פורום יחסי הורים ילדים וזוגיות

שלום לך מור, יש לי 2 בנות מקסימות ,אחת בוגרת ורצינית והשניה ילדותית וקלילה. אני רוצה לששאול לגבי הקטנה שהיא בת 8 לומדת בכיתה רגילה,עוד שהיתה קטנה יותר שמתי לב לחרדות שלה והתנהגות של פעילות יתר ואכן לאחרונה היא עברה איבחונים אצל נירולוגית ילדים שאימתו את חששותי .שהיא סובלת מהפרעות קשב וריכוז אני בעצמי אמא לא רגועה וההתמודדות שלי עם בתי קשה לי,ובכל פעם שבתי מזהה מצוקה שלי היא מתחילה לנשק אותי בכל הגוף ואומרת שהיא אוהבת אותי או שואלת את אוהבת אותי?וככה זה גם לגבי אבא שלה וחבריה,זה היגיע למצב שצוחקים עליה וקוראים לה נודניקית,והיא מצליחה להמאיס את עצמה.כואב לי שהיא מקבלת כל כך הרבה אהבה ולמרות הכל היא לא בטוחה בה וזקוקה לאמת אותה בכל רגע נתון. איך מתמודדים עם הענין הזה? תודה

ערב טוב דפנה, את מעלה מצב מאוד לא קל. גם עבור הילדה וגם עבורכם. אני אעשה כמיטב יכולתי להאיר קצת את המצב :). דבר ראשון,מה היו המלצותיה של הנוירולוגית? האם הילדה מקבלת טיפול,ואם כן מהו?, האם היא שוחחה אתכם לגבי הדרכה הורית?.אני בטוחה שהנוירולוגית הסבירה לכם מה מרגיש ילד adhd בקשריו עם החברה,את עניין הדימוי העצמי.... ועד כמה חשובה ההבנה של ההורים למצבו. שנית,למיטב ידיעתי,בהרבה מקרים ילדי adhd הם ילדים להורים שהם גם adhd רק לא תמיד מאובחנים ככאלה (כשאת היית ילדה לא היתה מודעות כמו היום).לכן הקשר שאת עושה בהודעה בין הילדה לבינך הוא בהחלט הגיוני. שלישית,מאוד לא קל (ואת זה את בטח יודעת טוב ממני...) לגדל ילד adhd. לכן חשוב מאוד לקבל הדרכה הורית.שגם תכוון אתכם,וגם תשמש מסגרת מכילה. רביעית, לעיקר שאלתך - חשוב לי להבהיר שהמצב שתארת קורה לא רק במקרים שבהם לילד יש הפרעת קשב וריכוז אלא גם במקרים "רגילים". את מדברת על אהבה ועל הצורך של הילדה להיות בטוחה בה. אני חושבת שאת עושה כאן בלבול (מאוד רווח) בין אהבה לקבלה. אהבה היא דבר אחד, שמאוד ברור ע"פ הודעתך שאת מרגישה כלפי בתך,קבלה זה כבר דבר אחר שקשה לי ממקומי, ללא הכרות, להניח עד כמה הילדה בטוחה בה. ע"פ התנהגותה, נראה לי שכאן הקושי. קבלה היא התחושה שמקבלים אותי כמו שאני,שלא שופטים אותי. זו התחושה שאני בטוח בעצמי,שאני לא מרגיש מאויים..... .קשה מאוד להסביר קבלה דרך פורום... (תנסי לקרא גם חלק מהתשובות שלי לפופי - מתנה ליום ההולדת שגם בהן יש התייחסות לקבלה). קבלה היא אחד הדברים החשובים ביותר בקשר הורה - ילד ,ואחד הגורמים המשפיעים ביותר על הקבלה העצמית,הבטחון העצמי,הדימוי העצמי. אני מאוד מציעה לכם לפנות ליעוץ,על מנת להתגבר על הבעיה ולעזור לעצמך/ם לתעל את כל האהבה שאת/ם מרגישים כלפי הילדה,כך שהיא תהיה בטוחה בה ולא פחות חשוב,בכם ובעצמה !. דרך אגב,הכותרת להודעה - למצא את האיזון. האיזון בין מה למה? (בין אהבה ל..... ?). אשמח לשמוע האם זה "מדבר" אלייך, מור.

שלום יש לי שאלה שמאוד מציקה לי ומבקשת עצתכם בנושא אני מגיל קטן רגילה לקחת כל יום מההורים דמי כיס משהוא כמו 3ש"ח בכסף של היום עכשיו אני אמא לשני ילדים בן 8 ובן4 הם גם התרגלו לקבל ממני כמעט כל יום 2 או 3 ש"ח עד ששמעתי מכמה אנשים שזה הרגל לא טוב והם לא קיבלו ולא נותנים כסף לילדים אלא קונים להם וזהו אני לא רוצה שהילדים שלי ימשיכו כך כי יש לי הרגשה שהם כבר לא מעריכים כסף מצד שני כל השכונה אצלנו נותנים לילדים כסף בצורה הזו מדי יום כמעט בשביל ללכת למכולת לקנות ממתקים או לחנות לקנות צעצועים פשוטים איך עלי לנהוג מבלי לגרום להם תחושת קנאה או נזק לנפשם תודה רבה מראש

ערב טוב, אני לא מוצאת שום בעיה בלתת דמי כיס מגיל צעיר. להפך,אני חושבת שבעזרת נתינה מושכלת אפשר להקנות הרבה הרגלים (חסכון,בזבוז "מושכל",סדר עדיפויות וכו'). אני חושבת שזה תלוי ברצון המשפ'. מה שכן,אני הייתי חושבת על שינוי צורת מתן דמי הכיס. למה הכוונה? הסכומים שאת נותנת מסתכמים במשהו שקרוב ל 100 ש"ח בחודש. להערכתי,זה סכום מעט גבוה (במיוחד לילד בן 4). בנוסף,דמי כיס בדרך כלל לא ניתנים על בסיס יומי,אלא על בסיס שבועי או חודשי. אני בהחלט מוצאת בזה הגיון - הילד מחכה לזה,זה ניתן כסכום גדול יותר מאשר כשזה מחולק לימים ואפשר לעודד כך ילד לחסוך קצת ולקנות דבר בעל ערך. קשה לי להחליט האם המצב שתארת עונה על ההגדרה דמי כיס (ואולי זו הסיבה שישנה התנגדות מהסביבה...,ואולי זו גם הסיבה שילדיך לא מעריכים את הכסף. יתכן שאם תתני להם רק פעם בשבוע והם יחכו לזה ותעודדי אותם לחסוך שבועיים שלושה,הם יעריכו יותר). לסיכום,אני הייתי ממשיכה לתת דמי כיס אבל הייתי משנה את צורת הנתינה. מקווה שעניתי, מור.

עד איזה גיל אם בכלל אפשר לקיים רחצה משותפת בין אבא לבת בת 4

ערב טוב, אני לא חושבת שיש לכך תשובה מוחלטת (חוץ מבמקרים קיצוניים כמובן...).אם המצב טבעי ונח לכל המעורבים (אב,בת,אם),אני לא רואה סיבה להפסיק את זה כרגע. כמו בהרבה דברים אחרים,כל משפ' נוהגת ע"פ המקובל אצלה ומה שהיא מגדירה "נורמלי".ישנן משפ' שבהן האב לעולם אינו מתקלח עם ילדיו (בנים ובנות כאחד),ישנן כאלה שמפסיקות כשהילדה מתחילה להתעניין בהבדלים באברי המין,וישנן כאלה הממשיכות עד לגילאים מאוחרים יותר. אם אתה שואל את עצמך עכשיו - נו,אז איך אני אדע? גם אם אתה לא תדע,ילדתך תבהיר לך מתי זה כבר מביך אותה ולא נעים לה (גם אם לא באפן מפורש,תבחין שהיא נמנעת ממקלחות משותפות,מצחקקת במבוכה וכו'). במידה שישנה שאלה נוספת, אני פה. מור.

לדעתי אין כל סיבה והצדקה להורה להתרחץ יחד עם בנו/בתו בכל גיל.

שלום , אני בן 20 יש לי אחות קטנה בת 5 שאני מטפל בה עכשיו, בגלל שהוריי עכשיו חזרו לארץ... (אנחנו גרים בחו"ל). אז ככה, מאז שהוריי חזרו לארץ היא החלה ליהות יותר מידי מפונקת , ורוצה לקבל מתנה על כל דבר. ואם לא היא בוכה או\ו "עושה עלי" פרצופים שאני לא יכול להסתכל עליהם... והולכת לישון. אני לא יודע מה לעשות, מצד אחד מבין אותה שאולי בגלל שההורים שלי לא ליידה עכשיו, אז היא מרשה לעצמה, אבל מצד שני אני לא יכול כל יום ללכת לקנות לה משהו וחוץ מיזה לא ניראה לי בסדר לקנות לילדה יותר מידי דברים וזה הבנתי כשהיא אמרה לי : "אם אתה לא קונה לי מתנה אני לא מדברת איתך?!" (כמו ילדה גדולה) וזאת רק ההתחלה... מעניין מה יקרה אם היא תקבל מתנה כל יום באמת. מה עושים?! כיצד מתמודדים איתה?! ----- בנוסף, אחותי קמה מידי לילה , לפחות פעם בשבוע, באמצע הלילה מבוהלת , המומה כזאת, אומרת כל מיני דברים לא מובנים, חצי הוזה ובוכה... העיניים שלה פתוחות אבל ניראה שהיא לא ממש רואה אלא רק שומעת. אני מייד מחבק אותה , אומר לה כמה מילים, היא מבינה שזה אני וחוזרת לישון... יש למישהו מושג מה זה?! מה עושים עם מצבים כאלה?! האם התנהגתי נכון!? ----- ואחרון חביב, (תודה לאלו שמתכוונים להגיב), אחותי עושה תמיד את מה שאומרים לה לא לעשות וההפך, בכוונה... היא רוצה גם דברים שאחרים רוצים למרות שהיא לא רוצה את זה באמת. מה הולך פה? היא מבינה רק בצעקות... (ניסיתי ליהות נחמד, תאמינו לי זה לא עוזר.) אודה לכל מי שיענה לי בכל נושא שהוא, חוץ משלושת הבעיות האלו יש לי אחות מקסימה ואני חולה עליה! ;) - באמת תודה לכל צוות דוקטורס.

פידל יקר (אף פעם לא חשבתי שפידל קסטרו יעזר בשרותיי......), אני ממש לא מצליחה להבין את הסטואציה - הוריך עברו לגור בארץ והשאירו לך את אחותך ???. זה אמור להיות מצב קבוע ???. זה נורא מחמם את הלב שאתה רוצה להיות "מחנך טוב" עבור אחותך, ומבקש כלים להתמודדות עם המצב הלא קל שהיא נקלעה (שאתם...) אליו,אבל אני לא ממש יודעת מהיכן להתחיל במצבכם כי בעיני הוא מצב מאוד בעייתי (לפחות איך שהצגת אותו).זה לא דבר טבעי שהורים משאירים לבן 20 לגדל ילדה בת 5. אני לא רוצה להעליב חלילה או לזלזל ביכולות שלך אבל כדי לגדל ילד בגילאים כאלה(5) צריך מידה מסויימת של נסיון חיים,בשלות כלשהי.... שאני לא יודעת עד כמה יש אותם בגיל 20. בנוסף,סביר להניח שאחותך חשה קושי מאוד גדול - בהבנת המצב (אחיה הפך לאימה...),געגועים... . לפי מה שאתה מתאר אחותך מתייחסת אליך כאל אח גדול וזה בסדר גמור בדר"כ\,הרי אתה אחיה הגדול. העניין הוא שהמצב שלכם לא עונה על ההגדרה של בדר"כ. כדי לנסות לענות (למרות שאם המצב הוא כמו שתארת אותו סביר להניח שכמה שאלות וכמה תשובות בפורום באינטרנט לא ממש יביאו לשינוי גדול...) אני צריכה להבין קצת יותר את המצב - כאמור זה קבוע? מה הוביל לזה? ...... מחכה, מור.

כסטודנטית לחינוך אני נפגשת המון פעמים בבעיות שאתה מציג כאן . הפיתרון לבעיית המפונקות של אחותך היא פשוט הצבת גבולות , לומר פשוט תשמעי מתוקה אני המבוגר ואני מחליט מה לעשות ואין ויכוח על כך ולהתעקש ולומר זאת בטו תקף לא לצעוק אלא בטון נוכחותי שיבהיר מי כאן המבוגר. בנושא שאחותך קמה בלילה , אתה צריך להבין שילד שרחוק מההורים שלו מפתח איזה שהוא פחד, וכידועע פחדים אצל ילדים מופעים בלילה, בחלומות ובדמויות מפחידות. קודם כל יש להרגיע את הילדה לאחר מכן לנסות לדובב אותה מה קרה , את יכולה לספר לי ,על החלום שלך, אני מבטיח שאם תספרי לי אני לא אצחק עליך וכן הלאה בנוגע למעשי ההפך של אחותך יש את הספור המופלא של ילדת ההפך של לאב גולדברג , תספר לה אותו ותראה מה יהיה, אשמח אם תשלח לי הודעה איך הולך עם מה שהצעת לך והמון בהצלחה

האני שולחת את הילדה שלי לגן פרטי והיא נמצאתבקבוצה של 6 ילדים מגיל שנה . היא כי גדולה בקבוצה שלה. הילדה מאוד חכמה וחברותית . המנהלת של הגן אמרה לי שהיא רוצה להעביר אותה לקבוצה של הגדולים לאט לאט כי שם מדגישים יותר על ריכוז ולמידה . אני לא יודעת להחליט אם אני מסכימה או לא כי אני מפחדת שהמעבר הזה ישפיע עליה , זאת אומרת שאחרי שהיא התרגלה למטפלת שלה מעבירים אותה למטפלת אחרת ?האם כדאי לחכות עד שהיא תהיה בת שנתיים ? הקבוצה השנייה גם יותר גדולה ?

בקר טוב שרה, דבר ראשון, לא כתבת מה טווח הגילאים בקבוצת הגדולים. כשמקבלים החלטה כזו צריך לקחת בחשבון כמה דברים : 1. איך היא משתלבת בקב' הילדים בה היא נמצאת היום? האם את מרגישה שמשעמם לה,שההתפתחות שלה נבלמת עקב היותה עם קטנים ממנה? או לחליפין,היא מתפתחת,רוכשת מיומנויות חדשות וכו'? 2.ההתרשמות שלך מהמטפלות ומהילדים בקב' הגדולים. איך נראה לך שבתך תשתלב? האם ביקרת בקב' הגדולים? (בנושא הזה כדאי לך לקרא את תשובתי ליפעת בנושא "גן ילדים"). 3. בעיני בגילאים של הבת שלך לחום,אהבה,קבלה,תמיכה.... יש חשיבות לא פחות גדולה (ואולי אפילו יותר גדולה) מאשר לריכוז ולמידה. יהיו לבתך עוד כ"כ הרבה שנים "ללמוד",מה החפזון? (כמובן זה בתנאי שקצב ההתפתחות שלה בקב' בה היא נמצאת תואם לגילה). אני מאוד בעד לתת זמן לילד. אני לא חושבת שצריך בגילאים כ"כ צעירים למהר ,יש זמן. 4. בעיני (ולא כל אחד חייב להסכים עם זה) יש חשיבות מאוד גדולה למסגרת קטנה חמה ואוהבת ולקשר טוב בין הילד למבוגרים. אני מאמינה שזה מקנה בסיס (לא רק זה כמובן אבל גם זה) טוב להמשך הדרך. מקווה שעזרתי קצת בהתלבטות. אשמח לשמוע מה דעתך, מור.

הבן שלי בן 3.5 והוא ממש שונא לשבת לאכול. יש לנו המון ויכוחים בנושא ואני והמטפלת שלו מסבירות לו המון כמה זה חשוב לאכול כדי להיות בריא וחזק.ניסינו 2 גישות, האחת, לדבר איתו על זה ו"לנג'ס" לו לאכול והשניה, להתעלם מזה ולא לעשות עניין גדול. שום דבר לא עוזר.כל הזמן יש עליות ומורדות ויש ימים שהוא לא אוכל כלום מלבד ממתקים. גם כשהוא אוכל, הוא תמיד חייב שמישהו ישחק איתו בזמן האוכל ויסב את תשומת ליבו למשהו אחר שאינו האוכל, רק אז הוא אוכל כנראה בלי לשים לב. מה לדעתך ניתן לעשות? האם כדאי ללכת (בלי הילד כמובן) לפסיכולוג? האם תזונאית יכולה לעזור? אני ממש מיואשת.....

בקר טוב, לי באפן אישי מאוד קשה עם החלק של "הלנג'ס" לילדים כדי שיאכלו. אני חושבת שזה לא יכול להוביל לשום מקום טוב (ודרך אגב גם לי יש אחת שלא ממש אוכלת....). כן חשוב להציע,לתת מבחר גדול,להגיש אוכל אסתטי אבל לדעתי אין טעם בלנג'ס. מה כן? 1. להתייחס לאוכל בדיוק כמו לכל דבר אחר.לא כבעיה. לא או לנג'ס או להתעלם.פשוט רגיל. ולהקפיד על ההתנהגות הזו כל הזמן,לא שבוע ואז להתייאש. 2. ללכת לבדיקה רפואית ולראות מה הרופא אומר - הילד מפותח כמו שצריך? המשקל תקין?... 3. הרבה פעמים נראה לנו ההורים שהילד לא אוכל שום דבר,אבל איכשהו בדרך נס הוא עולה במשקל. ז"א שהוא כן אוכל משהו. אני מציעה לעשות טבלה במשך שבוע ולרשום כל דבר שהוא מכניס לפה + שעות. את יכולה גם להביא את הממצאים לפה וננסה לראות,ועוד יותר חשוב לקחת איתכם לרופא ולראות מה דעתו. 4. ממתקים - אני הייתי מגבילה את הממתקים .גם את הכמות וגם את זה שהם ל במקום אוכל אלא "פרס" אחרי הארוחה. אין ספק שזה יגרור מחאה חריפה מצד הילד (דרך אגב אני לא מתכוונת לעשות את זה דרסטי,אלא לאט לאט להוריד כל יום עוד קצת) אבל זה חלק מחוקים וגבולות. צריך לזכור שיש ילדים בעלי נטיה גדולה יותר לרזון וכל עוד הם בריאים ושומרים על התפתחות נורמלית,אני מאמינה שזה בסדר. אנא התחילי בסימון בטבלה וספרי לנו איך הולך, יום נעים, מור.

כסטודנטית לחנוך אני נפגשת עם בעיות אלו ואחרות. התעלמות מהבעיה אינה פותרת אף פעם בעיות. מה שהילד עושה כאן הוא בודק גבולות לחלוטין ואת צריכה להיות רגועה ולומר לו פשוט כך : " תשמע חמודי, זה האוכל שלך, זה מה שאתה אוכל , ואם אתה לא רוצה לאכול אתה תחכה עד לארוחה הבאה" אם זאת יכול גם להיות שהילד אינו אוהב את סוגי האוכל המוגשים לו ויש לברר את סוגי האוכל אותם הוא אוהב. את פשוט צריכה להציב גבולות ולמנוע מהילד ממתקים והמון המון בהצלחה חני

נכדתי שכמעט בת 4 מרבה לבכות ולצרוח מכל דבר שטותי זמן ממושך .הדבר יכול להתבטא בבחירת בגד אותו היא מסוגלת להחליף כ- 6 פעמים בטענה שזה לא מתאים לה.כשהולכים לגינת המשחקים בלווית אחיה בן ה- 6 ועוד חברים היא מרבה לשבת בצד להתלונן לבכות ואז כל התקלות מתרחשות כמו :למה מישהו מסתכל לעברה, למה האח שלה והחברים בוחרים לא לשחק איתה ומתלוננים שהיא גורמת להם לכאבי אוזניים וכמובן אז היא נופלת ובמקרה נתפסת לה האצבע וכמובן הבכי הוא עד לב השמים.בבית היא כמעט לא משחקת באף בובה או צעצוע בהם היא משופעת לרוב ואפילו אם קונים לה משהו חדש אין היא משחקת בהם כלל.בלילה היא עוברת באופן קבוע למיטת האמא ואפילו שמעבירים אותה מספר פעמים בלילה היא ממשיכה לחזור למיטת ההורים.לאמא יש יסורי מצפון אחרי כל ארוע אשר מצליח להטריף אותה ולהביאה למקום אותו היא איננה גאה בעצמה.

שבת שלום, דבר ראשון,למיטב זכרוני את הסבתא הראשונה שלנו כאן בפורום ואני נורא שמחה שגם בתור סבתא את מרגישה כאן מספיק נוח כדי להשתתף.ברוכה הבאה :). מהודעתך נראה לי שהילדה מנסה לשדר מסר כלשהו שעלול להעיד על קושי מסויים. היה חשוב לדעת מה רמת התפקוד שלה בגן ? . האם היא מתמידה בהתנהגות הזו כל הזמן או שיש גם תקופות אחרות?. האם ההתנהגות מופיעה באופן כ"כ קיצוני גם כשהיא נמצאת עם מבוגרים אחרים פרט לאימה?. אני חושבת שהנכון ביותר יהיה לקבל ממך עוד פרטים ואז לנסות לכוון אותך,ע"פ המידע הנוסף. מחכה, מור.

ביתי בת ה - 4 דוחה אותי, כל דבר היא רוצה את אבא, אליו היא מאוד מאוד קשורה ואני מאוד רוצה להתקרב אליה שהיא תרצה גם אותי ואני לא יודעת איך, לפעמים אני כבר מתייאשת מ"להתחנף" אליה כי זה לא עוזר ויותר מעצבן אותה. אולי אם אני אבוא בגישה של "את לא רוצה אותי לא צריך" זה יעזור אבל אולי לא, אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות, מהי עצתכם ומה הגישה הנכונה לדעתכם?

אני לא המומחית פה - זה בטוח, אך יש לי מס' שאלות אליך: 1. האם בעלך מאפשר לך קצת זמן ייחודי רק את והיא? אם כן, איך היא מתנהגת כשזה רק אתן? 2. האם זה התחיל רק עכשיו או שתמיד כך היה? 3. אין ספק שקשר אמא-בת נורא חשוב, אבל לא בטוחה שיש להשקיע בזה את כל כולך, בטח שלא לבצע "התחנפויות" לילדה. אני הייתי מנסה קצת למצוא זמן שלי ושלה לבד בתחילה מעט והדרגתיות להעלות את כמות הזמן של "יחד", אבל לא לתת לה הרגשה שזה הדבר הכי חשוב לך בעולם, מה גם שזה מרגיז אותה... מה שמעלה לי שאלה נוספת - מה מרגיז אותה בניסיונות ההתקרבות שלך? איך את מנסה? 4. איך היא עם שאר בני משפחה: סבא, סבתא וכו'? אשמח אם תמצאי לנכון לענות, יום טוב

מקווה שכעשיו זה עלה...

היי, זה בסדר גמור להעיר,להאיר,להציע ולתרום. ממש אין צורך להוסיף את הפתיח "אני לא המומחית פה". אני בטוחה שלכל אחד ואחת כאן יש מה לתרום ולא משנה מה תחום המומחיות שלו.... . תרגישי חופשי,בעיני זה מבורך. יומטוב, מור.

צהריים טובים, מההודעה שלך עולה המון כאב ואולי אפילו תסכול,וזה באמת מצב מאוד לא נעים מה שאת מתארת ואולי אפילו מאוד מעליב?. אני חייבת לשאול כמה שאלות שיעזרו לי להבין את מע' היחסים טוב יותר,או.קיי? ספרי קצת על סדר היום שלכם - מי לוקח אותה לגן?מי מחזיר?נמצא איתה אחה"צ? כמה שיותר פרטים,יותר טוב. האם המצב שאת מתארת היה כך תמיד,או שהשתנה בשלב כלשהו?. נסי לספר קצת על הקשר בינך לבינה בחודשי חייה הראשונים. מה דעתו של בעלך על המצב - האם גם הוא רואה אותו כמוך? האם היא בת יחידה?. ישנן עוד שאלות רבות חשובות אבל כרגע כדי להתחיל לקבל תמונה יותר ברורה אני אשמח אם תוכלי לענות על אלו ואני מבטיחה להשתדל ככל יכולתי לעזור לך לשנות את המצב :). מחכה, מור.

לשאלותיכם: לגבי סדר היום: אני זו נמצאת עם הרכב כך שאני זו שלוקחת את הבנות לגן, מתמודדת עם כל הלחץ של הבוקר, "המריבות" (כן רוצה, לא רוצה, רוצה כך, לא רוצה כך) ואני גם זו שמחזירה אותה מהגן. ביום שישי בעלי לוקח ומחזיר אותה מהגן ואם אני באה לקחת אותה היא בוכה ורוצה את בעלי. כשמישהו אחר מחזיר אותה מהגן: סבא, סבתא, דודה... היא מאוד שמחה ונמאס לה שכל הזמן רק אני מחזירה אותה מהגן.היא גם הרבה פעמים בכלל לא מתייחסת אלי שאני באה לקחת אותה, ואני כאילו מפריעה לה בעיסוקיה, למרות שיש גם פעמים שהיא כן שמחה לראות אותי. יש לי בת נוספת בת 3, שמאוד שונה באופי שלה מביתי הגדולה, היא יותר "נצמדת" אלי, ורוצה שאני ארים אותה, אחבק אותה, רוצה לעזור לי כשאני במטבח למשל, אל ביתי הגדולה אני זו שצריכה לבוא ולהתקרב, היא לא באה אלי מעצמה. כשאנחנו נמצאים עם חברים שיש להם ילדים קטנים הגדולה "הולכת עם הח'ברה" היא מאוד חברותית ו"טיפוס של ח'ברה" (והקטנה יותר נמצאת לידי כשאנחנו בחברה) יוצא מכך שאני באמת נמצאת יותר עם ביתי הקטנה, אני יודעת שזה מפריע ל"גדולה" היא גם אמרה לי פעם שאני אפסיק לחבק את ה"קטנה". (הבת הקטנה פשוט באה, מתיישבת עלי, זורקת את עצמה אלי ואני לא יכולה לדחות אותה כשהיא עושה את זה, זה גם כיף לי) כשאני מצליחה לקחת אלי את ה"גדולה" להתקרב אליה ולחבק אותה, ה"קטנה" מתחילה לילל. קצת על האופי שלה: ילדה מאוד חכמה, פקחית ומפותחת לגיל שלה (גם לדבריה של הגננת) שתלטנית, אוהבת להיות במרכז העניינים, להחליט ולהגיד לכולם מה לעשות (ה"קטנה" יותר שקטה, ופחות מתבלטת). לגבי בעלי: לדעתי הוא מרוצה מכך ש"הגדולה" קרובה יותר אליו, כשהיא "דוחה" אותי, כועסת עלי ומתלוננת עלי בפניו הוא לוקח אותה אליו ומחבק אותה במקום להגיד לה כך לא מתנהגים לאמא. וזה לא בדיוק עוזר לי. בחודשי חייה הראשונים היא היתה יותר קרובה אלי, בעלי התחיל לגלות בה עניין ולהתחבר אליה רק מגיל חצי שנה ויותר שהיא הייתה כבר יותר "מעניינת, מגיבה, פחות פאסיבית"... (גם לגבי ביתי השניה) לשאלותיה של פופי: אין לי כל כך זמן ייחודי רק אני והיא - וזה דבר שאני כן רוצה יותר לעבוד עליו, אך בפועל זה לא יוצא הרבה. כשאנחנו לבד ביחד, אני חושבת שהיא שמחה ואוהבת את זה שאני רק איתה וגם אני אוהבת את זה ומנסה להקדיש את כולי רק לה. בנסיונות ההתקרבות שלי - אני מנסה להגיד לה שזה לא נעים לי שהיא לא רוצה אותי, ושאני אוהבת אותה, רוצה להיות חברה שלה... אני מנסה להתקרב אליה פיזית, לחבק ולנשק אותה וכל זה מרגיז אותה. אני חושבת שההתרחקות התחילה סביב גיל שנה וחצי - שנתיים, כשהיא התחילה לדבר יותר, בעלי התחיל יותר לתקשר איתה ולהתחבר אליה. (כשביתי הקטנה נולדה היא היתה רק בת שנה בערך כך שלא היה עדיין קטע של קינאה - עכשיו יש קצת). משאר בני המשפחה, סבא, סבתא, דודים, דודות היא מאוד שמחה להיות ומקבלת המון התייחסות, פינוק, תשומת לב... מקווה שהבהרתי יותר את המצב ושוב תודה.

התגובה הקודמת ממני (לא רשמתי שם) דנה

בקר טוב, לדעתי: 1. כמו שפופי הציעה,למצוא זמן שהוא רק של שתיכן.כמו שכתבת הילדה היתה מאוד קטנה כשאחותה נולדה ובעצם היא לא ממש זוכרת את עצמה כבת יחידה. היא תמיד חלק מזוג. לכל ילד חשובה ההתייחסות האינדבידואלית.שאמא תהיה רק שלו. אני לא יכולה למצוא שום תחליף שיענה לילדה על הצורך הזה,פשוט להיות איתה. אפשר בזמן הזה ש/הקטנה תהיה עם סבתא,ביביסיטר..... יתכן שמה שהיא כ"כ אוהבת בקשר עם אביה זה בין השאר שכשהיא איתו היא יחידה. 2. אני לא יודעת אם זה נכון .אני מעלה השערה,תחליטי את אם יש בה משהו או לא - יתכן שאת נוהגת להשוות בין הילדות (גם אם לא באופן מוצהר...).סה"כ הן בגיל דומה ומאוד שונות ע"פ תאורך,כך שזה מאוד הגיוני להשוות.העניין הוא שגם אם את בטוחה שהילדה לא מרגישה בזה,היא כן. ויתכן שהיא אפילו מרגישה שהתוצאה היא תמיד לטובת אחותה. מאיך שתארת את שתי הבנות,ההתרשמות שלי (שוב אני מדגישה,זה לא חייב להיות נכון. זו רק ההתרשמות שלי) שקל לך יותר עם אופיה של הקטנה. עם חוסר הרצון להתבלט,עם השקט. האם הקטנה דומה לך והגדולה לבעלך?. יתכן שהגדולה מרגישה "שזה ממילא אבוד" כמה שהיא תתאמץ היא לא תוכל להיות כמו הקטנה עבורך. ולכן אולי כדאי להמר על הבטוח - אבא. דרך אגב,יתכן שאם היא תרגיש שיש מענה לצורך שלה להיות יחידה ומיוחדת עבורך יפחת הרצון להתבלט ולמשוך תשומת לב. 3. אני לא מאמינה שהיא "לא צריכה" אותך. אני כן מאמינה שיש לכן קושי להתקרב כתוצאה ממה ששתיכן משדרות אחת לשניה. 4. בעלך - אני חושבת שיהיה נכון לשוחח איתו על הדברים ולבקש את עזרתו.שיתן את דעתו כצופה עליכן מהצד,שיעזור לך לקבל את הילדה כמו שהיא,שיעזור לה לרכך את הדברים... אני לא חושבת שהוא עושה טובה לילדה בכך שהוא עושה איתה קואלציות נגד אימה.גם אם היום נראה לו שזה מקרב בינו לבין הילדה,זה עלול לעשות נזק לטווח הארוך. כאמור,אני הייתי מתחילה משני דברים - האחד,להקדיש זמן קבוע רק לגדולה,שיוגדר ככזה. השני (והעוד יותר חשוב וקשה לדעתי),בודקת מה הילדה הזו "עושה לי",מה היא מזכירה לי? מה הקשיים/התקיעות/חוסר האונים.... שהתכונות שלה גורמים לי?. ז"א,הרבה עבודה על עצמך ברבדים העמוקים יותר. ישנם אנשים שמסוגלים לעשות את זה לבד וישנם כאלה הזקוקים לעזרה (הרב) כדי להצליח להכיר את עצמם ומתוך זה את הקשר שלהם עם ילדיהם,שתי האופציות הן בסדר :). זהו,דנה יקרה. כך אני רואה את הדברים ובעקבות אותו כאב גדול שניכר בהודעותייך,אני ממליצה לך לא להזניח את העניין גם בשביל בתך,אבל לא פחות חשוב - בשבילך. מקווה שהצלחתי לעזור במשהו,אשמח לשמוע, מור.

הי מור, ביום חמישי הקרוב תהיה ביתי בת 5. שלחתי לה מכתב בדואר ובו סיפרתי לה כמה אנחנו אוהבים אותה וגאים בה וביקשתי לדעת מה היא תרצה מתנה ליום ההולדת. שלא כמו ילדים אחרים (לדעתי ואף לצערי) היא ביקשה מס' ימים לחשוב על זה. אתמול בארוחת הערב היא הודיעה לי שהיא החליטה!! היא רוצה "עדשת רגשות" היא יודעת שזה לא קיים, אבל מאחר ואבא שלה מתעסק בפטנטים היא רוצה שהוא ימציא לה לכבוד יום ההולדת "עדשת רגשות". נאלמתי דום ולא ידעתי מה לומר ומה לחשוב על זה. ניסיתי לברר אם היא שמעה על זה ממישהו או מהטלויזיה והיא אמרה שממש לא. כששאלתי למה היא מתכוונת ולמה היא צריכה את זה, היא אמרה שהיא רוצה תמיד לדעת איך אנחנו מרגישים וככה היא תדע איך להתנהג... מה דעתך? האם זה אומר שאנו מעבירים לילדה מסרים לא ברורים? האם משהו לא נורמטיבי עם הילדה שכן המתנה נראית לי כלל לא אופיינית לגילה? האם אני צריכה להערך ל"בעיה" מסויימת שהילדה מנסה להסב את תשומת ליבי אליה? והכי מטריד אותי - מה הייתי אמורה להגיד לה? מקווה שהבנת אותי...

ערב טוב, איזה רעיון מדהים. אני גם יכולה לקבל "עדשת רגשות",בבקשה? עולים כאן המון דברים : א. מידת היצירתיות של הילדה ודרך פתרון הבעיות שלה.היא נתקלה בקושי מסויים ומצאה לעצמה דרך להתמודד איתו,מאוד פרקטי.חשיבה פרקטית מאפיינת את המשפ' בדר"כ?. ב. מדוע קיים הצורך בעדשת רגשות?.אני חושבת (מבלי להכיר את הילדה...) שהיא מנסה,כמו שכתבתי קודם, למצא פתרון לקושי מסויים.יתכן,שאתם בטוחים שהיא מבינה הרבה יותר דברים ממה שקורה בפועל. הרבה ילדים (במיוחד הבוגרים והוורבליים שבינהם) מאוד מטעים.בגלל צורת הדיבור שלהם,יכולת הניתוח... עושים רושם של בוגרים הרבה יותר ממה שהם בפועל ואנחנו המבוגרים מתייחסים אליהם בהתאם - כמו מבוגרים קטנים. האמת היא,שלילד בגילאים האלה קשה מאוד להבין את כל החלק הלא מוחשי של החיים - מה שאי אפשר לגעת בו,קשה להבנה. כן,הם אומרים אני אוהב,שונא ,כועס,עצוב... אבל לא תמיד יודעים מה זה אומר.לכן המחשה,הסברים,הסברים על סיבה ותוצאה מאוד מאוד חשובים בגיל הזה. יתכן שבתך לא תמיד מבינה על מה הכעס שלכם או שהיא מבינה אבל לא יודעת מה לעשות עם זה. או.קי,אתם כועסים אבל איך אני אמורה למנוע את הכעס שלכם בפעם הבאה?. גם ילד שמבין על מה כועסים יכול מאוד להתקשות במציאת התנהגות אלטרנטיבית ולכן תפקיד ההורה הוא לא רק להסביר על מה הכעס אלא לתת גם אלטרנטיבה. דרך אגב,רשמת בעבר שהשיטה של ההסכמים עובדת יפה עם בתך.יתכן שזה עובד כ"כ טוב מהסיבה הפשוטה שבהסכם הדברים ברורים יותר מאשר מה שאתם משדרים לה בדר"כ וקל יותר להבין מה מצופה ממנה. ג. לגבי מידת הנורמטיביות - יש ילדים יצירתיים יותר ויש פחות,יש בעלי המצאות ויש כאלה שלא. בדיוק כמו שלא כל בעל ממציא פטנטים..... :). ד. מה היית אמורה להגיד? אני הייתי הולכת עם הרעיון עד הסוף - אפשרות אחת להסביר שקצת קשה לך לבנות כאלה כי את לא ממש יודעת איך הם צריכים להיות ומה הם כוללים ולהציע שתבנו ביחד. ובאמת כשהרגשות משתנים להשתמש בעדשות. אפשר לבנות אותם כך שיהיו אופציות למס' צבעים כשכל צבע מסמל רגש אחר (כעס,גאווה,שמחה...) ולהחליף את צבע העדשה בהתאם לצורך. אפשרות שניה,אותו הרעיון רק בלי העדשה.בעזרת טבלה/מדבקות/מביעונים..... כמו שכתבתי כאן כבר מס' פעמים - התשובות בגיל הזה אמורות להיות קונקרטיות למה שהילד העלה.את הוצאת המסקנות מדבריה תעשי עם עצמך ובעלך,לא עם הילדה. ה. הסעיף הזה היה אמור להופיע מוקדם יותר אבל לא נורא. כתבת "כששאלתי למה היא מתכוונת ולמה היא צריכה את זה, היא אמרה שהיא רוצה תמיד לדעת איך אנחנו מרגישים וככה היא תדע איך להתנהג" . השאלה שלי - האם יש לך הרגשה שמדי פעם היא מנסה לרצות אתכם ? שחשוב לה מאוד להיות "בסדר" ?. אני מקווה שמצאת משהו בתשובה, מור.

הי מור, קודם כל welcome back, שנית, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שהרגשתי כשהיא אמרה את זה- זה שהאדמה תחת רגליי זזה, די נלחצתי... אז ככה: לגבי חשיבה פרקטית: אכן זה משהו שמאפיין אותנו כמשפחה, להיות פרקטי ומציאותי זה משהו שמוביל את אופי החשיבה וההתנהלות היומיומית שלנו - באיזה אופן לדעתך אנו מעבירים את זה לילדה שכן, הפרקטיות היא בענייני דיומא שלילדה כלל אין קשר אליהם. לעניין הבנתה של הילדה: אז פה תשובתי היא קצת מורכבת. יש לה רצון עז שנחשוב שהיא כבר מבינה ויודעת המון. פעמים רבות היא גם מפתיעה אותי בתשובותיה, אך אני לא מרפה והרבה פעמים שואלת למה היא התכוונה בכדי לוודא שהיא הבינה את מה שהיא בכלל אמרה...במרבית הפעמים היא אומרת בדיוק את מה שהיא התכוונה לומר. מבחינות רבות רמתה היא גבוהה בהרבה מגילה...מה שקצת מוסיף למורכבות היחסים חייבת להוסיף שנושא המחשה ומתן דוגמאות היא חלק בלתי נפרד משיחת חולין בביתנו אנא פתחי קצת יותר את נושא הקניית אלטרנטיבות במקרה של התנהגות מכעיסה... לדוגמה: אתמול בערב היא עשתה מעשה מסויים שהסברתי לה לא מעט פעמים שזה נורא מכעיס ומרגיז אותי ואני מבקשת שבמקום זה היא תרגע ותפנה לעיסוק אחר... אבל עד שהיא לא הוציאה אותי מכלי...היא לא נרגעה - מה עוד אמורה הייתי לעשות? לעניין הניסיון והחשיבות שלה של להיות "בסדר" אני יודעת שזה נורא חשוב לה ופעמים רבות אני מסבירה לה שמותר לנו להיות חלוקים בדעתינו, ומותר לטעות ומותר לכעוס וכל מה שקשור בזה...אבל התנהגות זו היא מגמתית אצלה ולא רק איתנו, אלא, גם עם הגננת לדוגמה מצא חן בעיני מאוד הרעיון של באמת לבנות יחד משהו שישקף את הרגשות... אני כבר עובדת על רעיון כזה.... תודה על התשובה המאוד מאוד מקיפה יום נפלא

עזרו לי בבקשה כי אני כבר ממש מיואשת!!! בתי בת שנה ו-11 חודשים (כמעט שנתיים) ובדר"כ אני זו שתמיד מטפלת בה (עושה לה אמבטיה, משכיבה אותה לישון...) . לפעמים בעלי עוזר אבל היא תמיד יודעת שאני בסביבה. לפני כשבועיים הגעתי הביתה ממש מאוחר – אחרי שהיא נרדמה. בעלי שהיה איתה אמר שהיא כל הערב חיפשה אותי ובכתה. מאותו ערב היא לא עוזבת אותי לשנייה. היא לא מוכנה יותר שבעלי יעשה לה אמבטיה או ישכיב אותה לישון. היא לא מוכנה אפילו ללכת איתו לטייל – היא דורשת שגם אני אבוא. כשהיא מתעוררת בלילות – היא לא מוכנה שהוא יבוא להרגיע אותה – רק אני. הגענו למצב שהיא עומדת לידי כשאני מצחצחת שיניים או מתאפרת. כשאני יוצאת לחדר אחר – היא מתחילה לבכות ורצה אחריי. כל בוקר כשאני לוקחת אותה למשפחתון היא נצמדת אליי בוכה ולא רוצה שאני אלך (למרות שהמטפלות אומרות ש-5 דקות אחרי שאני הולכת היא נרגעת). לפני כן היא תמיד אהבה ללכת למשפחתון. אם בעלי בא לקחת אותה מהמשפחתון ולא אני – היא שואלת איפה אימא ומתחילה לבכות. רצוי לציין שכשכולנו ביחד היא מאוד אוהבת לשחק עם אבא ולבלות איתו, אבל ברגע שהיא רואה שאני רוצה ללכת לעשות משהו אחר – מתחילה היסטריה: אימא, אימא... היא עוזבת הכל ורצה אליי. הכל נגמר בזה שהיא נדבקת אליי, אני לא יכולה לעשות שום דבר ומתעצבנת עליה והיא נכנסת לבכי היסטרי... מה לעשות????? הסברים לא עוזרים. אני באמת חושבת שעכשיו שהיא כמעט בת שנתיים מגיע לי מדי פעם ערב חופשי לעצמי. כדאי גם לציין שבגיל שלה (כמעט בת שנתיים) היא אף פעם לא הסכימה להישאר עם סבתות בתור בייביסיטר ושאנחנו נצא (שלא לדבר לנסוע אליהם לסוף שבוע). אבל היא מאוד אוהבת לשחק איתם בתנאי שאנחנו בסביבה ותמיד שואלת מתי הן יבואו. בבקשה תייעצו לי מה לעשות???

שלום אמא יקרה, בחלק גדול מההודעה שלך הרגשתי שאת פשוט מתארת את היום שלי - עד לא מזמן... לי יש בן שהוא בדיוק בגיל של ביתך וגם אצלנו השיגרה היא במחנק והידבקות בלתי פוסקת. לאחרונה ממש הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר והרגשתי ממש מחנק והחלטתי שאני שמה לזה קץ גם במחיר של קצת או הרבה (תלוי איך מסתכלים על זה :-) ) דמעות. אז ככה, במשך קרוב לשעה אני מקדישה תשומת לב רק לו!! בלי כביסה, בלי כלים, בלי טלויזיה... רק אני והוא... מציירים, סתם משחקים, מנסים לקרוא ספר וכל מה שעולה בדעתך אני מסיימת את השעה בזה שאני אומרת: "עכשיו אתה יכול להמשיך לבד, אמא עסוקה" אז בפעמים הראושנות הוא צרח אמא אמא, אבל כשהייתי עיקבית ואסרטיבית ולא נתתי לו "לטפס" עלי הוא לאט התחיל להבין את הרוטינה. אומנם הוא בקרבתי, אבל יש לי את המרחב לעשות פעולות שאני רוצה/צריכה. הימים הראשונים היו רצופים בכי וגם קצת כעס מצידי אבל העקשנות שלי והעקביות הובילה לזה שהוא כבר יודע שאחרי השעת משחק שלנו אמא מתפנה לעיסוקיה - זה לא פשוט אבל זה כדאי. שיהיה בהצלחה

תודה על העצה. עוד שאלה קטנה: ומה את עושה כשאת או/ו בעלך צריכים לצאת ואז את או אתם לא בקרבתו? האם הוא מסכים להישאר עם מישהו אחר (סבתות למשל)? איך אתם משכנעים אותו?

אמא מיואשת יקרה, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשקראתי את הודעתך היתה - מה הילדה זיהתה אצלך שמחזק את ההתנהגות שאת מתארת? או במילים אחרות,על איזה צורך (לא מודע מן הסתם) שלך הסטואציות האלה עונות?. הרבה פעמים אנו משדרים לילדינו שדרים שאנחנו לא כ"כ מודעים להם. השדרים האלה הם תוצאה של צרכים,פחדים,נסיון חיים שלנו.... . הילד כמו אנטנה מאוד מאוד עדינה קולט את המסר ומגיב אליו בצורה שנראית לו הכי מתאימה.אני אתן דוג' (כמובן שאני לא טוענת שזה המצב אצלכם,כי אני לא מכירה אלא נותנת כיוון למחשבה) - אם שמאוד מגינה על הילד,שמגיבה בפחד גדול אם קורה לו משהו (נופל,נחבל,חום גבוה...),שבודקת שוב ושוב איך הסבתא/האבא מטפלים בו ומתקנת אותם..... מעבירה מסר חד משמעי לילד שרק היא יודעת לטפל בו,שרק איתה יהיה לו טוב,שהיא עצמה לא ממש סומכת על יתר המטפלים,שהיא מאוד מאוד פוחדת שיקרה לו משהו. אני לא מכירה הרבה ילדים שבמצב כזה ישארו בשמחה עם מישהו פרט לאימם. שוב,זו רק דוג' שאמורה לגרות את המחשבה על מנת שתנסי למצא האם ישנם מסרים כלשהם המעודדים את התנהגותה של בתך. אני יכולה להעלות עוד המון כיוונים של מסרים אבל השאלה האם משהו מזה נראה לך הגיוני? האם את מצליחה להתחבר למשהו ממה שכתבתי?.במידה שכן,אנא שתפי קצת במסרים ואנסה לתת פתרונות שיקלו על המצב. במידה שלא,אנסה לתת כיוון אחר. מחכה לתגובתך, מור.

תודה על תשובתך. באמת כמה מהדברים שאמרת נראים לי מוכרים: - אני אדם מאוד רגוע ובכלל לא נכנסת לפניקה מנפילה/חבלה או חום גבוה. - באמת עד גיל שנה לא יכולתי לחשוב על להשאיר אותה עם מישהו אחר שיטפל בה (בעלי אולי לזמן קצר, אבל סבתות בכלל לא). ואחרי גיל שנה כשכן רצינו להשאיר אותה עם סבתות אפילו לכמה שעות היא לא הסכימה (הייתה היסטריה במשך יותר משעה ואז ויתרנו וחזרנו). - בדר"כ אני לא מתקנת את בעלי כשהוא מטפל בבתי - הוא כל הזמן שואל בעצמו: איך לעשות את זה? מה את עושה כשקורה ...? תעזרי לי לעשות... תוכלי לעשות/להביא... מה את מציעה שנעשה עכשיו (שהיא כבר בגיל שנתיים) כדי לשנות את המצב???

מור שלום, אני מאד מתרשמת מתשובותייך,את מגלה רגישות והבנה. הייתי רוצה הכוונה (קצת באיחור..) בהכללה, עשינו המון טעויות חינוכיות כהורים.דבר אחד ברור-אנו הורים אוהבים מאד. הילדים הם כל עולמנו. (כן, זו גם טעות, צריך לפנות מקום לזוגיות).ולמרות הרצון הטוב של שנינו,אין שיתוף פעולה והתאמה בעינייני חינוך,וזו רק אחת הסיבות לתוצאות. נראה לי שכיום אין הרבה מה לעשות, להמשיך לזרום עם מה שיש , ולראות את הטוב. כדי לפרט הייתי רוצה לכתוב לך למייל, האם זה מקובל? תודה,גילה.

בקר טוב, דבר ראשון,תודה. לגבי המייל - אני מעדיפה ששאלות ישאלו בפורום מהסיבה הפשוטה (או שתיים) - שאר הקוראים יכולים להפיק תועלת גם מהשאלה וגם מהתשובה ובנוסף,יכולים להשתתף במידה שהם מרגישים שיש להם מה לתרום. מכיוון שאין כאן שום פרט מזהה אני לא חושבת שיש איזשהו חשש מהעניין הזה. עם זאת,אם את מרגישה שבלתי אפשרי להעלות את העניין בפורום,פני אליי למייל ואראה איך אוכל לעזור לך בצורה הזו. יום טוב, מור.

שלום, יש לי שאלה, לא ממש בעיה.. בת 15. אוכלת כל הזמן את הקצה של העט. 1-האם יש בזה משהו מסוכן מבחינת החומרים (פלסטיק וכו) שמגיעים ודאי לגופה? 2-חשבתי לקנות לה חפיסת מסטיק, האם זה פתרון? 3-זאת בעייה בכלל. תודה מראש.

בקר טוב, אני מעריכה שזה לא הדבר הכי בריא לאכול פלסטיק אבל לגבי תשובה ממש לשאלה עד כמה ולמה זה מזיק תצטרכי לפנות לפורומים הרפואיים שיש כאן בדוקטורס. לגבי שאר השאלות - ראיתי בחיי בעיות חמורות מזה.אם זה מאוד מפריע לך,אנא נסי לפרט קצת יותר ואנסה לענות. יום טוב, מור.

אני מאוד מאוד קשורה למשפחתי וכך כל בני המשפחה למעט אחותי שקצת בחוסר תקשורת ואבי שהתגרש מאימי. האחים ואמא קשורים לחלוטין.זה דבר לכשעצמו מאוד יפה ומחבר אבל אני מרגישה ומשיחות עם אחיי עולה גם הרגשתם כי הקשר הזה מפריע לחיי היום יום זה מתבטא לפחות אצלי במחשבות עודפות אודות כל אחד מבני המשפחה-כמה הוא "מסכן" קשה לו,"עובד קשה" אין לו זמן למנוחה תמיד מתרוצץ וכו.. וכך אני יכולה להעסיק עצמי ברחמים על כולם דבר שמטריד מאוד כי אין דרך עלי אדמות שאוכל לעזור לכולם-אני מוציאה כסף רב לפנק המשפחה-המצב הכלכלי לא מוצלח,והחיים האישיים של כל אחד מהם רחוק מלהיות זוהר@@ אז קשה לי ואני מנסה בכל דרך לשמח את זה ואת האחר והאחינים וכו..אני משתגעת מזה כי גם יש לי חבר שאני יודעת בוודאות שהזוגיות נפגמת בשל כך כי אין לי רגע מנוח אחד לעצמי,הרגשה של לחץ מתמיד.העמדתי לעצמי 2 אופציות-להמשיך באובססיביות הזו שנראית לי ההתנהגות "הנורמלית" כי צריך לעזור לאהובים עליי או לשנות קצת את העור ולהירגע אז ארגיש כנראה אגואיסטית.. לציין שאחיי המבוגרים יותר עברו על בשרם בדיוק המלחמה שלי אך כעת כשאחי הוא אבא הוא היה חייב לפנות עצמו למשפחה לילדים וכך בעצם נראה לפחות שהוא פחות מרגיש לחץ@@ זה הרבה פעמים מונע ממני מחשבה על הבאת ילדים וחתונה כי נראה לי שלא אעמוד בלחץ של הדאגה הזו.. כמו כן עליי להוסיף שבצעירותי הדברים היו נכונים מאוד עבור אחיי ואימי כלפיי הרבה רגש עזרה תמיכה גם כלכלית המון שהמצב היה טוב כפליים ויותר..אני מרגישה כמו השבת טובה באיזשהוא מקום.שאני פשוט חייבת את זה לעצמי כי הגלגל התהפך והנה אני חזקה יותר וזה הזמן לפצות על אהבתם הגדולה כלפיי..

אמירה יקרה. אמנם נושא ההודעה שלך הוא הקשר בינך לבין אימך ואחייך אך הוא לא ממש קשור לתחום עבודתי ולכן אני מציעה לך לפנות לפורומים אחרים בהם להערכתי תוכלי להעזר יותר (כדוגמת פורום פסיכותרפיה וכו'). עם זאת,אני רוצה להוסיף כמה מילים.אני בהחלט מבינה שאת מרגישה חייבת באיזשהו מקום,הרי גם את נעזרת במשפ',אך יש מרחק רב בין לעזור,להתעניין,לחלוק... לבין להשתעבד לזה. מה שאת מתארת הוא מצב שבו את כבר בעצם מוותרת על עצמך למען הסובבים,ולא נראה לי שזו הכוונה בלעזור. אני משוכנעת שגם בני משפחתך לא היו רוצים שתבטלי את עצמך,תוכניותייך לעתיד ותפגעי בקשרים שלך,על מנת לדאוג להם. לדעתי את תהיי חייבת ללמוד לשים גבולות .גבולות שמטרתם לשמור עלייך. כל אחד מאיתנו לומד בשלב כזה או אחר לשים את הגבולות המתאימים לו,כך שיוכל מצד אחד להיות בקשר פורה ונעים עם סביבתו ומצד שני יוכל לממש את עצמו. יתכן שתתקשי לשים את הגבולות בעצמך ובדיוק לשם כך קיימים אנשי מקצוע שמטרתם לעזור לך. לדעתי כדאי לך להתייחס לעניין ברצינות ולנסות לפתרו כמה שיותר מוקדם. א,כדי שלא תסבלי כ"כ. ב. עוד לפני שיהיו לך ילדים (עם ילדים צריך לדעת איך לשים גבולות). אני מאחלת לך המון המון בהצלחה ומקווה שלמרות הכל עזרתי קצת, מור.

היי מור, אני עובדת בחינוך מיוחד עם ילדים בעלי פיגור בינוני ובעיות קשב וריכוז, וpdd, אני מאד נהנית בעבודה ויש לי סבלנות רבה. ואולם,לעיתים, אני מרגישה שאין לי סבלנות אל הבת שלי, בת השנה.לפעמים היא בוכה הרבה ופשוט בא לי לצרוח "תשתקי כבר" אני כמובן מנסה להיות סבלנית ומדברת אליה בנועם אך בפנים אני מתפוצצת. בטח היא מרגישה את העצבים שלי. תמיד הייתי מאד סבלנית ודווקא כשהיא נולדה הנקתי אותה במשך ארבעה חודשים בלי לישון כמעט בסבלנות רבה. אנא עזרי לי אני אכולת רגשי אשמה והייתי שמחה לשמוע עצה טובה.

צהריים טובים הודיה, אני עונה לך כאן היכן שרשמת את הודעתך,אבל אנא בהמשך כשמדובר בהודעה חדשה אנא רשמי אותה ככזו :). אני חושבת שמה שתארת הוא דבר מאוד שכיח בקרב אמהות,על אחת כמה וכמה כשעובדים במקצוע כמו שלך שדורש המון אמפטיה,סבלנות,הקשבה... .חשוב לזכור שמה לעשות גם אנחנו רק בני אדם ומותר שתגמר לנו הסבלנות ומותר שימאס לנו לעשות כ"כ הרבה למען אחרים. עם זאת,בתך לא ממש מודעת למה שאת עוברת בשעות העבודה ולזה שגם לכוחות שלך יש גבול. אז מה עושים? לא רשמת כמה שעות ביום את מבלה עם בתך,איך מתחלק הטיפול בילדה בינך לבין בן זוגך.... . אני מאוד מאמינה בחופש לאמהות. גם לך מותר להיות כמה שעות בשבוע בלי ילדים בכלל (זרים ופרטיים),בלי אף אחד שאת צריכה להיות סבלנית ואמפטית כלפיו. אני יכולה לשתף אותך לדוג' במה שקורה אצלנו - פעמיים שלוש בשבוע בנותיי נמצאות משעה 18:00 בערך ועד להשכבה עם בעלי / סבתא. זה טוב לכולם - בעלי פוגש את הילדות ללא "התיווך" שלי והן מאוד נהנות מזה שאבא רק שלהן,הן נהנות ללכת פעם בשבוע לסבתא שאצלה עושים דברים שלא עושים בבית וסבתא מאוד נהנית מהן ומחכה בכליון עיניים ליום הזה. וכמובן אני - לומדת,מטיילת קצת בקניון... מנקה את הראש וחוזרת עם הרבה יותר סבלנות ממה שהיתה לי כשיצאתי (ולפעמים גם עם מתנה קטנה בשבילן,ואז אני בכלל אמא נהדרת :) ).כמובן שכל משפ' יכולה למצוא את המודל המתאים לה ,מה שבטוח רגשות אשם לא מועילים לאף אחד והם רק עשויים לקלקל את הקשר בינך לבין בתך. אני מקווה שהצלחת להתחבר למשהו ממה שעניתי כאן, אשמח לשמוע, מור.

שלום, אנחנו הורים של ילד בן 10 ויש לנוהרגשה שאנחנו בבעיה: הילד ילד נבון ביותר ואפילו חכם מעל הממוצע, אלא שההתנהגות שלו היא כמו של ילד בן 5, כלומר: הוא לא יוצא עם/אל חברים, הוא מעדיף לשחק כל היום בלגו והכי מדאיג זה שהוא בוכה מכל דבר קטן (ומדובר בבכי של "א?ב?ל" כאילו מישהו מת, הוא מסוגל לבכות שעות בגלל מגדל מלגו שהתמוטט). אנחנו רואים את החברים שלו לכיתה שהם ממש נערים, יוצאים ביום שישי לקניון והוא בבית כמו תינוק. בנוסף הוא נוטה כמעט בכל מפגש משפחתי לבייש אותנו בבכי או במריבות עם כולם (לדוגמה: הוא יכול להחליט שהוא רוצה הבייתה ולהתחיל לבכות בכי מר) מה עושים ?

מדוע לא מתייחסים? אם הבעיה קשה מידי להתייחסות לפורום, נודע לכם אם תאמרו זאת. אם סתם נפל בין הכסאות נשמח לקבל תשובה מקצועית, כפי שאתם נוהגים לתת. תודה מראש, הורים מודאגים

צהריים טובים, לפני התשובה אני חייבת להעיר דבר מה (או כמה דברים): 1. כמו שכתוב בצד שמאל של הדף אני מנהלת יחידה של הפורום ולכן לא ברור לי למי הפניה ברבים. 2. כמו שבוודאי ראיתם אני עונה לפי הסדר,ולא דילגתי עליכם. 3. אם תסתכלו כמה שורות מתחת להודעתכם תראו את ההבהרה שלי לגבי קצב מתן התשובות בפורום. 4. כמו שהסברתי,גם לי יש עבודה,לימודים.... וכרגע גם שתי ילדות חולות בבית. בנוסף,גם אני כמו רב עם ישראל נוהגת בשבתות להפגש עם משפ',חברים,לטייל ..... לא ברור לי מה היתה הצפיה שלכם שעליה לא עניתי, אבל אני מקווה שעכשיו הענינים ברורים יותר :). לגבי השאלה: רשמתם שהוא מתנהג כמו ילד בן 5. האם אתם רואים את זה בעוד דברים מלבד זה שהוא לא יוצא עם חברים והבכי ? אם כן אשמח אם תוכלו לפרט היכן. אני אתייחס דבר ראשון לבכי,האם הילד מרגיש שהבכי עוזר לו להשיג משהו? יתכן שאולי תשומת לב? גם אם תשומת הלב היא שלילית עדיין היא תשומת לב. יתכן שבעקבות הבכי הוא הופך ל"מיחוד" ובעל מקום מרכזי? מהכרות עם בנכם,עד כמה חשוב לו להיות יחיד,מיוחד,שונה....?. ישנם דברים רבים שחסרים לי בהודעתכם - איך הוא היה בגיל צעיר יותר? האם זו ההתנהגות הרגילה שלו,או שבשלב כלשהו חל שינוי? במידה שזו היתה ההתנהגות תמיד,איך הגבתם והתמודדתם עד היום? במידה שמדובר בשינוי,מה עוד השתנה ובעקבות מה הגיע השינוי?. האם יש לו אחים ? מה מקומו בין האחים? מה גילם? איך הוא מסתדר איתם?. איך היחסים בינכם לשאר הילדים?. איך אתם מגיבים לבכי שלו? איך מגיבה שאר הסביבה?. האם ישנם מקומות שבהם הוא מתנהג בדרך אחרת?. איך הייתם מגדירים את יחסכם איתו,מלבד עניין הבכי? איזה ילד הוא (תכונות...)?. הבכי יכול לנבוע מהמון סיבות (קשר נוקשה עם הורים,תחושת חוסר אונים,חוסר בשלות,תחושה שדורשים ממני להיות בוגר ומבוגר יותר ממה שאני מסוגל,קנאה באח קטן,סגירות גדולה......),חשוב שתנסו לענות על כמה שיותר שאלות מתוך מה שצינתי כדי שאפשר יהיה לנסות לעשות הערכה דרך הפורום לגבי מקור הבכי והתגובה האופטימלית אליו. בנתיים מחכה לתשובותיכם, בהצלחה,מור.

ראשית תודה וסליחה. לא הייתה כוונה לבוא בטענות אלא רצון להבין האם אי התשובה היא בגלל עומס או בגלל בעיה אחרת. כעת, משיושרו ההדורים ניתן לגשת לדברים החשובים באמת :-) ההתנהגות הילדותית מתבטאת בעיקר בתחומי עניין. למשל - הוא אוהב הרבה לשחק לבדו בלבנות ערים על השטיח וכן התגובות הבכי מכמעט כל דבר. יש לציין שהילד חכם מאד ויש לו הבנה בוגרת מאד (מקווה שלא בלבלתי אותך), כלומר - אם הוא מחליט ללמוד משהו או להתעמק במשהו (למשל משהו שהוא ראה בטלויזה או למד בכיתה) הוא מסוגל לעשות על הנושא "דוקטורט" ולהגיע מהר מאד לידע שהרבה מבוגרים היו מתקנאים בו. אבל בכל מה שקשור לבגרות נפשית או חברתית, נראה לנו שהוא מאד אחרונה וזה גורם לנו ממש לעצב. לדוגמה - השבוע היו אצלנו חברים והילדה הקטנה (בת שנתיים) של החברים פירקה לו בטעות מגדל מלגו וזה גרם לו לבכות בכי מר, עם דמעות והכל, במשך שעות רבות. לשאלתך - מדובר בבן בכור ויש לו אחות צעירה ממנו (בת 6). הילדה "חולת" חברות והיא לא יכולה להיות דקה בלי להזמין חברה או ללכת לחברה. אני מסכים עם כל מה שכתבת לגבי תשומת לב שלילית ולא אחת אנחנו מעירים לו על זה ואומרים לו שהוא מספיק חכם ויש בו כל כך הרבה דברים חיובים שהוא יכול בקלות למשוך תשומת לב חיובית ולא שלילית. לגבי איך הוא היה בגיל צעיר - הוא תמיד היה חכם מגילו ומאד מוכשר (למשל כאשר הוא בנה בלגו דברים כולם אמרו שהוא יהיה מהנדס כשיהיה גדול), הבעיה היא שחברים שלו הפכו לנערים (והן יוצאים כל יום שישי לקניון או מבלים יחד) והוא ממשיך להנדס דברים בלגו. אין ספק שיש כאן אלמנט של קנאה באחותו שתמיד נמצאת במרכז העניינים ותמיד יש אצלה חברות (אפילו מכיתות גבוהות ממנה). שוב, תודה וסליחה (וכמובן - החלמה לילדות)

שלום, עברנו דירה. האם ילדה בת 10,מוכשרת מאד ומחונכת, שנמצאת בכיתה שבמקרה כיתה של מופרעים (ואני לא מגזימה,זו גם דעתם של המורים), ורובם עם קשיי למידה-האם יכולה להיות לכך השפעה שלילית עליה עד כדי מחשבה על העברה?(קשה לה למצוא חברים של ממש בכיתה).או שעדיף להסתגל ולהשלים.(כי זה מעבר שני עקב שינויים).ואיך ניתן לעזור לה? תודה.

היי אורנה , רק עכשיו ראיתי שדילגתי. מפאת חוסר זמן,מבטיחה שמחר בבקר,את ראשונה.... סולחת??? מור.

צהריים טובים אורנה, דבר ראשון סליחה על ההמתנה. אני חושבת שהדבר הראשון שצריך לבדוק הוא איך הילדה מרגישה ?. האם לדעתה המצב עד כדי כך חמור כמו שלדעתך?. מכיוון שמדובר בילדה גדולה אני הייתי שואלת אותה מה היא חושבת שכדאי לעשות (מבלי שאת תתני את האופציות לבחירה. שאלה פתוחה.). הייתי שוקלת איתה ביחד ורושמת את החיובי והשלילי בכל אופציה ומגיעה איתה ביחד להחלטה. חסרה לי בהודעה שלך ראיית הדברים מנק' המבט של הילדה. אני אשמח אם תוכלי לספר לי קצת יותר מה הילדה מרגישה,איך היא הולכת לביה"ס,איך היא חוזרת... אני מנסה להגיד כאן שאין משהו מוחלט שעל פיו צריך לנהוג בכל מקרה,אלא תלוי מי הילד ומהי מערכת השיקולים שלו. כאמור,מחכה לעוד מידע, מור.

שלום, ראשית תודה על ההתייחסות הלבבית. זו אני שמתמהמהת... לשאלתך, איך הילדה מרגישה:הילדה עייפה משינויים. היו הרבה שינויים בעבר (הרבה טעויות),כיום זה המצב, לא טוב, אך אין לה עיניין וכוח לדבר או לחשוב על שינוי. מבחינה חברתית קשה לה מאד,ובצדק (סליחה..) למצוא עצמה בקבוצה,היא מתמקדת בלמודים, ולאחר מכן יותר במשפחה. לבוא הבייתה לנוח להרגע, להיות עם המשפחה ,קצת שעורים קצת טלוויזיה וכו,. באופייה היא מאד אוהבת חיי חברה, במצב הנתון החליטה לוותר. כל שיכולתי זה לרשום אותה לחוג אחד ממנו היא נהנית. תודתי מראש.

הי מור רציתי לשתף אותך בבעיה נוספת. אנחנו שינינו יעד שליחות ועברנו למדינה חדשה כלומר בית וחדר חדש עבורו והוא מסרב לישון בחדרו ומתעקש לישון איתנו.סממנים לכך היו הרבה לפני המעבר מכיון שבכל ביקור שלנו בארץ אנו ישנים אצל ההורים והוא ישן איתנו בחדר שכןאצל הורי אין לו חדר משלו. וכשהיינו חוזרים לביתנו היה מאוד קשה להחזיר אותו לשגרה עד שזה הגיע למצב שבאופן קבוע הוא ישן איתנו גם כשאנו בביתנו.כיצד ניתן לשנות את המצב ולהחזיר אותו למיטתו. נ.ב גם כשהוא ישן איתנו הוא קם בבכי מדי פעם כי הוא לא מרגיש אותנו לידו והדרך היחידה להרגיע אותו היא לתת לו איזשהו מגע או חיבוק. חשוב לצין שניסינו ליצור לו אוירה מקסימה בחדר שהוא מאוד אוהב שכן הוא משחק בחדרו רבות, אך מסרב לישון שם. אשמח להתיחסותך בשנית לילך

היי, ממה שכתבת גם בהודעה הזו וגם בשאר ההודעות,נראה לי שיש צורך לשנות קצת משהו בקשר שלכם עם הילד (הוא גדל וזה נורמלי שדברים צריכים להשתנות,סה"כ הורות וקשר אמורים להיות דינמיים וגמישים).כמו שכתבתי בתשובות הקודמות (אם אני זוכרת נכון ...) הוא כבר לא ממש תינוק ומתחיל להיות ילד ואתם צריכים להתאים את עצמכם למצב החדש. ממה שהעלת עד עכשיו נראה לי שצריך להפוך את הענינים בבית ליותר ברורים. ז"א,קצת יותר מותר ואסור,מהם החוקים בבית,גבולות.... אני לא מדברת חלילה על נוקשות או מסגרת "צבאית" אבל כן על משהו שיצור מצב שבו לכל צד ברור מה כן או לא עושים,איפה הגבול וכן הלאה. הדבר הכי חשוב כאן הוא העקביות.בקיצור,שהילד ידע מה מצופה ממנו. עד לכאן זה היה באופן כללי. לגבי השינה - זה יהיה קשה. אבל זה הכרחי,כי זה לא דבר שאם תחכו יקרה מעצמו. אני הייתי מתחילה להשכיב אותו בחדרו,נשארת איתו קצת,ואח"כ יוצאת. סביר להניח שבערבים הראשונים זה ילווה בהרבה כעס מצידו,בכי... . זה בסדר,מותר לו. לחזור אליו כל כמה דקות,בשום אופן לא להוציא מהמיטה,לנחם אותו,ללטף,לשיר.... אבל במיטה. גם אם הוא מתעורר בלילה,לא מוציאים מהמיטה !. שוב,מנחמים,מרגיעים.... סביר להניח שזה לא יגמר בערב או שניים אבל זה יגמר,אני מבטיחה,בתנאי שתהיו עקביים ותעבירו את המסר שזה סופי !. אם את חושבת שלא תצליחו לעמוד בזה,או אתם לא שלמים עם זה,אל תתחילו (מהסיבה הפשוטה שביום שתחליטו שאתם כן שלמים יהיה לכם הרבה יותר קשה איתו). חשוב - 1. כשמתחילים עם זה שזה לא יקרה בסמיכות לשינויים אחרים. 2. שוב,העקביות. 3. להפסיק את הקשר חדר - עונש. ללכת לחדר זה פרס (ביחוד לחדר כמו שתארת שהכנתם לו),זה לא עונש. 4. הרבה אמפטיה לתהליך שהוא עובר. אם יש עוד שאלות, את יודעת איפה למצא אותי :), מור.

יש לי ילד בן חמש, שלאחרונה התחיל לשחק בפי הטבעת אני יודעת שזה הגיל וזה בסדר, אבל האזור הוא אזור לא נקי והוא לא מקפיד לשטוף ידיים ואח"כ נוגע בדברים או באחותו הקטנה, בנוסך הוא מנסה לפעמים להכניס דברים לפי הטבעת וזה כבר מוסכן , ניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו שאני מבינה שזה נעים לו אבל זה מסוכן ולא נקי, מה לדעתך אני צריכה לעשות?

בקר טוב. את מתארת מצב שבו ילדך לשלם העינוג של עצמו מפריע לסביבה ומסכן את עצמו. כמובן שעינוג עצמי,הכרת הגוף... אלה דברים מקובלים ומבורכים.העניין הוא שחייבים לשים את הגבול כך שלא הסביבה ולא הוא עצמו יפגעו. איך? בדיוק כמו ששמת בעבר גבול ולימדת חוקים בנושאים אחרים שהיוו סכנה (ריצה לכביש,משחק עם סכין,קפיצה ממקומות מסוכנים...) או שהיו קשורים להגיינה (שטיפת ידיים לפני האוכל,שטיפת ידיים לאחר יציאה משרותים,חפיפת הראש...). להבהיר שזה בסדר גמור להנות מהגוף שלו ואת מקבלת את זה אבל בשום אופן לא מרשה להחדיר חפצים וכו'. למרות הנושא הרגיש אני לא רואה הבדל גדול בין הצבת גבול בנושא הזה לבין שאר הצבת הגבולות בחינוך ילדים. במידה שיש לך עוד שאלות,אשמח לענות. שבת שלום, מור.

ניסתי להסביר לו לדבר איתו גם בעלי ניסה ונראה כאילו הוא לא מפנים את הנושא או בוחר להתעלם האם יש דרך אחרת להסביר לו את הנושא.

תודה מור על הטיפים אני בהחלט אנסה ואעדכן אותך .לשאלתך אנחנו בשלחיות כבר שנתיים אך הוא היה עם מטפלת עד גיל שנה וחצי. מקווה שאת מרגישה יותר טוב שוב תודה לילך

בקר טוב מור, תודה רבה על ההתייחסות והתשובה, החלטתי לעשות הפרדה ברורה בין ילדי לבת הדודה ואני מתכונת ליצור לו מסגרת של חוגים משלו, וחברים משלו. קראתי את דברייך גם לגבי ילד שני ואני מקוה שאצלח את העניין זה בשלום. שאלת אותי אם השמיעה שלו בסדר ולא כל כך הבנתי למה התכונת,אשמח אם תסבירי לי למה שאלת זאת כיון שלא התייחסתי לכך בדבריי. בברכת יום טוב, אריאל.

היי, א. אני שמחה שמצאת משהו בדבריי שהצלחת להתחבר אליו. ב. לגבי התשובות שלי שהפנתי אותך אליהן - מדובר על אלה הנושאות את הכותרות - איזה יופי פורום להורים.... וקנאת אחים. ישנה בעיה כלשהי ולא תמיד שתיהן מופיעות לכן צריך להסתכל מדי פעם ולנסות "ללכוד" את שתיהן. ג. לא היתה כוונה נסתרת מאחורי השאלה על השמיעה. אני באמת שואלת - הוא שומע כרגיל,אין שינוי בזמן האחרון? אני מאחלת לך לידה קלה ושהכל יעבור בשלום, מור.

מור תודה רבה על ההתיחסות אך חשוב לציין שמקור הבכי שלו ברוב המקרים הוא לא כתוצאה מתסכול אלא מכיון שהוא רוצה שירימו אותו על הידיים רוב הזמן.וכפי שאמרת הוא כבר לא תינוק ודי גדול להיות על הידים כל היום וכאשר מסרבים לו הוא בוכה.והדרך היחידה להשתיק אותו הוא להכנע לו ולהרים אותו על הידיים.

היי, זה יכול לנבוע מכמה סיבות : א. חיקוי. יתכן שיש ילד בגן (או בכל מקום אחר) שמתנהג כך? ב. לא כתבת מתי נסעתם לשליחות.לעיתים ילדים מגיבים ב"דיליי" לשינויים (יתכן שמעבר לחו"ל,או כניסה לגן) ויתכן שהוא מגיב לשינוי בצורך גדול ל"פינוקי". ג. שהבכי בתחילתו מכוון לדבר אחר,אבל ההרמה על הידיים מנחמת אותו וגורמת להרגעה. ד. צורך בתשומת לב. לדעתי כאן פחות חשוב להבין מאיפה ההתנהגות מגיעה,אלא יותר איך מתמודדים? אפשר כמה דברים (במקביל למה שכתבתי בהודעה הקודמת) : א.לבקר בגן ולראות איך הוא מתנהג בגן ואיך הצוות מגיב אליו ומצליח למנוע את התופעות שאת דיברת עליהן. ב.לתת הרבה חום,ליטופים ואהבה גם בלי "שיצטרך" לבכות. יתכן שאם יתמלא לו "מלאי החום" הבכי יפחת (לכל אחד מאיתנו יש תקופות שהוא צריך יותר פינוק וליטוף). ג. לעשות מעקב (ולרשום) - מה קורה לפני הבכי? איך הוא מתחיל? תגובה שלכם? שעות ביום.... ולהביא לפה וננסה להבין ביחד מה הילד משדר. חשוב לזכור שהרבה פעמים ילד מוצא לו התנהגות מסויימת שלתוכה הוא מנקז את כל הקשיים שלו,הצרכים שלו ומה לא. חשוב להבין מה הוא מאותת לנו,יותר מאשר להתמקד בהתנהגות עצמה (ז"א היום זה יכול להיות על הידיים,מחר בעיות שינה....). מקווה שעזרתי קצת יותר. אשמח לשמוע את דעתך, מור.

שלום רב!!! 1. שאלה בנושא הגבלת צפייה בטלוויזיה: יש לי תינוקת מקסימה בת 11 חודשים,כרגע הפסקתי לעבוד כיוון שהייתי עובדת עד שעות מאוחרות בערב,ובתקופה זו אני איתה. רציתי לומר שהיא מאוד עצמאית הקפדתי לא לקחת אותה למיטתי כאשר התקשתה להיפרד בלילה, יש לה טלויזיה בחדר,נעזרתי בערוץ בייבי שפועל 24 שעות ומותאם לפי סדר היום של התינוק ז"א שבלילה הוא יותר משעמם כדי שתוכל להרדם, ומדי פעם אני שמה לה סרטי DVD שהיא אוהבת לרקוד לפני השינה במיטתה, יש לציין שחוץ מטלוויזיה בחדר יש לה גם לול בסלון שהיא יושבת יפה מאוד ומשחקת לבדה,כמובן שאני לא שוכחת לתת לה הרבה מגע אוהב.........שאלתי האם יש גיל שממנו חשוב להגביל את הצפייה בטלוויזיה כי בנתיים זה עזר פלאים והעביר לה את חרדת הנטישה בלילה, ויש שם תוכניות חינוכיות מפתחות מאוד, האם בעצם אני גורמת לה להתמכר לטלוויזיה שתהיה גדולה?? כי כשתגדל אני מתכוונת להגביל את צפייתה עפ"י תוכניות שתבחר מראש . 2. ולנושא גמילה: אמנם זה עוד מוקדם אבל אני אוהבת להעשיר את הידע בנושא, הייתי שמחה לדעת באיזה גיל מומלץ להיגמל 1. מחיתולים. 2. ממוצץ שאליו היא צמודה. וכמה זמן אמורה להיארך כל גמילה? 3. מכיוון שאני עכשיו איתה בבית היא לא במסגרת אך היא מאוד חברותית במיוחד לילדים,והיא כבר עומדת לבד ( אני דואגת לדבר איתה וללמד אותה למשל למסור לי כדור ולשמוע תודה...) מתי הגיל המומלץ להכניסה למסגרת?

ערב טוב. דבר ראשון,אני חייבת להגיד שנורא נהניתי מקריאת השאלה. 1. אני מאוד מאוד לא ממליצה על צפיה מרובה בטלויזיה בכל גיל.במיוחד כשמדובר בילדים כ"כ קטנים. אני יודעת שהטלויזיה מאוד "נוחה" להורים.אני לא אוהבת את ההשפעה שיש לה על ילדים - במהלך הצפיה הילד רב הזמן מאוד פסיבי,הוא מתרגל לכמות עצומה של גרויים (ומה קורה אח"כ כשפעילויות שדורשות קשב הן בעלות פחות גירוייום?),קשה מאוד להתנתק ממנה בהמשך ..... . אני הייתי מחלקת את הצפיה בטל' לפעמים שלוש ביום ללא יותר מ - 15 - 20 דק' כל פעם. לגבי השינה,לא הייתי מרדימה אותה עם זה. בעיני זה הכרחי שילד ילמד שיש שעות ביום שבו הוא לא צריך להיות עסוק בכלום,פשוט לתת לראש "לנוח". אחד מהזמנים האלה הוא לפני השינה. 2. גמילה - אין זמן מתאים. העניין הוא שזה צריך לבא ממנה. לגמילה צריך בשלות מסויימת. היא צריכה להיות מודעת לזה שהיא עשתה קקי/פיפי (בדר"כ המודעות היא לגבי הקקי) - להגיד שהיא עושה,ללכת הצידה לעשות.... ורק אח"כ,כשהיא מגלה רצון כלשהו להוריד את הטיטול,זה אומר שאפשר להתחיל. אצל בנות זה בדר"כ לא מתחיל לפני גיל שנתיים. כמה זמן לוקח? אצל אחת שבועות אצל אחרת חודשים. אין כלל. הכי הכי חשוב,לא למהר. לתת לילדה את הזמן שלה,אחרת,עלולים להופיע קשיים רבים שרק יסבכו את התהליך. 3. לדעתי אין תחליף לאמא שמגדלת את ילדיה. זה המצב האופטימלי בעיני,אם רק אפשר. גם כאן אין גיל חד משמעי. מה שכן,עד גיל שנתיים ילדים לא ממש מסוגלים לשחק עם ילדים אחרים. ז"א,הם מתענינים בילד שיושב לידם אבל משחקים עם עצמם. הם לא מסוגלים לאינטראקציה חברתית. אז איך מחליטים? א. הילדה מגלה עניין בחברת ילדים אחרים,ומתחיל לשעמם לה להיות רק איתך. ב. כמות הכוחות שלך. זה לא קל לגדל ילד בבית לאורך זמן (מנסיון...). בעיני ככל שלילד יש מיומנויות מפותחות יותר זה טוב יותר - הולך,אומר כמה מילים.... אני מקווה שקיבלת תשובות לשאלות. הרבה הנאה מגידול הילדה, מור.

שלום לך מדוע אני לא מקבלת תשובה לשאלתי בתאריך 30.11.04 כשאחרי קיבלו תשובה עם כל הכבוד אבל אני מצפה לתשובה כמו כולם ולא דילוגים מעלי תודה לך

צהריים טובים. אני נוהגת לענות תשובות מפורטות ורציניות מדי יום. מכיוון שרשמת את שאלתך אתמול,לאחר שכבר עניתי באותו היום,לא קיבלת תשובה אתמול. לגבי היום,צר לי אך חליתי וכך גם בנותיי. מכיון שמלבד מתן תשובות בפורום אני גם עובדת,לומדת.... איני יכולה להתחייב על מתן תשובה תוך מס' שעות. לגבי התשובה שקיבלו ממני היום - מדובר בהפניה לפורום אחר ולא בתשובה לנושא שהועלה. מכיוון שאני מתכוונת לענות לשאלתך במלוא הרצינות הראויה (כמו לשאר המשתתפים),אעשה זאת ברגע שיהיה לי פנאי. להערכתי,לכל המאוחר מחר בבקר. אני בהחלט חושבת שזמן ההמתנה לתשובה בפורום הזה,הוא בהחלט סביר. בברכה, מור.

אז ככה, יש לי המון ציפיות מאמא שלי שלא מתממשות וזה גורם לי לכעוס עליה כל הזמן כמעט. יש לי ילדים ואני מצפה ממנה שתעזור לי איתם, תבוא לבקר, תתקשר, תתעניין והיא...לא. יש ל הכל מיני עיסוקים אחרים, היא פנסיונרית. אתן כמה דוגמאות, למשל, פעם הייתי חולה והיא באה אליי רק באמצע היום ולא בבוקר ואמרה שהיתה צריכה לבשל כי כבר לא היה לה כלום בבית. שאלתי אותה אם היא הביאה לי גם משהו והיא אמרה שלא חשבה על זה... אחר כך כשהבראתי היא לא התקשרה ולא באה לבקר כל השבוע עד שאנחנו הגענו אליה. יום אחד היא נסעה לאחותה והן עשו קניות ובילו בקניון וכשהיא חזרה היא לא הביאה לילדים שלי כלום ורק התגאתה בכל הקניות שהיא עשתה לעצמה. זה מוגזם לצפות מסבתא לקנות משהו מדי פעם לנכדים? לעזור? לבקר? להתעניין? אמרתי לה את כל מה שאני חושבת עליה ככה בפנים והיא נעלבה ואמרה שאני חוצפנית וכפויית טובה ואיך אני מעיזה לדבר אליה. היא התרכזה רק בלהעלב ולהיות קורבן ומסכנה ולא הקשיבה בכלל לרגשות שלי ולמה שלי יש להגיד בעניין. אני כל הזמן כעוסה עליה, כל מה שהיא עושה, או יותר נכון לא עושה, מרגיז אותי ובתור אמא לילדים אני לא יכולה להבין איך היא יכולה להיות כזאת מנוכרת ואגואיסטית. האם מותר שיהיו לי ציפיות מאמא שלי או שאני צריכה לוותר על הכעס ולקבל אותה ככה? כי זה נורא קשה לי לקבל אותה כמו שהיא, נורא !!!

הי,אומנם אני לא מומחית גדולה ביחסי אמהות, וייתכן מאוד שינם עוד מרכיבים רבים עוד מהימים שהיית בכלל רווקה, אבל אם יורשה - אני חושבת שאימך זכאית לעצמאות... סוף סוף היא הגיעה לשלב שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, למה את מצפה ממנה כסבתא להתחיל ,לגדל" מחדש?? אין לי ספק שהילדים זכאים לפינוק, אבל לי נראה שפינוק לא חייב להיות דווקא חומרי, זה יכול להיות גם חיבוק, סיפור שהיא מספרת או סתם לטייל איתם - לי נראה שנורא חשוב גם מה שאת משדרת לילדים, כביכול אם סבתא לא קונה לכם היא לא אוהבת אתכם.... לדעתי, צריך לקחת בחשבון שכל אחד מבטא את עצמו אחרת - בשורה תחתונה, נראה לי שחבל שאת מבזבת זמן על לכעוס עליה... זה מה יש, פשוט הפחיתי ציפיות - כגודל הציפיה גודל האכזבה :-/

אני מבינה ומכבדת וגם שמחה שלאמא שלי יש עיסוקים שונים ולא אמרתי שאני מצפה ממנה לגדל את הילדים שלי !!! אני עושה את זה טוב מאוד. מה שכן אני מצפה ממנה זה להציע לי את עזרתה מדי פעם ולהראות אכפתיות והתעניינות. לא כתבתי שפינוק חייב להיות דווקא חומרי. הייתי מאוד רוצה שהיא תיקח אותם לטייל, תחבק אותם או תקרא להם אבל היא פשוט באה לעיתים כל כך רחוקות... ההזדמנויות שזה קורה הן רק כאשר אנחנו מגיעים לבקר אותה. היה נראה לי שאולי יותר פשוט לה לקנות משהו מאשר לעשות את הדברים האלה אבל מתברר שזה לא כך. תאמיני לי שמאוד הייתי רוצה להנמיך ציפיות אבל אני בן אדם ולא כפתור ווליום ברדיו... תודה לך, שרון.

ערב טוב, א. זה בסדר גמור שלסבתא יש כל מיני עיסוקים. ב. לגבי הציפיה שלך שהיא תעזור לך בגידול הילדים - הם לא הילדים שלה. הם שלך. לא רשמת האם את נשואה ומה תפקיד בעלך בגידול הילדים,אבל במידה שאת נשואה לא הוא זה שאמור לעזור?. ג. לגבי הסיפור על האוכל כשהיית חולה - כן,גם אני הייתי מצפה במקומך שתביא לך אוכל. יתכן שהיא כועסת עלייך על משהו ובעצם "מחזירה לך" בחוסר התחשבות על משהו שהיא רואה כחוסר התחשבות בה?,אמנם זו דרך מאוד לא בוגרת לפתור כעסים,אבל אולי זה יתן לך כיוון לגבי ההרגשה שלה ומה מוביל אותה להתנהגות שתארת. ד. את רוצה להגיד שהיא אף פעם לא קנתה משהו לנכדים?!. זה ממש לא נורא אם היא חזרה מהקניון אחרי שקנתה לעצמה ולא הביאה גם לנכדים. את כותבת שהיא התרכזה בלהיות קורבן ומסכנה. אולי זה מה שמוביל אתכן למבוי סתום? זה שכל צד רואה את עצמו כנפגע וכקורבן?. אני לא מכירה אתכן,אבל ההרגשה שלי יש מקריאת ההודעה היא שאת מחכה לפיצוי כלשהו מאמך. אני לא יודעת על מה (והאם זה נכון). אבל זו התחושה. לגבי השאלה אם מותר שיהיו לך ציפיות - כן מותר.אבל לה מותר לא לעמוד בהן. השאלה מה תחליטו לעשות עם כל הרגשות הקשים שיש לכן אחת כלפי השניה (אני בטוחה שזה הדדי). האם תבחרו לכעוס,להתחשבן.... או שתשבו תדברו (לא כהטחה של צד אחד בשני) ותנסו להבין אחת את השניה,את הציפיות שיש לכל צד מהצד השני (גם להורים שלנו יש ציפיות מאיתנו שאנחנו לא תמיד מצליחים לעמוד בהן). אני מאחלת לך הרבה הרבה בהצלחה, מור.

שלום, א. אני מקבלת לגמריי את העובדה שיש לה עיסוקים ואפילו שמחה על כך שהיא לא תקועה בבית.הבעיה שלי היא עם סדר העדיפויות שלה. ב. בעלי לא אמור לעזור לי אלא להיות שותף מלא שלי בגידול הילדים וכך אכן קורה בשעות שהוא נמצא. בשעות אחה""צ , כשהוא עדיין בעבודה יהיה יפה מאוד אם אמי תגיע מדי פעם לבקר או תיקח אליה את הילדים מדי פעם. זה לא נראה לי ביג דיל ואני רואה סבתות רבות שעושות את זה. בוודאי שאני לא מצפה ומעולם לא ציפיתי ממנה לגדל לי את הילדים . ג. זה ממש לא הכיוון. אמא שלי לא שומרת טינה ולא נקמנית. היא פשוט באמת לא חשבה על זה כי היא חושבת רק על עצמה. יש אנשים כאלה מה לעשות... ד. כן, אני רוצה להגיד שהיא לא קנתה אף פעם משהו לנכדים. אבא שלי מופקד על הקטע הזה. היא לא יוזמת בעצמה כלום, זה לא מעסיק אותה בכלל וזה מה שמרגיז. הפיצוי שאני מחכה לו הוא כנראה חוסר המחשבה שלה על מישהו אחר בסבבתה ועיסוק בעצמה ובצרכיה בלבד. ניסיתי לדבר איתה בצורה רגועה יותר אבל גם אז היא שללה את כל מה שאמרתי לה ורק אמרה לי כמה שאני לא צודקת ואיך אני בכלל יכולה להרגיש כמו שאני מרגישה כי כשאני מבקשת משהו היא כן עושה. אמרתי לה שיהיה לי יותר נעים אם היא תציע את עזרתה מדי פעם או בכלל תראה התעניינות אבל מה שהיה לה להגיד זה שהיא לא יכולה לנחש מה אני צריכה ואני צריכה לבקש. בקיצור, לדבר אל הקיר. תודה לך, שרון.

בתור מי שלא כל כך מתה על אמא שלה, אני מאוד מבינה את הרגשותייך. מאוד היה קל לכתוב לך "הביני את אמך, היא רוצה סוף סוף קצת חופש", אבל זה לא הולך ככה. מאחר וכתבת שכן שטחת את טענותייך בפני אמך, אינני חושבת שיש לך עוד מה לעשות. את לא חייבת לקבל אותה ובודאי שלא את התנהגותה, אבל לדעתי אין לך ברירה אלא להשלים עמן, מכיוון שאמך מסרבת לעזור לך... אבל יש נקודת אור אחת: אל תרגישי שאת חייבת להיענות לכל הזמנה שלה או להזמין אותה אליך כל יום שישי. דאגי שהיא תהיה בקשר עם נכדיה, מעבר לכך, אינך חייבת לה דבר, במיוחד אם לדעתה את חוצפנית וכפויית טובה. זה לא שהיא כליל השלמות... מקווה מאוד שעזרתי. בהצלחה.

בני בן 5 נמצא בגן עירוני מעורב- ילדי חובה וטרום חובה. הוא משתייך לגילאי טרום חובה. בני מפותח בצורה קוגנטיבית מעולה - שפה עשירה מאוד, ראיה חשבונאית, מבצע פעולות חשבון עד עשר ו"שובר" עשרת, אותיות, הברות ואך קריאה פשוטה. הבעיה שלו היא בעיה חברתית. בגן קיים גרעין של כ- 6 ילדים בני 6. מגובשים מאוד ביניהם. בני מעונין לשחק רק איתם אך הם אינם מעונינים לשחק איתו. על מנת למשוך את תשומת ליבם הוא נוהג להציק להם, לקרוא להם בשמות ואף לתת להם להכותו על מנת לזכות בתשומת ליבם. הדבר גורר לאי נוחות בגן, לכעס הגננת ובסופו של דבר הוא נעלב ובוכה. בגן קיימים כל כך הרבה ילדים שמעונינים לשחק איתו אך הוא דוחה אותם ובכל דרך אפשרית מנסה להגיע רק לאותו גרעין . גם הגננת ניסתה בכל דרך לחבר אותו עם ילדים שונים וגם אני מנסה הן בשעות אחה"צ והן בהרבה שיחות מוטיבציה על הנושא. הילד מהנהן בראשו, מבין את מה שדיברנו אך מהרגע שנכנס לגן - הכל משתנה. הגננת שניראה שאינה מצליחה לטפל בנושא מעונינת לפנות לפסיכולוג חינוך שיבחן את הבעיה מקרוב (ישהה בגן ויתבונן בשידור חי). האם יש משהו נוסף שניתן לעשות? לדבר עליו ? להסביר לו בדרך מסויימת? שיטה שדרכה הוא יבין ?

ערב טוב, מה כ"כ מוצא חן בעיניו אצל הילדים האלה? מה יש בהם שאין באחרים?. אין טעם לשאול את הילד ישירות.תנסי את לבד לענות על השאלות האלה,מתוך מה שהילד / הגננת סיפרו לך על הילדים האלה. איזה צורך ההשתייכות לקבוצה שלהם תמלא עבור הילד שלך?. רק אחרי שתצליחי לענות על השאלות האלה אפשר יהיה לנסות להציע כיוונים,שאכן יתאימו לילד שלך. לגבי הפניה לפסיכולוג המלווה של הגן,זאת בהחלט נראית לי אופציה הגיונית שאולי תוכל לשפוך אור על מצב הילד. אני אשמח אם תוכלי להתייחס לשאלות שהעלתי ולחזור אלינו, מור.

קודם כל תודה על תגובתך המפורטת. בני הגיע לגן ממעון יום בו הוא היה הגדול והבוגר. מה שנקרא - ראש לשועלים. כפי שכבר ציינתי במכתבי הראשון, הגן הוא גן מעורב, חובה וטרום חובה. אותו גרעין שבני מאוד רוצה ולא מצליח להשתייך אליו הינו קבוצה של ילדים מחתך הגילאים הגדול, בני ה- 6. מצד אחד ילדים מפותחים כמוהו מבחינה קוגנטיבית, מבחינת השפה, מבחינת נושאי שיחה. מצד שני ילדים שובבים שסובב אותם הרבה אקשן. כך אני רואה את הדברים. הגננת ניסתה לחבר אותו עם ילדים בני גילו אך הוא משחק איתם מס' דקות אך שוב חוזר לאותה קבוצה. באיזשהו מקום ניראה לי שהוא רוצה להיות ראש לשועלים ולא זנב לאריות... אני דווקא חשבתי לבצע פעולה נגדית לבעיה. להזמין אלי הביתה בשעות אחה"צ ילדים מאותו גרעין בעייתי על מנת ליצור קשרי חברות שימשכו בגן. מה דעתך על כך ? אני קצת נרתעת מההתערבות של הפסיכולוג. אולי פרימיטיביות ????

לפי דעתי, ולמיטב הבנתי זוהי גם דעתך, אי אפשר להכריח אף ילד לשחק עם ילד אחר. אני חושבת כי עלייך להבהיר לגננת "רבת התושייה" של בנך, כי אינטרקציה חיובית בין ילדי הגן היא על אחריותה, ולא על אחריות פסיכולוג. (מה היא מצפה שהוא יעשה?) לדעתי זכותו של בנך לנסות להתקרב אפילו מדי יום אל הילדים, אך לא להציק להם. על הגננת להרחיקו כשהוא מציק, ובודאי כשהם מרביצים לו. אם ירצה, ילך לשחק עם ילדים אחרים, אם לא ישחק לבד ואפילו שיבכה. אולי במשך הזמן ימצא דרך להתמודד עם המצב. בכל אופן, כשלו יהיה חבר טוב, יוכל להינות ממשחק רק איתו, בלי שיכפו עליו לשתף ילדים אחרים. מקווה שעזרתי. בהצלחה.

בני בן שנה וחצי והתחיל גן לפני כחודשיים.אנחנו שליחים בחול והשפה זרה לו ועם זאת היתה לו השתלבות מהירה ומוצלחת והוא מאוד אוהב את הגן. אך בחודש האחרון התפתחה אצלו התנהגות של השטתחויות על הרצפה בכל פעם שהוא שומע את המילה לא!.הוא נורא רוצה " על הידיים" רוב הזמן שהוא בבית.בהתחלה התעלמנו מהבכי וכיום כל פעם שהוא בוכה אנו שולחים אותו לחדר עד שירגע.האם זהו הדבר הנכון לעשות?חשוב לציין שהוא לא נרגע ומסוגל לבכות שעות.בד"כ זה נפסק שאנחנו הולכים לחדר ומרימים אותו על הידיים.עד לפני חודש הוא היה ילד מקסים ושקט וממש תינוק נוח.שאלתי את הגננת אם ההתנהגות הזו גם קיימת בשעות היום בגן ונעניתי בשלילה.איך יש להתיחס למצב והאם זה מעיד על איזשהי בעיה אצל הילד?

ערב טוב. מזל טוב ! התינוקי שלך הופך לילד. סביב גיל שנתיים (זה יכול להיות בשנה וחצי,שנתיים וחצי...) הילד מגיע לשלב שבו הוא מגלה את היכולות שלו ומתחיל לדרוש עצמאות. זה מאוד דומה לגיל ההתבגרות (ויש המכנים זאת גיל ההתבגרות הראשון). הוא כבר לא תינוק ועוד לא ילד. ז"א,היכולות שלו עדיין מוגבלות אבל הרצון לעצמאות ענק. מה עושים? מאפשרים לו כמה שיותר עצמאות (כמובן בהתאם למה שהוא יכול) ומצד שני שמים גבולות מאוד ברורים של מותר ואסור. נותנים לו כמה שיותר בחירה - אתה רוצה לאכול בצלחת הכחולה או הצהובה,גרבים לבנים או כחולים..... . חשוב מאוד לשתף אותו בדברים ולא ,לא,לא לכפות עליו.להסביר,לשוחח לא בדרך של כפיה. יתכן שבגן מתייחסים אליו כאל ילד גדול יותר מאשר בבית (כן קשה לנו לפעמים להאמין שהתינוק שנולד ממש לא מזמן,כבר אוטוטו ילד),יתכן שנותנים לו להיות עצמאי יותר ומכאן אולי ההבדל בהתנהגות. חשוב לתת לו להתמודד עם משימות שיצליח אבל לא למנוע ממנו גם משימות שבהן הוא לא כ"כ יצליח.צריך לחזק אותו ולעודד אותו לנסות. לגבי השליחה לחדר - אני לא כ"כ מוצאת טעם בזה. זה מעין מאבק כוחות (שלפי מה שאת מתארת אתם גם הנכנעים) וחבל להרגיל את הילד למלחמה. אפשר לנסות להבין מה מקור הבכי,איך אפשר לעזור לו.שוב הרבה שיחה,לשקף לו מה שהוא מרגיש באותו הרגע (הרבה פעמים בכי הוא תוצאה של תסכול) - אני יודעת שאתה מאוד כועס שיוסי לקח לך את האוטו.... . ילד בדר"כ לא בוכה כי הוא נהנה מזה. שליחה לחדר בגילאים גדולים יותר יכולה להיות יעילה,אבל לא בגיל הזה. מקווה שעזרתי קצת.אם תרצי,אני כאן, מור.

שלום לכולם, רציתי לדעת האם מישהו יודע על עמותה או אירגון של הורים שמעדיפים לא לישלוח את הילדים לבית- הספר ? ושילדים אלו לומדים בבית,?

בקר טוב. כדאי שתשאלי בפורום חינוך ביתי בתפוז. יום טוב, מור.

שלום בתי קיבלה רשיון נהיגה אני ובעלי והבן הצעיר רצינו לצאת לאחד הקניונים רחוק מהבית שאלתי את בתי אם היא רוצה להצטרף אלינו היא ענתה בתנאי שאני אנהג אמרתי לה שנגיע למקום סביר ואביה יתן לה לנהוג ולא עם כל המשפחה אז היא סרבה הפצרתי בה שניתון לה במקום לא סואן והיא מיאנה לשמוע כמובן שיצאנו בלעדיה מה דעתך תודה תודה

אסתר, לדעתי מותר לה לסרב! עוד משהו, חלק מרעיון החונכות, כמו שאני מבינה אותו, הוא, שהיא תצבור כמה שיותר ניסיון על הכביש, וכן, גם בכביש סואן. אני מתנדבת המון עם בני נוער . מקווה שעזרתי, עדי

ערב טוב. מה זה מקום סביר? . אני חושבת שזה נהדר שבתך מרגישה כ"כ נח עם הוריה שהיא מבקשת להתנסות וללמוד דבר חדש,כשהוריה נוכחים. הרעיון הוא שתתנסה בנהיגה "אמיתית" ולא בתנאי מעבדה. עדיף שהיא תתרגל ותתנסה (ואולי אף תטעה) כשהוריה לידה ויכולים לעזור לה,מאשר לבד. את לא רואה את זה כך?. מה שלי צורם בהודעה זה עניין ההתניה,אם תתנו לי אז.... . עד כמה זה רווח אצלכם? כמו"כ,יתכן שבתך נעלבה מהמסר שעולה מדברייך - חוסר האמונה ביכולתה כנהגת והפחד שלך לנסוע איתה (יתכן שהיא הבינה את זה כך ומכאן תגובתה,אולי שווה לשאול אותה...). במידה ותרצי להוסיף,אני כאן, מור.

לאסתר שלום רב ! יש הגיון בכך שבתך בשלב ראשון תנהג רק עם אחד ההורים. , ולא עם כל המשפחה. יש הגיון בכלל בכך שהתנסות בנהיגה כדאי שתהיה בשלבים, בהדרגה , גם מבחינת מספר האנשים ברכב וגם מבחינת המקום שבו נוהגים. . חבל שבתך חושבת אחרת, זו כנראה ההתלהבות עקב קבלת הרשיון. כדאי לנסות להסביר לה שזה לטובתה, ועוד יהיו לה שנים רבות לנהוג באופן עצמאי. זאת בכל אופן דעתי האישית וסליחה אם מור וכסמן חושבת אחרת.

ערב טוב, אני בהחלט מעודדת וראה את זה באפן חיובי ביותר שכל אחד יביע את דעותיו,מחשבותיו,עמדותיו.... גם אם הן לא דעותיי. ככל שיהיו יותר דעות בפורום הוא יהיה מעניין יותר !. אין צורך להתנצל (וגם על הרשמיות אפשר לוותר. סתם מור זה בסדר גמור). המשך ערב נעים, מור.

לדעתי טעית בגדול, אם לנהגת חדשה אין פחד לנהוג עם כל בני המשפחה, אז מה הבעיה?!! עדיף להתחיל עם מבוגר אחד, להעיר הערות רק בסוף הנסיעה או בבית.אך אם זה היה רצונה, אז לה לא?!!

שלום מור, אני אם לילד בן 4 ובעוד זמן קצר אני אמורה ללדת, בזמן האחרון החל ילדי להתהנג בצורה אחרת, הוא שובב מן הרגיל , קצר רוח, ומציק לילדים אחרים בסביבתו. יש לו בת דודה שעברה לגור בשכנות צמודה מאוד וגם עברה ללמוד בגן שלו ומאז חל מפנה בהתנהגות שלו, אני מרגישה שחדרו לו לטריטוריות בנוסף על העובדה שאני צפויה ללדת בקרוב, ניסיתי לשוחח עימו והוא אומר שלא נעים לו שבת הדודה נמצאת איתו כל הזמן, יש לציין שילדי היה מקורב ביותר לסבתא שלו ומאז שבת הדודה עברה לגור אצל הסבתא שנמצאת בשכנות אלינו, חל ריחוק מסוים מן הסבתא כיון שלא נעים לי להיות שם ולהעיר לו כל הזמן על ההצקות שלו, ליבי יוצא אליו ואינני יודעת כיצד עליי לנהוג על מנת להקל עליו בכל השינויים מסביב, אודה לך על כל עצה שתבוא מצידך, אריאל.

בקר טוב אריאל, אני ממליצה לעשות הפרדות ברורות בינו לבין בת הדודה. ז"א,לבקש מהגננת להתייחס אליהם כחברים לגן ולא כבני משפ',למצא יום שבו הוא יכול לבא לבקר את הסבתא מבלי שבת הדודה תהיה,וכו'. לגבי הלידה הקרבה יש כאן שתי תשובות מאוד ארוכות שלי (שתי הראשונות בפורום) שמתייחסות לנושא,אשמח אם תוכלי לעבור עליהן. כרגע,ע"פ המידע שנתת קשה לי לחשוב על משהו נוסף. נסכם שתקראי את התשובות ההן,תראי אם הן נותנות לך כיוון ובמידה שתרצי להוסיף מידע ולמקד קצת יותר את השאלה לגבי בנך,אני פה. דרך אגב השמיעה שלו בסדר? יום טוב,מור.

יש לי ילדה בת 5 בעלת בטחון די גבוה וגם מאוד וורבלית. היא הולכת לבד לטיול קצר עם הכלב ולפעמים אני מרשה לה גם ללכת לבד לגן המשחקים (הכל מאוד מאוד קרוב לביתנו). א. האם זו טעות להרשות לה לעשות פעולות אילו בעצמה? האם אני מאפשרת לה פעולות שהיא עדיין לא בגיל המתאים להן? ב. איך אני מסבירה לה את נושא ההתרחקות מזרים מבלי להפחיד אותה וליצור אצלה קונוטציה שכל זר רוצה להרע לה? הנושא מאוד מטריד אותי בעיקר לאור המקרה של אותה ילדה בת 4 שנאנסה לתשובתך אודה

בקר טוב פלפלת, נתחיל מהשאלה השניה.איך מסבירים? קונקרטי,קצר,נטול דרמות.מעבירים את המסר בצורה הברורה והקצרה ביותר מבלי להלביש על זה את כל הפחדים שלנו (אני יודעת שקשה...). אפשר לשוחח איתה על כללי התנהגות בבית. שכל אחת מכן תתן דוג' לכלל התנהגות שנהוג בביתכם (כמו משחק). משם תמשיכו לכללי התנהגות בחוץ.תשאלי אותה מה כללי ההתנהגות בחוץ,ושוב כל אחת תתן כלל (תשתדלי לתת לה לדבר יותר ולראות מה היא כבר יודעת ).אם היא מנתה את הכללים שרצית שתדע,אז אפשר לחזק (זה נכון מאוד מה שאמרת עכשיו,באמת לא הולכים עם איש זר...). אם היא לא מנתה,תוסיפי את כל פעם כלל (שוב כמו משחק). בסוף "המשחק" תעשי סיכום רציני (יופי,אני רואה שאת מכירה גם את הכללים בבית וגם את הכללים בחוץ. נכון? לא הולכים עם זרים,לא חוצים כביש....). אפשר לחזור על זה מדי פעם ולשבח אותה על כך שהיא זוכרת את הכללים. לגבי השאלה הראשונה,אני אענה כאמא (את יכולה לקבל או לא).אני לא הייתי נותנת לבת 5 לצאת עם הכלב לבד. אבל יש הרבה הורים שכן. יש משהו מטעה בילדים בוגרים,אחראים וורבלים אבל אנחנו בכל זאת צריכים לזכור שמדובר בילדים מאוד קטנים,תמימים,שזקוקים להרבה הגנה. מקווה שעזרתי, מור.

ננסה ונעדכן אותך בהמשך... לגבי הבטחון העצמי - האם להפסיק את זה למרות שזה בא מתוך בקשת הילדה ורצונה ולא מתוך משהו שאנחנו הנהגנו?

בני בן שנתיים וחמישה חודשים מפותח מאוד ומדבר הרבה מאוד מילים וילד שמח מאוד כל הזמן אני מקבלת תלונות מהגננות בזמן האחרון שהוא מכה ילדים בגן די הרבה למרות שגם הוא חוטף מכות וסריטות ואני לא מבינה איך להתמודד עם זה אני מדברת איתו ומסבירה לו אך נראה כי הוא מוציא עצבים וממש תופס בפנים הילדים הוא סותר להם או דוחף אותם ואני לא יודעת מאיפה זה בא ואיך להתמודד עם התנהגות כזאת אני ואביו לא אנשים רגועים אך בסדר גמור ולפעמים רבים אך זה לא אמור להיות גורם נכון? אני יודעת שבגיל כשה הם עשיין מכים אחד את השני אך איך אני אדע אם בעתיד הואלא יהיה גם כזה? אשמח לתשובה מפורטת תודה

בקר טוב. זו התנהגות רגילה !. זה לא משהו שמיוחד לבנך כתוצאה מהתנהגות כלשהי שלכם. ילדים בגיל הזה עדיין לא מסוגלים לווסת את הדחפים שלהם,לעשות תהליכים מורכבים עם עצמם.למרות שתארת ילד מפותח ומדבר,ברגע שהוא מרגיש תסכול,כעס,חוסר אונים.... הוא מבטא את זה בהתנהגות שתארת. מה עושים? אם באמת המכות מגיעות כתוצאה מתסכול ( יתכן שיש להן עוד סיבות - תשומת לב... . לפי התאור שלך אני מאמינה שזו תוצאה של תסכול. אם את רוצה להיות בטוחה, את יכולה לבקש מהגננת עוד פרטים - מתי זה קורה וכו'), חשוב להפסיק את הילד ולשקף לו את מה שהוא מרגיש - אתה מאוד כועס עכשיו כי דני לקח לך את הקוביה...,ולתת לו אלטרנטיבה - בא שב ליד דני ותשחקו ביחד.... . בעיקר בעיקר שיקוף !. כמובן,שאם זה בגן הגננת אמורה לעשות את זה. במקביל להגיד כל פעם שהוא מכה - אנחנו לא מרביצים או משהו דומה. על מנת להפחית את ההתנהגות הזו חשוב מאוד לשתף את הילד ולתת לו בחירה ועצמאות (במה שאפשר כמובן),לכבד אותו. לא לכפות עליו דברים. לתת לו דוגמא ע"י כך שמשוחחים איתו. אי אפשר לכפות על ילד משהו ולהתפלא אם 5 דק' אח"כ גם הוא כופה על ילד אחר. לסיכום - שיקוף ושיתוף אמורים לעזור. בהצלחה, מור.

בתי בקרוב בת 10, לומדת בכתה ד'. היא תלמידה טובה מאוד ובשנה שעברה בכתה ג' היא קיבלה בסוף שנה תעודת הצטיינות. השנה בכתה ד' התחילו להיות הרבה מבחנים ושמתי לב שבחלק מהמבחנים היא מקבלת ציונים כמו 100 או 96 ובחלק היא מקבלת 80 או 86 . וכשהיא מקבלת 80 או 86 זה גורם לה למצב רוח ולתסכול. כמה שאני ואבא שלה אומרים לה שזה לא נורא וזה גם ציונים טובים זה לא עוזר. היא רוצה גם השנה לקבל תעודת הצטיינות בסוף השנה. (תעודת הצטיינות מקבלים רק התלמידים שקיבלו בכל המקצועות טוב מאוד) כאשר שוחחתי איתה מה קורה לה היא מספרת לי שלפני מבחנים יש לה פחד נוראי והיא מקבלת כאבי בטן וכאבי ראש והיא נהיית מבולבלת וקשה לה להתרכז. אני חייבת לציין שגם אני סבלתי מחרדת בחינות בילדותי ואבא שלה כנ"ל וזה לא עבר לו גם בבחינות בתואר הראשון ובתואר השני והוא סבל משילשולים והקאות ובכל זאת ניגש ועבר את הבחינות. רציתי לדעת איך אפר לגרום לילדה שתהיה פחות תחרותית והישגית? אף אל פי שזה נראה לי האופי שלה. והכי חשוב האם יש איזה תוכנית טיפול לילדים נגד חרדת בחינות ? נראה לי שבמשך השנים יש רק יותר מבחנים ואם לא נטפל היא רק תסבול יותר ויותר. רציתי לציין שהיא ילדה מקובלת ותלמידה טובה ורבים מהילדים וגם אמהות של מספר ילדים מהכיתה שלה מתקשרים אלייה ושואלים לגבי שיעורי בית שקיבלו. אני כאמא שלה נורא סובלת לראות אותה במצוקתה ואני לא יודעת איך לעזור לה ואני נורא פוחדת להזיק לה ולהלחיץ אותה יותר תודה אם תוכלו לעזור לי או לכוון אותי . אמא מודאגת

בקר טוב. את מאוד גאה בה,נכון? צודקת ,יש על מה. גם היא היתה מאוד גאה בעצמה כששמעה אותך מספרת לסובבים בסוף השנה שהיא קיבלה תעודת הצטיינות,נכון? אני נורא נורא מבינה אותך,זה כיף אדיר ילדים מוצלחים וזה כיף להחמיא להם ולהתגאות בפני אחרים. באמת. אלה היו הצדדים החיוביים,והשליליים - מה קורה כשאין את תעודת ההצטיינות ? אז כבר לא תתגאו בי ? אני שווה פחות ?. יש דברים שכמה שנגיד אותם לילדים שלנו,הם לא ממש יאמינו כי.... א. הם מכירים אותנו. ב. אנחנו אמנם אומרים אבל הרבה פעמים משדרים (לא במודע,כמובן) משהו אחר. וזה בעצם מה שאת מתארת,כמה שאתם אומרים לה שזה בסדר זה לא עוזר. מה שאני מנסה להגיד זה שהשינוי לא יכול להיות רק אצל הילדה. אני לא ממש מכירה ילד תחרותי שמגיע מבית שהוא לחלוטין בית לא תחרותי. כתבת - "להלחיץ אותה יותר". וכאן לדעתי את נוגעת בשרש העניין - לחץ,לחץ,לחץ. רגע,לפני שאת מאשימה את עצמך. אני לא ממש מאמינה בהאשמה עצמית ורגשות אשם,הם לא תורמים כלום. העניין הוא להיות מודעת וללכת לעשות משהו,לא לבכות על מה עשינו. לגבי הלחץ,מדובר עדיין בילדה קטנה יחסית אבל להערכתי בעתיד (הלא רחוק) זה עלול להתבטא בעוד דברים מלבד מבחנים ולדעתי כדאי אם כבר הכוון ללכת ליעוץ ,לא להתמקד רק בחרדת המבחנים אלא ללמוד איך להפחית את הלחץ. אז נסכם. האפשרויות : 1. לפנות ליעוץ. 2. במקביל,לא לעשות מהעניין,עניין. פשוט להפסיק להתייחס לזה.מכל הכיוונים האפשריים - לא להרגיע שזה "לא נורא" שקיבלת 85,ולא לא להרגיע. בקיצור שום דבר. כנ"ל לגבי עניין הלחץ - לא לדבר איתה על זה שאת כן או לא מלחיצה אותה. אני כן מציעה לפנות ליעוץ,לא רק בגלל הילדה אלא גם בגלל ההתלבטויות שלך. אני מאמינה שתוכלי לקבל כלים להתמודד עם המצב הנוכחי ועם אלה שיתכן ש"יצצו" בעתיד. הרבה הרבה בהצלחה, מור.

תודה על התשובה (את צודקת מאוד) לגבי יעוץ, אני מבינה שאת מתכוונת שנלך ההורים לבד ונתייעץ לפני שנערב את הילדה? כמו כן למי עדיף לפנות לפסיכולוג עם התמחות של ילדים? או למשל לקבוצת הורים במכון אדלר? מנסיונך מה עדיף? או שבכלל התכוונת שנלך עם הילדה ליעוץ?

בני בן 4. בגן שלו ישנו ילד המרבה לבכות ולעיתים בעקבות הפרזה בבכי, אף להקיא. בני, אשר בעבר הקיא במהלך מחלת חורף שגרתית ולא קשה במיוחד, חושש מאז להקיא שוב והדבר מעורר בו פחד ממשי. כאשר אותו ילד בגן מתחיל לבכות, נלחץ בני ומאותו רגע מלווה במבט ללא הרף את אותו ילד וזאת להבנתו, מתוך אותו חשש שהבכי של אותו ילד, יוביל שוב להקאה. שוחחנו עם הגננת שלו על כך והיא ציינה כי לא נתקלה בעבר במקרה דומה ולמעשה מרגע שאותו ילד מתחיל לבכות (דבר שכאמור קורה די הרבה), בני נצמד לאחד מאנשי צוות הגן ומפסיק לשחק עם הילדים האחרים. כמו כן ציינה הגננת כי ברגע שנכנסים אנשים זרים לגן, שוב נצמד בני לאחד מאנשי הצוות. שוחחנו רבות עם הבן על כך והוא אומר לנו במפורש שהוא פוחד שאותו ילד בגן, יקיא. איננו יודעים כיצד להתמודד עם תופעה זו. לפני שהחל עניין זה (מס' חודשים), בני אהב מאוד ללכת לגן והיה נפרד מאיתנו בשמחה רבה, כעת מידי בוקר בבוקרו אומר הילד לי ולאשתי מיוזמתו כי הוא לא רוצה ללכת לגן, אלא לבוא איתנו לעבודה. אודה על קבלת ייעוץ כיצד להתמודד עם מה שקורה לבן שלנו כאמור. מודה מראש על עזרתכם.

אלמוני שלום, הילד שלך לדעתי מאוד איכפתי וזה מאוד חשוב! דבר שני אפשר להגיד לו שבמידה והוא רואה את החבר מקיא, שיילך לצוות ויספר להם. מקווה שעזרתי, עדי

בקר טוב. קראתי מס' פעמים את ההודעה ומקריאה לקריאה אני מוצאת עוד ועוד נק' שדורשות התייחסות . אני אתחיל ממיקוד הנושאים שהעלת ואנסה לענות עליהם ( מקווה שתהיה לך סבלנות לקרא את כל מה שיגיע....). 1. תארת מצב שבו ילד בגן מרבה לבכות ולהקיא. 2. מצב הילד בגן מעורר בבנך פחד.להערכתך,פחד שגם הוא יקיא. 3. לטענת הגננת לא נתקלה במקרה דומה. 4. בנך נצמד לאנשי הצוות גם כשהילד האחר מקיא וגם כשנכנס אדם זר לגן. 5. הילד לא רוצה ללכת לגן. נתחיל..... 1,3 מתייחסים לאותו הנושא (אני יודעת שלא על זה ביקשת תשובה אבל זה חשוב לי להתייחס גם לזה) - עברו כ 3 חודשים מאז החלה השנה.אתה מתאר ילד שמגלה קשיי הסתגלות שמשפיעים על ילדים נוספים בגן. לי זה נראה זמן ארוך מהרגיל להמצאות סממנים כאלה. בדר"כ נהוג לראות ילד בוכה ומקיא בשבועות הראשונים בגן,לא אחרי 3 חוד'. בנוסף,גם שכיחות הילדים המקיאים כתוצאה מבכי וגם שכיחות הילדים "המזדהים" היא גדולה,לכן קשה לי מאד להבין את האמירה של הגננת כי לא נתקלה בעבר במקרה דומה. אני הולכת להגיד משהו בזהירות רבה כי אני לא מכירה את הגננת,אבל,אני הייתי בודקת יותר לעומק מה קורה בגן - עד כמה הגננת מסוגלת להכיל את הקשיים של הילדים,עד כמה הם מרגישים מוגנים,את יכולת האבחנה של הגננת למצב הרגשי בו הילדים נמצאים וכן הלאה. 2. חשוב להעביר לילד מסר של קבלה והכלת הפחד שלו. לא להתעמת איתו בקשר לפחד,לא להסביר לו פשוט לקבל את הפחד (ולא משנה ממה הוא נובע).נסה לחשוב על מצבים שבהם גם אתה פחדת וכמה זה לא עניין אותך שהסבירו לך "שאין ממה לפחד". כשהילד מעלה את הפחד אפשר להגיד לו - אני מבין שאתה פוחד,זה באמת מאוד לא נעים.... . אני במקרים כאלה נוהגת להשאיר את החלק של ההסבר ההגיוני לאנשים מבחוץ,ז"א, אפשר לקחת לרופא שיבדוק אותו בדיקה רצינית וישוחח איתו בסוף ויסביר לו שכרגע הוא לא רואה שום סיבה שתוביל להקאות אצלו.הוא בריא,אין לו מה לדאוג. צריך להבין שאצל הרבה ילדים הקאה נתפסת כאיבוד שליטה וזה מפחידדדדדדד . 4. לא כ"כ הבנתי אילו אנשים זרים נכנסים לגן,אבל גם זה מתחבר למה שכתבתי לגבי 1,3. הילד משדר שהוא זקוק להגנה . מה מוביל אותו לחפש כזו הגנה בגן,אני לא יכולה לענות מפה כי אין לי מספיק מידע והכרות. 5. אני חושבת שהוא פשוט מסביר את מה שאני ניסיתי להסביר בסעיפים 1,3,4. להערכתי,לא מדובר כאן בבעיה של הזדהות עם הילד המקיא פרופר. אני מעריכה (שוב עם הרבה זהירות) שזה פשוט הביטוי שהוא מסוגל לתת לתחושות שהוא חש. מכיוון שמדובר בבן 4 אני לא מוצאת הרבה טעם בשיחות ממושכות איתו על העניין.לא בטוח שהוא יודע ממש ממה הוא מפחד.חשוב לזכור שהילד עוד לא הגיע לשלב החשיבה המופשטת וקשה לו מאוד לשיים את הפחדים שלו. גם אם מדובר בפחדים מהקאה בלבד וגם אם מדובר במשהו רחב יותר,שיחות עם הילד לא יטיבו את המצב. אני מאוד מאוד אשמח לשמוע אם משהו ממה שכתבתי דיבר אלייך. על סמך התשובה שלך נוכל להמשיך (גם אם זה דיבר אלייך וגם אם לא). מור.

שלום לך... אני מבינה טוב מאוד את הפחד של הילד שלך מכיוון שגם לי יש אותו. קוראים לפחד הזה אמטופוביה.. רק עכשיו קראתי על זה.. אני בת 16 ופוחדת פחד מוות להקיא, ויתרה מזאת, אני פוחדת לראות מישהו מקיא, אני פוחדת לשמוע את הקול של המקיא בזמן הקאתו, אני פוחדת לדעת על מישהו שמקיא כרגע. כתוצאה מכך אני כל הזמן בודקת באובססיביות תאריכים של מוצרים, נמנעת מלהגעל מדברים, וכשבאמת בא לי להקיא אני היסטרית אני מרגישה שאני עומדת למות!! את הפחד שיש לילד שלך אי אפשר לפתור בדיבורים פשוטים, הוא צריך לעבור תהליך שיגרום לו להבין שהקיא טוב להוצאת רעלים מהגוף, וזה לא דבר רע (כשהוא נחוץ). אך, מכיוון שהוא קטן, אין באפשרותו להגיע לרמה כזאת של הבנה.. מה שנותר לי לומר לך הוא שתנסו כמה שיותר להבין אותו, ולקבל את מה שהוא אומר, ובסום פנים ואופן לא לקחת את דבריו כשטויות! אני יודעת מה זה, ולכן זו ההצעה שיש לי לתת.. הצעה זו אינה הכי עוזרת, מן הסתם אני גם צריכה עזרה בקטע הזה, ותוך הכתיבה שלי אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא דבר נורא.. (אך ללא הצלחה=/) מקווה שעזרתי- אלמונית..!

אולי תסבירו לבנכם בשפה ידידותית ועם ציורים מספרים מתאימים, שהקאה איננה סיבה למחלה, זוהי אחת מדרכיו של הגוף להוציא חומרים שאם הם ישארו בתוכו, אז יהיה מסוכן. אולי כשהוא מסרב ללכת לגן, תאמרו לו: "אנחנו מבינים שאתה פוחד שדני יקיא, אבל גם אם הוא יקיא לא יקרה לו שום דבר, וגם לך לא. כל הילדים הולכים לגן בבוקר, בוא נחשוב מה אתה יכול לעשות כשדני בוכה..."

אני כמעט בטוחה שהילד שלכם פיתח פוביה, הסוג הזה נקרא אמטופוביה- פחד להקיא. אני בת 20 וגם לי יש את הפוביה הזאת, מאז גיל שש בערך. אצלי זה התפתח בצורה דומה בגן ילדים בעקבות כמה ילדים שהיו מקיאים כמעט כל יום. הפחד שהילד שלך לא נשלט על ידו (הפחד שולט עליו)לכן דיבורים לא יעזרו, אני ממליצה לגשת איתו לפסיכולוג (אני עצמי התחלתי עכשיו טיפול פסיכולוגי) וניתן לטפל בזה, ככול שתקדימו כך תקלו על חייו של ילדיכם. אני ממליצה לכם גם לקרוא מה זה פוביה בשביל להבין במה מדובר. מקווה שעזרתי

שלום לכולם, בני בן 13 וחצי , יושב מול המחשב בגדול מהרגע שהוא חוזר מבית הספר ועד שהוא הולך לישון. באמצע "קצת" מכין שעורים, פעם בשבוע הולך לחוג למשחק, ובערך פעם ב-10 ימים הולך לסרט עם חברים. הוא משחק עם חברים בארץ ובעולם במשחק שניקרא "דיאבלו". (מה שכן אפשר לומר שהוא כותב וקורא נהדר אנגלית ביזכות המשחק הזה ) אני משתגעת , ולא בידיוק יודעת את מקומי בעניין.. אשמח לשיתוף והצעות ייעול בעניין שבוע טוב לנו,

צהריים טובים. את מעלה עניין שמעסיק הרבה הורים. יש כאן שתי שאלות בעצם (כך אני רואה את זה) : 1. האם להגביל את השימוש במחשב ? 2. האם להתערב בתכנים ? מכיוון שלא ברור לי לאיזו מהשאלות התכוונת אני אנסה לענות לשתיהן. חשוב להבין על איזה צורך עונה לו המחשב - עניין,העברת זמן,קשרי חברות.... אחרי שהבנו את הצורך לדעתי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם יש לו אפשרות אחרת לענות על הצורך ,ללא המחשב?.יש נערים ונערות שלא מוצאים עניין משותף עם חבריהם לכיתה וכן מוצאים עניין עם ילדים מכל העולם באינטרנט. ילד כזה שמוצא גירוי אינטלקטואלי רק דרך האינטרנט,יהיה מאוד קשה לגרום לו להפסיק או להפחית את ה"שהיה" באינטרנט. במידה שאנחנו מאמינים שהצורך יכול להענות גם מחוץ לתחומי המחשב ,כדאי לשוחח עם הילד,להעלות את העניין שזה מפריע לך שהוא מבלה כ"כ הרבה זמן במחשב (כדאי שתבררי עם עצמך מה בדיוק מפריע לך בזה,כי סביר להניח שהוא ידרוש לדעת),ולבדוק איתו אופציות חלופיות. ז"א,להגיע כמו למו"מ ולנסות למצא פשרה בינכם. לגבי התכנים,כאן מאד חשובה מידת ההכרות שלך עם בנך. עד כמה את סומכת עליו... . קשה לי להגיד לך לבדוק מאחורי הגב שלו,כי אני ממש נגד "בדיקות" מאחורי הגב אבל כן אפשר לנהל שיחות מדי פעם ולגלות התעניינות ,וכמובן להיות ערניים. נקודה נוספת,חשוב לזכור שהמחשב מספק הרבה מאוד גרויים והשאלה היא אילו גרויים נוספים יש לבנך פרט לאינטרנט. וכאן לדעתי יש להורים תפקיד גדול - לנסות לסקרן,לעניין את הילד במגוון התחומים שנמצאים ב"עולם האמיתי". אני מקווה שנתתי כיוון, אם תרצי אני פה, מור.

תודה לך, לגבי התכנים ברור לי שהוא על משחק "הדיאבלו" , אני סומכת עליו ומאמינה בו שהוא לא גולש לתכנים אחרים. מה שמפריעה לי יותר זה הזמן שהוא משקיע שם, ומישום שבסך הכל הוא מצליח להוציא ציונים טובים בבית - הספר , אז ביכלל קשה לי לבוא אליו ב "תלונות" ובכל זאת , בלהיתחשב ב"עידן" של היום.... ומשחקי הילדים במחשב כמה זמן זה "נורמלי" למשחקי מחשב לילד בן 13 וחצי , ביום ?

שלום, יש לי 4 ילדים, אני גרושה מבעלי עקב אלימות, ובכל זאת חזרתי לחיות עימו בעקבות קשיים כלכליים. ילדתי בת ה-16 עושה לי המון בעיות והגיעה אף לכך שהיא משכה לי בשערות. הצילו , מה עושים ?

צהריים טובים. אני מבינה שההודעה שלך נכתבה בסערת רוחות גדולה,אך היא מאוד מתומצתת וחסרים בה פרטים רבים. אנא השתדלי להוסיף יותר פרטים כך שאוכל לענות. לדוג' מערכת היחסים בינך לבין ילדייך בשנים האחרונות,מה הוביל למשיכת השיער...... מחכה, מור.

שמעתי שיש ברחבי הארץ מעונות לנשים מוכות, לדעתי כדאי שתפני במהרה ללשכת הרווחה בעירייה ותבקשי מהם עזרה ומהר!!! בלי קשר להתנהגותה של בתך, אל לך להמשיך להתגורר עם בעל אלים, ובודאי שזה לא טוב גם לילדייך!!! אולי בעיריה יוכלו להמליץ לך איך להתמודד עם התנהגותה האלימה של בתך.

אני אמא לתאומות בנות נה. ממ מלידה אחת דורשת יותר תשומת לב מהשניה. לאחרונה המצב החמיר. היא מתחילה להבין יותר ובוכה מכל דבר קטן . אני ממש לא יודעת איך להגיב- להתעלם ולתת לה לבכות או לא. אני לא רוצה שתלמד שהיא יכולה לקבל הכל אם היא בוכה. הצילו!!!!! מור- מצטערת שלא יכולתי לדבר איתך יותר נהיה בקשר טלפוני.

בקר טוב גליה. העלת כאן שני נושאים.האחד,מידת הדומיננטיות והדרישה לתשומת לב של ילדה אחת לעומת זו של הילדה השניה. השני,איפה שמים את הגבול לגבי תשומת הלב. עוד לפני שאני עונה אני חושבת שכדאי שגם תציצי בהודעה של פיקסו ובתשובה שלי. לגבי הנושא הראשון שהעלת - לכל אחד מאיתנו יש צרכים שונים ומינונים שונים.לא כל אדם זקוק לאותה תשומת הלב שהאחר זקוק לה,לא כל אדם זקוק לאותה מידה של חיזוקים,כנ"ל לגבי ילדים .יש ילד שזקוק לזה שכל שעה נורא יתפעלו ממנו ויש כזה שמספיק לו שפעם ביומיים יגידו לו שהוא ילד מקסים ותלמיד נהדר. אז מה? אם אני אתן לראשון חיזוקים ומחמאות כל שעה זה יהיה על חשבון האחר ? לא!.פשוט התאמתי את עצמי לצורך של הילד הספציפי הזה. אני מאוד מאמינה ביחוד ובנבדלות של כל אדם מאדם אחר גם אם האדם האחר הוא אחיו ואפילו אם הוא התאום שלו. דרך אגב אלה דברים שגם הורים לילדים שהם לא תאומים מתמודדים איתם. גם אני עצמי. לגבי הנושא השני,לדעתי ההחלטה איפה לשים את הגבול צריכה להתבסס על שני קריטריונים - 1. היכולת והרצון של ההורה. אני לא מאמינה ב"הקרבות". אם אמא מרגישה שזה חונק אותה שתשים בעדינות אך באסרטיביות את הגבול. 2. מתי אני כהורה מתחיל לזהות שהדבר עלול לפגוע בילדה (פיתוח תלות, "התמכרות" לחיזוקים....). איך שמים את הגבול ?. שני הדברים החשובים הם עקביות והדרגתיות. לאט לאט מתחילים קצת פחות לשים לב,קצת פחות להתלהב.... כמובן שבהתחלה זה לא מוצא חן בעיני הילד,זה דבר חדש והוא לא רגיל ולו היה טוב עם המצב הקיים,אז למה לו לשנות?. לא צריך להבהל מזה שהילדה תביע את חוסר שביעות רצונה,זה יקרה עוד הרבה פעמים בחיים אני מבטיחה לך. כן צריך להתייחס למה שהיא מביעה (אני יודעת שזה לא כ"כ נעים לך אבל כרגע אני מדיחה כלים,אני אסיים ואגש אלייך....). גליה יקרה,תביני,אתן מתחילות את דרככן הארוכה בהצבת גבולות (אולי כדאי שתקראי גם את התשובה ליניב). הרבה כוחות ובהצלחה. מור.

מור שלום, אני בת 30, אם לבן 6 ולבת 3. הבן בכיתה א', תלמיד טוב וחרוץ אך חצוף. כשהוא לא מרוצה ממשהו הוא מקלל אותי, מדבר בצורה לא יפה, מתפרץ וצועק בזעם ואחותו הקטנה לומדת ממנו וגם מקללת. פעמים רבות הוא מנסה להכות אותי, אך כמובן שאני עוצרת אותו, והוא מקבל עונשים (אין מחשב, אין טלוויזיה וכו'). האם הדרך הזו של עונשים (ופרסים, אם צריך) היא נכונה? לאחרונה אני תופסת אותו משקר בדברים שכביכול אמר/לא אמר. כיצד לנהוג ע"מ להחזיר את השקט והשלווה לביתנו? תודה

סיגל שלום, אומנם אני לא המומחית פה אבל אם יורשה לי, האם זה תמיד היה כך או שרק לאחרונה?? אולי הוא יותר מידי לחוץ מבית הספר וזו דרך ההתמודדות שלו?? או שהיה איזשהוא שינוי שיכול להיות משמעותי עבורו? לעניות דעתי זו דרך שלו לבטא מצוקה מסוימת - קל לו יותר לצעוק, להכות ולקלל מאשר לעשות ניתוח אירוע ולהביע את מה שבאמת מטריד אותו.... שלך, פופי

פופי שלום קשה לשים את האצבע על נקודת זמן מדוייקת, אבל מאז שהחל כיתה א' יש לי תחושה שהוא "מרשה" לעצמו יותר, רוצה לעשות הרבה דברים לבד (כמו לבוא הביתה מביה"ס, שזה לגיטימי בעיניי ואני אף מרשה) ואני חושבת שהוא כבר מרגיש מספיק גדול גם בשביל להתחצף שזה מאוד לא מקובל עליי! אני גם מסבירה לו שאני לא מוכנה לדבר איתו בצורה כזו כשם שאני לא פונה אליו בשמות כאלה. הבעיה מתחדדת כאשר הוא עסוק במחשב וצריך למשל להתקלח או לאכול ואני קוראת לו ואז מתחילות המריבות. בסוף זה נגמר תמיד בניתוק המחשב מצידי ו"לא רוצה" מצידו על כל דבר קטן, דבר שמוציא אותי מדעתי. מצד שני, לא על פיו יישק דבר... מה דעתך?

היי מור ברכות על הפורום החדש רציתי לשאול האם השאלות ייוחסו רק ליחסי הורים לילדים קטנים ? או למי שילדיו הם בוגרים ועדיין יש בעיות ,או שאפשר לשאול גם לגבי הקשר בן אותו הורה להוריו שהוא גם קשר בן הורים ילדים? מקווה שהסברתי ברור. שלך ס.

ס יקר/ה. הפורום ממש ממש לא מיועד רק להורים לילדים קטנים. כל אינטראקציה שיש בה הורה - ילד,מתקבלת בברכה !. היפה (והקשה) בתחום הורים - ילדים,הוא שגם כשאנחנו כבר הורים אנחנו לא מפסיקים להיות גם הילדים,על כל המשתמע מכך. את/ה מוזמן/ת מכל הלב. מור.

היכן אני יכולה לקרוא חומר בנושא , איך להתייחס וכדומה. בתי בת שנה וחודשיי ועושה זאת האופן תכוף אני די חסרת אונים , לא כי היא עושה זאת אלא כי אינני יודעת איך להתמודד.

בקר טוב זיוהלה. כתבת שבתך בת שנה וחודשיים ומאוננת באופן תכוף. אני לא הצלחתי להבין משהו שאשמח אם תוכלי להסביר לי - הילדה עם טיטול ? ואם כן איך היא מגיעה למצב שבו היא מאוננת באופן תכוף,ז"א מבחינה טכנית?. לגבי תגובה לאוננות - דבר ראשון והכי חשוב - זה נורמלי,נורמלי,נורמלי...... . אמנם זה גיל צעיר אבל זה נורמלי !. צריך להבין שאוננות בגילאים האלה היא לא אותה האוננות של גיל ההתבגרות והלאה. בגילאים הצעירים אין לזה אופי מיני ,אלא יותר כמו חקירת הגוף שלי ובדיוק כמו שיניקה גרמה לי תענוג גם אוננות גורמת לי תענוג.מבחינת הילד הקטן אין הבדל . אנחנו,המבוגרים, נותנים לזה את האינטרפטציה ,הפרוש, שלנו . זה מביך אותנו בגלל ההקשרים שאנחנו עושים לנושא.לילד אין שום הקשרים בנושא,זה לא מביך אותו ,זה בדיוק כמו אכילה או כל דבר אחר שגורם לתענוג. את כאמא יכולה להחליט האם את מתייחסת לזה כמבוגרת,עם ההקשרים המבוכות וכל מה שנלווה אצלך לנושא או שאת מתייחסת לזה כאל הכרות עם הגוף,כלמידה,כדבר תמים. אני יכולה להגיד שכאמא אני תמיד התייחסתי לזה כאל עוד התנהגות ,אחת מיני רבות. לא נהגתי לעשות מזה עניין,כן נהגתי להסביר לאט לאט בהתאם לרמת הילדה שזה דבר שעושים בפרטיות . חשוב לבדוק עם עצמנו (לגבי הרבה דברים,לא רק לגבי אוננות) מה המסר שאנחנו רוצים להעביר בתגובה שלנו ועד כמה התגובה שלנו היא תגובה למעשה הילד פרופר,או שהיא תגובה מתוך אינטרפטציות,פחדים חששות..... שלנו. אני מקווה שקיבלת תשובה שתעזור לך,בכל מקרה יש גם באינטרנט וגם בכל ספר להורים פרקים על אוננות. אם תרצי להוסיף,אני פה. מור.

המון תודה על התשובה . בעיקרון אני ורמת עם העיניין ולא מעירה לה , אבל זה כבר הופך להיות קצת יותר מידי ובכל מקום (כמו אצל חמתי על הריצפה) . איך היא עושה את זה טכנית :...המון פעמים במהלך היום היא נישכבת על הבטן ואת בובת המעבר שלה (בובה רכה) שמה מתחת לאיבר המין וזזה אחורה וקדימה ... אי אפשר לפספס זה זה ... אני מפחדת שאם אגיד לה כאן מותר או כאן לא אצור אצלה תחושות לא טובות ועם השלכות שליליות בעתיד אבל זה באמת משהו שהיא צריכה לעשות רק בבית ואוטוטו מתחילה ללכת לגן ושם כן יכולות להיות תגובות אחרות .

שלום, הבן שלנו הוא קרוב לגיל שנתיים. ילד מאוד חכם. מצד אחד הוא מאוד עצמאי, רוצה לעשות דברים בדרכו ולשלוט בסיטואציה מצד שני, הוא לא עוזב את אישתי לרגע, תמיד הוא מסתכל איפה היא, בלילה הוא קורא לה רק כדי לראות אותה לשניה והוא חוזר לישון, מהרגע שהוא נכנס הביתה מהגן ועד הרגע שהוא הולך לישון הוא צמוד אליה, לא נותן אויר. ניסיתי קצת להחליף אותה אבל הוא רוצה רק אותה!! בגן לעומת זאת אין בעיה והוא נפרד ממנה ממש יפה בבוקר - בלי שום בכי. מה עושים כדי לתת לאישתי קצת אוויר?

צהריים טובים,פיקסו. נתחיל בדבר הכי חשוב (לדעתי) - מה אשתך חושבת על זה? גם היא מרגישה שהוא לא נותן לה אויר,או שזו רק התרשמות שלך כצופה מן הצד?. על מנת לנסות להבין מה מניע את הילד חשוב להבין איזה שדר (מילולי ובמיוחד בלתי מילולי) הוא מקבל מהסביבה,לכן כ"כ חשוב לדעת מה אשתך מרגישה. אנא נסה לשתף ביותר מידע לגבי עמדתה של אשתך (או פשוט שהיא תשתף) ואנסה לעזור. מור.

הי מור, אני יודע היטב כי קשה מאוד לאישתי עם הנושא הזה. ההיצמדות של הילד ממש מקשה עליה לתפקד בבית. כשהיא מבשלת הוא לוקח כסא ונעמיד לידה... כשהיא עושה כלים הוא לידה.... במקלחת הוא רוצה להיות איתה... ממש כל דבר שהיא עושה הוא רוצה להיות לידה... לאילו מסרים בלתי מילויים של הילד עלינו לשים לב?? האם מדובר כאן רק בפינוק או יתרה מכך... ממתינים לתשובתך יום נעים

בהצלחה נשיקות וחיבוקים

תודה רבה לפופי העלומה?!

שלום למנהלת הפורום מור תבורכי על הפורום שלך לי יש שני ילדים די גדולים בן 15 ובת 9 והם לא נותנים לי פרטיות כל דבר רוצים לדעת, לאן אני הולכת, מה אני עושה ממש מרגיזים, אין להם גבולות אם אני מתעסקת במשהו, אז לא אכפת להם, הם קוראים לי כאילו שאני פנוייה, ואפילו שאני אומרת להם שאני עסוקה באמת שזה לא מזיז להם, הם יכולים לקרוא לי אין ספור פעמים עד שאספק את מבוקשם. איך יוצאים מזה

מזל, לדעתי תתייעצי עם יועצת בית הספר ואולי ללכת יחד לפסיכולוג. אם הם שואלים: "לאן את הולכת?" אז לדעתי כדאי לענות: "לא עניינך". בכל מקרה, ב"תפוז" קיים פורום הורים למתבגרים. נסי גם שם. מקווה שעזרתי, אבל לפחות ניסיתי, עדי

בקר טוב,מזל. קראתי שוב ושוב את ההודעה שלך ומקריאה לקריאה הקושי בולט יותר ויותר. אני מנסה לדמיין לעצמי איך חיים ללא פרטיות.את מתארת סיטואציה קשה,חונקת שבה בעצם את אומרת שילדייך אינם מכבדים אותך ואת רצונותייך. האם זה כך מתמיד?. חסר לי קצת מידע בהודעה שלך - איך את מגיבה כשהם קוראים לך שוב ושוב? האם זה קורה לך גם בקשרים עם אנשים אחרים,שלא מכבדים את רצונותייך? האם שיתפת את בעלך,ואם כן מה דעתו? האם הילדים מתנהגים באותה הדרך גם כלפי בעלך? חשוב לקבל את המידע הזה על מנת להבין קצת יותר טוב את אופי היחסים בינכם ולנסות לעזור לך לשנות. אני אשמח אם תוכלי לשתף פה בפורום. מחכה, מור.

כן מור, את צודקת אני באמת נכנעת מאד מהר וגם אני מרגישה פחד, פחד מהבעל פחד מהילדים, אני מרגישה שאני חייבת להענות להם, זה לא בשליטה שלי, כנראה הילדים גם התרגלו לכך, אני מרגישה שכל דבר אני חייבת לדווח להם, כאילו שאני איזה פושע או משהו כזה, לפעמים אני מנסה להסביר לילדים שגם לי יש חיים אבל אני מרגישה את הצחוק בתוכם עלי, לפעמים היה בא לי אפילו שלא יהיו לי ילדים, כדי שאהיה אדונית לעצמי

שלום הבת שלי בת 4 ומראה את כל הסימנים שהיא רוצה לכתוב היא יושבת שעות ואני לא מגזימה ומנסה לכתוב אותיות או שהיא מביאה לי מכתבים שיהא שירבטה אבל כשאני מנסה להראות לה איך לכתוב את השם שלה היא ממש מתנגדת ואני לא מבינה את השינוי הזה פעם היא רוצה שאני אראה לה ופעם היא פשוט מסרבת למה מה עושים הילה

הילה שלום, לדעתי אל תתקני אותה. יש זמן לזה. תתפעלי ממה שהיא עושה. מקווה שעזרתי, עדי

הנה היא: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Article/xID/3242/xCT/49 מענין לקרוא.

צהריים טובים הילה. "אחת" הפנתה אותך לכתבה מאוד מעניינת וממצה לדעתי. אני רוצה להוסיף ולחדד דבר אחד,(מכיוון שאני לא מגיעה מתחום החינוך אלא מהתחום הרגשי מרבית תשובותי שמות וישימו דגש על החלק הזה) להיות ילד זה דבר נפלא שלצערנו עובר נורא מהר.חלק מלהיות ילד זה לא לדעת דברים ,זה להתנסות בפעם הראשונה להכשל ולהצליח,בקצב שלי !!!. זה נהדר שהילדה שלך מראה עניין בכתיבה אבל בין לגלות עניין ו"לשחק בלכתוב" לבין לכתוב באמת יש הבדל גדול. המשחק הזה הוא מעיין הכנה,התנסות,חלק מתהליך ההבשלה לקראת הכתיבה עצמה. הרבה מאוד פעמים בחיים התהליך לא פחות חשוב מהתוצאה. ילדים חייבים לחוות תהליך על מנת שיגיעו לבשלות באותו התחום. לכן,אני ממליצה לתת לה להתקדם בקצב שלה.כמובן לעודד,לתת גירויים,לחזק.. אבל לא למהר,מהסיבה הפשוטה שהיא יכולה לחוות את זה כלחץ או דרישה לעמוד באיזשהם קריטריונים ואז לגלות אנטיות לכל הנושא. כרגע כל הכיף מבחינתה שזה בא ממנה והיא שולטת הן בתכנים והן בקצב. מקווה שעזרתי, מור.

שלום רב , אנחנו זוג בתחילת שנות השלושים לחייו , יש לנו ילדה אחת בת 2.8 , הילדה חברותית מאד , פתוחה, אוהבת ,מחבקת , ובקיצור מאד חמה. אנחנו כבר שנתיים גרים אצל ההורים של אישתי (עקב בניית בית). הילדה מקבלת הרבה חום ואהבה מכל הסובבים אותה. בעייתינו היא שהילדה מתפרצת כאשר אינה מקבלת את מה שהיא רוצה(מאד מפונקת). זורקת את עצמה על הריצפה וכשאנחנו מנסים לדבר איתה היא מגלה סימני אלימות(בועטת ,נושכת (גם את עצמה)וצורחת). באופן כללי אנחנו די זורמים איתה מבחינת הפינוק בחיי היום יום, אך ישנם דברים שאנו לא מוכנים לעבור בשתיקה כמו אלימות כלפינו או כלפי הסביבה או כלפיה. כאשר היא מתנהגת בצורה כזו אנו כועסים ,צועקים ,ומענישים אותה עי הכנסתה לחדרה למספר דקות). יש עוד מספר פרטים שחשוב לנו לציין והם: 1. שהילדה רוצה לקבוע כל דבר , הכל היא רוצה לעשות לבד,היא רוצה להחליט איזה בגדים ללבוש וכו'. 2. הילדה לא רוצה לנעול כל נעל שהיא פרט לנעלי בית,בטענה שכואב לה ולוחץ לה, למרות שכאשר אנחנו משכנעים אותה בסופו של דבר לנעול נעליים, כבר לא כואב לה והכל בסדר , כנ"ל מכנס שקצת לוחץ או חולצה. הבעייה החריפה בימים האחרונים כאשר בשעות הקטנות של הלילה היא ביקשה ללכת לשירותים (היתה עירנית לחלוטין)וכאשר ניסיתי להלביש לה חזרה את המיכנס היא התפרצה בצורה קשה. בלילה שלאחר מכן שוב אותה תופעה כאשר התפרצה לאחר שקראה לאישתי מתוך שינה. אבקש את עזרתך יניב

היי יניב. העלת הרבה נושאים בהודעה ואני קיבלתי מן תחושה של חוסר אונים מההודעה. אני אנסה לעשות איזה סדר קטן ונראה לאן נגיע.... דבר ראשון,אני חייבת להתייחס לעניין הפינוק.פינוק זה דבר נהדר בעיני,מי מאיתנו לא רוצה מדי פעם להתפנק ?!.פינוק במקום הנכון נותן לנו המון כוחות להתמודד עם החיים. אבל מה שאתה מתאר לדעתי זו לא בעיה של פינוק אלא בעיית גבולות. אני יודעת שצמד המילים הצבת גבולות הוא נורא משומש אבל זה לא קל כמו שזה נשמע,מצד שני אני לא ממש מכירה משפ' שהצליחו למצא תחליף לגבולות והתפקוד שלהן הוא פונקציונלי. הבעיה היא שכמה שקשה להציב גבולות בגילאי שנתיים שלוש ,אם לא עושים את זה ,זה עוד יותר קשה בגילאי 8 - 7 ובגיל ההתבגרות זה כמעט בלתי אפשרי. אני לא מנסה להפחיד,אני מנסה לעודד להתחיל עוד היום (מחר בבוקר,גם טוב). הכלל הראשון להצבת גבולות הוא לשבת בשקט ולהחליט עם בת זוגך מהם הגבולות. ז"א,מה היהרג ובל יעבור שלכם. השלב השני,להתמיד למרות כל הקשיים לאכוף את מה שהחלטתם,למרות הקושי (וילד שלא רגיל לגבולות מעמיד הרבה,הרבה מאוד קשיים להורה כשזה מנסה להציב את הגבול ).אני יכולה לעודד ולהגיד שכשעוברים את המכשולים הראשונים ועובר מספיק זמן והילד מבין שאתה לא תזוז מהעניין,הוא מתאים את עצמו. מצד שני,מה שלא נכנס לרשימת היהרג ובל יעבור אין טעם להלחם עליו. ז"א לא להגיע למצבים של מאבק כוחות לשם מאבק. חשוב שהילדה תבחין מתי זה לא משהו עקרוני ואתה לא נלחם ומתי אתה עומד על שלך ולא זז. בקיצור,לא שווה להלחם על שטויות. אתה כתבת שהיא נוהגת להתפרץ כשלא מקבלת את מה שהיא רוצה אבל לא כתבת מה קורה אחרי ההתפרצות. תרשה לי לזרוק ניחוש פרוע? היא מקבלת את מה שהיא רוצה. אז למה לה להפסיק את ההתפרצויות? הן מוכיחות את עצמן.מה שהיא לא הצליחה לקבל בדרך שלווה היא מקבלת אחרי התפרצות. לגבי זה שהיא רוצה לקבוע דברים ולעשות לבד,אין דבר יותר נורמלי מזה.זה הגיל לקבלת עצמאות וחשוב לתת לה עד גבול מסויים. אפשר לתת בחירה בין 3 - 2 מערכות לבוש (אצלנו דרך אגב בגיל הזה מחליטים איזה תסרוקת רוצים לגן - קוקו בודד או שתי קוקיות ),בין פרוסה עם קוטג' לפרוסה עם גבינה צהובה וכו'. אבל שוב,ההבדל בין עצמאות לאנרכיה הם הגבולות. דרך אגב,כתבת שאתם חיים אצל הסבים ולכן חשוב לשוחח איתם ולהסביר שאלה היהרג ובל יעבור שלכם ואתה מבקש מאוד לא "להכנס בינכם לבין הילדה" כשאתם מנסים לאכוף אותם (גם אם נורא כואב להם הלב על הילדה,הם לא יעשו לה טובה אם יכנסו בינכם. למה? אפרט בפעם אחרת). אשמח לדעת האם התחברת למשהו ממה שכתבתי. הרבה כוחות, מור.

את השאלה אבל רציתי לציין - התשובות שלך מרתקות ומתאימות מאוד לדרך בה אני רואה דברים. כה לחי ותודה!!!

אני אמא לילד בן חמש שהולך לגן חובה. הוא ילד מאוד פיקח ועצמאי, אבל אינו משתף אותי במה שעובר עלייו בגן. אני מנסה לשאול אותו שאלות, אבל הוא עונה לי בכן ולא, או שאינו עונה כלל. לפי דיווחי הגננת הוא ילד שמשתתף ומעורב במה שקורה בגן, אבל אני הייתי רוצה לשמוע ממנו מה איך עובר עליו יומו בגן. אשמח לדעת איך אפשר לדובב אותו. תודה שירי

היי שירי. כידוע,ילדים לומדים ע"י חיקוי. פעמים רבות נתקלתי בהורים שמצפים שהילד יבוא הביתה "וישפוך" את כל מה שקרה לו בגן,אבל בבדיקה עם אותם הורים עד כמה הם משתפים את הילד במה שעבר עליהם באותו יום,מתברר שכמעט בכלל לא. חשוב שההורה יתן דוגמא.מרבית הילדים לא ישתפו פעולה כשירגישו שהם חייבים או כשמופנות אליהם שאלות בצרורות - איך היה היום בגן?עם מי שיחקת?מה אכלת? . הדרך הטובה ביותר שאני מכירה זה לשבת עם הילד ולספר לו איך עבר היום שלך (לא ! זה לא משעמם אותו ,ככה הוא מכיר אותך ומרגיש קרבה אלייך).אפשר גם להנהיג סבב במשפ' שכל אחד מספר בכמה מילים על היום שלו (לדוג' בארוחת הערב) ומי שלא מרגיש צורך לפרט באותו היום,מכבדים את זה. במהלך הסבב אפשר לפנות אל הילד ולשאול ומה אתה עשית היום בגן?. חשוב שהילד לא ירגיש שיש הכרח לשתף,ושכן ירגיש שבאמת מתענינים בו וזה לא כדי לצאת ידי חובה,כי אז הוא מאוד יעלב ויהיה קשה לגרום לו לחזור לשתף. יש ילדים שקשה להם להתמודד עם שאלות פתוחות ולכן ,במיוחד בהתחלה אפשר לשאול שאלות סגורות יותר. אפילו שאלות שהתשובה עליהן היא כן ולא ולאט לאט ללמד את הילד את מיומנות השיתוף. ודבר אחרון,ילד שמרגיש שהשתוף הזיק לו ימנע מלשתף בעתיד. ז"א,לא להעביר תחושה ששופטים אותו או מבקרים אותו על מה שסיפר. בהצלחה. מור.

לפני כשלושה חודשים ילדתי את בני השני (בני הגדול בן שנתיים ותשעה חודשים) ומאז הלידה אני נתקלת בתופעות קנאה מצד בני הבכור. להלן מס' דוגמאות : - כאשר אני מניקה הוא "נדבק" אלי - דבר המקשה עלי את פעולת ההנקה (שגם ככה אינה קלה), לוקח לי את החיתול, מדגדג אותי וכו'. - מנסה להרגיז במכוון ולעשות דברים שהוא יודע שאסור (לזרוק מזון על הרצפה בזמן הארוחה, לעשות פיפי בתחתונים וכד') - נוגע בתינוק במקומות שאינני מרשה (בראש, בפנים ובכפות הידיים). אני מרגישה שכל הזמן צריך להגיד לו "לא". ברור לי שהוא עובר תקופה קשה ואנחנו מנסים להיות סבלניים איתו ככל שניתן. מהי הדרך הנכונה לפעול במצב כזה : לא להגיב ?, להגיב בכעס ולשלוח לעונש ?, או להגיב ללא כעס ולהסביר בשקט שמה שעשה לא מקובל עלינו ?. תודה מראש

היי מירב. את שאלת כיצד להגיב להתנהגות של בנך ואני רוצה להתחיל במשהו כללי יותר שמתאים למצב ובהמשך התשובה אענה גם ספציפית לשאלות ששאלת. הרבה הורים מצפים שהילד הגדול יקבל את הקטן,יאהב אותו... ברב המקרים זה לא כך בהתחלה, מהסיבה הפשוטה - הוא פוחד,הוא מרגיש מאויים. אני אתן דוגמא שתסביר את המצב,את נשואה ,את יודעת שבעלך אוהב אותך,טוב לכם ויום אחד הוא בא ואומר לך שמכיוון שהוא כ"כ אוהב אותך הוא נורא רוצה עוד אחת כמוך ועובר זמן ויום אחד הוא מביא אותה ,וכולם נורא מתפעלים ממנה כי היא כ"כ מתוקה ונחמדה ובעלך כל הזמן עסוק בלרצות אותה,לעזור לה להסתגל. אני משוכנעת שאת מאוד מאוד כועסת עליה ,מרגישה מאוימת ורוצה את בעלך חזרה רק לעצמך. זה בערך מה שעובר על הילד שלך ולכן נורא קשה לצפות ממנו שיאהב אותו או שיסכים להקל עלייך.סביר להניח שהוא כועס עלייך על "מה שעשית לו".והוא מראה את הכעס - זורק אוכל,עושה פיפי בתחתונים.... אז מה עושים? 1. נותנים לו את כל הלגיטימציה להביע כעס. ז"א,אומרים אני יודעת שאתה כועס על (שם התינוק) / עליי (בהתאם למי שמופנה הכעס כרגע) וזה בסדר גם אני הייתי כועסת במקומך. חשוב שתשדרי לו שאת מסוגלת להתמודד ולהכיל את הכעס שלו. 2. חשוב לא לשדר לו שיש ממנו איזושהי ציפיה לאהוב את התינוק.זה מעמיד אותו במצב קשה,הוא לא מסוגל לאהב אותו זה לא שהוא לא רוצה והוא מרגיש שהוא מאכזב אותך בכך שהוא לא אוהב אותו. 3. הורים רבים משתפים מאוד את הגדול במה שקורה עם התינוק.יש לזה כמובן פלוסים רבים אבל רק כאשר הילד מוכן,בשל ומסוגל לזה.כרגע ממה שאת מתארת זה לא המצב. הוא לא רוצה לעזור לרחוץ אותו הוא פשוט רוצה שהוא יעלם והמצב יחזור לקדמותו. 4. כמובן שיש עיסוק רב סביב תינוק כ"כ קטן אבל חשוב נורא למצא זמן שאת והילד הגדול עושים לבד משהו שהייתם רגילים לעשות בעבר והוא מאוד אהב. זה יכול להיות דבר גדול כמו לנסוע לאיפשהו או פשוט לרדת לגינה לבד.הפעילות לא משנה. עכשיו,לפני שעושים את הפעילות חשוב שתראי הרבה ציפיה והתרגשות לקראתה כשהדגש שאת שמה הוא על כך ששניכם הולכים לבלות יחד לבד כמו פעם !!!. חשוב שישמע אותך מספרת את זה לסביבה,גם כשאת כביכול לא יודעת שהוא שומע. בחלק מהפעמים ("כשהוא לא שומע") כדאי להוסיף שהתינוק ממש לא יוכל לבוא איתכם כי זה לא מקום לתינוקות... . המטרה שהילד ירגיש שיש גם פלוסים בלהיות האח הגדול כי מבחינתו כרגע זה חיסרון אדיר. באותו הנושא למרות הקושי חשוב מדי פעם במשך הימים למצא זמן שבו (די בהפגנתיות) את מפנה זמן לגדול "על חשבון" הקטן.לדוג' לשחק עם הגדול כשהקטן שוכב לידכם בלול וכל תשומת הלב לגדול. ואם הקטן קצת מילל (בתנאי שהוא לא רעב,יבש...) "להסביר" לו שכרגע את עם הגדול ולא יכולה להתפנות אליו. כמובן שכעבור שתיים שלוש דקות להתפנות לתינוק.המטרה שהגדול ירגיש שיש כביכול חלוקה הוגנת בתשומת הלב.דרך אגב חשוב שזה יהיה בזמן שהקטן ער כי זה מאוד מחדד את אפקט החלוקה הצודקת. ועכשיו,סופסוף לגבי השאלות הספציפיות ששאלת.... בהחלט להגיב,לשמור על חוקים וגבולות שהיו קבועים בבית (זריקת אוכל...) . אני יודעת שנורא קל לשבת פה ולהגיד שכדאי לוותר על תגובות כועסות כי הן לא יקדמו אתכם לשום מקום,אבל בכל זאת כדאי מאוד. מהסיבה הפשוטה,שהוא לומד שככה הוא משיג מכם את אותה תשומת הלב שהוא כ"כ רוצה וחבל שילמד שהוא צריך להרגיז ולהפריע כדי לקבל תשומת לב. התגובה צריכה להיות קצרה ענינית,בלי הרבה הסברים ומאוד אסרטיבית. סביר מאוד להניח שאם יתקיימו התנאים שציינתי ( 1 - 4) ההתנהגויות המרגיזות יפחתו במידה ניכרת כי לא יהיה לו צורך בהן. מקווה שעניתי על שאלתך. אשמח לשמוע אם התחברת למשהו ממנה.

אז הנה שאלת השאלות, איך אני מכינה בן שנתיים וחצי, מתוק מאוד ועקשן גדול, "ילד של אמא" שלא עזב אותי לרגע.. איך אני מכינה אותו להולדת אח?? בעוד חודשיים? לקחת אותו לבית החולים? לקחת אותו לראות את אחיו? ומה קורה כשנגיע הביתה? הצילו....

ערב טוב. העלת נושא שמדאיג המון אמהות - מצד אחד מדובר בחויה נהדרת,עוד אדם קטן נוסף למשפחה ואין שמחה גדולה מזה.מצד שני,מה יקרה עם הילד הגדול שעד עכשיו היה רגיל שאמא רק שלו. לפני התשובה נורא חשוב לי להזכיר שהחששות לגבי תגובת הילד ללידה,הם שלנו. ז"א,אנחנו שומעים המון "סיפורי אימה" מחברות,אחיות... ובטוחות שגם אצלנו זה יקרה.אז זהו,שזו לא חובה,יש גם ילדים שעוברים את זה באופן די רגוע. מה שאני מנסה להגיד זה שחשוב להשאר מאוד קשוב לילד ולמה שהוא מעלה,להתייחס למה שהעלה בזמן אמת ולא לנסות לעשות מניעה מאוד "מסיבית",שלעיתים עלולה להשיג את ההפך ממה שרצינו. או.קי ואחרי ההקדמה הארוכה,לעיניננו - לא ברור לי מה כבר הילד יודע אבל לדעתי חודשיים הם עוד המון זמן (מצטערת אני יודעת שנמאס...) בשביל ילד קטן ולכן זה מוקדם מדי לעבור לשלב הבא.מה שהוא יודע עד עכשיו,אמור להספיק לשלב הזה.כן חשוב לענות על כל שאלה שהוא מעלה ברצינות ובאמת. כשהלידה תתקרב - שבועיים שלושה לפני, צריך להסביר לו שאמא תלך לבי"ח והוא יהיה אצל... ויעשה.... .ז"א,שידע בדיוק מה מצפה לו וכמה שיותר מדויק יותר טוב.אני אפילו ממליצה להכין איתו תוכנית - אני אחזור מהגן ואלך עם סבתא ל... , סבתא תכין לי את העוגה שאני אוהב... .בתנאי כמובן שסבתא מוכנה.ועל זה אפשר לדבר איתו כמה פעמים בשבוע. המטרה היא שיחוש שיש לו שליטה על המצב.ילדים לא אוהבים מצבים לא מוכרים. אפשר גם להפוך את השהיה אצל הסבתא (או איפה שיהיה),לחויה עבורו. שירגיש שזכה במשהו. לגבי תכנים רגשיים,אני ממש לא בעד היצף אינפורמציה,הוא בן שנתיים וחצי.דברים צריכים להיות פשוטים וקונקרטיים. המסר צריך להיות של קבלה.אני אקבל את הכעס שלך,את האהבה,האגרסביות... ז"א,תני לו להגיב כמו שהוא רוצה ואל תשדרי לו שהוא אמור להתנהג איכשהו.הוא לא אמור לאהוב את התינוק בהתחלה,כי הוא כועס עליו וכי הוא פוחד שיתפוס את מקומו. אם הוא אוהב,נהדר אם לא לא נורא (זה יגיע,זה נורמלי).מותר לכעוס. הכנה להולדת אח לא אמורה להביא את הילד למצב שהוא נורא יאהב את האח או נורא ירצה אותו. היא אמורה לתת לו תחושה שמותר לו להביע את התחושות שלו .רק תחושה של הילד שמקבלים אותו תתן לו את האפשרות לעבור לשלב שבו גם הוא מקבל את אחיו. יתכן שזו תהיה תקופה לא קלה עבור הילד ואין צורך לתאר לו אותה ככזו. לנו כאמהות קשה להבין איך אפשר לא נורא לאהב את התינוק המקסים הזה אבל הילד רואה אותו כמתמודד על מקומו. אני מקווה שעניתי על השאלה,אם עדיין נשארו שאלות,אני כאן. בכל מקרה שתהיה לידה קלה והסתגלות קלה לכל המשפ'. מור.