סיפור חיים שנגמר אחרי כמעט שנה. חן היא מוציאה לאור

הסיפור נכתב בהשראת סיפור חייו של אדם הקרוב לכותב. כל קשר בין סיפור חיים זה למקרה של כל אדם אחר מקרי בהחלט!!! אני מודע לכך שסיפורים של אנשים שחלו בלוקמיה דומים מאד לסיפור זה. מצטער מראש יום שישי בבוקר, עומדת במטבח, הטלפון בכיס מצלצל, מוציאה אותו, אחותי מהצד השני, " הלו? היי מה המצב?... סתם בבית, בדרך להכין קפה... לא למה?..." מתיישבת, "מה קרה?!... נו מה קרה??" לאחר כמה שניות מנתקת את הטלפון, לא מגיבה לכלום, יורדת מהכיסא, מתיישבת על הרצפה, העיניים מתמלאות בדמעות. איך הוא?! אבא לילד שעוד לא בן שנתיים?! איך? אדם שהתחתן לפני כמעט חמש שנים? למה דווקא הוא?! הכול נגמר בתוך פחות משנה. זה התחיל מלילה אחד, הוא הרגיש כאבים חזקים בבטן, היא עלתה לאוטו, השאירה את הילד אצל אמא שלה, והסיעה אותו לבית החולים. הוא עבר בדיקות, כל-כך הרבה בדיקות. אשפזו אותו, אמרו שיש לו בעיה בקיבה. הוא היה מאושפז, והיא הייתה איתו כל רגע, עזבה את העבודה, עברה למשרה מלאה במחלקה בבית החולים ליד המיטה שלו לא זזה משם אלא רק כדי לראות את הילד שלהם, תינוק קטנטן, עוד לא בן שנה, שכבר הבין שמשהו קורה, אבא לא בבית, אמא עייפה, סבתא איתו כל היום, הילדים תמיד מבינים מה קורה. לאחר שלושה שבועות של אשפוז הגיעה בשורה נוספת, הנוראה מכל, הוא, מנהל עסק, חולה, יש לו גידול ממאיר, יש לו סרטן, סרטן במערכת העיכול! היא נשברה, איך אפשר להמשיך ככה? אבל במהירות היא התעשתה, יש להם ילד שהיא צריכה להיות חזקה בשבילו, היא רצתה שהכול סביבו יהיה טוב. הרופאים החליטו שצריך להעביר אותו לבית חולים אחר, עם מחלקת אונקולוגית מפותחת, שבה יהיו לו כל האמצעים והנוחיות. הוא עבר לשם, והיא איתו, לא זזה מהמיטה שלו. יוצאת להיות עם הילד, וחוזרת חזרה, לא עוזבת אותו לבד. עם הזמן הגיע יום ההולדת של הילד, והוא לא יכול לצאת ליום ההולדת של הבן שלו בגן. זו הייתה יום הולדת שמחה ועצובה גם יחד, לילד נתנו הרגשה שהכול בסדר, אבל כל הנוכחים בכו מבפנים. גם לאחר יום ההולדת היא עזבה הכול, ונסעה לבית החולים לספר לו איך היה, להיות איתו. יום אחד הרופאים הגיעו וביקשו לדבר איתה, היא יצאה איתם, חושבת שהם הולכים לספר לה שהגידול נעלם, שהוא מבריא. אבל הם אמרו בדיוק את ההפך, המצב מתדרדר, הגידול הוא לא במעיים. יש לו לוקמיה, סרטן הדם, הוא חייב תרומת מח עצם. כולם עברו בדיקות, אחותונמצאה מתאימה, נקבע היום שבו תתבצע ההעברה. כולם היו במתח. שניהם נכנסו, הרופאים ביצעו את ההעברה. כולם היו מאושרים, בטוחים שזהו, עכשיו הוא יחלים. עכשיו זה עניין של זמן, נשאר רק לחכות. הוא היה בבידוד עד שידעו מה קורה. את הזמן הזה הם עברו בלחץ ובחרדה. לאחר כמה ימים הרופאים הגיעו עם ההודעה. המצב מתדרדר, עושים הכול כדי שהוא יחיה, כדי לייצב אותו, אבל לא מצליחים, היא נכנסה אליו, אבל לאחר כמה שניות יצאה בוכה, מאז כל מפגש שלה עם הבן שלהם נגמר בבכי, היא סבלה, הגבר שהיא אוהבת, שהתחתנה איתו לפני קצת יותר משנתיים בסך-הכול, סובל, מתדרדר, נגמר בידיים של הרופאים, והיא לא יכולה לעשות כלום. הזמן עף, כל יום עבר כמו שניות. יום אחד היא הגיעה אל בית החולים, הרופאים לא נתנו לה להיכנס אליו.היו הרבה אנשים אצלו בחדר, בודקים אותו, מזריקים לו כל מיני דברים. היא עומדת בחוץ עם ההורים שלה, הם לא מבינים מה קורה. כל דקה מאותו רגע נראתה כמו נצח והיא עומדת בחוץ, רוצה לדעת מה איתו, מה קרה. לאחר כמה שעות יוצא רופא, הוא מבשר להם את הבשורה הכי נוראה שיש, צריך ללכת להיפרד, זה עומד להיגמר. זאת הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, הוא היה חיוור, מחובר להמון חוטים ומכונות. היא החזיקה לו את היד, אמרה לו כמה שהיא אוהבת אותו. זה היה ברור שהיא לא תוכל להיפרד ממנו ככה סתם, אמרה לו להתראות ויצאה מהחדר, מנסה להיות חזקה. תוך שניות היא נשברה, המוניטור צורח שאין יותר דופק. הוא מת! הרופא נתן לה כדור הרגעה, ההורים שלה לקחו אותה הביתה. בבוקר אמא שלה הביאה את הילד לגן, והלכה להתחיל בהכנות של הלוויה. אחרי שעה הגננת מתקשרת אליי. אני עומדת במטבח בדרך להכין קפה. הטלפון מצלצל היא מבקשת ממני לשבת ומודיעה לי " הוא נפטר!"

שלום קודם כל משתתפת בצערכם. הסיפור גרם לי לבכות ולהזכר בתקופה שהתנדבתי עם ילדים חולי סרטן וגרמתם לי להמשיך להתנדב תודה ושוב משתתפת בצערכם