מצוקה קשה

אני בת 32. סובלת מחרדות מאז הצבא בערך שהחמירו מאד עם מחלתה ופטירתה של אמי. אני מטופלת במשך שנים בתרופות וגם בשיחות. יש תקופות טובות יותר ויש תקופות טובות פחות. החרדות באות לידי ביטוי בעיקר בימים ארוכים של חרדה ומתח מאד מאד גבוהים וכמו שזה בא כך זה הולך. משום מה תרופות מהסוג של וליום, ואבן, קלונקס וקסאנקס לא משפיעות עלי בכלל. כנראה הסבילות שלי לסוג הזה מאד גבוהה וגם מינון גבוה לא עושה לי כלום ולכן בשלב מסוים הבנתי יחד עם הפסיכיאטרית שזה חסר טעם לנטול אותם אפילו בעת מצוקה. בחודשים האחרונים תקפו אותי כמה פעמים חרדות וגם דיכאון (עד אז רק חרדות) ובשבוע האחרון, אולי בעקבות וירוס שתקף אותי והלחיץ אותי, אני בדיכאון נוראי שלא ידעתי כמותו, כל הזמן בוכה, בקושי קמה מהמיטה אם כי מצליחה קצת לתפקד, מתגעגעת לאמי עד כאב, מרגישה בדידות ויאוש ועל סף תהום. הדיכאון כשלעצמו מלחיץ אותי מאד כיוון שאני מרגישה נטולת שליטה לחלוטין - לא יודעת מה לעשות, למי לפנות ואיך להקל על עצמי. אין אף כדור שיכול לעזור במצבי SOS. אני סובלת מרמת חרדה גבוהה מאד ואיתה דיכאון כיוון שאני כבר מותשת מכך שחיי נראים כפי שהם נראים - בגלים של חרדות ודיכאון שתוקפים בלי לדעת למה. אני מרגישה שניסיתי הכל - טיפול דינמי במשך שנים, טיפול קוגניטיבי, קבוצה ותרופות מכל סוג אפשרי וכלום! אז איך אפשר לא להתייאש? האם המשמעות של כל זה היא שאלה הם חיי ושאצטרך לסבול את החרדות והדיכאונות? אני כל כך מפחדת מהפעם הבאה, מהתהום הזו ומכך שכל חיי אצטרך לסבול ולהיאבק על חיי. אשמח לקבל עצה, מילה מרגיעה, משהו שיהיה אור באפילה עבורי כרגע. תודה