פורום שווה לכל נפש

הסיפור שלי הוא כזה. אני בת 30 והתאהבתי בגבר נשוי ואני ממוטטת מזה. אנימתגעגעת אליו, חושבת עליו ללא הפסקה, כל שיר מזכיר לי אותו, כל רגע חושבת עליו, חולמת עליו, מפנטזת עליו. כשהוא בקשר איתי אני בעננים אבל אז נעלם למשפחה שלו כי הוא חייב (וגם רוצה) ואני נשארת לבד עם המחשבות, הגעגועים והבדידות הענקית שאוכלת אותי ולא נותנת לי להנות מכלום. אני מצוברחת ומרגישה חלשה, עייפה, ללא תועלת וכאילו שאיני יכולה בלעדיו אך הוא לא ניתן להשגה ולעולם לא יהיה שלי. אני מאוהבת בו עד מעל הראש. א- מה עלי לעשות כדי לשכוח אותו 2- האם אי פעם רגשות אלו יעלמו? שבבקשה תעזרו לי

אני בנאדם וברבלי ובעלי סגור ואוהב לדבר נקודות קצר וקולע תמים ואופטימי ומאמין באנשים ודרך שלו לבזבז בקלות כאילו הכול בא בקלות פשוטה עבורו כול דבר שאני אומרת אני חופרת גם שאני לא וגם אותו דבר חיסכון של כסף בזבזן ברמות איך אפשר לקרב אותו אלי אין בנינו שיחות נפש ארוכות כמו שהיו בהתחלה ואין לי אפשרות לטיפול זוגי וזה קשה לי נורא כול דבר שאני אומרת לו דיי מספיק את חופרת אני מאוד הגיונית והוא לא שקול ולא מספיק מאמין בדרכי הנכונה

אשריך שאת עושה מאמצים לחזק את הקשר הזה. נסי ללכת לפי הכיוון שלו, נניח אממ, הוא אוהב כדורגל? קראי קצת בעיתון של הספורט כדי שיהיה לך על מה לדבר איתו. תבדקי טוב טוב מה הוא רוצה, מה גורם לו לפתוח את הפה. אולי מאכלים שהוא מאד אוהב. דברים הגיוניים כל עוד זה לא הורס את המשפחה... אני פה :) [email protected] המון המון המון המון המון בהצלחה :)

שלום לכולם, רציתי לשתף את הסיפור שלי כי אני חושבת שתכף אני עומדת להשתגע ואין לי למי לספר.......אני בת 21, בגיל 17 אובחנתי כחולת מניה דיפרסיה. לאחר שאושפזתי במחלקה סגורה כיוון שניסיתי להתאבד. הניסיון התאבדות היה לאחר תקיפה מינית שבה 2 גברים שמו לי אקסטזי בכוס ללא ידיעתי. לאחר שבועיים השתחררתי מהאישפוז מרצוני כי חשבתי שהכל סדר והתכחשתי למחלה. מאז.. היו לי דיכאונות באים והולכים ולא הצלחתי להסתדר בשום עבודה (עבדתי אולי ב30 עבודות בשנים האלו), לא הייתה לי מערכת יחסים נורמלית, כל הזמן אני מנסה לברוח מהמציאות ולשנות מקומות מגורים בתקווה שארגיש טוב יותר אך כלום לא עוזר לי. לא התגייסתי לצבא, טסתי גרתי בחו"ל שנה עבדתי שם, נמאס לי עברתי לגור באילת, לאחר מכן שוב השתעממתי עברתי לגור בת"א ולבסוף כיום חרתי לגור אצל ההורים כיוון שאין לי כבר כסף לשכור דירה מכיוון שאין לי אפשרות לעבוד (כבר 3 חודשים מובטלת). אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמייייייי אני חושבת שאין תקווה לחיים. היום אני בוגרת יותר מפעם ואני מודעת לבעייתי, וגם קראתי על המחלה. לפני כמה חודשים, היה לי התקף מאני במשך 3 חודשים בערך שבו כל היום הייתי עושה קניות ללא גבולות מהבוקר עד הערב, כל יום יוצאת למועדונים עד הבוקר, משתכרת, התחלתי לשתות הרבה אלוכוהול ולהריח קוקאין. לא הייתי ישנה בכלל, קיימתי יחסי מין עם הרבה אנשים ולבסוף גם עבדתי בתור נערת ליווי. ובמשך כל התקופה הו הייתי מאוד מאושרת והייתי אומרת לעצמי "איך בכלל רציתי להתאבד החיים מהממים..".וגם הרגשתי כאילו אני הכי יפה בעולם ואוכל להשיג כל מה שאני רוצה. נמאס לי לעבוד, כי חשבתי שהחיים יפים מכדי לעבוד לכן התפטרתי מעבודתי (העבודה הרגילה, עבדתי במשרד). לאחר מכן, התחלתי לשבת בבית כל היום ולאכול, והשמנתי, וגם נהיו לי המון חרדות עקב הסמים ולכן אני כבר 3 חודשי יושבת בבית בדיכאון מוחלט. בבת אחת הכל נפסק- לא קניות לא סמים לא מועדנים, לא יצאתי מהבית במשך תקופה ממושת. אני כל היום ישנה, הפלאפון שלי מכובה ואני לא עונה לאף אחד- לא מסוגלת דבר עם אנשים. ההורים שלי לא לוקחים את זה ברצינות ולא מבינים מה עובר עלי וכל היום אומרים לי למצוא כבר עבודה והכל יסתדר. אני לא חושבת שיש לי כוחות לעבוד בכלל כרגע, החיים שלי בזבל, כל היום אני במחשבות על הטעיות שעשיתי, אני מרגישה חסרת אונים. השמנתי 20 קילו ב3 חודשים וגם אם ישלמו לי אני לא מסוגלת ללכת אפילו למכולת. קבעתי תור לפסכיאטר אבל אני לא חושבת שמפגש פעם בחודש יעזור לי בכלל. ובנוסף יש לי חובות עצומים בבנק מהקניות שעשיתי- וכידוע אני לא עובדת כרגע. מה אני אמורה לעשות???????? תודה וסליחה על אורך המכתב הייתי חייבת לשתף כיוון שבחיים האמיתיים לעולם לא אספר את הדברים האלה לאף אחד..

אני חן בת 16. יש לי כבר מגיל קטן "חרדת מחלה" היו ימים שלא יכולתי לישון בלילה, היה לי קוצר נשימה חמור, עצבים, לחצים בחזה וכו'. כיום, החרדה הזאת התחזקה... לא סתם התחזקה, התחזקה ברמה קשה מאוד! היו לי שנתיים טובות, אני ישנתי יחסית טוב והלחצים הגיעו בעיקר בשעות הלילה. מלפני 3 חודשים זה התחיל, אני מכניסה את עצמי להיסטריה נוראית, לסטרס ולבכי כמעט בכל יום! פעם לא חשבתי על מחלות ומוות ביום יום, אבל בזמן האחרון יש לי מין "ג'וק" בראש, שמסרב לעזוב. לא מצליח לי לחשוב חיובי, אני כמעט בטוחה שאני חולה במשהו מאוד מסוכן אפילו שבדקו אותי רופאים ואמרו לי שאין לי שום דבר בריאות, אף על פי שאני מתקשה לנשום. ההורים המיסכנים שלי, וכל המשפחה שלי סובלים מהחרדה הזאת, הם הסבירו לי אולי מאה פעם, שהכל בסדר אצלי ואין לי שום דבר מהדברים המזעזעים שאני מפחדת מהם כגון: דום לב, התקף לב, שיתוקים, אי שפיות, גידולים, למות פתאום. ואני רק בת 16! איני יכולה לישון בלילות, אני מרגישה קוצר נשימה חמור, לחצים בבטן, ובחזה. וזה רק מחמיר, אני חושבת שאני עומדת להשתגע. אני כל כך מפחדת באותו התקף היסטריה עד שאני מתחילה לרעוד, לקבל סחרחורות, לנשום חזק כאילו אין לי חמצן, למרות שהלכתי לבדוק לפני חודש והתגלה שאני בריאה לחלוטין מבחינה של חמצן היה לי 99-100 שזה אדם בריא. אבל בכל זאת, הראש שלי כאילו מסרב להאמין שאיני חולה, אני תמיד אומרת לעצמי "יש לי סרטן" או שכואב לי החזה קצת מלחצים אני אומרת "סימן להתקף לב" או שהלב שלי פועם איטי מידי (מה שבאמת קורה לי בזמן האחרון, כאילו אין לו כוח לפעום מהר יותר מהלחצים) אני מפחדת שהאטיות הזאת היא סימן לדום לב קרב. אם כואב לי הראש אני אומרת "יש לי גידול במוח" וכשההורים שלי אומרים לי שהם אוהבים אותי, ושאני בריאה וכל זה... אני עוד יותר מפחדת למות, או שיקרה לי משהו, אני לא רוצה שהם יהיו עצובים. הם חשבו לקחת אותי לפסיכולוג, ואם זה לא יעבור לי , זה מה שנעשה. כי אני עלולה להשתגע. אני בתקופה של לימודים ובגרויות, ובמקום לישון ולהיות מחר מוכנה וחזקה לבית הספר, אני נשארת ערה עד 5 בבוקר, והולכת לבית הספר בשמונה אפיסת כוחות. אין לי כבר כוח לעצמי, אני שונאת את עצמי שאני ככה עם כל הדיכאון והבכי הזה בבית שלי, שהיה כל כך שמח לפני התקופה הזאת, ההורים שלי מתוסכלים חושבים שהשתגעתי, וכשהם דואגים אני נכנסת יותר להיסטריה כאילו כהוכחה שיש לי באמת משהו. אני לקחתי רסקיו, לא שזה עוזר לי, כי עדיין יש לי מחשבות, שיוצרות בי דיכאונות, וחולשות מוזרות בגוף. זה לא נראה לי לחיות מציאותי בהחלט לא בגילי הצעיר, כשכולם חושבים בכלל על לימודים, בנים, ועל מסיבות ורק אני תקועה בעולם המזעזע הזה של המוות, הייסורים והבכי. אני כל כך רוצה לצאת ממנו! אני מצטערת שאני חופרת, אבל אני כותבת פה מכל הלב. אני מרגישה שהבית משתגע בגללי, הראש לי הורג אותי במחשבות כל היום, ואחר כך זה גורם לי לסיוטים, אפילו בקצת הזמן שאני ישנה, אני חולמת סיוטים על מוות ומחלות! אני יודעת שאני לא מטורפת או משוגעת, אני אפילו חכמה. הייתי מצטיינת בלימודים, הכל התדרדר לטימיון בגלל המחשבות שלי, הלב שלי פועם יותר מידי לאט בזמן האחרון, ואני כבר לא יודעת איך להבדיל "אני בריאה כמו שההורים שלי אומרים? או שאני חולה במחלה סופנית שההורים שלי לא יודעים כי לא עשינו בדיקות כלליות, שלא אמורות להיות בגיל שלי בכלל!" לא היית לי אפילו הפנייה לבדיקות דם, המחשבות שלי זורמות לכיוונים של להיכשל בחיים כבר בכל דבר! לא רק בבריאות, אלא בכל דבר. אני גם חסרת ביטחון עצמי. בקיצור, אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, לא מבחינה בריאותית ולא שכלית... בכלל לא. יש לי פוטנציאל להיות ילדה שמחה ומאושרת, כי באמת שיש לי בית חם ואוהב, אני לא רוצה לפגוע ולקלקל כלום בחיים שלי! אני רוצה לחזור למה שהייתי לפני 6 חודשים. יש לי לפעמים חרדות שהפחד הוא זה שיגרום למותי. אני מושפעת מכל דבר בטלויזיה, הושפעתי נגיד מילדה בת 12 שקיבלה דום לב, או מילד בן 18 שקיבל דום לב. אני ממש מפחדת מי כך. אני מרגישה שההורים שלי כבר מתייאשים ממני, ומאוכזבים ממני. אנא! אני צריכה עזרה, אשמח לתשובה מהירה ד"ר.... תודה רבה.

הכל התחיל בערך מגיל 11..היו לי חיים מפוצלים..חיים של ילדה\בחורה שמחה אהובה על הסובבים שמחה וקופצנית.ובצד השני חיים שרק רציתי שיסתיימו כבר...האהבה של אחי הפכה לאובססיה מטורפת ומשם זה הפך לשליטה מוחלטת בי....מגיל 11 או אפילו לפני אני לא זוכרת יום אחד בחיי שלא הערצתי ובאותה נשימה גם פחדתי פחד מוות ממנו...אני לא זוכרת רגע אחד בחיים שלי שהיתי שמחה עם הבנאדם הזה מבלי שיעבור הרגע הזה והוא יתפוצץ עליי בעצבים... הוא דאג הוא אהב כמו כל אח גדול אבל באובססיה ובשליטה מלאה... ובעיקר באלימות....זה יכל להתחיל מהצהריים כשהוריי לא היו בבית והיתי חוזרת מבית הספר הוא היה מכריח אותי לסדר את כללל הבית ואם היתי מתנגדת הוא היה פשוט מאוד תופס אותי מהשיער ומטייל איתי בכל הבית ו"מראה" לי את המטלות...כמובן שאחרי זה היתי עושה הכל כי היינו דיי לבד בבית ופחדתי ממנו פחד מוות...מה שגם הוא היה עוסק בעבודה פיזית ולא היה מודע לכוח שיש לו ולכוח שהוא מפעיל כשהוא מתעלל..ואני היתי רזונת וקטנטונת ופחדתי לצאת מולו ולפעמים הוא גם השאירה סימנים אך ליד ההורים הוא היה אומר שזה בצחוק ומסתכל עליי במבט מטורף.. אם היתי חוזרת מהלימודים הביתה לפניו היתי רצה לארון המצעים ונכנסת בין השמיכות ולא מעזה להצאת משם גם אם היתי צריכה שירותים או מאוד רעבה עד שאחד ההורים יגיע הביתה..היתי שומעת אותו קורא לי ומחפש אותי בבית.. ואם כל זה לא היה עובד לו..הוא היה חוזר מעבודה בלילה ומעיר אותי בזה שהוא מושך אותי מהשיער וכך הוא גם מוציא אותי מהמיטה וגם מעיר ומכאיב בו זמנית..ומאיים סתמי את הפה אל תעירי את אמא ואבא הם עייפים!כדי לבדוק אם עשיתי שיעורים!! אם היתה חסרה שורה אחת בחוברת הוא היה מוציא אינציקלופדיה ב3 לפנות בוקר ונותן לי להעתיק לפחות 4 דפים ממנה ככה סתם כי בא לו ומושיב אותי לידו עד שאני אסיים ובסוף אחרי כמה שעות שאני מעתיקה קורע לי את הדפים מול העיניים ואומר יופי עכשיו תעופי לישון! היו מצבים שבהם הכלב שלי היה עושה את צרכיו בבית והוא היה מעיר אותי לנקות את זה ועד שהיתי מתעוררת הוא כבר היה בחוץ מתעלל בכלב רק בשביל להכאיב לי בלב! פשוט בועט בו ונותן לו אגרופים מולי בכוונה שאני אלמד לקח לנקות את הצרכים שלו מייד כשהוא מעיר אותי... כשהתבגרתי לא יכולתי לצאת מהבית בלי אישור שלו ואם לא היתי בשעה שהוא קבע לי הוא היה בא למקום שהיתי נמצאת בו וצורח עליי ליד אנשים ואני מדברת על גיל 12-20! זה לבעוט בי תרתי משמע עד שזה מאפשר לי לגעת בתקרה..ואני לא מגזימה...זה לחנוק אותי זה להרביץ ברמה מספיק כואבת בשביל להכאיב אבל לא מספיק בשביל שישאר סימן רציני...זה בכי וצרחות של שעות וימים זה לא לרצות לחיות זה לחשוב ולתכנן איך להתאבד..זה לדמיין את ההורים מעל הקבר בוכים, לבכות בגלל זה ולהמשיך לחיות רק בשבילם..זה לשמור את זה בסוד מהעולם מחברות שאם הוא ידע שהן שמישהו יודע הוא יתנקם בי עוד יותר.זה לשמור בסוד מההורים(שאם הם לא יעשו משהו לצמיתות בנושא אני עלולה לחטוף אקסטרה על הראש ונקמה ממנו)זה השפלות מילוליות והשפלות פיזיות שלא נמחקות לי מהראש ומציפות אותי פעמיים בחודש לפחות..זה לשנוא את החיים בבית ולחפש מקלט אצל חברות למרות שאצלי בבית עם ההורים תמיד חיכה לי בית חם עם חיבוק מאמא ואבא תמיכה,אוזן,חופש בחירה,הקשבה,ארוחה חמה פינוקים ותשומת לב מלאה לכל צרכיי. לא משנה אם באתי להורי "להלשין" עליו זה היה כבר קר כי עבר זמן מאז שאבא או אמא היו בבית והורי לא הבינו את חומרת המעשה הם חשבו שהלכנו מכות בצחוק כי הוא ייצר איתי מצבים שבו אנחנו בסלון והוא מתאבק איתי בצחוק ומדגדג אותי וגורם לי לצחוק(כי מדגדג לי אז אני צוחקת) וזה גורם לזה להראות כאילו כיף לי באמת איתו ובאמת שאנחנו סתם צוחקים אבל זה מבחינתו עוד צ'אנס להכאיב..זה היום מתבטא בזה שאני תמיד רואה את עצמי ככלמניקית.למרות שבתכלס יש לי כוח פיזי ונפשי מטורף ויש לי המון סובבים שאוהבים אותי באמת ומעריכים אותי וגם המון תשומת לב מבחורים ובכלל מכולם ואני חייכנית וקופצנית ומצחיקה...אבל יש רגע אחד שאני מגיעה אליו ופתאום אני חוזרת אחורה לבחורה החלשה פיזית ולמחשבות הרעות האלה וזה הורס לי הכל וסוגר אותי וגורם לי לעזוב הכל ולברוח...ויותר מהכל זה שאני לא יכולה לסמוך על בני זוג...אני מפחדת תמיד שאהבתו של החבר תהפוך לאובססיה ואלימות כמו שהיה עם אחי..מפחדת שמישהו איי פעם ישלוט בי שוב... אנחנו 5 אחים כולנו לא בדיוק מתים עליו וגם ההורים סובלים ממנו ומעצם העובדה שהוא עדין חי על חשבונם ומתנהג אליהם בחוסר נימוס ובכפיות טובה אני חייבת לציין שאנחנו לא מדברים כבר 4 שנים מאז המקרה ששבר אותי וגרם לי לעצור את כל זה.. זה התחיל בזה שהוא אמר לי כרגיל "סתמי ת'פה או שאני קם אלייך",עניתי לא רוצה, כי אימי היתה לידי ורציתי לחשוף את זה כבר.. והוא פשוט עמד מאחוריי וחיכה שהיא תסתובב ופשוט משך את 2 הקצוות של הצעיף בכוח והרגשתי שזהו אני מתה...האמת שהפחד הזה היה מהול בשמחה רציתי כבר שהוא יעשה את הטעות הזאת ויסיים את הסבל הזה ואולי גם יקבל את העונש שמגיע לו אבל לא... פשוט הלכתי למשטרה להתלונן והפקידה שמעה את הסיפור ופשוט החליטה שאני קצת מגזימה ושיש לבנאדם מה להפסיד בחיים אם נפתח לו תיק....לקחתי את עצמי הביתה טסתי לחול לשנה..(שלחתי מייל לחברות עם הסיפור הזה שידעו את האמת)התנקתי חזרתי ועכשיו הכל עולה...אני בחורה חזקה אבל כמה כבר אפשר עם זה? אני לא יכולה עם הנטל הזה יותר קשה לי לחיות ככה עם זה....אני נכנסת לדיכאון מהר מאוד בוכה המון חושבת על התאבדויות רוב הזמן..זה כמו שק שחור וכבד שאני סוחבת על עצמי כל הזמן...מבחוץ זה נראה כאילו יש לי ביטחון עצמי...ואני יכולה להיות ממש אגרסיבית לאנשים שמנסים להגיד לי מה לעשות מהפחד שמישהו ישלוט בי כמו מריונט שוב...החבר שלי והשותפות שלי מודאגות....אני פוחדת הכי הרבה שיום אחד תיהיה לי משפחה (כי אני מאוד אוהבת ילדים!) ואני פשוט לא אוכל לשאת את העול הזה ואתנתק מהחיים ואז המחיר יהיה הרבה יותר כבד..קשה לי ללכת לטיפול בעצמי כי אם הוא לא יעזור לי זה יהיה הסוף בשבילי... תודה על זמנך ואני יותר מאשמח אם תוכלי לכתוב לי על איזה תמיכה טלפונית שאוכל לדבר עם מישהו..ואולי אני אתחיל מזה....

שלום רב, הנני בעל תואר ראשון בכלכלה וניהול בהצטינות,עבדתי 7 שנים כפקיד בבנק וכרגע אני מחפש עבודה ככלכלן. האם יש ביקוש בשוק לכלכלנים? האם קשה/קל למצוא עבודה בתחום הנ"ל? מה השכר?,אפשרויות התעסוקה? ראיתי שיש בשוק קורס כלכלן פרקטי האם כדאי ללמוד אותו או שזה חרטא(מסחטת כסף)? אודה על תשובה.

רפי היה נותן לי עצה טובה יותר יא זאלאמע

what is this are you dumb??? this is a mental forum baba what u need is a good french baket baba oh se se spred your legs open wide baba

היי מה שלומך הניני בחורה בת 29 שלמדתי מזכירות רפואית ועסקתי במגוון תחומים במכירות ,בטיפול ילדים במזכירות וכ"ו ואני מרגישה חסרת אונים אני נותנת מעצמי יותר מידי שאני מגיעה למקום עבודה מסורה ממש לעבודה ואני סמוכה ובטוחה שאני אוהבת עבודה תבוענית ואני מתקשה כרגע עם קבלת החלטות אם ללמוד לתואר או ללמוד מקצוע כמו מנהלת חשבונות ואת כול הבחירה זה בשל העובדה שאני נשואה בחנתי אפשריות עד כדי כך החלפתי מזה 9 שנים שאני משוחררת איזה 30 מקומות עבודה וזה מתייש ומייאש ואני לא יודעת ממי לבקש עזרה כי כרגע גם אם ארצה ללמוד אין לי עבודה אני מבינה שכול דבר נסיון ושיעור שאלמד להכיר את עצמי יותר טוב אבל בכול זאת מה אוכל לעשות בכדי להחליף עבודות כמו גרביים כי אני יודעת מה אני רוצה עבודה קבועה עם אנשים עבודה תבוענית את הלימודים הללו אני רוצה בשביל להגדיל את השכר וסיכוי למצא עבודה ועדין קשה לי שאני לא מוצאת באמת לא בשביל משהו אני באמת עובדת טובה וחרוצה ומה אוכל לעשןת בכדי למצוא מקום עבודה קבוע ניסתי אפילו עבודות זמניות בכדי שאוכל אולי משם להתקדם וזה לא זה אז מה עלי לעשות אין ברשותי כסף לאימון תני לי כמה רעינות לחשיבה פרקטית?

מה שקורה שכול הזמן אני מתחילה עבודה ובאמת בלי שום סיבה מפטרים אותי אם זה בגלל שאין להם זמן להכשיר אותי אז למה אתם מקבלים אותי בכלל או שסתם בלי סיבה לא מובן לי אני ראש גדול מסורה אמינה באמת עושה הכול מבלי שיגידו לי אז למה דווקא לא אני זאת שעוזבת מעזבים אותי אני אוהבת עבודה משרדית ועבודה תבוענית ומעניינת שיש לי מקום לעבוד עם הראש אלא מזכירה משפטית רפואית יש לי מוסר עבודה ואני בחורה חרוצה סובלנית שיודעת מה היא רוצה לא חנוית וכאלה

שלום אשמח לייעוץ כלשהו חוות דעת נוספת... אני לפניי שנתיים עברתי משבר בעקבות כשלון בלימודים.. בקיצור גילו לי הפרעה נפשית אישיותית ודיכאונית זה תמיד היה באופק בגלל כל מיני דברים שעברתי בחיים והתסכולים שפרקתי וכו.... בעיקרון אני נכה פיזית גם ואני מקבלת קצבת נכות( על רקע CP ובעית שמיעה)... עכשיו בעקבות דיבור עם הפסיכיאטרית שלי אנחנו חושבים לנסות לקבל 40 אחוז נפשי ואז לבקש סל שיקום ממשרד הבריאות להוסטל מתוגבר... אני פשוט יודעת שזה תהליך ארוך ולא בטוח בכלל או יודעת אם אקבל 40 אחוז נפשי כי המקרה שלי נחשב "קל" יחסית לאחרים... אני לא יודעת אם לנסות להתחיל בתהליך של קבלת אחוזי נכות נפשית...?? אני הייתי כבר בהוסטל של בעלי מוגבלויות פיזיות והיה קשה להיות שם כי גם לא ידעו איך להתמודד עם ההפרעה שלי, יש רעיון שאני אחזור לשם ואני אקבל פסיאטר או פסיכולוג ועוד שירותים שימומנו על ידי או על ידי ההורים (ההוסטל הזה מומן דרך הרווחה ויותר קל התהליך לחזור לשם יש שם מדריך חברתי לא מבריאות הנפש ויש שם הסעה לכל מקום עם רכב ההוסטל השאר זה מהכסף שלי)וזה יותר פשוט מאשר התהליך עם משרד הבריאות... אני פשוט מוטרדת מה לעשות בתקופה הזאת כי המצב בבית כבר בלתי נסבל ואמא שלי עוד מעט תתמוטט ועל מי יהיה לי להשען?... ואני לא מצליחה להתרכז בכלום...למרות ששוב ניסיתי לקחת כמה קורסים אקדמאיים אבל אין לי כוח לגשת למבחנים... בבקשה הגידי דעה או הכוונה הודה לך מאוד איילה

אני חושב שישנה אפשרות לעזור לך אבל רק אם את רוצה בזה, אני מכיר מספר אנשים שיכולים לסייע לך, צרי איתי קשר במייל הבא: [email protected] ואני מקווה תחזרי ללימודים אבל הכי חשוב. למדתי שהכל נמצא בראש וכמו שאת אמרת "בגלל משבר בלימודים". אני מאד מקווה לסייע לך ושתעברי את זה מהר, לדעתי ללכת לכל המקומות האלה כדי לשקם את עצמך יכול לא להטיב איתך [מבלי לפגוע בפסיכיטרים ופסיכולוגים שפה] למדתי שהתרופות והעזרה שמקבים מפסיכיאטר הוא זמני ולא רק זה, בעל נזק רב. הייתי שמח לנהל איתך את השיחה עם היית מפרטת יותר. בהצלחה :) [email protected]

שלום רב לפני כשנה אימי חלתה במחלת שרירים בשם פיברומיאלגיה. כטיפול ניתן לה הכדור סימבלטה שהוא אמנם כדור אנטי-דיכאוני אך בעל השפעה חיובית על הרפיית שרירים.לאחר חודש של נטילת הכדור קרה לנו דבר מזעזע : אימי איבדה את שפיותה. פסיכיאטר אבחן רגישות לכדור ואימי אוזנה חלקית באמצעות טיפול בהאלידול. כיום היא מאובחנת כחולת מאניה דיפרסיה וסובלת מהתקף דיפרסיה קשה. היא מטופלת תרופתית - אך ללא הטבה משמעותית. אנחנו המומים ומותשים וזקוקים לעזרה. כיוון שאימי סובלת מחרדות ואינה יכולה להישאר לבד לרגע - אנו מחפשים מסגרת/ארגון/עמותה/גוף פרטי שיוכל לסייע לנו, מישהו שיוכל להיות איתה כשעתיים ביום ולאפשר לבני-הבית לצאת לסידורים ולחדש כוחות. פיזית היא מתפקדת לחלוטין, אך נפשית היא שבר כלי. הסיוע צריך להיות בתעסוקה, ליווי וחברות. האם תוכלו להמליץ או להפנות לגוף שכזה או למישהו שעוסק בכך? זה צריך להיות אדם שמגיע אלינו הביתה. תודה רבה טינה

אני בת 41 נשואה אמא לשלוש בנות מקסימות הבעיה היא שאני לא מסוגלת יותר לחיות עם העובדה שבעלי פגע בי אומנם חיי הנישואים שלנו לא דבש אבל למרות הכל בטחתי בו בעיניים עצומות אבל הוא עשה דברים שפגעו בי כל כך ומה שהכי כואב הוא שהוא חושב שהוא צודק הכאב שבפנים כל כך עצום שהגעתי למסקנה שאם את לא יכולה לבטוח באדם שישן לצידך במשך עשרים שנה אז מה הטעם בכלל בחיים האלה כל יום שעובר אני פשוט מייחלת לעצמי למות פשוט למצוא את הדרך החוצה למקום שאהיה בו שלווה ללא כעסים וללא. כל כאב פשוט אן לי יותר כח

אמי פשוט לא יודעת כמה זמן אני יחזיק מעמד אני אומנם כותבת לך בפורום אבל לא נראה לי שישנו פיתרון לכאב כל כך עמוק

אל תוותרי על החיים בגלל רשעותו של מישהו אחר, אפילו אם זה בעלך. עוד יכול להיות לך נהדר, ויכולים לקרות לך דברים נפלאים. כרגע את צריכה עזרה ראשונה נפשית, שתעזור לך לצאת מהדכאון. לי עזרה מישהי נהדרת בשם טל אור. היא ממש מצויינת, ואני ממליצה עליה בחום. הטיפול אצלה קצר אך יסודי ועמוק. את יכולה לפנות אליה ב 0547223712 אשמח אם תכתבי אחרי שהיית אצלה, ותספרי על מצבך החדש. מאד ישמח אותי לדעת שעזרתי ע"י המלצתי. בבקשה תשמרי על עצמך.

אני בהוסטל, וכל הזמן אני בסערות רגשיות ומידי פעם נלקח למיון. הם 'מאיימים' בעדינות שיסלקו אותי ''אי אפשר להתנהל איתך ככה''. האם יש להם זכות כזו? מה אני אמור לעשות במצב כזה? ב.מנהל ההוסטל אומר לי "אתה צריך לקחת אחריות". איך אקח??

ראשית, מה פירוש "אם אתה רוצה להיות בהוסטל" זה הענין, שאין לי מקום אחר. אבל אם אני כל חודש בסערה הם יעיפו אותי. שנית, מה אני יכול לעשות? ניסיתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ואחרי חודשיים וחצי שוב נשברתי. המנהל הוסטל אומר לי "אני לא מבין התנהגות כזו" אמרתי לו זה בדיוק הפרע' גבולית. "אז תקח אחריות". מאיפה אני אקח אותה? אולי תתני לי כיוון

שלום לך אני חושקת מאוד בדודתי מצד אבי(אחות של אבי) האם זה גילוי עריות מבקשת תשובה הכי דחוף שאפשר

תני דרור למחשבות. חשוב להבדיל בין מחשבות ויצרים טבעיים לבין מעשים. כולנו פעם חשבנו: "בא לי להרוג אותו" אבל רובנו לא רוצחים. מזל. לגבי מעשים זה כבר מסובך ולא משנה ההגדרה. יש מקרים כאלה שהסתיימו בשלום אבל זה מסובך ותהיי מוכנה לשאת בתוצאות.

שלום רב, סבי היה מבוגר כבן 85 , והוא נפטר לפני מספר ימים - הוא היה אדם חולה במחלות כמו אי ספיקת לב,כליות,סכרת ועוד אן הייתי איתו במהלך כל הזמן , הוא אושפז בבית החולים כמספר ימים לפני שנפטר עקב דלקת שלאחר מכן הובנה כדלקת ריאות. היו לו קשיי נשימה במקביל אני וסבתי נתנו לאכול דרך הפה (והוא שיתף פעולה). ביצעו לו סקשן לאחר שראינו שהוא לא נושם טוב. יום לאחר מכן היתה לו התפשטות של הדלקת לכל הגוף והוא נפטר. אני כמובן מאוד עצוב - אבל בנוסף אני מרגיש שלא יכולתי לתת לו את הטיפול המתאים או אולי לא התייעצתי עם הגורמים המתאימים בזמן אמת שלא שמתי לב מספיק לדברים כי זה קרה כל כך מהר, שאולי כן הייתי/לא הייתי צריך לעשות ככה או אחרת תוך כדי. התחושה שלי היא מאוד קשה כי הייתי מאוד קשור אליו והוא דיבר לעניין והיה בהכרה מעורפלת אבל בהכרה תוך כדי התהליך ואני מרגיש שלא הייתי שם איתו תוך כדי למרות שהוא היה אדם חולה וזה היה אחד ממספר אישפוזים בסמן האחרון - ואולי הוא נחנק בגלל חוסר שומת לב של רגע ולא יכולתי להציל אותו. וזה פשוט גומר אותי. אשמח אם תוכלי לסייע לי מניסיונך ולמה אני חש ככה מאחר ואני מבני המשפחה - הייתי איתו

שלום רב אני בחור בן 23.5. כל החיים שלי מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לגמרי שאני אישה, אבסולוטית זהיתי את עצמי כאשיה, הזדהיתיעם בגדי נשים,התנהגות נשית,תמיד אבל תמיד הרגשתי שנולדתי בגוף הלא נכון, וכל סממן גברי בגוף שלי היה מפריע מדכא אותי נפשית ורגשית ותמיד שאפתי לטיפול הורמונאלי לשינוי מין. (אני אקצר כי באמת יש הרבה מה לספר).. העזתי לגשת לפסיכיאטר לבקש עזרה רק בגיל 20. נפגשתי בפעם הראשונה והיחידה בחיי עם פסיכולוג, פסיכולוג בכיר מנהל יחידה הפסיכולוגית בבי"ח מוביל בארץ ולאחר פגישה של 30 דקות (בלבד!!!) אובחנתי ע"י כסובל מהפרעה בזהות מגדרית ומיד רשם לי מכתב הפניה לאנדוקרינולוג ע"מ להתחיל טיפול הורמונאלי. אני איש מטבעי מהסס וטוב שכך! ההפניה נשארה בידיים שלי 18 חודשים שלמים ולא פניתי לאנדוקרינולוג עם כל הדחף הפנימי והרצון האדיר "להתחיל כבר" בשינוי של כל חיי! פתאום, לפני שנה וחצי, הכל נעלם!!!!!פתאום לא מרגיש יותר את הרצון להפוך לאישה, הרצון שלווה אותי מאז שראיתי את האור הראשון ושגרם לפסיכולוג לאבחן אותי בפחות מחצי שעה!! כן,זה היה נס בכל מובן, שאני עד היום ,אחרי כשנתיים מהנס, נדהם ומופתע. האמנתי שהנסים קורים גם במאה ה21 הכל הוחלף עם דחף ורצון פנימיים עצומים להפוך לגבר של כל הגברים!!! לאחר הנס הזה חייתי את התקופה הכי יפה בחיי.חייתי עם רגשות של ניצחון במלחמה בת 1000 שנים, או החלמה מלאה ממחלה עם 100% סיכויי מוות..בקיצור ביום הזה נולדתי באמת. רצית לציין שמאז השינוי המגדרי קרו לי שינויים מהותים במיניות במגמה ברורה: מגיי פסיבי לגיי אקטיבי לביסקסואל- כיום אני סטרייט בכ50% !! מזל שלא התחלתי בשום טיפול הורמונאלי כי אז הייתי מתחרט כל חיי.מזל שאני אדם מהסס וחשוב יותר מדי על הדברים. רק החיוך הנדהם והמואר התחיל לכהות כשעלתה בראשי השאלה של כל השאלות : ה א ם ז ה י ח ז ו ר א ל י י ???? האם באמצע או בסוף שנות חיי אחזור לייסורים ולקונפלקטים הפנימיים שליוו אותי כל חיי?? מה באמת הפרוגנוזה של הפרעה זו?? מה גרם לכך שההפרעה תחלוף פתאום ללא התראה מקדמת ובצורה קיצונית עד הרצון העז להפוך לגבר בכל מובני המילה עם הרגשה של "לפצות על השנים שחלפו"?? האם שינוי אישיותי יש לו השפעה כלשהי על ההפרעה GID? (בתקופה שבה קרה השינוי הייתי בסוף שנתי השנייה באוניברסיטה) מחכה לתגובתך עם כל רגשותיי ותקוותי וכל אות בתגובתך חשובה לי. תודה רבה רבה רבה

יש לי קושי גדול מאד בלקבל: שיעשו ויטרחו בשבילי.אפילו כוס קפה. אני חשה אי נעימות גדולה וחושבת שאני חייבת להחזיר פי שלש. לעומת זאת אני טורחת ונותנת לסביבה הקרובה שלי עד שכלים כוחותי. בספרות המקצועית - למה ניתן לשייך התנהגות זו? על איזה כיוון לחשוב ש"הייתה לי תקלה" או חוויה לא טובה שגורמת לי לנהוג ולחוש כך?

איבחונים: שדרה שסועהS1 מצב מעבר לומבוסקרלי ליפומה בגוף חוליה L5 ליקוי היגוי קל האם האבחנות הנ"ל מצביעות על פגיעה נורולוגית? האם צריך לבצע אבחנות נוספות? תודה מראש שי

בני בן השלושים חיי אצלי עם בת זוגתו כבר 8 שנים -בהתחלה הם שנהם למדו -עזרתי להם בשכר לימוד האחזקת המכונית נתתי להם חדר ועברתי לישון בסלון שילמתי את כול הוצאות הבית ממשכנתא ארנונה חשמל מים טלפונים אוכל וקניות הכול הכול תמיד האמנתי שיום יבוא והילד יעבוד ויעזור לי כי אני במינוס כול חיי אין לי כלום לעצמי עכשו הם עובדים אמרתי להם שקשה לי להחזיק את הבית לבד אני אמא חד הורית - הם כעסו עלי בטענה שכול ההורים חייבים לתת לילדים שלהם ושאין להם כסף לשכור דירה ואין להם כסף לתת לכלכלת הבית ושאני אפסיק אם השטויות שלי -אני לא יודעת מה לעשות אני מפחדת לבקש שוב ושוב הם לא רוצים להשתתף אתי בהוצאות אני אבודה אין לי כסף לעצמי - ואני לא יכולה להמשיך להחזיק את הבית לבד -אני אבודה עיזרו לי

מצער לשמוע מה שאת עוברת, בושה וחרפה. הבן שלך לצערי הרב כפוי טובה ואם לא תפעלי בכוח את עלולה לאבד את הבית שלך טוטאלית. הבן שלך וכלתו חייבים להבין שהבית הזה לא שלהם, הבאת אותו לעולם, דאגת לו עזרת לו לשכור דירה, מה לא?! איך הוא מעיז לעשות את מה שהוא עושה? עם כל האהבה שלך כלפיו הוא צריך ללמוד שהוא עבר את הגבול ועליך לערב גורם חיצוני כמו המשטרה. אני לא הייתי רוצה בזה אבל תביני, בנך עבר כל גבול. זה עניין של זמן וממש קצר עד שהוא ישתלט לך על כל הבית ויעיף אותך משם, את לא חייבת לו דבר, הוא חייב לך ואת החיים שלו ויותר מזה, גם הכלה שלו שצריכה לשתוק ולהבין שאת לא חייבת לה כלום. את אמא נהדרת וכל בן רוצה אמא כמוך, אבל אם לא תראי לו מי האמא ולמי הוא חב את חייו. את לא רוצה לדעת לאיפה הדברים יכולים להגיע.

מה עלי לעשות הוא נסחף ומבזבז לא חשיבה מודעת ומתקשה לפתח תקשורת

אבי חולה זה כמה שנים אך בשלוש השנים חלה החמרה במצבו אצלי יש חרדה מול כל החמרה נוספת האם יש לך המלצות להתמודדות? אשמח מאוד לשמוע המון תודה

ראשית , תודה על תשובתך מדובר בחולה דיאליזה שהאופציות הטיפוליות שלו מצטמצמות וכל פעם יש שאלה מה יהיה הצעד הבא, אם יש עוד מה לעשות השלב הזה של לחכות ולשמוע מה עושים הוא מאוד קשה ומה שמקשה זה שזה חוזר על עצמו מידי חודש, חודשיים אנחנו מדברים ביננו על החרדות והקושי ועדיין זה מאוד קשה לתפקד עם החרדה הזו לשלומו ועם המחשבות מה יהיה ? האם אנחנו עושים הכל? האם הרופאים פועלים נכון ? איך מתמודדים עם כל זה ? 

שלום לך אני באמצע שנות הארבעים נשואה ואם לילדים ,עובדת במקום עבודה תובעני למדי, בתקופה האחרונה אני מרגישה נטולת אנרגיות לחלוטין, אין לי חשק לכלום, ממש קשה לי לקום כל בוקר מהמיטה.לציין כי הסימפטומים האלה רלבנטיים למקום העבודה בלבד.בכל מה שקשור לבית ולמשפחה אני מתפקדת מצויין.אני מרגישה שאין לי כוחות להתמודד עם העבודה. כל הזמן רק חולמת על פרישה.....אבל הציפיות ממני הן שונות.. מה לעשות? אני די מתוסכלת ...שכן פעם הייתי אחרת....

בן 52 תיכף חסר כול חי חיים מאולצים לא אוהב תחיים בכלל לא אח ורע ידיד חבר ומכר בעולם ,מתקיים מכלום אשמח לא להתעור מחר היום עכשיו,,עובד בריא פיסית ,אך נכשלתח בחיים,ילדיי בני 22 ו16 ויתרו עליי ,אני מניח כי הקושי שלי לבקר או שיבקרו אצלי שאני חסר כול ללא בית מתגורר אצל,,, חי חיים מאולצים מכורח נסיבות כלככליות,טוב מה עזרה ממכם מש לא יש אנשים כאלה בנמצא כיום אשמח להכיר

בני בן 9 הוא מאושפז במח' ילדים מזה 3 ימים עקב תלונות על כאבים בברך אך כל הבדיקות עד כה יצאו תקינות וגם אין שוב סימן חיצוני והתחלתי לחשוב שאולי הכאב הוא פסיכוסומטי ע"מ לקבל תשומת לב שלי ושל בעלי כיוון שהמצב בבית לא כ"כ טוב בינינו (מריבות) שאלתי אותו בעדינות ובעקיפין גם על בית הספר אך הוא אמר שהכל בסדר והוא גם תלמיד טוב ואהוד על חברים ומורים עם מי אפשר להתייעץ בעניין?

אנו זוג נשוי, שנינו נפגעי נפש, מעוניינים לקנות דירה. אנו בעלי תעודת זכאות של משרד השיכון. לאן לפנות על מנת לקבל משנתכא "מתחשבת"? אם זה לא הפורום הנכון, לאן לפנות?

מזה אומר טראומה פסיכוטית כתוצאה ממלחמה? איך מרגיש אדם שיש לו את זה ואיך אפשר לעזור לו? צריכה כל מידע על הנושא תודה

ואני יסביר למה הכוונה אני משקיעה את מרבית האנרגיה שלי בבעלי ובכול המשפחה בלשנות אותם למה עישתה ככה ולא ככה סתם למשל על דיאטה אני עומדת על המישמר ושזה מגיע אלי אין לי כוחות נפשיים להכיל את עצמי ואת חיי אני מרגישה מוחלשת בגלל שאני נותנת להם מקומות משמעותי יותר ממני איך להפסיק ולהרגע מכול זה איפה אני בכול הסיפור הזה הם שואבים ממני אנרגיות מה לעשות ? איך להפות לתת לעצמי מרחב נמאס לי לתעסק בחיים של אחרים

שלום אני נערה מתבגרת ויש לי בעיה . אין לי למי לספר את זה ואני מתביישת אפילו לכתוב את זה . כשאני לבד בבית אני מדמיינת לעצמי מציאות אחרת זה לא בדיוק דמיון כי אני מוצאת את עצמי מדברת באמת. אני מדמיינת שיש מסביבי הרבה ילדים בני גילי ושהם תמיד איתי. זה כאילו ממש יצרתי לעצמי עולם אחר . אני מרגישה שאני משתגעת וגם שלא נראה לי שאת מבינה אותי .אני לא יודעת אם יש שם למה שקורה לי אבל אם יש לך דרך לעזור לי ,בבקשה !

מחכה לתגובה ...

נתקלתי ועד היום יש לי מקרים דומים והם בגלל שעצוב לי בחיים. בעבר השחור שלי לא הייתה לי כתף תומכת ולא אוזן קשבת. הכרתי רק אנשים שמסתכלים על תוצאות ואנשים אינטרסנטים. לא קיבלתי לא ערכה ולא אהבה מחברות שהיו לי ומהמשפחה שלי, עד היום אני מרגיש מנותק, וכשהייתי צריך מישהו קרוב שיהיה איתי, אפילו אמא...מצאתי את עצמי לבד. ולכן אני גם מדמיין את עצמי לפעמים מצחיק, פוגע, או כל דבר אחר עם "החברים הדמיונים" שלי. אני לא אתן לאף אחד לומר לי שיש לי בעיה ולא אתן לאיש לומר לי שאני פסיכי. בן אדם שעובר גיהנום לא מתנהג כאילו הוא בגן עדן. אני בטוח שאני יודע מה את מרגישה ואני בטוח יודע מהי ההרגשה של *להיות לבד *לפחד *חסר

איבדתי את רוב משפחתי אמא אבא אח ואחות יחד עם האובדן שלהם איבדתי גם את האמון בחיים ואני כל הזמן בציפיה למשהו רע שיקרה מבחורה אופטימית ושמחה הפכתי לבחורה פסימית ועצובה אני מרגישה שמיציתי את קיומי כאן ושהחיים הראו לי כל הזמן את הצד האפל שלהם אין לי כבר כח להתמודד עם מחלות ומיתות של יקירי עם בתי חולים עם לחצים ועם טלפונים איומים שמבשרים רעות והגרוע שקרה לי מכל זה שאיבדתי את עצמי הפכתי להיות בן אדם חרדתי ולחוץ כל דבר קטן שקורה למישהו בסביבתי מפחיד אותי שזה יגמר במוות קשה לי להרים את עצמי ולחשות חיובי לאחר שכל פעם שאיבדתי אדם יקר אמרתי לעצמי שזה הפעם האחרונה שזה קורה ושאבתי כח מהחיים והרמתי את עצמי עכשיו אני כבר לא מאמינה לכלום אני מרגישה בודדה מאד ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי ואת הכאב העצום שבתוכי שלא ניתן לאיחוי מה אני אעשה .?

אם תרצי אוזן קשבת שלא תהססי בחיים לפנות אלי. אני סבלתי מדיכאון וחרדה. הייתי מאושר ופתאום...איבדתי את שמחת החיים, את האמונה שלי, הכל. לקח לי שנים לבנות את עצמי מחדש, אפילו ניסיתי להתאבד, הדבר הכי דבילי שניסיתי לעשות אי פעם. ההיתי מרגיש שאין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב לי, אין מי שיבין אותי. מרגיש לבד בין 4 קירות. כל מי שהייתי משתף אותו ברגשותיי היה בסופו של דבר תוקע לי סכין בלב או הולך...בידיעה שאני זקוק לו, אבל לא ממש איכפת לו. כך זה היה גם עם חברות שלי. אתה מכיר מישהו, עד שאתה מסכים לפתוח את הלב הוא פוגע בך וגורם לך להתחרט שדיברת. תהיי חזקה, העולם הזה כואב אבל יש אנשים שתמיד יהיו איתך וידאגו לרגך את המכה, ועם הזמן את תביני [מה שאני בעצם עושה עם הזמן], את תלמדי שאת לא לבד ואת זאת שקובעת אם לשמוח או לא.

שלום, אני ממש לא יודע מה לעשות: אח שלי ממש עושק את הוריינו המתבגרים. דעתם כבר אינה צלולה כפי שהייתה בעבר, ויכולתם לסרב או להתווכח פחתה מאד. אני רואה על בסיס יומיומי כמעט כיצד אחי המובטל (מבחירה) מנצל אותם ואת כספם, וכן גם אישתו. זה דבר נורא לראות ועוד יותר נורא כשזה ההורים שלך. אני לא מדבר איתו כבר מספר שנים. כשאני מנסה לפנות להוריי כדי להחזיר אותם למציאות ולחשוף בפניהם שקרים וניצול על ידי אחי, הם מוציאים את כל הכעסים שלהם עליי (על השליח). כאילו הם יודעים שהוא מנצל אותם ולא איכפת להם... אני מתייחס לזה כאל דעה שאינה צלולה מספיק. לא יודע מה לעשות. לא יכול לפנות אליו... ומפחד שהמצב שלהם יחמיר בשנים הקרובות והוא ינצל וירמא אותם, ואולי אני בכלל לא ידע או יגלה מאוחר מדי... אני ממש בחרדות ובדיכאון מכך ולא מקבל תשובות מועילות מאף אחד. אם אני אפנה אליו הוא פשוט יתעלם ממני וימשיך לא לדבר איתי. הוא פשוט אדם כל כך רע ולא נראה לי שהוא יודע את המשמעות של מעשיו. הוא חיי חיים מלאים לחלוטין (כולל מותרות וחופשות וכו') על חשבונם!!! בבית משלו. פשוט מתסכל. אילו אפשרויות נותרות לי כדי להציל את המצב הזה? תודה

אני מבין אותך ומבין את המצב הנורא הזה איך אחיך לא מתבייש במעשיו. דעתי היא כזאת. נסה לברר דרך המשטרה או דרך גורם אחר איך אפשר למנוע מהבן להגיע הביתה, אני מקווה שאתה מבין לאן אני חותר. אח שלך גזלן. ההורים נתנו לו חיים והוא כפוי טובה לוקח ולוקח, לא בא לו לעבוד? שישאר בחוץ. אם אתה לא תפנה למשטרה או גורם חזק שיכנס בו לך תידע מה בסוף יהיה. לפי דעתי או שבאמת הוריך אינם צלולים, יכול להיות מאד שהם מפחדים ממנו או שהוא איים עליהם והם מעדיפים שתיקה. אני מקווה שהוא לא יהווה יותר בעיה, לא לך ולא להורים.

רק שאצלי ההורים צלולים...אצלי בבית הוא גם מדבר אליהם ממש מסריח מביא את הנקבות אלינו הביתה אימי מקבלת אותן בידיים פתוחות ועם חיבוק הן גרות אצלנו עד שהוא זורק אותן קיבינימט ואז באות עוד בחורות שחיות על חשבון ההורים שלי ולא מספיק שהוא לא משתתף בהוצאות של אוכל חשמל מים וער כל הלילה וכל הבית דלוק ולא רק זה גם הוא רואה סרטים בווליום גבוה מבלי לשים על ההורים שלי עד שכולנו עזבנו את הבית אני לשכירות אחי לצבא ואחרים לבתיהם כשהיינו יוצאים מהחדר היינו נועלים אותו מחשש שכשנחזור דברים יעלמו מהחדר..כי חס וחלילה אם הוא צריך משהו שילך לקנות...יותר קל לקחת "הרי אתה לא משתמש בזה כל הזמן אז למה שישב ויעלה אבק?" אני חושבת שכל מה שצריך עם אנשים כאלה זה דבר ראשון מישהו שישלוט בכסף של ההורים ושיש לו כוח על אותו בנאדם זה יכול להיות בן משפחה...וגם לדעתי כל הוצאה כספית רצינית מהבנק נגיד למטרות החופשות שלו ידרשו מעל ל4 חתימות בבנק וכל השאר הוראת קבע(חשבונות)ככה לפחות למזער את הנזק...כי לזרוק אותו מהבית...בעיתי..ואני לא רוצה להגיד את זה בכזאת אכזריות אבל אתה צריך לחשוב גם על עצמך בסופו של דבר אם חס וחלילה הוריך יצטרכו עזרה סיעודית או משהו כזה ולא יהיה להם איך לממן את זה בגלל הביזבוזים שלו אתה זה שתצטרך לשלם על כל זה מכספך כי הוא יגיד "אין לי" ואתה לא תוכל לראות את הוריך במצב כזה ותגיד לא נורא ותשא את כל העול..נפשית וכספית כפול 2 ממה שאתה סובל עכשיו כי אתה תאכל את עצמך שלא מספיק שהוא חגג עליהם אתה עכשיו משלם על זה תרתי משמע בדאגות ובזה שבנינו תצטרך לשלם גם עליו כי הוא לא יעזוב את הבית! מקווה שאיכשהוא עזרתי לך..או חפרתי לך.. דרך אגב בן כמה הוא? כמה אחים אתם? והאם אתה בן זקונים...

לפני כחמש שנים נפרדתי מבעלי עם שני לידיי לשמונה חודשים לךאחר איום מצידו ותלונה שבאה בעקבותיו מצידי. לאחר שחזרנו אמר לי כי החבר הטוב שלנו אמר לו "הייתי עם אישתך והיא מתגרשת ממך ומתחתנת איתי" מיותר לציין כי לא היה ולא נברא,מאז אני חיה עם בעלי בסיוט מתמשך השביע אותי על קברי צדיקים,הצעתי להבדק בתכונת פוליגרף וכל דבר שיאמין לי,לא עוזר כלום הוא בשלו בוחר להאמין לחבר. כל הזמן מ אז עוקב אחרי מצוטט לי לשיחות טלפון בודק המכשירי טלפון ואני אומרת לו כי אין לי מה להסתיר ומה לפחד כי איני בוגדת אך לאמוכנה לחיות איתו על הקצה וכל אדם שאדבר איתו משוכנע שיש לי רומן איתו ואף משוכנע כי קרץ לי וסימן לי... חיי הפכו לחושך אני חיה איתו מבלי לתכנן את המחר ביחד בראשי תמיד מחשבות על לבד ושקט, בעלי הביא אותי למצב שגם כאשר אינו לידיי פיזית אני מרגישה כי עיניו נעוצות בי. יש עוד המון דוגמאות שרק מלחשוב עליהן אני כועסת על עצמי מה אני עוד עושה איתו. אציין כי הפרש הגילאים ביננו הינו 19 שנים יש לנו שני ילדים בני 20 ו 19, היום הוא בעיקרון יושב בבית ואני עובדת וגם במצב כזה אני נתונה לחקירות ומניפולציות מצידו אולי בעצם לא הייתי בעבןדה אלא בפגישה למרות שלא פעם "הפתיע"אותי שם. אמרתי לו את דעתי כי הוא צריך לגשת עזרה מקצועית,ביטל זאת והאשים אותי בכל מה שעובר עליו מאז, אני מתקשה להחליט בעניין ומבקשת ייעוץ מקצועי. בברכה

אני בת 56 מתקשה להביע חום ואהבה ! בבית בו גדלתי לא היו חיבוקים,נשיקות ועוד,הכל "קר"ועינייני ! גם לבנותי שכיום הן בוגרות(הן מזכירות לי ) לא הענקתי חום-מאוד אוהבת אותן. בני זוגי בעבר התלוננו על חוסר בחום ואהבה .אני אוהבת את בן זוגי הנוכחי-מרעיף עלי חום ואהבה כמו שלא ידעתי,אני מזהה את התסכול שלו שהוא לא זוכה לחום ואהבה. אני מרגישה שאני נכה רגשית. מה אפשר לעשות כדי לתקן זאת ?

תשקיעי בו המון, תתני לו הרבה ובמילא תולדת האהבה היא הנתינה, עם הזמן את תתחילי לאהוב.

שלום רב אני בת 60 לפני שנתיים חלתי בוונגר,היום אני מעוצבת אחרי 8טיפולים באנדוסן ,היום אני במתוטרקסאט 10 מ'ר ו7 מ''ר פרמיזון מבקשת לדעת אם הסימתומים שאני מרגישה קשורים לדיכאון כמו אי נוחות כללית עייפות וחולשה,עיניים כבדות הרגשה חול בעיניים,שקיות מתחת לעיניים,היתי אצל רופאת עיניים בבדיקות הכל תקין יש לי ציפצופים באוזניים א.א.ג בדק ולא מצא משהו חריג רופא תעסוקתי קבע לי אבדן כושר עבודה והשינוי מאוד קשה לי אשמח לקבל את דעתך תודה

אני נשוי אבא ל3 הכי רע לי בבית עם האשה..אני מעדה דרוזית ומאוד קשה לסביבה לקבל שאני רוצה להתגרש עקב הלחץ שלהם אני תמיד מחפש איך למות ולנוח..

היי רציתי לדעת מה אני צריכה לעשות עם הבעיה הזאת אני כל כך תלויה בבן זוג שלי שקשה לי להיפרד ממנו לדקה אם הוא הולך ממני אני מרגישה שכל העולם שחור וכל הגוף שלי מתחיל לרעוד אני פשוט מפסיקה לתפקד וגם אחר כך אני מרגישה כאילו בטוח שהוא עשה משהו שפגע בי גם בלי לדעת כלום אני לא יודעת למה אני מרגישה ככה ומה אפשר לעשות כדי לטפל בזה? הבעיה היא שזה הורס לי את התפקוד בחיים ולבעלי זה כבר מציק יותר מדי הוא לא יכול להתמודד עם זה יותר

ואני רוצה גם להוסיף שגם אם אני מנסה או רוצה לעשות דברים שאנחנו לא ביחד אני לא מסוגלת אני מרגישה שאין לי כלום בחיים חוץ ממנו והכל אני רצה שנעשה ביחד אני ממש חונקת אותו אני לא נהנת משום דבר אם זה בלעדיו

שלום לכם, אולי תוכלו לתת לי עצה טובה כי אני אובדת עצות.. אני בת 26, לאחרונה נפרדתי מחבר שאיתו הייתי בקשר כמעט חצי שנה. לפניו היו לי רק קשרים קצרים של חודשיים- שלושה. נפרדתי ממנו כי לאורך כל הקשר הרגשתי שאני לא מספיק בטוחה בקשר הזה, מתחילתו ועד סופו תמיד היו לי לבטים, לפעמים הרגשתי שאני רוצה, לפעמים הרגשתי שאנחנו לא מתאימים, אבל פשוט אף פעם לא הרגשתי שזה זה בביטחון, לכן לא מצאתי איזהשהו עוגן שגרם לי להיות שם במאה אחוז ולהנות עד הסוף.במהלך הקשר נפרדתי ממנו (או יותר נכון ניסיתי) כבר פעמיים ואז מיד חזרנו כי הוא לא ויתר ורצה שאני אתן צ'אנס אמיתי ואמר שיש לו את כל הסבלנות שצריך. (חשוב לציין שכמובן שהיו גם רגעים יפים ביחד) הבעיה היא שהבחור הזה מקסים,ואהב אותי כל כך, ברמות גבוהות ורצה לתת לי הכל, ידע להביע ולהראות לי אהבה כמו שכל אישה היתה מאחלת לעצמה לקבל. אפילו אחרי שנפרדנו הוא לא ויתר וכתב לי כמה מיילים מרגשים ועוד השאיר לי דלת פתוחה ואמר שהוא מחכה שאני אתחרט ושאבין שטעיתי. קשה לי המחשבה שאני מוותרת על גבר כל כך מקסים ועל אהבה גדולה של מישהו אלי, כי זה לא מובן מאיליו,ולא נעים לי להודות אבל אני מפחדת שאם אותר עליו אין לדעת אם אמצא עוד משהו כזה... אני מרגישה שזה ויתור עצום, במיוחד שאני בת 26 ולא בת 19 ומאוד רוצה להיות בזוגיות, אבל עדין לא מצליחה להתאהב בו עד הסוף.. מה עושים? כואב לי הראש ממחשבות כבר מתחילת הקשר ועד היום- חודשיים אחרי הפרידה.. אולי יש לכם עצה טובה בשבילי?

את תצתרכי להחליט, הוא לא יכול לחכות לך לנצח:( אם את תשקיעי בו ותתני לו [ולא, אני לא מתכוון במובן מיני חלילה] אבל פשוט תשקיעי בקשר הזה עד מאד,האהבה של במילא תגדל כלפיו. כי מצד אחד הכרת בן אדם שאת מעוניינת בו ומצד שני לא רוצה להיות לבד. זאת בעיה. אם את מעוניינת בזוגיות אז תלכי על זה ותעשי את זה בצורה נכונה. אם את לא מעוניינת בזה, תדאגי להפרד עם כל הכאב שלך ובטח שלו בצורה נעימה שחלילה וחס לא יפגע, כי אהבה נכזבת זה שואה. [email protected] תצליחו :)

כשאני נפגשת ברחוב עם גבר המוכר לנו (שנינו נשואים) הוא תמיד מחמיא לי, והפעם סגנון דיבורו היה שונה: "את נראית מאד מאד צעירה. את מוכנה שאכיר לך מישהו"?.הייתי בתדהמה, עניתי שלא מחליפה את בעלי באף אחד..". האם הוא ניסה לגש,לבחון אותי אם אהיה מוכנה לבגוד עימו? או סתם צחק? לדעתי, לא אומרים גם בצחוק לאישה שכבר נשואה. מה דעתך?

שלום אני מחפשת מסגרת מגורים סגורה לגבר כבן 55 שחולה באיידס (לא נשא) וסובל מפסיכוזה של איידס (שכבר קבועה). הוא צריך דיור סגור כי הוא נוטה לברוח וכרגע מאושפז בבי"ח לחולי נפש. מחפשת המלצות למקום שיכול לקבל אותו ועדיף בצפון. המשפחה לא מסוגלת לטפל בו בכלל ולכן מבקשת גם הכוונה מי גורמי המדינה המסייעים בעניין ואיך עובדים מולם. תודה.

אודה לך אם תיידעי אותי למי ניתן לפנות בבעיה של אשה צעירה, כבת 20, שנכנסה להריון מבן זוגה, אתו חיה מזה מספר חדשים. שניהם רוצים את ההריון, אך אין ביכולתם לגדל ילד בשל בעיות נפשיות (הבחורה מוכרת בבטוח לאומי כנכה נפשית ומקבלת קצבה) ואחרות.

בדרך כלל אנשים שמוסרים את הילד שלהם בגלל בעיה כזאת או אחרת עם הזמן נכנסים לדיכאון וקשה להחזיר את הבן, כי צריך לעבור בדיקות ודברים נוספים כדי להוכיח שאת כשרות ההורים. [שמעתי, קראתי וראיתי מספיק על זה] על כל פנים, אם על למסור את הילד למשפחה אומנת\אוהבת זה דרך משרד רווחה או לשלום הילד. הייתי ממליץ לפנות לאגודת "אפרת" אולי הם יסייעו ל ויתנו עיצות טובות שיסייעו לכם. אשמח לשוחח על עיצות נוספות באימייל שלי [email protected] המון המון בהצלחה.

הכוונה, מקומות כמו הקהילה הטיפולית של יחידת המתבגרים במכון סאמיט, או חירם בהרדוף. אני סיימתי שלוש שנים בסאמיט וכרגע לאחר שנה מסיום התהליך שם. אני חש שלא הפקתי מהשהות שם מבחינת היעדים שהיו הכי קריטיים וחשובים לי לטיפול במשך שנים, אותם למרות טיפול מאוד משמעותי וקרוב כנראה לא נגענו במקומות הנכונים ואני מאוד מאוכזב מכך שהקושי, המצוקה הכי גדולה אצלי בחיים, שמקורה בילדות מאוד קשה עם הורה ביפולרי לא יציב ואלים, לא קיבלה מענה ולתחושתי שום התקדמות לא נעשתה בכיוון הזה. לכן אני מחפש עכשיו, למרות תחושות קשות בהקשר למחשבה לחזור שוב למסגרת שיקומית, לחפש מסגרת דומה שאולי תאפשר בה עבודה יותר משמעותית, שאולי עם הגיל [כרגע בן 23] תתאפשר להגיע למקום יותר מחלים שיגע בנקודות המקור. הידיעה העיקרית שלי לחלופה לסאמיט היא המסגרת בהרדוף - חירם. לא ידוע לי אם יש שם טיפול פסיכולוגי כלשהו, שזה דבר שנראה לי חשוב והכרחי [למרות האבסורד כיוון שאני חש שלא הפקתי ממנו יעילות עד עכשיו לאורך שנים של טיפולים בטיפול בעניינים האקוטים - "שורשי הבעיה".] ידוע על עוד מסגרות שמתאימות לאנשים עם יכולת תפקוד גבוהה שבה יש מסגרת עם מוניטין טוב? אני לא מחפש הוסטל לשהות בו אלא מקום שבאמת יציע טיפול מקיף שבו לצד עבודה קבוצתית [כמו בסאמיט] אוכל אולי הפעם למצוא דרך לעשות טיפול משמעותי יותר. אז בקיצור. האם יש בחירם מסגרת טיפול פסיכולוגי [לא רק פסיכיאטרי] ואם יש מידע, המלצות על המקום.. ולצד זה, אם ידוע על מסגרות של קהילה טיפולית ברמות דומות או מקומות מומלצים אחרים. תודה רבה.

שלום עירית אחי נשוי עם שני ילדים בני שמונה וחמש. בשנה האחרונה נעשה אלים מבחינה מילולית וגם פיזית. יכול לדחוף את הילד כאשר לא יקשיב לו, להרביץ עם חגורה על הרצפה. כל ההתנהלות שלו מול הילדים היא קשוחה,קשה,פיקודית וכוחנית מאוד. הילדים נראים לי מפוחדים, ללא סימנים, הילד בן השמונה מידי פעם מרטיב במיטה (האב טוען שהוא שתה יותר מידי..) הילדה קצת מגמגמת. כל המשפחה ממש אובדת עצות. שוחחנו איתו,ניסינו להראות לו שהאוירה לא טובה לילדים הוא ממשיך בשלו. לא גדלנו במשפחה אלימה ,לחלוטין לא. אני בטוחה שמצוקות אליהן נקלע גרמו לו להתנהגות הזו (לא היה אלים רוב שנותיו). אני מתלבטת מאוד כיצד לנהוג כדי לא לפגוע בילדים. חשבתי לדבר עם המורה ולספר לה קצת, חשבתי להגיד לילד לדבר עם המורה ולספר לה שהוא מפחד מאבא (אמר את זה לפני מספר שבועות כשהיה איתנו) אני חוששת שהאב לא ישתף פעולה עם בית הספר וזה יסתבך ויהפוך גרוע יותר. כמו כן חוששת שלא ידווחו שאני סיפרתי ואז ירחיק את הילדים או יבצע פעולה אחרת שתהיה קשה לילדים בעיקר. אשמח אם תוכלי לייעץ לי מה עלי לעשות בסיטואציה, האם המורים (או עובד סוצאלי של הרווחה) מדווחים לאב כזה מי דיווח להם או יכולים להגיד לו שהרגישו מהילד מצוקה ? האם יש דרך לשקף לו את התנהגותו ? לגרום לו לפנות לטיפול? אני מוכנה להגיע בעצמי לגורם רלוונטי כדי שינסה ללמד אותי איך אפשר למשוך אותו (אשתו לא משתפת פעולה)האם יש גורם כזה ללא עלות? אשמח לכל עיצה . תודה דפנה

מבלי חלילה וחס לזלזל בעירית וגנר. הייתי ממליץ לך לעשות שאלה מומחה לפני שאת נותנת פרטים או הולכת למשרד הרווחה כי במקרה כזה יכולים לקרות 3 דברים. 1) האבא יכול להסתבך וחבל. 2) יוציאו את הילדים משם מכיוון שלא טוב להם שם 3) יביאו מישהי ש "תסייע" לכם אבל כל פרט קטן היא תמסור למשרד הרווחה, תאמיני לי הם קוץ בישבן, ואכזריים לפעמים. יהיה גם טוב להתייעץ עם רב, הבעל הזה חייב לעבוד על מידת הכעס שלו למה זה יגיע למקום שאף אחד לא רוצה להיות בו. חייב לעבוד על הכעס שלו. בהצלחה :) [email protected]

שלום רב, אני עו"ס בהכשרתי ובמסגרת אחת מעבודותיי האחרונות פגשתי בחורה צעירה שעברה התעללות מינית בילדותה.. לא נכנסנו לעובי הקורה, אך הצעירה הנ"ל עומדת כיום בשלב משמעותי בחייה. היא סיימה את השירות אותו עשתה, וכיוון שהיא איננה בקשר עם משפחתה אין לה לאן ללכת. לפני מספר ימים היא הודתה בפניי שהיא תרצה לחפש מסגרת שיקומית שתעזור לה לעבור תהליך של צמיחה מתוך הטראומה. הבחורה היא אינטילגנטית וחכמה, מוכשרת מאד, יודעת להביע את עצמה בצורה יוצאת מהרגיל, בעלת לב רחב וחיוך ממיס. באם תעבור את תהליך ההתגברות שלה, היא תממש את הפוטנציאל האדיר שיש לה, שכיום היא איננה מסוגלת להגיע אליו כיוון שהיא נמצאת במקום של השרדות. מלבד הטראומה הנ"ל ומעט מהתסמינים שלה שאני ראיתי (יכולת ההסתרה שלה ראויה לציון), הנערה הזו היא נורמלית ותחייה חיים רגילים, עד כמה שאפשר להגדיר זאת כך. האם תוכלי להמליץ לי על מקומות שאני אוכל להמליץ לה עליהם, או לתת לי הכוונות למקומות בהם אני אוכל למצוא הכוונות למקומות כאלו? את שמי המלא אני שומרת רק מפאת השמירה על פרטיותה. תודה רבה!

כיום אני בן 65 וקיבלתי את אי החידוש כתוצאה מבדיקות מרב"ד שעובר כל בן 65 אני מחזיק ברשותי רשיון נהיגה בערך משנת 1970 אני חושב שמרבית משתפי פורום זה טרם נולדו כשהוצאתי את רשיון הנהיגה שליכמובן שהחוק מאפשר לי עירעור תוך 30 יום מהוצאת המיכתב - וגם הגשתילפני כשלושה שבועות טרם קיבלתי את תוצאות העירעור אני באטרף ולא יודע מה לעשות? למישהוא יש כאן רעיון ואו ניסיון במשו דומה או זהה

O - קוגנציה הכוונה היא לאות או באנגלית מה זה בכלל?

ראי אני בהליך תביעה נגד משהב"ט בנושא PTSD ועדיין נימצא בהליך ללא קבלת פסק דין כלל או כלל

לפני מספר חודשים פתחתי פייסבוק וביקשתי רשות מבני בן ה-16 לצרף את מחנכו. הוא הסכים. ולפעמים אני והמחנך דיברנו אך ורק לגבי בני. וחלילה לא מעבר לזה. בני כנראה שאנו יותר מידי מקשקשים, מה עוד שציינתי בעבר שהוא מאד סימפטי, בני לקח את זה למקום אחר, וכנראה חושש. אני פגועה עד מאד, כי מעולם לא אבגוד ולא בגדתי בבעלי. אפילו בעלי מודע לזה שאנו לעיתים מתכתבים. בני ביום בהיר אחד בלי שום התראה, דרש ממני בכל תוקף להסירו מחברי הפייסבוק- כיבדתי אותו והסרתי אותו מייד למרות שבתוך תוכי קשה לי, מתוך שהתרגלתי לדבר איתו והיה לי כיף. גם טוען שהוא מחנך ולא חבר שלי. יותר מיזה, דרש מהמחנך וממני לנתק כל קשר אפילו טלפוני ואם יהיה לו מה להגיד לגבי לימודים, שייצור קשר עם בעלי. בעלי מעולם לא היה מעורב בביה"ס והמורים היו רגילים לדבר רק איתי. בני אוסר עלי אפילו לכתוב מכתב אחרון או כמה שורות פרידה וטוען אם ידע שכתבתי או ייצרנו קשר, מאיים לעזוב את ביה"ס ולא הייתי מוכנה. הייתי כותבת מאחורי גבו מכתב אחרון, אך אני לא סומכת על המורה מאחר והספקתי להכירו שכל דבר מיידע את בני, ולא אקח סיכון. ממש טרוריסאפילוט. ומעבר לזה אנו ביחסים טובים . אני לא יודעת מה לעשות, חסרת אונים. למורה יש רצון ליידע אותי על בני, ובני איים עליו. מה אני עושה?? זה ממש חולי.איך נער בן 16 מצליח להשתלט בשני אנשים מבוגרים. כי אם אעשה אחרת, לא הייתי מוכנה שיעזוב את ביה"ס ויהיה על מצפוני. תודה על העזרה.

אני מתחבט בחצי שנה האחרונה בבעייה שאני לא יודע אם יש לה הגדרה פסיכולוגית או שאולי אני המצאתי אותה, אבל אני כמעט לחלוטין מאמין שאני לא יכול לחיות ללא בת זוג. כיום אני בן 21 ולפני שמונה חודשים אני וחברתי נפרדנו לאחר קשר של 5 שנים. אני יודע שאני עוד רק ילד אבל אני לא מסוגל להתגבר עלייה, אני חושב עלייה המון, וגם חולם עלייה. הייתי אדם שמח ואנרגטי ועכשיו אני מרגיש מדוכא וחסר מוטיבציה בכלל לקום בבוקר. אני מרגיש שאני רוצה בת זוג, רוצה קשר, עם כל הבטחון ואהבה שטמון בו. קשה לי לראות כרגע מישהי שתוכל להיות כמו הראשונה, שתוכל להשכיח אותה ממני. אני כן יוצא ומכיר בנות ואפילו יצאתי עם כמה בחודשים האחרונים אבל הכל מרגיש כל כך חסר משמעות. אשמח לעזרה, או לפחות להתייחסות.

אני מודה לך על ההתייחסות. יש לך אולי טיפים כיצד מתנתקים רגשית מבן אדם? כי ככל שאני יותר מנסה אני מרגיש שאני מתעסק בה יותר. אין לי כרגע אופציה ללכת לטיפול, אני גם מרגיש שבגילי הצעיר זה יהיה אפילו קצת מיותר, אני הרי אמור לסבול כדי ללמוד להתגבר בעתיד לא?

אז ככה, אני בתהליך הגשת נכות לביטוח לאומי. עכשיו סיימתי בבריאות הנפש אבחון פסיכודיאגנוסטי. והעובדת סוציאלית חיברה דוח פסיכוסוציאלי על השיחות איתה. השאלות הם: 1.האם אבחון פסיכודיאגנוסטי יכול לאבחן הפרעות נפשיות? האם משוב על אבחון מסוג זה חשוב עבור דרגת נכות בביטוח לאומי? כלומר משתווה לחוות דעת פסיכיאטרית או משהו בסגנון? 2.האם דוח פסיכסוציאלי של העוסית נחשב בביטוח לאומי כמשהו רציני? אם את יודעת אשמח לתשובותייך. בן

שלום רב, מטופל כ 30 שנה בתרופה פסיכיאטרית. מתפקד היטב בתחום המשפחה והחברה,ועובד כל השנים. מאוזן עם התרופה. אחת הבעיות,היא השמנה הדרגתית עם השנים,ושום מאמץ ושמירה על תזונה לא עוזרים,מאחר והתרופה,אחת מהשפעותיה המוכרות זה עליה במשקל,כך שדיאטה פשוט לא יעילה. חי בשלום עם המגבלה של לקיחתת התרופה,אך השפעתה לפחות עם לקיחתה שהיא "מפילה אותי לקרשים" למסםר ימים, ולפעמים אני מתקשה להתמודד בלקום כל פעם מחדש ולחזור לחיים. מתייחס לתרופה כאל תרופה לסכרת,שאי אפשר בלעדיה. או להבדיל,כמו למחזור חודשי אצל כל אשה. אבקש עצתך באמור. תודה מראש.

שלום רב. אמרתי לשכנתי שיש לי הרגשת בטן שיוולדו לה בקרוב נכדים תאומים. ואכן הרגשת הבטן שלי התממשה, ובאותו שבוע כשפגשה אותי התבטאה בחיוך בצורה זו: "קיללת אותי שיהיו לי נכדים תאומים ורק פתחת את הפה וכבר בישרו לי". האמת שהרגשתי לא נעים, הרי ילדים זה ברכה, ואחר היא שיתפה אותי שביתה ובעלה לא יודעים לטפל ולחנך את ילדיהם. מה דעתך על התבטאותה? האם אמרה מתוך תסכול כי מכירה את הסחורה שלה ומדוע ביטאה כל?? תודה .

אני נחשב בחור אינטליגנט וכשרוני, אצל כולם. אבל אני מוצא את עצמי מתקשה כל כך הרבה בדברים הפשוטים. כאשר מאידך אם זה ללמוד פסיכולוגיה ופילוסופיה אני מצטיין, אבל בדברים הפשוטים אני תקוע. הרבה פעמים המורה אומר איזה משפט פשוט אני מבין את המילים אבל לא את המשמעות שבהם. בזמן שאני מתייסר חבריי הבינוניים זורמים כרגיל. גם בחיים, זה קורה לי, אתמול עליתי על 'טרמפ' בלילה. שאלתי אותו 'תגיד בלילה צריך לחגור חגורות? הוא הסתכל עלי ככה.. אז מה אני גאון או אוטיסט? [ככה מישהו קורא לי. כי אני הרבה יושב בצד עם עצמי והמחשבות]. לפעמים אני מוטרד מאד [וכמובן מפריע לי] ואני לא מסוגל בכוחות עצמי לזהות ממה זה נגרם לי. אז אני הולך ליועץ שאחראי פה, והוא מיד מסביר לי. מאידך הרבה דברים הוא דוקא מתייעץ איתי. אז מה יש לי??? אני מאד אודה לך שתאירי את עיני מה קורה לי

שלום רב, אחותי בת 27. היא נמצאת במצב בעייתי. היא למדה- עדיין לא סיימה, תואר מאוד קשה. היא התקשתה מאוד בתואר ולכן משכה אותו ל-7 שנים (במקום 3). עד מצב שבו הפסיקו לה את הלימודים. אין לה כל קשרים חברתיים והיא לא מראה סימנים של התעניינות במין השני. יש לה בעיות לצור קשרים עם אנשים מאז שאבי נפטר כשהייתה בת 12. היא מתנהגת בצורה פסיבית- אגרסיבית, מה שגורם לה ללא מעט חיכוכים עם אנשים אחרים. היא הרבה פעמים מתעקשת בכוונה להתריס נגד סביבתה ומשפחתה. היא גרה עם אימא שלי ואינה עובדת וכיום לאחר שהופסקו לימודיה אין לה תוכניות לגבי עצמה ועתידה. מבחינה חיצונית היא מאוד מזניחה את עצמה, הולכת תמיד כפופה ומתלבשת בבגדים מרושלים ומוזנחים. היא סבלה מעודף משקל בעברה ולכן כיום היא מתאמנת באובססיביות גם על חשבון לימודים. אני מאוד אוהבת אותה ורוצה לראות אותה מצליחה בחיים. היא עקשנית בעלת דעות קדומות בנוגע לטיפול פסיכולוגי ואינה מוכנה ללכת לטיפול. איך אפשר לעזור לה? האם טיפול פסיכולוגי הוא הפיתרון? אם כן איך אפשר לשכנע אותה ללכת? תודה רבה, אור

שלום רב אני נוטלת תרופה כבר שנה בשם זיפרקסה.בגלל שעליתי מעט במישקל קיבלתי מרשם לתרופה אחרת בשם סוליאן ,לא הסבירו לי איך לקחת את התרופה.הכוונה האם להוריד את הזיפרקסה לגמרי ומיד לקחת סוליאן או יום כם או יום לא?מה עליי לעשות?

שלום רב, האם כדור רסיטל גורם לכאבי בטן/בקיבה, האם זה תופעת לוואי של הכדור?