פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה

עצמי את עינייך עד הבוקר הכניסי לתוכך את החסר המלים האלו באו מימך תני הזדמנות לסוד המסתתר מאחורי החלום השתמשי בדמיון רק תאמרי לי מהו הסיום ? לא רוצה להיפגע עוד אם את קוראת את מחשבותיי ונגעת בנשמתי את יודעת אותי עצמי עינייך עד הבוקר תאמרי לי שגם את האם הגעת לגן העדן? בורחת אני בעזרת הדמיון ממציאות המרה. אני כאן מתגעגעת אלייך אחותי הגדולה אף אחד אינו יודע את הסיבה שבגללה בחרת בכדורים כבריחה מהעולם לי כבר לא נותרה משפחה בלעדייך אף אחד בי כבר אינו יכול לפגוע בי יותר מהכאב הקיים . חכי לי שם למעלה שמרי לי מקום לא יודעת עד מתיי אוכל כאן להמשיך לשרוד.

אני עוד מעט בת 22 מרגישה כמו בת 202 אבא לא תוכל בי עוד לפגוע נשמה אחת רצחת נשמתי עוד גוססת ואולי סוף סוף אמצא מרפא בתקווה שהפעם אצליח ולא אכשל.

כואבת יחד איתך ממקום של הזדהות מוחלטת. היי חזקה גם בתהום הנוראה בה את נמצאת עכשיו. שולחת לך כח, בתקוה לימים טובים יותר.

תעמדו בשורה כמו חיילים מסודרים לפי הגובה או לפי האורך תעמדו בשורה בזמן שאעבור בניכם אחד אחר שני אטעם שוב ושוב את טעם סטיותיכם ואתה.. אתה תשב לך על הכסא ותצפה תחייך תאונן תצרח תכה תשפיל תבלעי הכל תצרח אסור להקיא אסור להקיא אסור להקיא אחרת.. אחרת יהיה רע והרי אפחד לא רוצה שיהיה רע לא אני לא הם ולא אתה. תשב על המיטה תחבק אותי בבקשה תחייך אלי תגיד שאתה אוהב אל תתהפך אל תתהפך בבקשה אל... אל תצרח אני יודעת מה צריך לעשות אני יודעת אל תרביץ לא עם המקל כי הוא כואב לא מאחורה בבקשה לא אתה יודע שככה כואב לי מידי אתה מכיר אותי כל חלק וחלק בי יותר מאשר מכירה את עצמי אתה מכיר חלקים שאני בחיים לא אכיר אתה הכרת תמימות אתה הכרת חיים אני מכירה רק את המוות

ילדונת ואיפה היו ההורים? לא היו מבוגרים בשטח שיכלו לשמור עליך?

אני אענה ולמרות שרבים כועסים את כעסי אין בי כעס כלפיהם שהיו עיוורים אנשים בוחרים לראות את מה שנוח להם לראות עיניהם מסרבות לראות מציאות כשהיא מזוויעה שכזאת. הכחשה הדחקה ועיוורות איפיינו את הבית שלי.. אבל יש לי אמא מדהימה וחלילה לא רוצה להכפיש את שמה היא עשתה את מה שידעה מבית הורים היא עשתה את מה שלמדה מן החיים היא עשתה מעל יכולתה אני מעריצה אותה על כוחה.. היא שלימדה אותי לשרוד... הם לא ראו וכשכבר ראו בחרו לא לראות...

ה' שנים שאני מנסה להבין אם מאמינה בך בקיומך באהבתך שנים שמנסה להבין עם עצמי משפחה מסורתית שנים שאני מסרבת ללכת לבית כנסת וכל שנה בטוחה שאתה מעניש אותי על חטאי כל שנה בודקת את הגבול שיכולה לחצות.. זה התחיל מלהדליק אש בשבת והמשיך לחטא שבזמנו נראה לי הנורא מכל להדליק אור בכיפור ואז גם סיגריה אני כופרת אני טמאה אני חייה כי אתה לא רוצה אותי בקרבתך זה משפט ששגור בפי עוד מאז היותי קטנה. ואחרי שמייסרת את עצמי על אובדן אמונה אני מפנה מקום לכעס לכעס כלפיך אתה הקב"ה הכל יכול מלך העולם בורא כל העולם אתה שיצרת אותי מצלע האדם בצלמך אתה יכולת לתת לו לקחת אותי נתת לו לקבור אותי בחיי.. סבתא צילצלה הרגע לשאול שאלה הזוייה ביותר. אם דאגתי להפריד כלים בשרי וחלבי גיחחתי לעצמי אני צמחונית.. אבל היא בהיסטריה שלה אבל השותפים שלך... ילדונת ילדתי אסור לעבור על מצוות השם. אסור לערבב בין בשר לחלב ואני בראש רק שאלתי אם אפשר היה לערבב בין זרע ודם ואיפה היה אז אלוקים... "ה, לא מרחם על ילדי הגן.... "

יש הרבה ימי זיכרון לחללי צה"ל לשואה... לי יש ימי זיכרון פרטיים ימי זיכרון על חיים שאבדו על תמימות שנלקחה לי יש הרבה ימי זיכרון בשנה ותמיד אחד חזק מהשאר לי יש יום זיכרון שמכאיב לי בכל עצם ועצם בגוף שמשתק את היכולת לחשוב להרגיש לבכות לי יש יום זיכרון אבל אין לי מצבה לעלות אליה ואין לי אבן לבכות מולה לי יש נפש שמתה ולא זכתה לקבורה יהי זיכרה ברוך.. ת.נ.צ.ב.ה

לא יודעת מה להגיד מול כל כך הרבה כאב... דמעה

הלב שלי... כלכך כואב לראות אותך ככה. אני מוכנה לוותר על נשימות כדי שיהיה לך אוויר. לתת לך מכוחותיי, מעצמי כדי שתמצאי כבר את הטעם לפקוח את העיניים. קוראת אותך וכואבת. כואבת את המציאות שבה היית, את מציאות חייך בעבר ואת זו שחיה כל יום מחדש. לא יודעת איך להיות שם איתך. יודעת רק לאהוב אותך המון. מחזיקה עבורך את התקווה. לא מוכנה לוותר עליה או עלייך. לפעמים אני שונאת את העולם הזה. כמו אחרי שאני קוראת את ההודעות שלך. כ??ן, מו?ט?ב, י?ש???כ?ח ז?כ?רו?נו? ה?מ??ר, ו?ה?ד??רו?ר ל?י י?ק?ר?א ש??נ?ית. ל?א א?ח?פ??ץ ב??ז?יק מ?מ??דו?ר?ת ה?ע?ב?ר, ו?י?ד?י ל?נ?ד?ב?ה ל?א או?ש??יט. כ??ן, מו?ט?ב, ו?ה?י?ת?ה ל?י?קו?ם נ?ש??מ?ת?י, ב??ה? א?ד?ם, ב??ה? י?ח?יד ב??ל י?ר?ד??ה: ו?ח?ז??ק?ת??י, ק?ד??ש??ת??י כ??ק?ד?ם ב??ר?ית?י ע?ם ש??ח?ק ו?ע?ם ה?ש???ד?ה. ------------------------------------ ב??ל?ילו?ת ל?א-ש??נ?ת מ?ה ל??א?ה ה?ל??ב ב??ל?ילו?ת ל?א-ש??נ?ת, ב??ל?ילו?ת ל?א-ש??נ?ת מ?ה כ??ב?ד ה?ע?ל. ה?א?ש??ל?ח י?ד?י ל?נ?ת??ק ה?חו?ט, ל?נ?ת??ק ה?חו?ט ו?ל?ח?ד??ל? א?ך? ה?ב??ק?ר או?ר; ב??כ?נ?ף ז?כ??ה ע?ל ח?ל?ו?ן ח?ד?ר?י הו?א דו?פ?ק ב??ל??אט. ל?א א?ש??ל?ח ה?י??ד ל?נ?ת??ק ה?חו?ט. עו?ד מ?ע?ט ל?ב??י, עו?ד מ?ע?ט! [המשוררת רחל]

משתתפת בצערך ילדונת. מקווה שיהיה לך ולכל יתר הבנות ערב נעים ולילה רגוע.

תצרחי חזק חזק כל כך עד שהקירות ייזדעזעו תצרחי רק שלא יהיה ש ק ט רק שלא תשמעי את הקולות בראש את האנחות את הגניחות תצרחי מעל גבול יכולתך כי אם תשתקי השקט יביא איתו את המוות

אופיר, אני מקווה שאני לא הופכת אותך למטפלת וירטואלית שלי, ומה זה אומר על המטפלת העכשוית שלי? אני מקווה שהיא לא נחשפת לפורום הזה. הקר שלך מוכן. אני מבינה שאין לך בעיות עם דייאטה, מילאתי לך קצפת עד הסוף... רעיון אדיר העלית כאן לפתוח עץ חדש, אין לי בעייה. יש לי דעה מאד נחרצת בנושא האמהות, אולי זה נשמע מעט תוקפני אני יודעת. אבל לפי דעתי אנשים שמביאים לעולם ילדים מתוך ידיעה ברורה שאין מה לתת להם (לאו דווקא מבחינה חומרית) גורמים לאותם ילדים עוול משווע. אני מעט חולקת עלייך בקשר לאמא עם המשאבים הרייקים. אני לא ממש רוצה להחשף, אבל אספר לך בקצרה, מגיל מאד קטן גדלתי בפנימיות וברחובות, עברתי כל דבר איום ונורא שרק ניתן לתאר, נישאתי לבן זוג אלים נולדו לי ארבעה ילדים מדהימים. היום אני מגדלת אותם לבד... אני עובדת מאד קשה כדי לקיים את המשפחה האהובה שלי. אני אוהבת מקבלת מכילה מפנימה כל מה שרק אפשר בקשר שלי עם הילדים שלי. למה לי עם כל ההיסטוריה העגומה שלי, ונקודת הפתיחה הבלתי אפשרית שלי יש משאבים. בגלל תחושת המחויבות שלי לילדים שלי.נקודה. וכך צריך להיות, אני אמא נמרה. ואני אעשה הכל אבל הכל כדי שהילדים שלי לעולם לא יפגשו את הצד הכואב של החיים. מה דעתך?

דיאטה זה יופי בכללי אבל כשיורדים לאישי אז...קשה לי להתאפק בחום הזה... בכל פעם אני משתאה מחדש לגלות כמה כוחות יש לאדם שמחליט לבצע שינוי בחייו. להתגבר על ילדות כפי שתיארת אותה מתגלגלת ברחובות בלי בית בלי הגנה בלי חום ולתת לילדים שלך את מה שלא היה לך. אבל אהיה פרובוקטיבית שלא כהרגלי חחחחח ואשאל ומה אם ייפגעו? למרות כל מאמצי השמירה שלך וההגנות וזה מצריך כמות אדירה של אנרגיה אבל קורה. דברים רעים קורים לאנשים טובים גם לילדים שלנו... אז..מה יקרה אם הם ייפגעו? מה זה אומר לגבייך? לגבי כישורי ההורות שלך? עליך? איך תרגישי?

מזל שלך ושל הילדים שלך שאת כך אבל נראה לי שלא הכל בגלל מה שעברת אלא למרות ובגלל הניצוץ שמגדיר איך שאת. מהמטען הגנטי... כמו שהילדות שלי מאוד שונות אחת מהשניה... למרות שהן נחשפו לאותו בית וחינוך. למה אחת נאחזת בטיפול ונאבקת להתחזק ואחת מתרסקת? אלו כוחות הנפש של כל אחת. וגם מה שהפגיעה עשתה או לא עשתה והשפעה מצטברת של אנשים שפגשנו במהלך חיינו... והשאלה היא לא אם הילדים שלך יפגעו או לא אלא איך הם יתמודדו עם מצבים קשים וזה חלק מהמטען שהם מקבלים ממך. בעיני לפחות. כמו השאלה למה יש שורדים מתעללים בצורות כאלו ואחרות ושורדים שרוצים לחיות ולעשות טוב. שורדים שחיים את הפגיעה ושורדים שחיים את החיים...

אהבתי. לפעמים התגובה החרדתית מעצימה את הפגיעה. אין מי שלא חווה בחייו כאב אובדן בגידה מחלה וכו מי שמצוייד בדי אהבה חמימות בילדותו הרכה יש לו מטען חיובי של כוחות להתמודדות. ושוב לא מדובר על כך שנהיה הורים מושלמים אלא רק הורים טובים דיים. מותר לנו לכעוס להתעצב לטעות ובמקביל לתת יחס תשומת לב אהדה והקשבה כשיש די מהחיובי הוא מפצה על השלילי. אנחנו לא כלבי שמירה על הילדים שלנו יש גבולות ליכולת שלנו כהורה. למשל בנושא הפגיעה המינית מגיל צעיר שוחחתי והקראתי להם ספר על זהירות מזרים על אסרטיביות על זכותם על גופם והזכות לומר לא גם למבוגר. מאז כבר פעמיים קיבלו הצעות מפדופילים בשכונה ובאיזור. היה בהם די כוח לומר לא ולברוח. הם הגנו על עצמם ולא נחלשו. למה יש פדופילים? למה בשכונה? למה יש רוע בעולם? לא נכנסת לזה בכלל. אני לא לוחם הצדק העולמי. שהמשטרה תטפל במה שהיא יכולה. עובדה שיש פוגעים ויש מצבי עימות ויש סיכונים וסכנות . מבחינתי כשמבוגרת אמרה לבן שלי בקיבוץ אם תריב עם הבת שלי אני אתן לך סטירה והוא ענה לה אם תגעי בי אני אתלונן עליך במשטרה מבחינתי זו הצלחה. שיגידו שהוא חצוף. מבחינתי הוא ענה לה בדיוק מה שצריך. אפשר לתת להם כלים מעבר לזה. יש כל כך הרבה משתנים....

היום לפני 13 שנים קמתי ועזבתי את בעלי..לקחתי תינוקת וילדה קטנה ...השארתי מאחורי הכל חזרתי "הביתה"...כמה כאב היה בי אז..ואני חשבתי שהכאב יחלוף עם השנים ואני אחיה את חיי אבל זה לא קרה...פגשתי מישהו וחשבתי שהנה שוב מצאתי אהבה ושכחתי שגברים בוגדים וגם זה נגמר בכאב רב..ועדיין לא זכרתי אז את הילדות ה"מופלאה" שלי...כמה שנים אחרי הפרידה מהחבר הוא הופיע אצלי בבית..שעת לילה מאוחרת..ואיתו שני חבריו הטובים שאני הכרתי כאנשים טובים..בעלי משפחות..ושוב שכחתי שגברים פוגעים ושילמתי מחיר גבוה..הם אנסו אותי..ביחד ולחוד..לילה שלם..והילדות שלי ישנו חדר ליד..ואני שיתפתי פעולה כי לא רציתי שיפגעו גם בילדות שלי..ואז..בתוך כל ההשפלה והכאב..אז חזרו לי הזכרונות ..חזרו המראות והריחות והתחושות מכל הפגיעות שעברתי..עד היום אני לא מבינה איך קמתי משם והמשכתי לחיות אבל משהו בי התנפץ בואות הלילה..משהו בי לא יהיה שלם לעולם. היום לפני 13 שנים ארזתי הכל..עזבתי את ניו יורק וחזרתי הביתה..למקום "מבטחים"... מרגישה עכשיו בלתי נראית..בלתי נשמעת...ולא שווה אגורה שחוקה... מרגישה פשוט רע דמעה

כמה עניין אני מוצאת בפורום שלך, המקום הזה כל כך נחוץ לי, לנו. אני כל כך עייפה, למרות שאני עם ארבעת ילדיי, ועוד בחופש הגדול. אני שונאת לישון, בלילה מציפים אותי הפחדים, תהום עמוקה של כאב, מערבולות של יאוש. רציתי נורא לשאול אותך אידה, למה בחרת לבית שהקמת שם כל כך אופטימי? אור הנפש, כי הנפש שלי כל כך חשוכה. אוי אני בוכה עכשיו בכי של דם. מעשנת סיגריות בטרוף, ומחכה שיעלה שוב השחר, ויסלק את הפחדים. מה את אומרת אידה, יום אחד יסתלקו להם הפחדים? מרוב דמעות אני לא רואה את האותיות על המקלדת, אני גם צריכה וישרים למשקפים. לילה טוב, הלילה שלי רק מתחיל.

ליאור היקרה אני חושבת שלא במקרה את שואלת את השאלה הזו....ואולי את יכולה לענות לי מדוע? שנים עבדתי במקומות ציבורים עד שהחלטתי לצאת לעצמאות עם חזון תקווה ואהבה גדולה... ואלה לא רק מילים אלה חזון- חלום שהתגשם... המטרה לעזור להאיר ולנטוע תקווה במקומות חשוכים... במק'ומות עם דמאות וכאב... מקום בטוח.. מקום שלא מרגישים בו לבד... אבל באמת.. אני מלאת אמונה שיש סוף וקץ לפחדים... אחרת לא הייתי כאן.. מושיטה לך יד מחזקת מוחה את הדמאות איתך כאן אידה

תודה אידה על נדיבות הלב שלך. אני רואה שגם שנתך נודדת. האמנם?

גופה מונח על מזרון מצחין מזיכרון חייה היא פותחת רגלים כמו דלת כניסה שנפתחת לחדר ברכתם לשלום היא ברכת זרעם בתוכה זהו טקס שיגרתי הנוהל לקבלת אורחים היא שוכבת הם באים זה אחר זה חודרים לתוכה כמברכים לשלום את שטיח הכניסה.. מזרן מצחין מזרע ודם ריח זיעתם עולה כמו ארובת העשן של מחנות ההשמדה גם שם אמרו שאיש לא ראה כפי שכאן כולם מאמינים בקשר השתיקה שחטו אותה במכונת הריגה משלהם הפכו אותה למכונת מין המביאה לפורקן כל מי שרק יחפוץ ליבו ליבה צורח זעקת אילמים דמעותיה ייבשו כבר מזמן היא נותרה שכובה על מזרון מצחין מצחנת חייה...

כל כך כואב.. מצטערת... איתך.. אני.

שולחת חיבוק..נותרתי ללא מילים דמעה

לאופיר, שדה (איזה שם מקסים) אשמח לקבל תגובה. עכשיו חזרתי מהטיפול השבועי שלי, עייפה כאילו בניתי פירמידה. יש לי מטפלת נחמדה, מקצועית, בסדר... לא יותר. לפניה היתה לי מטפלת מדהימה עם כימיה אדירה לצורך הטיפול. אותה מטפלת ראשונה עזבה את מקום העבודה ואני אחרי פסק זמן של שנה חזרתי לטיפול אצל מטפלת אחרת. אבל מאד חסרה לי אותה אוירה של אמפטיה של כימיה, משהו תקוע ללא ספק. אני ממשיכה את הטיפול ממקום של ידיעה ברורה שאני חייבת הליך טיפולי אבל לא באותו רצון. מה דעתכן?

שמי לידיעתכם המשכלת הנו שדה ניר- שדה חרוש. חרוש בתלמים תלמים עשוקים.... שדה בשווא ולא בקמץ! לגבי נושא הדיון הטעון והרגיש, אני הייתי ממליצה לך לאזור כוחות ולהרחיק נדוד למקום המטפלת הישנה והאהובה. זאת מאחר שפיתחתם מערכת של יחסי גולין רווים באמפטיה וסימפטיה. המאמץ מקדש את המטרה והמנטרה. וכל האמצעים כשרים למטרה. זוהי דעתי ועמדתי, שאני אגב לעת עתה פועלת על פיה. מחזיקה לך אצבעות מגולדות ומגוידות אך איתנות ומעודדות. שדה ניר

האמת כשקראתי את הכתבה הזו צחקתי בלי רצון עלה בי גיחוך מההלם מהאטימות אין גבול לחוצפה? http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3107273,00.html האם התנצלות מצד התוקף תעשה לך משהו? אני סקרנית.

אופיר, אני באמת קרציה היום, אבל זה רק אינדיקציה לכמה רע לי. קראתי את הכתבה, מה שהכי אבל הכי הטריף אותי זה המשפט אמא לא ראתה, גם אמא עיורת רואה מה מרגישים הילדים שלה קל וחומר אמא רואה. יש אמהות פחדניות, שמעדיפות להקריב את הגוף והנפש של הילדות שלהן על מזבח הפחדנות שלהן. אמהות שפוחדות להתמודד עם החיים לבד בחוץ. יוצאות מתוך נקודת הנחה שילדים לא זוכרים. שילדים נוטים לשכוח. ילד לא שוכח מהסיבה הכי ברורה שגוף של ילדים לא בנוי ליחסי מין, נקודה!!! לפיכך לא ניתן לשכוח!!!

תביאי כוס ספרייט דיאט בכוס גבוהה עם הרבה קרח ונסגור עניין. תגובה לעניין. אולם הסטת הזעם אל האמא הפאסיבית שלא תיקח אחריות ותסיר את משא האשמה מעל כתפיו של האב שהיה אמור להיות אבא במלוא מובן המילה. הרבה מדי גברים משתמטים בטענה שהם רק גברים ומה כבר אפשר לצפות מהם? זו תופעה חברתית אני מפגר רגשית כי אני גבר אני לא שולט בדחפים שלי כי יש לי איבר מין חיצוני נכון האמא הכחישה אבל האבא תקף. והערה אחרונה לא רק הגוף שלה גם הנפש שלה לא בשלה ולא בנויה לקשר מיני. המין בגיל הזה הוא כולו דמיונות ופנטזיות סקרנות ועוררות גופנית שמוגבלת לאיבר עצמו ולא לאינטגרציה המלאה שנגזלה ממנה כעת אולי עד לסוף ימיה.

סליחה.. התנצלות... הוא כל הזמן התנצל אחרי כל פעם אחרי כל סטירה אחרי כל מכה אחרי כל "זיון" אחרי כל דבר הוא התנצל הוא ביקש סליחה הוא הנמיך את הקול לקול של כלב אומלל מאוהב עם עיניים מסכנות כאלה שמבקשות רחמים עיניים שלפני שניה יכלו להרוג אותי רק דרך המבט הוא תמיד הביא פרחים אחרי כל פעם הוא יהיה מביא זר ורדים אדומים כאלה שיכפרו על צלקות הנפש הוא תמיד היה מחבק ולפעמים גם מזיל דמעות... הוא אמר שהכל מאהבה... אחרי שנה הפרחים נעלמו הדמעות היו רק שלי המבט לא התחלף הוא נשאר קר כקרח הוא לא התנצל רק אני התנצלתי על קיומי.... סליחות... הכל מאהבה 9 שנות אהבה....

כשאשה מוכה אומרת לי אני לא סולחת לעצמי שנשארתי איתו כל כך הרבה זמן... לא מבינה היום איך הייתי שם במקום ההוא למה נתתי לקורבנות שלי להמשך? למה ספגתי וספגתי? עוד שנה ועוד שנה? איך נתתי לעצמי להתדרדר ככה.... זה מקום של הבראה של החלמה בדרך לתובנה בינתיים אחרי הזעם על התוקף בא הכעס על עצמי שאיפשרתי פגיעה נוספת ונוספת ונוספת... ואולי על הכעס הזה יותר קשה להתגבר...

אני מוכנה ומזומנה לכך שהפוגעים יתנצלו בפני כאשר הם ישובים במרומי הגרדום... ואני אהיה במרומי האולימפוס, תחת גפני ותחת תאנתי. ולא בעוניי ותעניתי. כל עוד לא יחולו התנאים הקובעים הללו, אין סליחה וכפרה במצע של המטריצה שלי.

הסליחה בלי תהליך של העצמה של הנפגעת היא מהשפה ולחוץ. קודם שיהיה שינוי ממשי במאזן הכוח בינינו. נתחיל בזה שהפוגע יתבייש ולא הנפגעת. כרגע הבושה היא של הקורבנות. סליחה? למי לסלוח? רק לו? או לכל המערך החברתי שמגבה אותו?

לכל אחיותי לכאב, לכל מי שניגזלו ממנה ילדות ונעורים, נשיות ויכולת לדבר. כמה צער ותחושות של פיספוס החיים, מביאה איתה הפגיעה בגוף, כמה אנרגיות מבוזבזות בניסיון נואש להכחיש שזה קרה לי. שנים, שנים סגרתי את המפלצת רוחשת החיים הזאת בנסיונות נואשים לברוח ממנה לא קרה לי כלום!!! אני מדמיינת אני חולמת אני שקרנית ויום אחד נגמר לי הכח והמפלצת הזאת רוחשת החיים יצאה מתוך החבית שלה וקראה לי להתמודד מולה התחננתי שתניח לי והיא בשלה, אין לי כח למולה אבל היא עקשנית. איך מתמודדים עם מראות, ריחות,קולות? ובעיקר איך מתמודדים עם כאב שמסרב להרפות? ולמה אני בוכה עכשיו? האם גם אחרי כל כך הרבה שנים עדיין בוכים?

הגעת למקום הנכון. ואני מאמינה כי בעיתוי הנכון והנבון. טוב מאוחר מלא כלום. ולבטח כאשר לא מעבדים חוויה בזמנה ובעיתה היא כלבת הר געש חבוי שלבסוף לא שוקט על שמריו..ומתפרץ בעוצמה עצומה ואיומה. הכל לגיטימי. את מוזמנת לשפוך ולהשתפך, לשתף ולהשתתף- בקצב שלך. שלך. שדה ניר.

ל שדה ניר תודה על התגובה. אני מאמינה שיגיע היום בו הכאב ידעך בינתים אני בוכה, אני בוכה את הילדות שלא היתה לי, אני בוכה את הנעורים שלא היו לי, אני בוכה את הזוגיות הדפוקה ממנה ברחתי בכוחות אחרונים . בעצם מה אני בוכה? מה זה יעזור לי?

מה שצריך לשמוע ולהשמיע הם לא הפרטים. מה שמכאיב הוא השבר. על השבר צריך לדבר. על הריק, על החלל, על הפיצול על הכוח להלחם שהולך ואוזל. על הצורך להסתיר מהעולם שלא רוצה לראות. על הנפגעות שנפשן מצולקת ועייפה. על חוסר היכולת שלהן לשמוח ולחיות כמו אנשים שלמים שלא חמסו את גופן ונפשן. על החיפוש המטריף וחוסר המנוחה ותחושת האין כלום אין אף מקום אין אזניים קשובות ולבבות פתוחים כשצריך להכיל צער רותח. על ההצפות המרעילות פעם אחר פעם. על חומת השתיקה וההכחשה העצמית שיום אחד נסדקת ודברים כבר לעולם לא יהיו כמו שהיו צריכים להיות. על איך שאף פוגע לא יבקש מחילה. לא משנה אם הפוגעים הם נפגעים בעצמם. העיוורון מכה בכולנו. אני מנסה לפתוח את העיניים בכוח ולא בטוחה שגם אני לא כזאת. לפחות אני מנסה, שואלת את השאלות. לא מציקה עם התובנות שלי. אבל כאן, אולי ראוי להגיד.לא יודעת מה אני רוצה בעצם. הולכת להצטנף מחדש.

שתהיה שבת של נחמה. העלית שאלות של רצון לקשר רצון לתקשר לקבל הבנה תמיכה התייחסות....שלא תמיד מקבלים... מזכיר לי את הסיפור של צ'כוב מועקה שבו העגלון שבנו מת מסתובב כל היום מסיע אנשים בעגלתו ואין מי שיקשיב לו כולם פוטרים אותו ואת אסונו באדישות לבסוף הוא פורק את כאבו ויגונו באוזני סוסו. סיפור מדהים. נראה לי שלכלול את כל העולם בחבילה אחת זו טעות של הכללה. יש כאלו שיותר קרובים ויכולים לדעת יותר פרטים ולתת יותר תמיכה ויש כאלו שאין בהם יכולת דמיון ויכולת אמפטיה והתשובות שלהם לקוניות ברמה של קלישאה וזה כמובן אומר שהם לא הכתובת הנכונה לשפוך באוזניהם את הלב. חייבת לומר שגם אני סובלת מבדידות שמובילה אותי ליצור. דרך היצירה אני מבטאת את החלקים היותר מורכבים שלי ואז כמובן יש את הסוגיה של תגובות הקהל... וגם שם יש תגובות שאני המומה לשמוע..ויש תגובות לא צפויות שמעוררות אותי לחשוב ולהסתכל מחדש ויש תגובות שזה מאד נדיר שהן ממש ממש בול. לאחרונה התנתקתי מקבוצה של אנשים יוצרים שידעה להגיב כמו שצריך ואני מצרה על כך. ניתקתי את עצמי ממקור של כוח ושל חיים שהקלו על הבדידות שלי. שולחת לך חיבוק. אל תתביישי במי ובמה שאת ובביוגרפיה שלך. היא לא את הביוגרפיה שלך....היא העבר שלך. תיצרי ממנו תשאבי ממנו חומרים לביטוי אבל אל תזדהי איתו. חושבת שאם הקורבנות הניצולות השורדות של גלוי עריות ואונס היו פחות מתביישות והיו מציגות את עצמן ככאלו בפורומים שונים היה קל יותר לכולנו במאבק שלנו להסרת הסטיגמה מהקורבנות והעברתה לכתפיים הנכונות. בכל פעם אני מופתעת מחדש לפגוש עוד ועוד נשים שבאות לספר לי חברות וותיקות נשים שאני מכירה מוועדי הורים של הגן ובית הספר נשים חזקות מדהימות יפות שלובשות באופן קבע מסכה. כאילו מגוננות על החברה הכללית מפני הידיעה שהפשעים האלו מבוצעים בכל מקום וכל הזמן. ובמה יש לך להתבייש? באמת? במה?

מרגש לשמוע שאת יוצרת ויוצרת ובכך מפוררת את גלדי הבדידות. מה את יוצרת בזעת-אפיים, כפיים, ידיים ומלאי של חומרים מציפים וטעונים מן הנפש? את אדם מדהים. מודל לחיקוי בעיני. הביני למדו אותנו להחריש. לחשות. להתבייש בגופנו. במה שאנחנו. בצל של עצמנו. פתחנו את מיומנות ההסתרה וההכחשה וההדחקה עד לכדי אומנות! הוסיפו לנו חטא על פשע.!!!! הכריחו אותנו להטמין הכל ולהאמין כי האות קלון שהתרגש עלינו כרעם ביום בהיר, בא כביכול כתוצאה מכך שהמטנו את השואה על עצמנו, במו ידנו. כתוצאה מחולשתנו. (והקרקע הושמטה מתחת רגלנו). מהיותנו פחות נשיות. פחות מחוסנות וחסינות. מסכנות. ובא מישהו שגאל אותנו מגיא יסורנו, תומתנו וטימטומנו.... קשה להפטר במחי יד מעבותות וחותמות המוטבעות ומוטמעות בנו משחר ילדותנו. הסרת עבותות הקליפות אינה דבר של מה בכך....אינה דבר טריוויאלי. הקושי האמיתי להיות לוליאליות לעצמנו. ולהחליט לפתוח הכל. לבעוט במוסכמות. לטרוף את הקלפים. ולא להיות שפנפנות שפנות ניסיון שעדיין מושלים בנו האובדים המעבידים, הרשעים הארורים, שלטון ללא מיצרים... וזהו תהליך נוקב. מחפיר. שהחברה עדיין לא בשלה לפתיחות שלנו. היא חוששת להדבק. זרועה בארס הסטיגמטיות ובעצם הורסת את הסיכוי לתיקון החוויות הנוראיות....ובכך סותמת את הגולל על כל ניסיון כן שלנו להפוך את הפתיחות- ללגיטימית. ומונעת מנפגעות תקיפה מינית את הזכות להשתחרר מ"הקורבנות" שבתוכן ולמצות את הדין עם המפגע. ולערב את כל הרשויות הנוגעות בדבר- למיגור התופעה שכבר מזמן הפכה למכה בקנה מידה מפלצתי. החיים מורכבים מידי. ולא פלא שאנו לעיתים רבות מרימות ידיים ופוכרות אותן ביאוש. סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש:- נהמתי מעומק הלב. מעמקות הכאב.

שבת של אור ואהבה. ושביב של תקווה. קורטוב של נחמה. תבול בקמצוץ של נדבה. אוהבת וכואבת. שדה ניר.

תודה..אני רואה שגם את ערה בשעות כאלה... דמעה

אמא... בואי הבת של גוססת בואי לכאן איחזי בי חזק.. הבטיחי שהכל יעבור הבטיחי שלא יכאב אמא בואי תנטעי בי תקווה וכוח.. החיים אוזלים לי בין האצבעות ואין כבר כוחות להילחם מלחמות אבודות אמא בואי שימרי עלי בבקשה.. השקי אותי במים אני נובלת... אמא בואי בבקשה אני גוססת כאן... אני זועקת בקולות חלושים אחרונים מתחננת על נפשי בואי בבקשה... העולם הופך כבד עלי מידי אמא.. בבקשה

תכתבי לה מכתבים שאת זקוקה לה תאשימי אותה שהיא לא רואה תתחנני שהיא תיהיה פה תשנאי אותה על הבועה שלה... ועכשיו תסתכלי לאמת בעיניים היא רואה היא שומעת ואת צורחת בתגובה שהיא פראנואידית היא מנסה ומתקשרת שוב ושוב ואת צורחת שהיא קרציה היא שואלת בעדינות את אומרת שהכל נפלא תאשימי אותה תכעסי עליה אבל אם תיהי מציאותית להאשים ולכעוס את יכולה רק על עצמך...

כל כך רוצה להתקשר אליה ולהגיד לה שאני לא באמת בעבודה ושרע עכשיו יותר מתמיד ושצריכה אותה ושאני רוצה שהיא תבוא ותחבק חזק חזק בזמן שמתפרק לי הלב מבפנים.. אבל גם אם היא תבוא היא לא תדע להיות איתי כמו שרוצה וצריכה.. אז נשארת לבד... :-(

לא יכולה יותר..לא יכולה יותר..... דמעה מוותרת

תחזיקי מעמד. אני אתך, דמעה. שדה ניר

אם אני אמות זאת תיהיה המתת חסד.. כמה אדם יכול לסבול? כמה? ולמה?

היום , כמו בכל פעם שהעולם שלי מתפרק בעוצמות כאלה אני רוצה אותך כאן איתי מחבק חזק בידים האיתניות האלו מחבק אותי חזק כשאני בוכה וצורחת ומשתוללת מרים אותי ולא מרפה אני מרביצה לך לעצמי ואתה מחבק.. היום הייתי צריכה אותך ובכיתי ואתה לא באת היום רציתי להצטרף אלייך אתה חסר לי... ה' עדי כמה אתה חסר לי

אולי אפשר להבין עולמה של מפלצת? הן רכושו. נקודה. והן כל הנשים ששיתפו איתו פעולה...לא יודעת פה נגמרות לי המילים. תגידו לבד. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3106102,00.html

הייתי בטוחה כי עסקינן בסיפור פיקציוני או טלנובלה בדיונית......... בשום פנים ואופן זה לא מתקבל על הדעת. כל הפגמים והפיגומים מאוכלסים בערפד אחד? אכן לא יפלא שהוא אוהב את בני אומנותו (הערפדים). יצור אנוש הוא אינו!. ואיך הכת המשפחתית לענפיה, ספיחיה ובית אבותיה קיבלה בהכנעה את הגזירה המרה? ולא עצרה את הטרור בשלב כלשהוא? איך יתכן כי היא לא קראה עליו תיגר והסגירה אותו לרשויות? ואיך יעלה על הדעת, כלל, לסגוד לאדם חולני שכזה שאיבד כל צלם אנוש? כל שכן צלם אלוה. קורטוב של קדושה הנזקף למנהיגים רוחנים, הדורי פנים. משכמם ומעלה. שרחוק הוא מאצטלתם- ת"ק פרסה על ת"ק פרסה. כרחוק מזרח וממערב. ממש סיפור מבית היוצר של המערב הפרוע. כדוגמת הקניבעלים אוכלי האדם. האומנם הסיפור אותנטי? ולא תבול בקונספירציות וספקולציות?? זמן ניכר לא הזדעזעתי מסיפור כמו בסיפור יוצא הדופן הלזה שמוציא כל בר דעת מדעתו ושלוותו. ופשוט מוציא מהכלים!

אין לי מילים.. רק בחילה נוראית...

בעולם ההפוך שבו הקודים הפוכים אהבה היא מילה גסה והשליטה והכוח הם ההישג הנכסף. היכולת להרגיש לתת להענות לרצות להיות בקשר משמעה פחד וכאב היכולת להתנתק לשקר להעמיד פנים וללבוש מסכות היא המקום הבטוח... להיות עם פני פוקר כמו הבוקר במערבונים לבנות חומות במקום להגיד אני אוהבת אותך על כל המשמעות הנלווית לאמירה כזו לחשוף את הלב הרועד כמו שכתב לורקה כמו צפרדעון עם מנדולינה בפינה... כמה אומץ כמה יופי וכמה יכולת ריפוי יש בתודעה האוהבת לעומת התודעה שעומדת על המשמר. שיהיה ערב מלא מגע אהבה געגוע וכמיהה. אפשר להתבייש בהרבה דברים אבל לא באהבה. אתמול התפתח דיון מרתק האם לב שבור עדיף על העדר סיפור אהבה שנגמר? מצאתי את עצמי מנסה להסביר שגם מלב שבור לומדים גדילה ולא מאבדים את היכולת לאהוב היא כמו שריר שמפתחים או לא נכון שיש מי שנסגר ומשתבלל אולם זה לפרק זמן של התאוששות כי ההרגשה הנהדרת של עצם היכולת לאהוב גבר או אשה ילד או בעל חי או אפילו קיפוד או עציץ... עצם היכולת להגיב גורמת גדילה. מומלץ בהקשר הזה לקרוא את אריך פרום אמנות האהבה.

צידדו גדולים ודגולים ממני. ואכן רק מקו השבר ניתן לחבר את הקווים. בשבר אנו זוכים לגדילה, להעצמה, לעוצמה. אנו זוכים במתנה מופלאה של לימוד ואיחוי השברים במו ידנו. ואני חווה זאת בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי. ואינני מתהוללת חוגרת כמפתחת! נקודת השבירה מזמנת לנו את נקודת המפנה. את נקודת המוצא לדרך חדשה.

היכולת להחלים ולהתאושש משברון לב שכל אדם חווה אי פעם בחייו. חושבת שרוב האנשים חוו אהבה נכזבת קשר שלא עלה יפה פירוק של בית וציפיות שהיו ומוצאים אהבה חדשה אחרי שנים מסתכלים אחורה ואומרים וואוו איזה מזל שהקשר ההוא נגמר הוא היה לא מתאים. ואם הייתי נשארת בו לא הייתי מוצאת את הקשר הנוכחי שהוא בא ממקום של בשלות ובגרות והפקת לקחים . יש הרבה סיפורים של סיבוב שני ושלישי לדעתי היכולת לאהוב להתמסר לתת אמון לחשוף פגיעות מלמדת על בגרות רגשית. כל היתר תירוצים שנותנים לפחד למשול בכיפה. מעניין שאלו שנשלטים בבחירות שלהם על ידי פחדים וזהירויות והגנות ובושה מזמינים אליהם אנשים לא מתאימים עבורם. בסופו של דבר הבחירה בזוגיות שבאה ממקום אותנטי היא הבחירה הנכונה. לאותו זמן ומקום. לאותו שלב התפתחותי. כשממצים אותו עוברים הלאה ולפעמים גם הזוגיות ההיא נגמרת. וזה בסדר לא להתקע...

"לא בא ממשפחה מאושרת שכולם רק מחייכים לא בא מבית אוהב שכולם תמיד תומכים לא בא ממקום גדול וחשוב ... בא מכאב, בא מכאב ולכאב יום אחד אשוב" דמעה

מצטערת שאני לא אופטימית..מצטערת שאני מכניסה לפורום אווירה שחורה...הנה כמה שיעורים כאובים שלמדתי בזמן האחרון ובכלל...אין לסמוך עם אף אחד..אף פעם ובשום מצב..ותמיד תמיד עדיף לשתוק...אסור להאמין במילים יפות כי הכל מתגלה בסופו של דבר כשקר...ותמיד עדיף לשתוק..אסור לצפות לדברים טובים כי תמיד באה אכזבה..ותמיד עדיף לשתוק...אסור להתפתות ולהוריד מסכות..גם אם נדמה שנמצאים במקום בטוח..כי אין מקומות בטוחים..הכל אשליה..וכן..הכי הכי חשוב לשתוק...ואני..שלא לומדת לשתוק רק נפגעת שוב ושוב ושוב..עד זוב דם... דמעה

אני חושבת שלא למדנו בזמן איך לחיות. וכשגדולים זה קשה ללמוד לבד את מה שהגדולים היו צריכים ללמד. וקשה בלי מערכות התמיכה שיש לאנשים ממשפחות בריאות ודווקא אנחנו צריכות יותר מכולם. ואולי כשמסתכלים היטב על מה שאנחנו עושות בחיים שלנו יש לנו יותר יכולות ולא פחות?

http://www.luminous-landscape.com/images/Bright-Angel-Point-Rainbow1.jpg

פה ושם . מה שלומך ?

לכתם דימעה ילדונת ןעוד אלה שמישתתפוץ בפורם ומיתחלקות עם הקשה מיכול.... אני קוראת כימעט כול יום את הפורם ובוחנת את המילים את הכאב את הועצמות והטלטלות הקשות שעוברות עלכם כן גם אני הייתי שם שנים מטופלת ועדין בטיפול אני לא רוצה להשמע פלצני ומיתנשא לא שאני בסוף אבל אני בעמצא מקווה מקווה ליקראת הסוף יש תנודות כול הזמן יש זמנים שיותר ויש זמנים שפחות הרגישות לאנשים מסביב היא בבחינה שללכת בלי עור על הגוף וכמובן הזיכרונות הקשים של אב שעשה שמות בנשמה התמימה שלי ולמרות הכול החלטתי לעשות פסק זמן אני נוסעת לאטליה לשבוע חלום חיי טוסקנה {למי שלא ראה את הסרט חובה תחת שמי טוסקנה} עושה פסק זמן מהכול מהטיפול מהילדים מבעלי מכולם כולם מגיע לי אתמול הלכתי עם חברה ליד הים ככ נהנהתי מהים מהריח מאנשים שעברו שם ככה סתם אז לכולם כולם תעלו מעלה גם עם המחיר הוא שבירת ציפורנים תאמינו לי הנוף מלמעלה ניראה יותר טוב מאשר בתחתית מחבקת את כולכם להרבה כוח להיות ולחיות טוב מגיע לכם......ממני בלי שם

שתהיה לך חופשה נהדרת בטוסקנה הרבה בריאות ויכולת להנות ולשמוח לאהוב ולגעת. שוב תודה.

אסור לי לספר מי אני באמת. אסור לי לחשוף את עצמי כי אם ידעו אני אחבל בעתיד המקצועי שלי. אסור לספר יותר מדי לילדות. אסור לדבר על הדברים האלו עם חברות כי זה מפחיד. החברות אוהבות את זאת שקוראת ספרים, שיש לה סטייל, שנלחמת, שיש לה חוש הומור מדליק גם אם הרבה פעמים הוא שחור ומעוות. (אולי לפעמים אפילו חושבים שאני לא רגישה לכאב של אחרים?). לא יכולה לקרא יותר מדי בפורומים. לא יכולה ראות איך יש מקומות שגם פורומים הם מנוף לכוחנות ולפגיעה בנפגעות. ויש ימים של שינה רצופה, של אין כוח לעמוד על הרגליים, של ערפול חושים, של כאב, של לא להבין איך הפוגעים של פעם עדיין מוצאים את המילים הכי חומציות כמו אז. לפחות הידיים הארוכות שלהם כבר לא יגעו בי. פוחדת לעמוד על שלי ועושה את זה, לפעמים לא מבינה איך. כל כך פוחדת שירימו את המסך, כל כך רוצה לחיות בעולם שבו לא צריך להסתתר. כל כך רוצה ולו רק אדם אחד שיהיה כשצריך אותו, שידאג, שינחם, שלא יברח כי אי אפשר לשמוע את הכאב של אז ועכשיו מדבר.

אין לך מושג עד כמה אני מזדהה עם מה שכתבת...לא יכולה לפרט אבל תדעי שאת לגמרי לא לבד עם התחושות דמעה

פיה יקרה כמה שאני מזדהה עם כל מה שנאמר כאן, כמה כח צריך כדי להסתיר כאב כל כך לא אנושי בעוצמתו. רק מי שבאמת חוותה כאב ברמות כאלו באמת יכולה להזדהות עם התחושות שלך. הם כל-כך אני.

אהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

סוף סוף המחשב תוקן. תיכף מכינה קפה ויושבת לקרוא את מה שכתבתן. מי רוצה גם? כמה סוכר? והנה קישור שעשוי להיות טריגר טרי טרי על הפסיקה של בית המשפט לגבי האנס הסדרתי מחיפה. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3104663,00.html

((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((אופיר)))))))))))))))))))))))))))) דמעה

אז מה את שותה ? תה צמחים הולך? ומה שלומך ? ספרי. האם קל יותר? האם קשה יותר? עם המטפלת? עם הילדות? מה מתוכנן לחופש הגדול? תקופה מורטת עצבים לכל הדעות שיכולה גם להיות נהדרת תלוי איך נערכים לקראתה..

ולא בסדר גודל של סדרתי? כי אם בפוטנציה לכך?

אנס סדרתי הוא זה שהספיק יותר מי שאנס פעם אחת יאנוס שוב בייחוד אם הוא לא מבין שמה שהוא קורא לו סקס הוא בעצם כפיה... הולכת לקפל כביסה ולהרגע עד שהתינוק לא יילך לישון אין סיכוי לעשות סדר בסלון וגם לא לשתות כוס קפה בשקט הוא מתעקש לטעום גם ויורק לי לתוך הכוס ורק תנסי להגיד לו לא... שמחה לשמוע ממך שדה יקרה ספרי לי מה שלומך? מה שלום הדג ההוא? עדיין מצליחה לעמוד בפרידה או שהגעגוע היה רב מנשוא? ותכיני לי קפה ננסה להתגנב פה ושם....

אומנם החלטתי להפסיק לכתוב כאן לזמן מה, אבל לא יכולה להתאפק חייבת לברך אותך על כך שחזרת ולהגיד לך שאני כל כך שמחה לראות אותך כאן :) היית ממש, ממש חסרה... ואני שותה נס עם כפית אחת של סוכר, בבקשה :) העוגיות עלי...

מחמם לב הנס מוכן ואני פורשת לישון אחרי הרצאה בנושא תרומת הפמניזם לטיפול בנפגעות גלוי עריות היה מעניין לגלות כמה המובן מאליו הוא כל כך קשה להשגה בחברה פאטריאכלית אפילו הבסיסי ביותר להקשיב ולתת אמון במטופלות לא היה עד שהפמניסטיות לא נכנסו לתמונה. שלא לדבר על האיסור לקיים יחסי מין עם מטופלות.... הולכת לקרוא ספר מתח על חוקרת מקרי מוות אמריקאית דר סקראפטה מכירות את הדמות הספרותית המרתקת הזו? בזמן האחרון יש די הרבה דמויות נשיות חזקות בתחום ספרות המתח. סוף סוף יש עם מה להזדהות. זוכרת את עצמי כילדה צופה מדי פעם בסצנות האקשן של סרטי המתח של פעם הגברים נלחמים הטוב עם הרע והיא עומדת בצד או מכסימום צווחת וכילדה הייתי מתרגזת תני לו עם האגרטל...למה היא לא מכה גם? ותודה לאל שהיום יש סרטים עם אנג'לינה ג'ולי אמה תורמן. לילה טוב.

מרגישה אייך הבית שהיה לי במקום העבודה הולך ומתפרק,בית משפחה שיצרנו המנהל ואנחנו,בית עם אוזן קשבת,עם אכפתיות,עם הבנה,עם אחווה,ועכשיו כל הקירות מתפרקים נהיו שם סדקים, לבנה אחרי לבנה נופלת,האוירה עכשיו היא של אי וודאות,המנהל עכשיו בחופשה מאולצת ומרגישים אנרגיות שלילייות הוא חסר לכולנו, וזה משפיע על כולנו נהיו חזית מאוחדת אבל יש אוירה של נאחזים באויר כל יום שעובר לוקח כמות משעון הזמן, המתח תחושת החוסר אונים,ההרגשה שהנה ואולי עוד מעט נתפזר כולם כל אחד ילך למקום אחר, ואני לא רוצה ללכת,אני לא רוצה לעזוב שם,אני לא רוצה שזה יתפרק,אני לא רוצה להפרד עד שמצאתי מקום שאני מרגישה בו בית הוא הולך ונעלם, התחושה שלי קשה,לאבד שוב,ללכת למקום אחר לא מוכר,כמו עיר זרה בשבילי,ללמוד עבודה אחרת,אנשים חדשים, לא רוצה את כל זה,רוצה שהמצב יחזור לפני הבלאגן,לפני שהכל התחיל לקרוס לא רוצה לחפש מקום אחר, כל יום שעובר מגביר את החיסרון את הגעגוע את הקשר המיוחד שלנו איתו,כולם עם הראש באדמה,מנסים לעבור עוד יום, היום יש לי מרכז הערכה ואני לא רוצה ללכת,לא רוצה לעזוב שם,רוצה לשמר את הרגע רוצה להחזיר את מחוגי הזמן לא מאמינה שהמקום כבר לא יהיה כמו פעם,לא מאמינה שיש אנשים מגעילים בעולם הזה לא מאמינה? בטח שאני מאמינה עברתי הרבה כאלה התחושה עכשיו שכאילו אנחנו בלב ים על אוניה טובעת אין יבשה אין ידים מושטות נטושים זאת המילה נטושים קשה לי עכשיו קשה לי לחשוב שהבית שהיה לי כבר לא יהיה אותו בית,נפער בו בור ענק,ששום דבר לא יכסה אותו, משבר האמון

אור מלטף שבר ענן ודמות נשכחת בעשן אור מנצנץ קול בהמון ילדה בוכה ילדה בוכה מרוב שאון בית חם, בית חם ילדה רוצה רק בית חם בית חם, בית חם להיות איתך בבית חם אתה מכה בי זיכרונות וצחוק מוזר של עלבונות ילדות רחוקה בין סמטאות ועיניך אלה תמיד בורחות יד מושטת לעזרה ורק אתה כצל עובר בית חם הוא הנפש מחסה לנשמה אל תהרוס תן לה לגשת תן לה כוח בנשמה... בית חם, בית חם...

http://www.ynet.co.il/PicServer2/03072003/340879/14181_s.jpg

אני יושבת בחושך ועוצמת עיניים ומנסה לא לשמוע איך הסכין קורא לי מהמגירה. תחתכי הוא לוחש לי, תחתכי ותרגישי טוב יותר. אני מנסה להלחם בתשוקה הזאת לחתוך, מנסה לא לוותר על השליטה אבל שוב נכנעת לדחף הזה להכאיב לעצמי, שוב קמה לסכין ושוב חותכת ונושמת לרווחה כי הכאב הבלתי נסבל נעשה פתאום מעורפל. אני יודעת שזה לא פתרון, אני יודעת שזה חייב להפסק וישנן תקופות בהן אני לא חותכת בכלל אבל זה תמיד חוזר.

עם הכאב הנפשי הבלתי נסבל. הייתי יכולה להציע לך הרבה הצעות אולם מעדיפה לשלוח חיבוק במקום.

לא ידוע, נאחזת באויר ואת?

אני שוב זכיתי לראות את הזריחה...אני כל פעם תוהה מחדש כמה שעות אפשר להיות ערים עד שנופלים מהרגלים...עד שנשברים סופית....:( דמעה

כמו הפסקת סיגריה, רק קצת יותר ארוכה...

בהפסקת סיגריה הולכים לעשן סיגריה אז בהפסקת כתיבה צריכים ללכת לכתוב אז זה ההפך הגמור...

אני רוצה את אמא שלי..ולא אכפת לי שהיא לא רצתה אותי..ולא אכפת לי שאמא אחת זרקה אותי ואמא שניה נטשה אותי...לא אכפת לי שהיא לא ידעה לחבק..או ללטף..או לנשק..או לכסות אותי בלילה..לא אכפת לי שהיא בכלל לא הייתה אמא...לא אכפת לי מכלום אני רוצה את אמא שלי..פה..עכשיו..לידי....אני רוצה את אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא לא יכולה יותר עם הכאב הזה..עם החסך הזה...לא רוצה לחיות ככה יותר לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא רוצהההההההההההההההההההההההההה דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי דמעה קטנה מאוד

דמעה יקרה. אם את מוצאת זמן וכוחות לקרוא הייתי מפנה אותך לקרוא שני ספרים נהדרים בנות ללא אם של הופ אידלמן ואמי ואני של ננסי פריידי נכון שקריאת ספר היא לא תחליף לנוכחות הורית חמה ותומכת. נקווה שהנוכחות שלך פה בפורום מקלה. אגב הרבה פותרות את הבעיה בכך שאנחנו הופכות לאמהות בעצמנו או על ידי הפיכת בנותינו למקור לתמיכה נשיית אמהית וחלק פונות לקבוצות העצמה של נשים אפילו חוג ציור על משי של ויצו משרת לעיתים את המטרה הזו...

לדמעה הקטנה דמעות קטנות הופכות במשך הזמן לנהר אדיר של כאב שוטף מכף רגל ועד ראש. גם אני רוצה אמא שאין לי שמעולם לא היתה, אבל אין לי אשליות לקבל אותה יותר אמא זה משהו שנולדים איתו. מתוך הכאב הנורא, מתוך החסך האימהי הנורא שלי, ילדי זוכים היום לקבל אמא נהדרת לא בחומריות שאין לי, אלא באהבה בקבלה שלהם ללא תנאי, האהבה שאני מקבלת מהילדים המדהימים שלי כואבת לי לפעמים, היא מראה לי מה היה חסר לי כל השנים, אבל גם מפצה אותי על החסכים. אני מאחלת לך אהבה גדולה ואמיתית לא חשוב ממי, העיקר שתהיה זאת אהבת אמת

איך זה שבשניות הבועה מתנפצת ומשהו חודר את האטימות ושוב כאב ושוב דמעות ושוב.. ולי אין כוח לשוב הזה... וכבר היה טוב.. אז למה זה חייב להיגמר?

יקרה מכירה את השיר של שלמה ארצי? "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר"...אני מכירה ויודעת כמה קשה שמרגישים סוף סוף שהנה הגיע משהו טוב ופתאום זה מתנפץ..מכירה גם את חוסר הכוח להתמודד שוב עם הכאב המוכר אבל אם היה כבר טוב אז יש תקוה ששוב היה טוב..לא? לפחות את כבר יודעת שיש סיכוי לאור בתוך הבור השחור... שולחת חיבוק דמעה

בנערה שקטה ונאיבית שהתחברה לנערה שדירדרה אותה לסמים לסקס,לפשע,ולפציעה עצמית היו קטעים שהיפנטו אותי ממש ביחוד הפציעה העצמית,הרגשתי צורך לעשות את זה והתאפקתי לו לחתוך, הרגשתי שזאת אני, אני הילדה "התמימה" שאבא והאח עברו עליה,אני הילדה "התמימה" שריציתי את כולם, רציתי להיות שם בסרט בלי גבולות, בלי מעצורים,לבעוט בהכל,כולל בעצמי,להיות חצופה לעשן,להזדיין,לא להרגישששששששששששששששששששששש לחתוך עכשיו אני נסערת,אני הילדה של הזעם,אני הילדה של האש,אני הילדה של המכות רוצה להתנתקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקקק לחתוךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך להתנתק להכניס מכות עד שירד לי דםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם ואני שותקת ורק בפנים הכל סוער,ואני שותקת,ואני שותקת, דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי

שאחרי שהתגלה הכל האמא של הילדה התקרבה אליה וניסתה לחבק אותה והיא השתוללה ולא נתנה לה לחבק ואז האמא הרימה את השרולים של החולצה וראתה את כל החתכים שהילדה חתכה את עצמה ונישקה אותם ותפסה אותה וחיבקה חזק והילדה בכתה ובכתה ובכתה והיא המשיכה לךהחזיק אותה , עד שנרגעה זה הקטע שגרם לי געגוע לאמא שאין לי, גם אני רוצה לבכות להשתולל ולבכות ושיחבקו אותי ושלא יתרחקו ממני גם שאני משתוללת גם שאני בועטת רק שיחבקו

אני זוכרת שראיתי תסרט הרגשתי הרבה דברים חלק מהם היו ההזדהות זה סרט שלא ניתן להישאר אדישים כלפיו. אבל המקום שהכי כאב לי היה לראות את עצמי בילדה ולהצטער על זה להצטער על המקום הזה שהרשתי לעצמי אז והיום לבעוט בהכל ולברוח ... אולי הגיע הזמן להפסיק לברוח.? מה את אומרת כתם? שיהיה שבוע טוב

בלי שמזמינים,ככה פתאום הדברים קופצים. גם לך שבוע טוב שיהיה

ראיתי עכשיו סרט בטלוויזיה על אישה שמסרה את בנה לאימץ והיא מספרת שלא נתנו לה אפילו לחבק אותו פעם אחת לפני שנפרדה ממנו וזה עורר אצלי כאב כל כך מציף..כנארה גם האמא שילדה אותי לא חיבקה אותי אפילו חיבוק אחד לפני שקרעו אותי ממנה ובלי לדעת איך ולמה אני מתגעגעת כל כך לחיבוק הראשוני..האימהי הזה...מתגעגעת עד כאב...לא מפסיקה כבר חצי שעה לבכות...איזה עצב תהומי דמעה

דמעה יקרה, מה שלומך עכשיו? הסרטים האלה... תמיד יש בהם משהו טריגרי, מציף... אולי בגלל זה כמעט הפסקתי לראות טלוויזיה

לכן את מתגעגעת אליו,החיבוק החיבור הראשון בין אמא לילדה,לכן החסך כל כך חזק לכן התחושה היא כל כך חזקה,של בור עצום שנפער,של רעב בלתי פוסק,של צמאון לאמא

וזה לא מהבחירה שלי זה מצב שקורה עכשיו ובמקום לעשות חושבים ולהדק את החגורה כי אני על קרקע נשמטת והמצב לא ברור קיבלתי סעיף נסעתי לעיר שכנה וקניתי אומנם בתשלומים דברים לא בסכומי עתק אבל בסכום שכרגע אני צריכה לחסוך כל שקל אולי פיצוי אולי תסכול אבל מרגישה עכשיו שאני עוד יותר שונאת את עצמי, ועוד יותר בא לי להבלע ועכשיו בא לי לזרוק את מה שקניתי מרגישה כמו ילדה שרוצה לשבור לחתיכות את כל הצעצועים שלה לקחת פטיש ולנפץ הכל.

כתם יקרה את לא מטומטמת..אני כל כך מכירה את המקום זה..שמרגישים ריקנות תהומית מבפנים ומנסים למלות את זה איכשהו..אפילו בקניות..כי החסך מרגיש כל כך בלתי נסבל שמחפשים דרך להרגיש פחות ריקה....מכירה את זה מעצמי... מחבקת דמעה

ולכן הלכתי לקנות לצאת מהבית,וזה עלה לי במחיר,ועכשיו מרגישה שאני עוד פעם רוצה לפגוע בעצמי,אז לקחתי כוס מזכוכית וניפצתי על הרצפה בשיא הכעס והזעם ורציתי לחתוך אבל התאפקתי עכשיו יש כאן זכוכיות שאני צריכה לנקות בזהירות לאסוף בידים לא להחתך אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה בא לי לצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

כתם יקרה גם אני בתקופה לא קלה במקום העבודה שלי. כך שמאד מבינה את הצורך בלחסוך כל שקל וגם אני מתפתית וחוטאת ואחר כך שואלת את עצמי נו באמת...בשביל מה הייתי צריכה את זה?... נסי לתכנן את הקניות שלך זו העצה שלי. לך ולעצמי. אתמול הלכתי לחנות יד שניה לקנות בגדים לכל המשפחה בחו"ל די נפוץ לקנות בחנויות יד שניה מי אמר שרשתות המוניות של אופנה לא אישית הן הדבר הנכון? אוהבת לחטט בשוק הפשפשים מקום קסום בעיניי...אם כי גם הוא כבר לא זול...בייחוד חפצים שמהגרים מביאים או מלפני שנות דור...חברה שלי לועגת לי שאני חסידת אופנת הסבתות... כתם מתוקה איזה כייף זה לקנות? תהני מזה תתחדשי ותשמחי כבר קנית? תהני. תתענגי. לא כל דבר כייפי וחוויה טובה צריך לנפץ... ולגבי מקום העבודה מקווה שהכול יסתדר ושתקבלי אפילו קידום והעלאה. מי יודע? הגלגל מסתובב...

שמחה לבקר דרך מחשב של חברה אולי בסוף השבוע הזה יתוקן המכשף שלי סוף סוף ואוכל להיות אתכן. בינתיים ד"ש חמה ואיחולי סוף שבוע קל ונטול טריגרים. מביאה ציטוט מתוך השחף ...עליך להוסיף ולעמול למצוא את עצמך, מעט יותר מדי יום, לגלות את פלטשר השחף האמיתי , החופשי מכבלים, הוא יהיה מדריכך. עליך להבינו וללמדו....

אופיר מחכה לשובך דמעה

" כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא ואין בעולם מי שיאהב אותך כמו אמא רק אמא שלך" http://www.wtv-zone.com/MacAttack/Masks/bloodtear.gif דמעה

לאמא ואבא ה"יקרים" והמתים שלי אימצתם ילדה קטנה וחסרת אונים...אימצתם אותה כי חשבתם שזה מה שיחזק את הנישואין שלכם..ואולי אימצתם אותה כי הייתם משועממים וחיפשתם משחק חדש..יצור חדש לשחק בו...לא הייתם אמורים להיות הורים...את אמא היית שבירה עד מאוד...את סבלת עד שלא יכולת יותר ואז את נטשת..עזבת ילדה בת 5 עם אבא שידעת שהוא לא אמור להיות אבא..הלכת..חיכיתי שתחזרי כי לא ידעתי איך לנשום בלעדיך אבל לא חזרת...הייתי בת 12 כשהחלטת שאת כבר לא רוצה לחיות וירית לעצמך כדור אחד בודד וקטלנו לראש...זאת אהבה של אמא???? השארת אחריך ילדה עצובה..ילדה פגועה..צעצוע של אבא..צעצוע של הסביבה..טרף קל לכל הסוטים..כל הסוטות...השארת ילדה עם אבא..עם אבא שפגע..פגע בכל דרך אפשרית...אבא ככה מתנהגים?????אבא שיקרת לי..אמרת לי שאמא עזבה בגללי...אמרת לי שאתה תשמור עלי...ככה שומרים על ילדה קטנה????? למה אתם לא נשארים בקבר שלכם הורים "יקרים" שלי? למה אתם מתעקשים לא להניח לי? למה אני חייבת לחלום אתכם שוב ושוב ושוב?????? דמעה עצובה

קראתי... מבינה שהחלומות מטרידים...מעלים שאלות בלתי פתורות... גם אני כשאני שומעת את השיר הזה אני מרימה גבה...

כתם יקרה אני איתך.... דמעה

אשתדל להגיע אם המחשב יתוקן בינתיים אעדכן שהשתתפתי ביום עיון ששמו: לא עוד סודות ירוקים - פגיעה מינית בקיבוצים היו הרצאות מעלפות ומאלפות עדויות אישיות שהיו קשות לנשים ולגבר שהשתתפו והעידו אך גם הביאו הקלה רבה . האפשרות לדבר בפני קבל ולנפץ את קשר השתיקה המרעילה עשה להם טוב. היתה שם מחנכת שלא הבחינה בפגיעה שקמה והכתה על חטא איך יכול להיות שלא שמתי לב? עשרים וארבע שעות הייתי עם הקבוצה זה היה בתקופת הלינה המשותפת איך לא ידעתי? והיתה שם אמא של נפגעת שאביה החורג אנס אותה שנים בילדותה אחרי שהדוד שלה אנס אותה כשהדבר יצא היא גרשה את התוקף והאמא הזו מול הכאב של הבת קמה וקראה גם היא שהגילוי הרס אותה כאמא מת בה חלק באותו רגע ולמרות שמאד הבנתי את הכאב של האמא הזו אפשר היה לראות שהבת על הבמה זזה באי נוחות במקום להתייחס לכאב ולפגיעה שלה האמא הזו שמה את עצמה במרכז... ואולי זה שמאפיין אותה כאמא בכלל... מעבר לכך הועבר מידע רבבנושאהפגיעה בקיבוצים. לא נעשתה שום סטטיסטיקה מסודרת בענין. אולם ברור שהתופעה רווחת הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב.

לפני כמה דקות אבא שלי סיפר לי שסבתא שלי נפתרה היום ואפילו עכשיו אני לא מצליחה לבכות איזה פעמיים הרגשתי שהדמעות עומדות לי בגרון אבל תוך שניה זה עבר ואין דמאות

הייתי עכשיו כמה שעות עם אבא, מתוכם שעתיים ישבנו רק שנינו ודיברנו. ופתאום נזכרתי שחוץ מכל הרגשות השליליים שלי כלפיו (שרק אותם הייתי מסוגלת להרגיש בחודשים האחרונים) אני גם אוהבת אותו, באמת אוהבת... פתאום לא היה לי קשה להישאר איתו לבד, פתאום לא נכנסתי לחרדה ולא נגעלתי מזה שהוא שתה, פתאום הוא היה קרוב, קרוב מאוד, אולי הכי קרוב בעולם... יכולתי להיות שם איתו ובישבילו. עם הכאב שלו, עם הזיכרונות שלו... עם אבא שלי...

היכולת הלזאת לשחרר את החסימות והעכבות הנפשיות בלי להותיר משקעים ועקבות, פשוט הקסימה אותי. שמחה למענך. שדה ניר. אגב אורחא: איך צלחת לבצע הפרדה בין תחושת הנועם והחמימות האבהית לתחושת הקבס וההקאה הפומבית? בשל מעשיו הנלוזים והזולים בעברך?

ואני בוכה... בוכה כמעט בלי דמעות... בוכה בעיקר בלב... והלילה לאט לאט הופך לבוקר ואני לא רוצה ללכת לישון לא יודעת למה אולי רוצה להיות עוד קצת עם סבתא שלי במחשבות

יש אור בחוץ והציפורים מצייצות... ופתאום הדמעות זולגות מעצמן...

מצטערת ומשתתפת באבלך וכאבך... רוצה לספר לנו על הקשר איתה? אבא חלש, כואב, אבא שחוזר להיות ילד שזקוק לאמא... זה לא משנה הגיל... זה לא משנה מה עבר איתה... הכאב שלו.... הכאב שלך... העצב שלו... הנזקקות שלו... אולי המיסו את הרגשות הקשים... ונתנו מקום לחוש את אותה אהבה... אהבה לאבא ... אהבה טבעית שקיימת לצד רגשות נוספים איתך... שמרי על על עצמך!!!!! אידה

אם תרצי לספר לנו קצת על סבתך? על האדם שהיתה..על הקשר איתה..על סיפור חייה... לגבי הקשר עם התוקף יכולה להבין את המקום של לנחם ולחזק ולהיות שם עבורו אולם עדיין אני נדהמת מהנורמליזציה של התופעה. מצאתי תמונה ישנה שבה אחותי ביחד עם עוד בני משפחה מצולמת ביחד עם הדוד שתקף אותה מינית היא כבת שלושים בתמונה הזו ואני מסתכלת ולא מאמינה מה מעטה הנורמליות של התוקף? הוא בתצלום מחייך...מתחבק... ואני מהצד שואלת למה הוא לא בכלא? אבל ברור לי שהאהבה הכה טבעית לדמות האב לפעמים גוברת. ואולי זה הכאב האמיתי שלו היה מאפשר לך להיות ילדה רגילה בבית רגיל היתה כל האהבה הזו זורמת בלי מעצור ועם גבולות. לא הילדה צריכה לשים את הגבולות המבוגר אמור לעשות כן מתוך אהבתו ושמירתו אותה ועליה. שוב משתתפת בצערך.

על תגובותיכן, על תמיכתכן ועל הצעתכן לשתף בקשר לסבתא שלי אבל לא, אני לא מסוגלת לפחות לא בשלב זה

,מרגישה שהקרקע מתחילה לרעוד לי מתחת לרגלים,מרגישה שנגמרים לי הכוחות,לא יכולה לסבול את החוץ,את האנשים, לא יכולה לסבול את עצמי, לא מסוגלת ללכת לעבודה אפילו,אין לי כוח לדבר,להרגיש, להבין, רוצה לברוח רחוק רחוק רחוק לעוף ולעוף ולעוף עד שאני אצנח באפיסת כוחות ואתאדה.

זה הכאב, זה המגע... בכל חיטוט אבוד במסדרון הזמן בתוך מבוך סבוך של איך ושל היכן בתוך שתיקה, בתוך דיבור בתוך אמת, בתוך סיפור אדם ברוך, אדם ארור זו מסיכה, זה האיפור

כתם יקרה ספרי לנו מה שלומך היום...? האם הצלחת לטעון את הסוללה היום ולו במעט? ומה עשית למען הטעינה? מקווה שקצת יותר טוב אידה

מתברר שבתחום ניצול מיני ספקטרום העברות והנפגעים ריב משחשבתי. http://video.msn.co.il/video/default.aspx?g=20269c8c-26ba-4470-b2e6-4e797024a0ab

ואם תרצה ספר לנו מעט אודותיך מה הביא אותך אל הפורום הספציפי הזה? האם אתה או מי ממקורבייך יודע להעיד על הפגיעה ממקור ראשון? תמשיך לעודד ולהביא מידע חשוב ומועיל וסליחה אם פספסתי את סיפורך בימים שנעדרתי...

ומכל הפורומים הכי רציתי להגיע מהר ולהתחבר אליכן להודיע שהמחשב שלנו בתיקון באופן פתאומי נפל כל התכנית הייתי עמוסה בנסיעות ובעבודה ולא הגעתי למחשב אחר צר לי כל כך על ההעדרות הממושכת. מבטיחה לפצות אתכן. נתחיל בחיבוקים?

רוצה לישון..לעצום עיניים ולישון..בלי לחלום..בלי לזכור..בלי לפחד..בלי להתגעגע..בלי לבכות..ואולי..אם רק אפשר..בלי להתעורר יותר...שהלילה הקריר והחשוך ימשך לנצח...שלא יגיע השחר עם השמש וציוץ הציפורים..מי צריך את זה??? רוצה רק לישון ולישון..הלוואי ויכולתי.. http://photos8.flickr.com/6949343_24821f3d22_m.jpg דמעה

אוי כמה המילים האלה מוכרות לי... עד כאב!!!!!!! האם יתכן שיבוא יום ולא נחזור עליהן יותר לעולם?!

לישון... מה המשמעות? לנוח? להרגע... לשכוח.. להיות בחלום מתוק... להרגיש טוב לקום מחדש.. עם כוחות מחודשים... מאחלת לכן שתוכלו לאפשר זאת לעצמכן אידה

לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר לא יכולה יותר דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי דמעה

http://liquidgraphyx.com/134%20-%20RD%20Surrender.jpg דמעה

צובט בלב. מבעית ממש. זכרי אך מתוך אימת האופל מגיח לו ורד האופל. מתוך הסומא הגדולה מנצנצת לה קרן של אורה. ואך בחושך הגדול ניתן להעריך אל נכון הבזק של אור. אבוקה של חיים. כי נר אלוהים נשמת אדם. יותר עמוק לא ניתן לרדת ולרדות בך. ובכך שאני משדלת אני משתדלת להתחזק ולהאמין בכך בעצמי. ולחזק עצמותי הדוות. תחזיקי מעמד, יקירה.

זה קורה יש ללכת ללכת שום דבר לא ידוע לא שנה לא שבוע יש לנוע לנוע ולחשוב שהייתי יכול... ואת יכולה. אני מאמינה בך.

וכלוקת PTSD לא התמודתי בהצלחה עם כל הכרוך בכך. אוזלת היד שלי למול נאקת וזעקת הילד. למול שוועתו זיעזע לי את כל אמות הסיפים. הזניקה לרף המקסימלי והקטסטרופלי את לבל הסעיפים. תוך כדי ההליך, בחדר ההתאוששות נאלצו לטפל אף בי. שצף קצף. הר געש. סכר שנפרץ. זאת אני בכבודי ובעצמי. הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! היום הוא שוחרר משהות בחדר אישפוז. ואנה אני באה?!!

אין לי מילים כרגע..אני אחרי לילה לבן כמעט ובכמה דקות שכן עצמתי עיניים הייתי רדופת סיוטים נוראיים..רק רציתי שתדעי שקראתי ואני איתך תחזיקי מעמד דמעה

אני מאד מעריכה את העידוד שלך. ומעודדת אותך בהיזון לצורך איזון. תחזיקי מעמד. אני אתך.

איזה ניתוח הוא עבר? הבת שלי עברה ניתוחי כפתורים זוכרת את זה כטראומה יותר גדולה מהלידות שעברתי... כשהילדים שלנו במצוקה אנחנו עוברים את התהליך איתם. ועוד לעבור את זה לבד. בלי הדג ההוא... איחולי החלמה מהירה לך ולילד. אני בטוחה שהניתוח יקל את מצבו ויסייע לו מעתה והלאה.

אז אני בבית.. כל הדרך היו לי פרפרים בבטן ואחרי שעות של נסיעה מעיקה הגעתי.. בשלט כניסה לעיר התחלתי לבכות בכי מעורב במליון תחושות אז אני פה וחיבוקים ונשיקות עם המשפחה הריח הזה של הבית האויר הכי צלול שיש רק כשאין לך אויר כזה אתה לומד להבין כמה האויר של הצפון שונה כאן זה הבית אין ספק בכלל ואחרי שהתמקמתי ואכלתי אני אצא להסתובב קצת sweet home sweet

תהני מהבית הכי הרבה שאת יכולה :) שיהיה לך בהצלחה שם!

ומה שנשאר לומר... ברוכים הבאים לגיהנום.....

מה עושים כשהוא פה למטה? והדלת נעולה.. אבל הוא פה למטה ואין אף אחד בבית? מה עושים בשהלב דופק מהר מהר מהר וחלק בתוכך אומר לך ללכת כי עדיף שכבר יגמר וזהו וחלק בך זועק שפיות ולא מאפשר לך לקום מהכסא.. והתריסים מוגפים והידיים רועדות והריאות לא מספיקות לנשום בקצב הטירוף שהאויר נכנס... מה עושים כשאת יודעת מה המחיר? ומה עושים כשאת לא יודעת מאיפה לשאוב את הכוח להתנגד ומה עושים כשהוא פה למטה בדלת.. והאויר נגמר בריאות...

לא פותחים את הדלת! לא נענים לקריאות שלו! מותק,את לא לבד! אני נמצאת בצד השני של הקו,למען השם תעזרי בי,בנו! די,מספיק לפחד,לסבול,לרעוד... מספיקתעזרי לי לעזור לך! בבקשה ממך!!!!!!

מילה פשוטה כמו בית ההורים... האם את גרה בבית משלך כיום? ומי התוקף?סליחה על השאלה...את לא חייבת לענות. דוד? שכן? קרוב אחר? ושאלה אחרונה. מבינה שמאד קשה עם המפגשים איתו עם זה שהוא מסתובב כתרנגול מוגן על ידי קשר השתיקה... והאשמה והבושה הפחד והכאב נשארים אצלך. האם שקלת הגשת תלונה במשטרה? אם כן נסי להסתייע במתנדבת מרכז סיוע טלפון 1202 שתלווה אותך בכל ההליך המשטרתי והמשפטי הלא קל והלא פשוט.. ועם זאת, אולי במקום שאת תהיי מאחורי סורג ובריח ומוטב שהוא יהיה במקום הזה...

איזה כיף לי היום ישנתי 3 שעות, כי נרדמתי רק ב-5 בבוקר למרות שלקחתי כדור שינה ועכשיו אני אמורה ליפול על המיטה ולהירדם אבל לא... גם עם כדור שינה אני שוב לא נרדמת ומחר אני צריכה לקום ב-6 בבוקר וללכת לעבודה אז לקחתי כדור שינה שני ומה, זה יעזור? ואם לא? מה, לקחת כדור שלישי? איך אני אהיה מסוגלת לתפקד בעבודה אם לא אשן גם הלילה? אני לא מצליחה להבין את זה - איך הגוף שלי מצליח להתגבר על כדורי השינה בכזאת כלות? אנשים אחרים מספרים לי שחצי ואפילו רבע כדור מפיל אותם תוך דקות ספורות... ואני לוקחת כדורי שינה חזקים... וכאילו כלום!!! אני אפילו לא מרגישה מתושתשת...

מנסיון אני יודעת שכשהגוף מתנגד לשינה אף כדור לא מצליח להרדים ואת חוסמת תשינה שלך תעשי מקלחת תשכבי בסלון תראי טלויזיה תשתי משהו חם ותני לכדור להשפיע עלייך. אם את לוקחת כדור וממשיכה בפיעלות שלך הוא לא עובד אבל אם תקחי ותכנסי למיטה זה יעזור יותר.. מקווה שתצליחי לישון

ברור שאני נכנסת למיטה כשאני לוקחת את הכדור, אלא בשביל מה לקחתי אותו?..

איך את מרגישה? מה החלטת בקשר לחזרה הביתה? אני צריכה ממך טובה קטנה... בבקשה, תלמדי אותי לבכות! איך את עושה את זה? רע לי בטירוף ואני אפילו לא מסוגלת לבכות...

"אנני בוכה אפעם אנני תינוק בכיין אז למה אמא למה זולגות הדמעות מעצמן.." לא יודעת איך בוכים כזה בא זה בא לבד.... שלוחת חיבוק

הוא אמר לי לשתוק אז שתקתי ואם דיברתי קיבלתי מכות הוא אמר לא לבכות אז בכיתי בשקט ואם שמע שוב קיבלתי מכות. הוא אמר תספרי הרי לא יאמינו וכשסיפרתי נטרקו הדלתות מטפלות פסיכולוגים יועצות לא האמינו לי רק לו האמינו תמיד והוא כל הזמן אמר לי לשתוק ובסופו של דבר הבנתי שהוא צודק ואין טעם לדבר או לספר או לשתף למה שכחתי איך לשתוק??????????????????. דמעה

סערה גועשת בתוכי..רק רוצה לצרוחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח דייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1 דמעה צורחת

מזדהה עד כלות כל הרוחות וכל הכוחות!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מתי לצרותנו די?!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! תחזיקי מעמד. אחותך לצרה הצרורה.

איזה כיף לי..עוד מעט תגיע הזריחה..מי צריך לישון בכלל?????????? דמעה

"השעון מצלצל עוד שעה אלה שחלמו איתי על חופש ושירים זאת שאהבה אותי, כולם עכשיו שונאים כל אחד החליט לברוח גם הציפורים והלילה שמיים שחורים סביב ביתי חומה סוגרת כבר כמה שעות צליל שרשראות מתכת מנבא רעות כאן הזמן עצר מלכת שוב באות דמעות לו יכולתי עכשיו לא לראות" יהודה פוליקר דמעה

אני צריכה לשבת עם החברות שלי על שני סמינריונים ואין לי מושג איך אני עושה את זה!!!!!!!!! רע לי מאוד... אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על הלימודים, על האפשרות של לשבת ולהתרכז ולחשוב... אני לא יודעת מה לעשות!!!!!!!! והבעיה היא שאני לא רואה סוף למה שעובר עלי עכשיו אז אני לא יכולה להגיד להן שנדחה בשבוע עד שאני ארגיש קצת יותר טוב, כי אני לא מרגישה שזה אפשרי שבעוד שבוע אני ארגיש יותר טוב... אז זה לא יתן לי שום דבר אם אני אבקש מהן לדחות את זה קצת...

שחף מה קורה איתך? למה כל כך רע עכשיו? קרה משהו שהקפיץ את ההרגשה הזאת? דמעה

זה לא דווקא עכשיו, זאת כבר תקופה של כמה שבועות שהמצב הולך ומחמיר... זה כתוצאה של צירוף של כל מיני דברים, הצפות מכל מיני כיוונים...

הבוקר הזה נפתח עם 2 שירים שחוזרים ברפיט.. ניגודים שמשתוללים בתוכי... : : : : : : לקום וללכת, לא לראות, ובטח לא לבכות לרוץ, להתעייף, אסור לחשוב, אף פעם לא לטעות לשתות ולעשן, לשתוק הרבה או סתם לומר שטויות. להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך. לשבור ולנפץ בלי לתרץ, ובלי לתת תשובות לטעום את הכאב בלי לפחד, אפילו להנות לרצוח את הרגש, לכבות את כל האהבות. לברוח ולשכוח להעלם להרדם להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך. המכשפות / להתעורר בבוקר ולשנוא את עצמך ::::: ומנגד: Every day is so wonderful And suddenly, i saw debris Now AND then, I get insecure From all the pain, I'm so ashamed I am beautiful no matter what they say Words can't bring me down I am beautiful in every single way Yes, words can't bring me down So don't you bring me down today To all your friends, you're delirious So consumed in all your doom Trying hard to fill the emptiness The piece is gone left the puzzle undone That's the way it is You are beautiful no matter what they say Words can't bring you down You are beautiful in every single way Yes, words can't bring you down Don't you bring me down today... No matter what we do (no matter what we do) No matter what they say (no matter what they say) When the sun is shining through Then the clouds won't stay And everywhere we go (everywhere we go) The sun won't always shine (sun won't always shine) But tomorrow will find a way All the other times 'cause we are beautiful no matter what they say Yes, words won't bring us down, oh no We are beautiful in every single way Yes, words can't bring us down Don't you bring me down today Don't you bring me down today Don't you bring me down today אוף בלאגןןןןןן....

בא לי לפתוח הודעה חדשה ובא לי לכתוב ובא לי לכתוב על עצמי ובא לי לבכות ובא לי לצחוק ובא לי ללכת רחוק רחוק ובא לי להגיע קרוב קרוב ובא לי לשבת ולחבק את מי שאוהבת ובא לי לבעוט בכל מי שמתקרב ובא לי לאהוב את המחלה כמו פעם בתמימות שבה ובא לי להרוג אותה ולא להשאיר בה סימני חיים בתוכי ובא לי לרדת במשקל עד אין סוף ובא לי להסתכל במראה ולאהוב את מה שרואה בלי שיעניין אותי המספר ובא לי לקפוץ מהחלון עכשיו כי הדרך לדלת רחוקה ובא לי לעוף ובא לי לרקוד ובא לי ללכת ובא לי לחזור הבייתה ובא לי להישאר לבד ובא לי אבא . אז מה שהוא לא קיים?! בא לי! ובא לי את אמא ובא לי רעש ובא לי שקט ובא לי.. אז מה זה עוזר לי?!

דיי זהו אני נכנעת אני מוותרת אני רוצה הבייתה לא אכפת לי מהתופת של שם אני רוצה הבייתה ולא אכפת לי שאני נשמעת כמו ילדה קטנה אני רוצה לחזור לחדר שלי לחברים שלי למשפחה שלי אני רוצה לחזור למקום שלי בעולם אני רוצה לשכב על הדשא בחצר ולהשתזף עם החברים ושהארנב שלי ירוץ בניינו אני רוצה לעשן ולשמוע את אמא צועקת שאני מעשנת יותר מידי אני רוצה ללכת ברחוב ולהכיר את כולם אני רוצה ללכת לפארק שלנו ולעשן שם את החיים שלי אני רוצה לשבת ולהשתכר עד כלות ולרקוד עד הבוקר ושהשכנים יזמינו משטרה אני רוצה לשבת על החלון ולדבר עם כל החברים שגרים חלון מולי אני רוצה לקום ושהאוכל יהיה מוכן אני רוצה ללכת לישון כשכולם אומרים לילה טוב אחד לשני אני רוצה לשבת עם אחותי עד הבוקר ולצחוק אני רוצה להעיר אותה באמצע הלילה כי יש לי ג'וק אני רוצה את הבית שלי את העיר שלי אני רוצה לעזוב פה הכל ולחזור לשם אין לי כוחות נכנעתי נשברתי אני לא יכולה לחיות רחוק לחיות בריק הזה לא אכפת לי לי להיפגע.. שם החיים שלי לא פה.. אני לא גדולה אני לא חזקה אני לא מסוגלת אני לא עצמאית אני לא...

היי, קראתי את דברייך. אני אשמח אם תשלחי לי הודעה למייל יש לי כמה דברים לומר- [email protected]

משיר של להקת אוונסנס... I’m so sick of speaking words that no one understands I can hear you when you whisper But you can’t even hear me screaming דמעה

"אני כל כך חולה מלדבר מילים שאיש לא מבין אני יכולה לשמוע כשאתה לוחש אבל אתה אפילו לא מסוגל לשמוע כשאני צורחת" וואו משפט בהחלט חזק.. אנחנו כאן כדי לשמוע גם את הצעקות אבל גם את הלחישות.. מי את מרגישה שלא שומע אותך? שבוע טוב...

ואולי לא שומעים אותי צורחת כי אני צורחת כל כך בשקט... דמעה

נכון להיום? ולא לשגר אותו לתעודתו? האם דברים שיוצאים מן הלב דרכם יהא להכנס אל פח האשפה? ולא אל הלב- מקור הכאב? סל הקליטה והשיקום ביקום? מזדהה איתך עד כלות.... ואנא השיבי לי בהקדם האפשרי.