחס אך אני לא כל כך רואה קשר לשאלה מתשובתך

ד"ר גלבוע שלום רב, אני אמא לפעוט מקסים בן שנתיים, ילד תקשרותי מאד וחברותי מאד. בני מאד קשור אלי. הייתי איתו בבית עד גיל שבעה וחצי חודשים ובתקופה זו היינו פחות או יותר שנינו 24/7 (עם ביקורים אצל הסבים לעיתים תכופות אך מבלי שעזבנו אותו ליותר משעתיים לבד עם הסבים). חשוב לי לציין שמאז שבני נולד אביו עובד שעות ארוכות, ולכן רואה אותו בעיקר בסופי שבוע (באמצע השבוע הוא מגיע הבייתה לאחר שבני נרדם). בגיל שבעה וחצי חודשים נכנס בני לתינוקיה. אני ואביו היינו שמים אותו ביחד בבוקר בגן ואני הייתי מוציאה אותו בסוף היום. בגיל שנה, התחלתי לעבוד יומיים ארוכים בשבוע. ביומיים אלה הסבים הוציאו אותו מהתינוקיה, ואני הגעתי לשעת הסיפור/מקלחת (עם זאת היו ימים חריגים שבהם הסבים השכיבו אותו לישון). בחצי השנה האחרונה היומיים הארוכים שלי בעבודה הפכו מאד ארוכים כך שלעיתים קרובות ביומיים אלה אני מגיעה אחרי שהוא נרדם. עד לפני חודש לא הייתי בעיה. חשוב לי לציין שבני נמצא בגן שהוא מאד אוהב (לעיתים בשעת אחר הצהריים כשבאים לקחת אותו הוא מסרב ללכת ומבקש להישאר לשחק בגן. הוא גם מספר על הגננות שלו באהבה רבה). בחודש האחרון נוצר מצב חדש שבו אני נאלצת להשאר בעבודה יותר מיומיים ארוכים (לעיתים שלושה או ארבעה ימים בשבוע). לאור זאת הסבים (אותם הוא אוהב מאד מאד) מוציאים אותו מהגן. אני משתדלת שבימים אלה אגיע לפחות בשעה 19:00 כך שיהיו לנו שעתיים ביחד עד לשעת השינה שלו, אך לעיתים זה לא מתאפשר. אני מניחה לעצמי שבעקבות השינוי האמור נוצר המצב הבא שבו פעם אחר פעם בנינזכר בי באמצע היום ובוכה ומבקש את אמא. זה קורה גם בגן וגם בבית ונמשך דקות ארוכות עד שמצליחים להרגיע אותו ו/או עד שמשהו מצליח להסב את תשומת ליבו. יש לבני דובי מעבר שהוא צמוד אליו מגיל שבעה וחצי חודשים אך במקרי הבכי הדובי לא עוזר. בנוסף לכך בכל בוקר כשאנו הולכים לגן הוא מסרב להיפרד ובוכה בכי קורע לב (מה שלא היה עד לפני חודש). הוא גם מסרב ללכת לישון מבלי שאני ואבא שלו נהיה בבית (כך נוצר מצב שבלילות בהם אני או אבא שלו חוזרים מהעבודה באחת עשרה הוא פשוט מחכה עד ששנינו נהיה בבית למרות שהוא מותש מעייפות). לעיתים עוד בדרך לגן באוטו הוא מבקש לחזור הבייתה ואומר שהוא לא רוצה ללכת לגן. במקביל לקושי הפרידה הוא גם התחיל להגיב בבכי כמעט על כל סירוב שלנו ובאלימות (מרביץ באוויר ולפעמים גם נותן לנו סטירות). רציתי להתייעץ איתך מה נכון לעשות? לצערי הקושי הכלכלי לא מאפשר לנו לעבוד פחות ומצד שני הילד שלנו סובל. איך ניתן להקל עליו ומה ניתן לעשות בשביל להפחית את כאב הפרידה? האם מעשי האלימות והבכי קשורים דווקא למצב זה או שפשוט הגענו "לגיל שנתיים האיום"? וכיצד אתה מייעץ לנו לנהוג כדי שבננו יהיה מאושר ולא יסבול כלכך תודה מראש על העזרה.

היי יש לי בת בת 10 חודשים. אני עובדת כאחות בבית חולים ולפעמים זה דורש ממני לעבוד ערבים- לילות, זאת אומרת שפעמיים לפעמים שלוש בשבוע אני עוזבת אותה ב 11 בבוקר ורואה אותה למחרת כשהיא קמה בבוקר כי כשאני חוזרת היא כבר ישנה. מי שמטפל בה בהעדרי זה אבא שלה וסבתא שלה. אחרי יום כזה אני כל היום איתה בחופש. האם זה יכל לגרום לה נזק או חסך החיסרון שלי בערבים האלה?

שלום, ביתי בת שנתיים ו9 אוהבת לשכב על הבטן (על חפצים, שמיכות, עלינו או סתם על הספה) עם רגליים מתוחות וצלובות. לפעמים זה לפני השינה ולפעמים סתם כך וזה נראה לנו כמו סוג של אוננות. ולא ניתן להניא אותה מזה בקלות... האם זה הגיוני? טבעי? האם אנחנו סתם נסחפים בתגובה? איך אנחנו אמורים להגיב? תודה!

בני בן ה-5 מגלה סקרנות מינית רבה. הדבר בא לידי ביטוי בהצצה לילד מהגן בשירותים, בבקשה מילדה בגן להוריד מכנסיה ולהראות לו את הפות, במגע בישבנה של ילדה אחרת. נושא הגוף והפרטיות הוסברו לבני מס' פעמים והוא מאוד מודע לכך, אך מעשי הנגיעות עדיין נמשכים. מה עליי לעשות??

אנחנו הורים בתהליך של פירוק הזוגיות. מאז שגרים בנפרד אני מתקשה ביצירת השגרה בנושא של הכנת שיעורי בית (ילד אחד בכתה גימל.) הילד גם מנגן כינור, ולמרות שאפשר להביא את הכינור גם לבית של אבא עדיין זה מסורבל ומקשה על ההתארגנות. יש למישהו עצות איך לסדר את היום יום בתנאים החדשים של מגורים בנפרד? זקוקה לטיפים ברובד הכי מעשי של איך להתארגן.. (ד"א - האבא לא תמיד יכול לעזור עם שיעורי בית כי עברית היא לא השפה הראשונה שלו.)

שלום רב, אנו זוג נשוי כתשע שנים בשנות השלושים המאוחרות לחיינו, הגרים בקיבוץ. הורים לילדה בת 4. יש לנו חיים נפלאים בכל אספקט. הזוגיות נהדרת ומופלאה, בעלי הוא בעל נהדר, שעוזר, תומך ואוהב. ואבא פשוט מדהים. יכולה לומר שחיינו מושלמים. אני גדלתי בארצות הברית, והורי עדיין מתגוררים שם. הם מגיעים לארץ לבקר הרבה. ביתי קשורה אליהם,ומשוחחת איתם בטלפון כל הזמן. עם הורי בעלי, שגם הם גרים בקיבוץ, אין כל קשר, ואף פעם לא יהיה. הם עשו לנו הרבה דברים נוראים. אציין שגם אם והיינו בקשר איתם, הם אנשים כל כך לא אחראים, שלעולם לא היינו משאירים את ביתינו לבד איתם. ביתינו לא מכירה אותם כלל, כל זה קרה, כאשר היתה בת כמה חודשים. הם לעולם לא הביעו שום התעניינות בה, גם כאשר אבא שלי שכנע אותי רק לתת להם לראות אותה,הסבתא בכלל לא הופיעה , והסבא הגיע כדי לומר שהיא לא תגיע, ושפעם נפלה על הראש בגן ונסענו לבית החולים, מישהו סיפר לסבתא,והיא ענתה : "זה לא מעניין אותי, היא לא נכדתי" . אף פעם לא ניסו ליצור קשר איתה, או לשלוח מתנה ליום הולדתה...שום דבר והיו עוד דברים, אך לא אגולל את כל הסיפורים כאן. כאשר תגדל, אנחנו כמובן שנאמר לה את האמת, אך לא נרד לפרטים. בעלי הוא זה שהחליט להתנתק מהם,לא אני. גם כך לפני , היחסים ביניהם אף פעם לא היו קרובים, ונורמלים. שאלתי היא, האם אנו גורמים לה עוול שאין לה סבא וסבתא בחייה? (הורי נותנים לה המון, אך פיזית אינם כאן תמיד) האם שתגדל היא עלולה לכעוס עלינו שעשינו "החלטה בשבילה"? למרות שלדעתינו עשינו לה רק טוב. אשמח לדעתך, תודה רבה , והמשך יום נפלא

שלום אהוד, אני מאוד מודה לך, על התייחסותך ותשובתך.

שלום רב שמי טל, בת 34, נשואה ואם לבן שנה וארבעה חודשים. על אף היותי אדם לא רגוע במיוחד, הצלחתי, להפתעתי הרבה ולהפתעת סובביי, בשנה הראשונה של ההורות שלי, להיות מאוד רגועה עם בני, אלא שבחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים אני מרגישה שאני חסרת סבלנות איתו, לא מכילה אותו ואף מגיבה בעצבנות. כשאני מנסה לשים את היד על הסיבה, אני מגלה שיש כמה סיבות: בעלי החל עבודה שמביאה לידי כך שהוא פחות עוזר עם הילד, אני חווה משבר בעבודה ובני, שהגביר את התזזיות שלו, ומאיים לפרק כול חפץ אפשרי בבית. אני משתדלת מאוד להעניק לבני, להקריא לו סיפורים, לצייר וכד', ואז הדברים עוד רגועים, אך מרגע שאני קמה לבצע איזושהי מטלה, בני מחל לרוץ ממקום למקום, מהפעלת מכונת הכביסה ועד לבדיקת תכולת האסלה, ואז אני, לצערי הרב, (ממש מתביישת בכך)מרימה את קולי, עד כדי כך שאני ממש רואה שבני נבהל. אני מאוד מייסרת את עצמי על כך, מבטיחה לעצמי שמעתה אהיה אסרטיבית וברורה, אך לא ארים את קולי, מתאפקת, ושוב חוזרת לצעוק. אני מודעת לכך שבגיל הזה הכול מהווה עבור הפעוטות משחק ואיני רוצה לדכא לבני את הסקרנות (אני שומעת את עצמי אומרת לא יותר מדי) ובטח לא לפגוע לו בבטחון העצמי על ידי צעקות, אך מטריף אותי לראות את החלב נשפך, השלט נשבר והדובי שוחה באסלה. מה גם שאני מודאגת מכך שמתארים את גיל שנתיים כגיל המרד, אך אני מרגישה זאת כבר עכשיו (לא רוצה שאאכיל אותו אלא בעצמו, לא רוצה לשים מעיל.....). ואם כך- מה זה אומר על גיל שנתיים? אני מרגישה אמא רעה, שכול עוד התינוק שלה היה שקט ונינוח הייתה נעימה, אך עתה כשהדברים מורכבים יותר, מאבדת את זה. מרגישה מתוסכלת מחכה לעצתכם טל

הי אהוד תודה על המענה. איני חשה כי אני מפנה לילד כעס שאמור להיות מופנה לבעלי. באשר לעזרה-יש לי עזרה מחמי וחמותי ואני לא חושבת שאני נמצאת עם הילד יותר מדי זמן. אני גם במשרה מלאה כך שיש לי איתו רק את אחה"צ ובסופי שבוע אני גם נעזרת בחמי וחמותי. אני פשוט מרגישה חסרת אונים באופן שבו עלי להגיב כדי להציב גבולות מצד אחד אבל לאפשר גדילה בנפש בריאה. אודה

שבוע טוב אני בן 46 ואבא לשלוש בנות בגילאים 4.5, 8, 12 המצב ביני לבין אשתי לא טוב ואני רוצה לצאת מהבית בהקדם האפשרי. מה שעוצר אותי כרגע, זה לצאת מבלי לספר לילדות, מצד שני עקב המצב ביני לבין אשתי והעובדה שיש לה נטייה להיות הסטרית ועצבנית אני לא רואה מצב שאני מודיע לה שאני יוצא ומנהלים שיחה רגועה עם הילדים זה לא יקרה. אגב היא לא מעוניינת להיפרד. השאלה שלי איך אני עושה זאת עם הילדים, לדבר איתם לבד ? לצאת ולדבר על זה בהמשך ? תודה מראש לכל המתייחסים

שלום אמיר, האם ניסית ללכת ליעוץ זוגי? אולי כדאי לנסות לפני שמפרקים את הנישואין. אהוד גלבוע

היי , לפני כשנה וחצי עברו אלינו לבית חברה של אבא שלי והבן שלה ( בן 9 עכשיו ) הם באו מאוקראינה והיו בבעיות כלכליות גדולות ואבא שלי עוזר להם מהבחינה הזאת , אני בת 15 ושמתי לב שהאמא לא מתייחסת לילד , בכלל . היא קונה לו לפעמים בגדים ודואגת לפעמים שהוא יאכל אבל היא תמיד צועקת עליו ומקללת אותו על כל דבר שהוא עושה ובאמת שאף פעם לא ראיתי אותה מחבקת אותו או אפילו מדברת איתו רגוע ולא כועסת , זה כאילו היא שונאת אותו לגמרי בשבילי . אבא שלי מתייחס אותו הדבר ובכלל לא מתייחס אליו , ואותי ואת אחי הם אוהבים מאוד , היא מחבקת אותי וקונה לי דברים ומטיילת ומדברת איתי אבל זה כאילו הבן שלה לא קיים ... אני מנסה לדבר איתה לפעמים אבל אני לא בעמדה להגיד לה איך לחיות , איך אני יכולה לנסות להקל על הילד ? או לנסות לדבר איתה ? תודה רבה , לא ידעתי לאן לפנות ..

שלום בתי בת שנה ולאחרונה היא מתנגדת לשבת בכסא הבטיחות ברכב. היא בוכה, נאבקת ומסרבת. בדומה לכך היא מסרבת לשבת בעגלה. מה ניתן לעשות?

היי אהוד, ראיתי שכתבת באחת התגובות כי נסיעה של הורים לחול והשארת התינוק אצל המטפלת יכל לעורר בעיה אצלו. זה נכון לגבי כל נסיעה? גם אם הוא נשאר אצל סבא וסבתא? ומה פרק הזמן שאתה חושב שיהיה סביר?

אבל נסיעה מתוכננת לבערך בעוד חודש- חודשיים

שלום לך דר, אני בת 21 , אני מרגישה שאני עלולה להיכנס לדכאון :( ההורים שלי גרושים , אמא מאוד אוהבת את אבא והיא ממש נכה חולה מזה 13 שנים ואין תרופה אפילו ! אבא עזב אותה ועזב אותנו אפילו גר לבד לא מפרנס אותנו .. אמא מקבלת קצבת נכות שמפרנסת ממנה תבית ואני לומדת .. אבא בכלל מתיחס לאמא בשחצנות אין מה לתאר , כל יום בקשר עם בחורה שונה , בקיצור אין לו מב לדאוג חיי בכיף עש לו הרבה כסף לא שואל על אף אחד אפילו אם ראה את אמי הוא מסתובב כאילו ראה משהו מגעיל ... אמא כל יום בוכה והפכה לעצבנית מאווווד .. אנו גרים בקומה שלישית היא לא יכולה אפילו לרדת במדרגות לצאת לפגוש אנשים בגלל המחלה שלה .. ממש האוירה בבית לא נוחה דכאון נמאס לייי מה לעשות איך לעזור לאמא ?? איך להחזיר את הבטחון עצמי שלי אני מרגישה אבודה !!!! :((

שלום, רציתי לקבל ייעוץ בעיניין היחסים שלי ושל הוריי. אני בן 24, ילד יחיד למשפחה נורמטיבית, אנחנו גרים שלושתנו באותה דירה, לכל אחד העיסוקים שלו, אך יש לי בעיה שאני מרגיש שהם מרעיפים עליי יותר מדי אהבה, זה בא לידי ביטוי בכך שאני שואל שאלה פשוטה (אם יש אוכל במקרר לדוג') וישר מקבל מענה+עזרה בלי שביקשתי. זה גורם לי להרגיש מתוסכל,יש לי חשש שההתנהגות בבית תשפיע על ההתנהגות מחוץ לבית בכך שאהיה תלותי באנשים אחרים. אני מודע לבעיה וזה מבחינתי משמעותי מאוד, אך עדיין הייתי שמח לקבל מענה מאיש מקצוע לגבי ייעוץ,כיוון,משהו. חשוב לציין שאני מטופל אצל פסיכולוג במשך שנתיים ואני חש התקדמות משמעותית. עדיין הייתי רוצה לשמוע דעה אובייקטיבית מבחוץ. תודה מראש:)

היי אני גרושה מזה שנתיים וחצי, האבא כמעט ולא בא לבקר, אחת לשלושה שבועות. הילד בן 5 וחצי היום הוא הגיע לגן וסיפר שאבא שלו מת במלחמה, שהגעתי לגן סיפרה לי הגננת בדאגה כי כך סיפר, ורוצה שהפסיכולוגית של הגן תיפגש עימי. אני דואגת מאוד אני לא יודעת מה לעשות בעניין. אשמח לעזרה.

איך מתמודדים עם פרידה מבן זוג ראשון??! אני בת 20, היה לי חבר חצי שנה, זו הזוגיות הראשונה שלי, הוא הראשון שלי, הבן זוג שלי והחבר הכי טוב שלי. לא נפרדנו ממניעים של ריבים או קשיים בזוגיות, פשוט הקשר לא יכול להתקיים עקב פערים ברצונות ובדרישות לעתיד, בחודש האחרון ניסינו לגשר על הפערים בנינו אבל זה לא עזר. איך מתמודדים עם פרידה כזאת? הדבר שהכי קשה לי זו המחשבה שאולי הוא כבר הכיר מישהי אחרת כשאני עוד חושבת עליו כל הזמן. מה עושים? איך עוברים הלאה ומשאירים את כל המחשבות מאחור כשכל הזמן המחשבה היא שכמוהו אני לא אמצא?

היי . אני מבקש לשאול האם בזוגיות ונישואין צד אחד צריך להתחשב בצד השני כאשר הוא פונה אליך בבעיות שמציקות לו בזוגיות , האם בני זוג צריכים להתחשב אחד בשני או שלא ? האם כאשר לבת הזוג קיימת בעיה של חשק מיני והיא עושה זאת "בלית בררה" כי היא לא רוצה להתגרש על בן הזוג להתחשב בבעיה זו או להשלים את החוסר מחוץ לבית כאשר ? האם באותו משקל בת הזוג צריכה להתחשב במצוקות בעלה ולהתחשב בהם גם אם היא לא מסכימה איתם ולעשות זאת "בלית בררה" ? תודה הרצל

אהוד גלבוע. לא מבין מדוע השאלה מופנית אלי"כמה פעמים אתה מעונין לקיים יחסי מין". מה היא עושה לי טובה ? מה זה שוק ? מה ניתן לקיים משא ומתן בנושא ? אני חשבתי כשהתחתנתי איתה שקיום יחסי מין זה צורך של שנינו ולא רק לעשות ילדים או חשק ומשיכה של שני בני הזוג . באם זה משא ומתן "לכמה אתה רוצה או כמה פעמים אתה רוצה או כמה פעמים היא תתן לי אז לדעתי נגמרו הנשואים האלה בכשלון . מה דעתך ?

שלום רב, שמי אילן מאור ואני מבצעת מחקר בקרב בני נוער החיים בישראל. אשמח מאוד אם בנכם/בתכם ישתפו פעולה ויענו על השאלון בקישור המצורף. שאלון זה הוא אנונימי ומבקש לברר תפיסות בנושאים שונים בקרב אוכלוסיה רחבה. כרגע חסרים לי משיבים שהם ילדים להורים גרושים. תודה מראש, אילן. https://docs.google.com/forms/d/1OZyvuw_bBjS8VytwmTILSQNJFJKq5QPm3i6Y2hAExtw/edit#

כדי לענות על השאלון יש להעתיק את הלינק המצורף בהודעה הקודמת לשורת הכתובת-שדה חיפוש באינטרנט, תודה.

שלום רב בני בן 14 כיום לומד בחטיבת הביניים , עד כיתה ו' בביה"ס היסודי היה תלמיד מצטיין. לאחר שנבחן עם חבריו הטובים ביותר למגמת מדעים בחטיבה הכיתה הטובה ביותר ומאחר שלא עבר, השתלב לכיתת מחשבים שזו הכיתה השניה , מתחילת הלימודים בחטיבה הילד אינו רוצה ללמוד כלל, בהתחלה הבנו שזהו גיל התבגרות, בר מצווה, שינויים בגוף, מעבר לביהס חדש , חברים חדשים , אבל היום הינו בכיתה ח' ובמחצית השניה ומבחינת הלימודים חלה יותר ויותר ירידה וציוניו גרועים , ירידה בהקבצות , בכל פעם שאנו מדברים איתו הוא טוען שאינו מבין כלום , המורים טוענים שהוא כל הזמן מניח את ראשו על השולחן ואינו משתף כלל פעולה. בכל פעם שאנו מנסים להבין מה קורה , האם הוא באמת לא מבין את החומר, או כמו שהמחנכת שלו מציינת "שהוא פשוט וויתר על הלימודים" הכיצד יכול לקרות דבר שכזה מתלמיד מצטיין לתלמיד שחלש בלימודים , היתה בעיה חברתית שאנו דאגנו לפתור אותה מחוץ לכותלי ביה"ס , אז היכן הבעיה מה לעשות, בכללי הוא ילד רגיל, יש לו חברים גם אחה"צ , הוא פעיל, הוא חברותי, בבית הוא מקבל תשומת לב ולרוב גם מקבל את מה שהוא דורש, אנו מראים לו חיבה ואהבה מאוד גדולה בעיקר אני האמא שהוא בני בכורי והוא יודע ומרגיש את האהבה שלי אליו, הוא קצת עצבני מה לעשות , חשוב לי מאוד הנושא הלימודי אנו רוצים את הטוב ביותר בשבילו וכמובן שהוא יצליח בעתיד בשנה הבאה בכיתה ט' כבר בהתחלה משבצים אותם למגמה בתיכון ? נא עזרתכם תודה מראש רחל

שלום רב אז דיברנו שוב עם הילד , והוא החליט שהוא ישפר את ציוניו, הוא כבר התחיל להראות אכפתיות, בימים האחרונים , הוא מכין שיעורי בית וכו' אני חושבת להמתין עוד כחודש ימים לפחות, ואם אראה שאין שיפור אפנה לייעוץ מקצועי , האם זה בסדר , ובכלל האם אתה חושב שישנה בעיה כלשהיא שמחייבת טיפול מקצועי או בספק תודה מראש רחל

שלום. אני נשוי + 2 בנים בני 17 שנה . בשנה האחרונה שמתי לב שאשתי לא תומכת בי כאשר קיים ויכוח עם בני הגדול ויושבת בצד ולא מגינה עלי למרות שהיא מסכימה איתי היא אינה תומכת בי בצורה גלויה מול בני בזמן הוויכוח. זה לא נראה לי תקין מבחינה חינוכית שאשתי אינה מביעה את תמיכתה בי מול בני ובמהלך הוויכוח בינינו גם כאשר היא מסכימה איתי ומצדיקה אותי בטענותיי אך אינה אומרת זאת בגלוי לבני . לטענתה היא אינה חייבת להכנס לוויכוח בינינו גם באם היא מסכימה או לא מסכימה , עוד היא טוענת שאני צריך להתמודד עם הוויכוח והתוצאות שלו לבדי והיא אינה צריכה להגן עלי כאשר בני תוקף או מדבר אלי לא יפה . אני חושב אחרת שאשתי צריכה להגן עלי כפי שאני מגן עליה במיוחד בוויכוח בין הילדים או כאשר הילד מתחצף או מתקיף אותי או פונה אלי בצורה לא מכובדת . האם אני חושב נכון ?תודה

שלום, אני פרודה מזה כשנה והתגרשתי לא מזמן. יש לי ילדה בת שנתיים שחיה איתי. התחלתי זוגיות חדשה ובוגרת והגענו למצב שהגיע הזמן להכיר את הילדים (גם לו יש שניים). מכוון שיש לי ילדה קטנה והמצב שלי חדש לי (זוגיות ראשונה לאחר הגירושין) אני מאוד מבולבלת ולא יודעת איך להכיר את הבת שלי לבן זוגי החדש. מאוד אשמח לקבל המלצות חמות איך לעשות זאת וכיצד . מה לומר לה ואיך להציג אותו?

שלום רב שאלה על עניין מאוד חשוב ומציק לי בתי בת 25 גרה מחןץ לבית בעיר אחרת עם בן זוג אם אני מתקשרת לשאול מה קורה מה נשמע היא עונה בצורה הכי קצרה שיש או אפילו במשפט "מה איכפת לך " ואם אני ממתעקשת ושואלת היא כועסת שאני חטטנית כשהיא מגיעה לביקור עם בן זוגה הם גם לא משתפים אותי במה שקורה להם ואם כבר אז בשטחיות טענתה שהיא מספיק בוגרת לנהל את חייה ומה שהיא מוצאת לנכון לספר לי היא תספר לצערי אנחנו רבות כל הזמן בנושא כי אני מאוד רוצה להיות חלק מחייה ואם יש צורך לתמוך ולעזור יש לציין שהיא משכילה סיימה לימודי תואר באוניברסיטה ועובדת בעבודה לפי מקצוע שמעניין אותה כך גם בן זוגה מצד אחד אני יודעת שהם מסודרים ומאושרים וטוב להם אני גם מדי פעם מבקר אצלם אך מצד שני חסר לי את הקשר הזה של אם ובתה כפי שאני הורגלתי עם אימי או שאני רואה אצל חברותיי, מי משנינו צודק? האם בתי צודקת שאני חטטנית מדי או שאם אני מתקשרת ושואלת "היי מה קורה איפה אתם למה אתם לא תבואו השבת במה תהיו עסוקים " זה חטטנות או שיחה רגילה בין אנשים קרובים , סליחה אל השאלה הארוכה אך הנושא ממש כואב לי מצפה לתשובה

בתי בת השמונה עשרה רצתה לעשות קעקוע כבר לפני כשנה אני התנגדתי ובקשתי ממנה שתעשה חושבים ותעשה זאת בשלב מאוחר יותר ואם בכלל.סיכמנו שכשהיא תגיע לגיל 21 היא תחליט אם היא באמת רוצה לעשות היא תעשה אם החלטה בוגרת כי זה מצב בלתי הפיך,בעלי מכיר את תפיסת עולמי ובכל זאת בימים אלו כאשר מלאו לה היא 18 היא פנתה אליו ללא ידיעתי ביקשה את רשותו והוא ללא אישורי הסכים ואישר לה לעשות את הקעקוע,אני מרגישה בגידה באימון מצד בעלי ומאוד כועסת על בתי שלא עמדה בהסכם.כיצד להגיב עם הרגשה כל כך נבגדת. אגב אני יודעת שעל פי חוק אין היא צריכה לקבל את הסכמתי אחרי גיל 17.

ילדיי בגן חובה וכיתה א במסגרת ביס , בביס יש מכונות לממתקים , תחילה הרגלתי את ילדיי שמקבלים ממתק רק בסופשבוע , כמה פעמים ביקשו כסף למכונות והסכמתי לתת רק פעם בשבוע , לאחרונה גיליתי שהבן שלי שבכיתה א מבקש כל הזמן מילדים שיכבדו אותו מה ממתקים שלהם , רוב ההפסקה עומד ליד המכונה ועוזר  לילדים אחרים לקנות והם מכבדים אותו , לי זה נשמע כמו ילד מסכן שבחיים לא ראה ממתקים !!! כשדיברתי איתו , הוא טען שכל הילדים מביאים כסף ורק הוא אף פעם אין לו ושאנחנו נותנים לו כסף לעיתים רחוקות ! והוא הודה בכל מה ששמעתי עליו , אני לא יודעת מה לעשות , אני לא נותנת כסף כי זה לא החינוך שאני רוצה לתת להם ולדעתי הם עדיין קטנים לזה , אין לנו שום בעיה כלכלית , השאלה אם לזרום עם הלחץ החברתי למרות שאני גם לא רוצה שיאכלו על השבוע ממתקים

היי, אני בת 19, יחסיי עם אמא שלי ממש לא קרובים, ואף פעם לא היו. יש לי אחות גדולה בת 24 שאני מרגישה שהיא ואמא שלי ממש כמו חברות טובות, נוח לה לספר לאמא הכל, לצחוק, לדבר ולהתייעץ. אני לא מרגישה פתוחה איתה מספיק, לא מספרת, לא מתייעצת, לא מדברת ביומיום וזה ככה כבר מילדות, ילדה סגורה. זה לא שהיא לא ניסתה, היא תמיד אומרת שאני לא מדברת איתה ולא מספרת לה כלום וזה מפריע לה, אבל אני פשוט לא מרגישה בנוח. הדבר המתסכל ביותר הוא שנכנסתי לקשר זוגי עם גבר שגדול ממני ב14 שנים. ניסיתי לשתף ולספר להוריי ואין שום תמיכה מצידם אפילו לא לשיחה מינימלית עם הבחור. הם מטילים וטו על היחסים ואני מיואשת ומאוכזבת שהם לא מוכנים אפילו לפגוש אותו אף על פי שאני יודעת שהם רוצים רק לטובתי. המשכתי בקשר בסתר במשך חצי שנה והוא הראשון שלי בהכל. כל כך הייתי רוצה לשתף ולקבל תמיכה מצידם ולספר לאמא שלי על הדברים הכי חשובים ומשמעותיים לבחורה בפעם ראשונה, אבל אני אפילו לא מסוגלת להגיד להם שאני בקשר איתו, מנסה למנוע את הכעס והאכזבה שלהם, אני פשוט מסתירה וחיה בשקר ולא יודעת איך להגיד להם פתאום שאני עם הבחור שהם לא רצו להכיר כבר חצי שנה!!! בעקבות השלילה שלהם את החבר שלי רק בגלל הפרש הגילאים (!!!!) התרחקתי מהם יותר, אני סגורה וכל היום בחדר רק חושבת עד כמה זה מאכזב וכואב שהם עושים את זה ולא יודעת כבר מה לעשות. אני אוהבת אותו ואולי הם צודקים וזה לא בשבילי אבל לפחות שיכירו שיראו במי מדובר ואז יגידו את דעתם, למה לשלול ככה בנאדם זה כל כך מכעיס!! צריכה ייעוץ, תודה!

כן כרגע חיילת גרה באשדוד, אחותי ממש עכשיו עברה לגור עם החבר שלה גם פה קרוב.

אני גרה עם ההורים וחוזרת כל יום הביתה, אחותי כרגע עברה לגור עם החבר שלה.

שלום אהוד, אני אמא לבן שנתיים וחצי ובת חודש וחצי וזקוקה נואשות לעצה בנוגע להתנהגות שלי החדשה שנוצרה בעצם מההצטרפות של הבת. ברוב המקרים אני לבד עם שניהם וכשאני מניקה נוצר מצב שהבן עושה משהו שאני לא מסכימה לגביו(לדוגמה פותח את המגירה, מוצא נניח קופסה כלשהיא ובמקרה אף מגלה שיש בה אבקה ומפזר אותה על הרצפה) ומנצל את העובדה שאני לא יכולה לקום אליו וממשיך למרות שאני מבקשה להחזיר למקום ואז בגלל שאני כועסת אני באה אליו ולוקחת את זה מידו ויחד עם זאת מרוב כעס ולחץ גם מפעילה כוח ודחיפה קלה עד כדי כך שהוא נפל אחורה על הרצפה. מאז שהתינוקת נולדה זה קרה לי 3-4 פעמים וכמובן בכל פעם אני מיד מתנצלת בפניו ומסבירה לו יחד עם זאת כי יש להקשיב לאמא וכו', בדיעבד הכעס הא על שטויות (אם זה היה לרוץ לכביש אז כדי להציל אותו זו אולי התנהגות לגיטימית)של ממש אבל באותו רגע שזה קורה זה נראה לי ממש לא תקין ואני נלחצת וכועסת. אני בוכה שאני כותבת את ההודעה הזו ולא מבינה מאיפה התוקפנות הזו יוצאת ממני ומפחדת מעצמי!!! אנא ממך זקוקה לתשובתך המהירה.תודה

שלום אני גרושה 7 שנים ואמא לילדה בת 9, לפני שנתיים פגשתי בן זוג מדהים ועברנו לגור יחד לפני חצי שנה, הילדה שלי מאוד אוהבת אותו והוא אותה. אבל הילדה שלי לא מחונכת ואני מאשימה את עצמי. היא מאוד מפונקת וילדותית וכל הזמן מדברת איתה ואומרת לי שהבינה ולא יקרה שוב והכל חוזר על עצמו שוב ושוב. היא כל הזמן מייללת שהיא לא מקבלת משהו או משהו לא מסתדר לה. והבן זוג שלי רווק ומאוד קשה לו לבוא הבייתה מהעבודה ולשמוע כל הזמן צעקות ובכי . רוצה לבוא הבייתה לאווירה טובה . אין סיבה שלא יהיה , יש לה הכל חדר חדש כל מה שהיא צריכה היא מקבלת . ושהיא חוזרת מאבא שלה היא עוד יותר מתנהגת לא יפה כאילו מתמרדת. פעם אחת הבן זוג שלי כעס עליה והיא סיפרה את זה לאבא שלה ואבא שלה אמר לה שאין לו זכות לכעוס עליך הוא לא אבא שלך . והיא אומרת לו את זה והוא ניפגע . היא לא ילדה קטנה היא ילדה בת 9 אמורה להיות בוגרת ועצמאית. מה עושים ? איך מתקנים ? פוחדת שזה יהרוס לי תזוגיות שחיכיתי לה כל חיי.

שלום, אני אם חד הורית לתינוקת מתוקה בת 9 חודשים. הייתי איתה בבית עד גיל חצי שנה, ומאז שובי לעבודה היא בבית עם מטפלת מדהימה. קצת מביך לומר אבל... אני מרגישה שהיא אוהבת את המטפלת הרבה יותר משהיא אוהבת אותי. היא ממש לא מגיבה אלי כשאני חוזרת מהעבודה בחמש, כולי געגועים אליה, כמו שהיא מגיבה למטפלת שמגיעה בבוקר - צהלות ואושר שאני לא זוכה להם מכיוונה... למרות שמחתי על כך שהיא בידיים טובות לאורך כל היום אני מוצאת את עצמי נעלבת כל פעם מחדש. האם ההתנהגות הזו מוכרת ונורמלית? תודה אני.

הי, קראתי את שאלתך וחשתי צורך לשתף - כאמא לשלושה, התחושה הזו מוכרת לי מאוד גם מנסיון אישי וגם מחוויות של חברות. הפרידה הפתאומית מהתינוק, כשאנו חוזרות לעבודה, קשה גם עלינו וגם על ילדינו. הרבה פעמים התינוק חש זאת ומגיב בהתאם ונוצרת הרגשה כאילו הוא "מעניש" אותנו על ש"נטשנו" אותו. אני רוצה לחזק אותך ולומר שזוהי תגובה טיבעית שסביר להניח שתחלוף עם הזמן. ממה שכתבת נראה שאת מאוד מסורה לביתך, רגישה אליה ודואגת לה וזה מה שחשוב. לעניות דעתי, ברגע שאת תהיי שלמה עם המצב החדש (זה שאת בעבודה והיא עם המטפלת), גם ביתך תרגיש זאת ותראי שינוי בתגובות שלה אליך. בהצלחה! שלי

שלום, אנו בע"ה עורים לדירה חדשה בחודש הקרוב. על מנת להקל על ילדי את המעבר ולא לערוך לו שינויים נוספים טרם העברתי אותו לחדרו (בבית הנוכחי) והוא ישן איתנו באותו החדר. ברצוני לדעת האם בבית החדש להכניסו לחדר נפרד ישירות או לתת לו מס' ימים איתנו על מנת להתרגל לבית החדש? האם להשאירו באותה המיטה או להמתין עם קניית מיטה חדשה ?בנוסף אשמח לקבל טיפים על מנת להקל עליו את המעבר. כמו כן אציין כי הוא בן שנתיים . תודה .

רציתי בבקשה לדעת האם ילדה בת שנה ורבע שתשאר שבוע אצל המטפלת שלה שם מקבלת יחס חם ואמהי לא תושפע אם הוריה ישארו אותה עקב טיול לחול?

אני אמא ל- 2 בנות מהממות בנות 5 ו-8, מזה תקופה שאני לא מתנהגת כראוי לביתי הבכורה, היא ילדה נדרת וממושמעת, היא קצת יותר קשה מהקטנה, יש לה רגישות יתר בבגדים מה שגורם לה להתבכיין על כל דבר, יש מלא דוגמאות שאתן על "למה אני עצבנית וכעוסה עליה" אבל מה שאני רוצה זה בסכ"ה לדעת מיהו הממומחה שיכול לעזור לי ולילדה לגשר על הפער הזה שנוצר ביני לבינה בגלל העצבים שלי עליה. מחפשת עזרה מקצועית מהירה- אני מודעת לכעסים שלי עליה אך אני לא מצליחה להשתלט עליהם.

שלום רב, תודה על תגובתך, אני גרה באשקלון. תודה רבה.

אני בת 40 אמא לילדים קטנים (10 ומטה) והוריי גרים מרחק של שעה נסיעה ממני. אמא שלי עוזרת מאוד לאחיי בגידול ילדיהם כיון שהם גרים בשכנות אבל מאיתנו היא מתעלמת. היא יודעת שאני ובעלי מסתדרים ועובדים והורי בעלי עוזרים לנו עם הילדים אבל עדיין היינו שמחים שהיא תבוא לבקר אותנו או שתיקח את הילדים שלנו לבילויים. כשאני מדברת איתה על זה היא מצדיקה אותי אבל זה לא קורה. הקשר היחיד שלנו הוא כשאנחנו נוסעים אליהם פעם בכמה חודשים היא רואה את הילדים וגם אז זה רק כשכל הנכדים אצלה אז אין יחס מיוחד לילדים שלי וזה כואב לי. בנוסף היא כמעט שלא מתקשרת אלינו - יכולים לעבור שבועיים בלי ,היא תתקשר לכן לרוב אני מתקשרת וזה מציק לי כי היא אמא וסבתא נהדרת לאחיי ולאחייניי והם נהנים ממנה מאוד ואילו אנחנו סוג ב. נכון שהמרחק משחק פה תפ.יד אבל כמו שאמרתי אפשר ליזום ביקורים ולהתקשר ואת זה אין לה כוח לעשות . איך אני אמורה לקבל את זה ולהתייחס? אני רק אוסיף שכאשר אני מעלה זאת בפניה היא אומרת שגם אני יכולה להתקשר ולא צריכה לחכות אבל זה עדיין מעליב כשזה לא קורה. בעלי אומר שהיא פשוט יודעת שפה לא זקוקים לעזרתה ושם כולם סביבה נעזרים בה. מה דעתך??

פגעתי בעצמי ובילדים שליובבעלי בכל הצורת חיים שלהם. קשה לי לראות איך דפקתי את החיים שלי ושל הילדים שלי. איך בן אדם יכול לעולל זאת לעצמו או שזה עונש מלמעלה? הזמן דוחק ואני מבזבזת אותו במחשבות שליליות והרס הרס. אין מקום לטוב אצלי לצערי. עוד מעט צהריים ואפילו לארוחת צהריים אני לא דואגת. אני לא אוכלת ולא מכינה בגדים נקיים כאילו אני באבל על החיים למרות שאני אמא לשני ילדים שעברתי דרך ארוכה להביאם. האם אתה מכיר סיטואציה כזו ואם כן כיצד נחלצים אם בכלל? כולם צוחקים עליי ושמחים בנפילה שלי ושל המשפחה שלהם בשבילהם זה תענוג לראות איך הכבוד העצמי שלנו נרמס. איך אני נתתי לדבר כזה לקרות איך?????????????????????????????

את מאוד עצובה ויש לך מחשבות שליליות הרסניות שאני בטוחה שפוגעות גם בילדים שלך בדרך זו או אחרת. תפני לעזרה בהקדם חבל על כל יום שעובר לך ככה ובעיקר חבל על ילדים שאמא שלהם עצובה. אני לא רופאה אבל גם אני אמא ואני מבינה ממה שכתבת שאת במצב לא טוב אנא טפלי בעצמך.בהצלחה!