פורום פסיכולוגיית ילדים

שלום, הייתי שמחה לקבל עצה לגבי שתי התנהגיות, שמוזרות לי, אצל בתי בת ה 3: 1) היא מחזיקה כל ספר/עיתון/תצלום הפוך "על הראש" ומדפדפת כך... כשאני מפנה את תשומת ליבה היא משנה לכוון הנכון. כשאני מכוונת מראש (כשהיא לוקחת ספר) "שימי לב שאת מחזיקה בכוון הנכון" היא בוחרת בכוון הנכון, אבל אם זה תלוי רק בה ובבחירתה היא מחזיקה הפוך. 2) היא מבטאת כמעט את כל הפעלים בבנין "התפעל": "הידברתי" =דיברתי אבא "הישחק" אתי= שיחק איתי "היערבבתי"= עירבבתי ועוד ועוד ... האם יש לתופעות הנ"ל סיבה התפתחותית? האם יש לכך סיבה פיזיולוגית ויש צורך לערב רופא ילדים? תודה, טלי.

טלי, בגילה של בתך עדיין נורמאלי שיהיו לה טעיות בתפיסת כיוונים, זה תקין התפתחותית. המשיכי להעיר לה ולחזק את המודעות שלה לתגובות האוטומטיות שלה. זה ישתפר. לגבי הדיבור- גם כאן, זה עדיין בטווח הנורמה שהמבנה הדקדוקי עדיין לא שגור בפיה ויש טעויות. בכל מקרה, אם את לא שקטה- פני להתייעצות אצל קלינאית תקשורת, שזו מומחיותה. יש קלינאיות תקשורת בקופות החולים ובאופן פרטי. בהצלחה, חלי

שלום, בני בן שנה ושמונה חודשים. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. בסך הכל הוא ילד מקסים, חכם, מאד נח, מעסיק את עצמו באופן מופלא, ילד מלא שמחת חיים, בעל אינטראקציה מצויינת עם ילדים ומבוגרים כאחד. בתחילת אוקטובר הכנסנו אותו לגן (חיכינו חודשיים אחרי הלידה וגם על מנת לפסוח על תקופת החגים שמקוטעת ממילא). עד היום הוא היה בגן כ-5 פעמים. כל פעם לכמה שעות (ללא יותר מ-3 שעות) וכל פעם קראו לנו לקחת אותו כי נראה ש"קשה לו מאד". ביומיים הראשונים אני חייבת לציין שהוא שעט בהתלהבות לתוך הגן והשאיר אותי מאחור.... רק כשבאתי לקחת אותו ירד לו האסימון והוא פרץ בבכי. בפעמים שלאחר מכן הוא כבר בכה כשהשארנו אותו. אני חייבת לציין שעד היום הוא היה בבית עם מטפלת מאד מסורה שהעניקה לו המון חום, אהבה, יחס וגם לימדה אותו המון דברים. אני מרגישה שהמעבר מאד מאד קשה לו! בגן הם לא בעד שנישאר איתו כי זה "מפריע לילדים האחרים שגם להם קשה שההורים שלהם לא נמצאים". אני חושבת על זה שהוא לא מכיר שם אף אחד, בטח לא בשם שלהם ואנחנו גם נעלמים לו והוא בטח מרגיש חרדה אמיתית. בסה"כ בזמן שהותו בגן אומרים לנו שהוא בוכה לסירוגין ורב הזמן הוא רגוע. הוא כמעט לא מדבר עדיין ולכן הוא גם לא יכול להביע מילולית אם קשה לו. הדבר מתבטא רק בהתנהגות שלו שהפכה אותו למאד "דבק" אליי ואל בעלי כשאנחנו בבית (אני כרגע בחופשת לידה ובעלי עובד מהבית). מעבר לזה התחילו התפרצויות בכי ואפילו אם אני מזהה נכון התפרצויות זעם - דבר שמאד לא אופייני לו). אני יודעת שחלק מההתנהגויות האלה הן חלק מהגיל שלו שבו הוא מגלה את האני העצמי שלו ואת העצמאות שלו ובודק יותר גבולות. אבל מעבר לכך אני מרגישה שעובר עליו משהו. אני לא יודעת אם היה נכון להשאיר אותו בבית עם המטפלת לעוד כמה חודשים או שבכל מקרה רצוי שהוא יעבור את טבילת האש הזו אחת ולתמיד. בסה"כ הייתי משוכנעת שהגן יכול לתרום לו, כי הוא ילד מאד חברותי וסקרן ונראה לי בגדול שלטווח הרחוק התוצאה תהיה חיובית. יש לי אפשרות להחזיר אותו הביתה מכיוון שהמטפלת שלנו תטפל גם בתינוקת החדשה ולכן אין לי בעיה להחזיר אותו הביתה לכמה חודשים. שאלותיי הן: 1. האם לדעתך עוד מספר חודשים בבית יקלו על הכניסה לגן בעתיד? 2. כיצד ניתן להקל עליו את הכניסה לגן כמה שאפשר? 3. האם להתעקש עם הגן ללוות אותו בימים הראשונים? 4. כיצד ניתן להתמודד עם ההתנהגויות ה"חריגות" שהופיעו פתאום? (אגב, בהתחלה הוא קיבל את אחותו ממש באבירות, אם אפשר להגיד. אין ספק שהוא קלט שמשהו השתנה אבל לא היו התנהגויות ספציפיות שהביעו קנאה. עכשיו כמובן הכל השתנה ונראה שהקנאה עולה על פני השטח....) ובכלל, כל תובנה ועזרה בנוגע לכניסה לגן תתקבל בברכה. סליחה על אריכות הדברים.... המון תודה! הולה

הולה, אכן נשמע שבנך עובר משבר. צרוף של עומס ומתח נפשי של הולדת אחות וכניסה לגן חדש- שני שינויים גדולים מידי כנראה עבורו. שני השינויים קשורים למקום שלו, שהיה עד כה סוליסטי (מטפלת רק בשבילו, הורים רק בשבילו) ועכשיו הוא צריך להתחלק ולהתאים את עצמו בגן ובבית. זה כנראה יותר מידי בשבילו, והוא מגיב ברגרסיה של חרדה, קשיי פרידה וכל מה שתארת. מה שעוד בולט לי בדבריך זו תגובת הגננות, שמעדיפות שיצא מהגן לטובת הילדים האחרים (וכנראה לטובתן). גם כך לא קל לעזור לילד להסתגל, ואם הגננות לא מרגישות לגמרי מחויבות לתהליך, מנוסות ורוצות לעזור- קטן הסיכוי שאכן תצליחו לכן לדעתי, כדאי להוציא את הילד מהגן הספציפי הזה. לתת לו להרגע תקופה ובינתיים להתחיל לחפש גן חלופי. אולי עם מספר ילדים קטן יותר, ובטוח שאם גננות שמרגישות מחויבות ויכולת להתמודד גם עם ילד שקצת או הרבה קשה לו בהתחלה. אני מדגישה את תפקיד הגננות כי הן השותפות שלך בתהליך, ואם הן לא בענין- חבל על הסבל של הילד, הוא בודאי קולט את חוסר הסובלנות שאולי יש בדרך כלשהי כלפיו. לסיכום- תנו לו להרגע בבית, להסתגל גם לאחותו (זה נושא אחר, וצריך לזכור שהולדת אחות זה לא קל אבל לא בהכרח טראומה), אבל התחילו לחפש גן חדש, ששם יוכל לעבור את ההסתגלות בצורה מוצלחת. בהצלחה, אני כאן אם צריך חלי

הגענו לקושי עם ההתמודדות עם בתנו בת שנתיים ו8 חודשים אנו מעוניינים לקבל יעוץ והכוונה. למי פונים? האם יש צורך בהפניה מרופא הילדים? תודה.

דלית, לקבל יעוץ והכוונה- זו דרך נכונה שיכולה לעזור. הכתובת בשבילכם היא או דרך קופות החולים- ביחידות להתפתחות הילד. לכל קופה יש מבנה אחר ליחידות האלו, ודרכי הפנייה שונות. תבררי דרך רופא הילדים או בקופה. באופן פרטי פנו לפסיכולוגים התפתחותיים שעוסקים בגיל. הם יכולים לסייע. בהצלחה, חלי

שלום רב, יש לי בן, בן שנתיים וחודשיים, נולדה לו אחות קטנה לפני כחודשיים, לפני הלידה הוא התחיל לבקש לשבת בישבנון והיה עושה בעיקר פיפי, לא תמיד קקי. מאז נולדה האחות הוא מבקש לעיתים רחוקות לשבת, אך תמיד מתאפק כשהוא בישבנון ומיד כשקם, לאחר שלא עשה דבר, מבקש להחזיר את הטיטול ועושה מיד בטיטול. מצד אחד איני רוצה לסרב כשמבקש לשבת, כי אולי כן יחליט לעשות, מצד שני אני מרגישה שהוא עושה זאת דוקא. מה את ממליצה לעשות? אודה על תשובתך.

לדעתי, אין סיבה ללחוץ עליו. תני לו להתקדם בתהליך הגמילה בדרך שנראית לו, ואל תיכנסי איתו למאבקי כוח. בו בזמן נסי לדבר איתו- אמרי לו באמפטיה שקל יותר בטיטול כי תמיד עשה... ואחר כך אמרי שאולי ינסה לעשות כשיושב, כי הוא גדול וזה כיף. תשאלי אותו איך הוא אוהב? מה הוא רוצה? גם אם לא ייענה - עצם הדיבור על הנושא חשוב. אל תמהרו, עכשיו חורף, נולדה לו אחות. והוא בשלב שהוא מזגזג בין הדרכים. הוא יגיע לגמילה בקצב שלו ובדרך שלו. לפחות בחודשים הקרובים.. בהצלחה, חלי

שלום יש לי ילד בן 10וחצי שהוא מאוד מפחד מחושך, ומלהישאר בבית לבד,ועוד כמה דברים מהסיגנון הזה.מה עלי לעשות כדאי לעזור לו להתגבר על הפחדים האילה?בתודה

סימה, הגיעו שתי שאלות עם נושא דומה, אבל פעם על ילד בן 10.5 ופעם ילד בן 12. האם שתי השאלות שלך, ויש טעות בגיל? או שאת לא הסימה של הילד בן ה-12? חשוב לי לדעת לפני שאענה... בנוסף, אני זקוקה לעוד מידע על הילד כדי לענות. מה זה 'עוד דברים בסגנון'? איך הוא בשאר תחומי החיים? מה עשיתם בינתיים בנידון? מה הצליח ומה לא? כתבי לי ,ואענה לך בשמחה על שאלתך, חלי

שלום יש לי ילד בן 12 שהוא מאוד מפחד מחושך, ומלהישאר בבית לבד,ועוד כמה דברים מהסיגנון הזה.מה עלי לעשות כדאי לעזור לו להתגבר על הפחדים האילה?בתודה

סימה, הגיעו שתי שאלות עם נושא דומה, אבל פעם על ילד בן 10.5 ופעם ילד בן 12. האם שתי השאלות שלך, ויש טעות בגיל? או שאת לא הסימה של הילד בן ה- 10.5? חשוב לי לדעת לפני שאענה... בנוסף, אני זקוקה לעוד מידע על הילד כדי לענות. מה זה 'עוד דברים בסגנון'? איך הוא בשאר תחומי החיים? מה עשיתם בינתיים בנידון? מה הצליח ומה לא? כתבי לי ,ואענה לך בשמחה על שאלתך, חלי

ערב טוב אני אימצתי תינוק בן 8 חודשים כיום הוא בן שנתיים הוא עדיין לא מדבר מלבד מילים בודדות כמו אבא, קוקו, הבעיה שיש לו פחדים למשל אנחנו בבית ובמידה ואני קוראת לו הוא מאוד נבהל רץ אליי בבהלה ולפעמים גם בוכה אם אני קוראת לבעלי בקול קצת גבוה הוא ניגש אליי מושך אותי וצועק כדי שאני לא אדבר בקול זה מלחיץ אותו כמו כן בחג התארחנו אצל אחותי שהיא מאוד דומה לי הוא ממש פחד ממנה בכה וכל הזמן נצמד אליי. אשמח לקבל עצה

אורית יקרה, אני מבינה את דאגתך. אני לא ממש יודעת מה עבר על בנך עד גיל 8 חודשים, מי ואיך טיפלו בו. יכול להיות שהוא חרד מהרגיל בנושאי פרידה ומעברים בגלל שההתקשרות שלו בגיל הצעיר לא היתה בטוחה מספיק. את קיבלת אותו בגיל 8 חודשים ובטוח נתת לו אהבה ובטחון, אבל ביסודות יש אולי מעט חרדה ואי שקט. לגן הוא אולי מגיב כך גם לקולות של כעס, אינני יודעת מה בעברו מעורר בו חרדה כה גבוהה לכך. מעבר להשערת הסיבות, הוא נשמע חרדתי. חשוב שתרגיעו אותו, בקול שקט, ובמסר ברור, שאתם כאן והכל בסדר. אם תרגישו שהחרדה לא נרגעת, ואתם ממשיכים להיות מודאגים אני ממליצה בחום להתייעץ עם פסיכולוג התפתחותי שיוכל להכנס יותר לדקויות, ולהדריך אתכם. ילד מאומץ דורש תשומת לב מיוחדת והדרכה בצמתים של סימני שאלה יכולה להיות מעולה. בהצלחה, אני כאן אם יש צורך חלי

שלום רב, בני בן 9.5 תלמיד כיתה ד'. לפני כשלושה חודשים עברנו דירה מישוב עירוני לישוב קהילתי.בני היה ילד תוסס עירני ואנרגתי פעיל מאוד ומעורה בחברה. היה עצמאי ביותר .בוגר לבני גילו מקובל בחברה ואף נערץ על ידי בנות.מאידך היה מלוא החופן ולא מעט התנגדויות לגבי גבולות ומשמעת בסיסית . בבית הספר תלמיד טוב ומעלה לעיתים בעיות משמעת ואירגון.לאחר בית הספר היה יוצא לפעילות עניפה אך לא תמיד ובעצם בעיקר הסתודד עם הפחות מוצלחים למרות יכולותיו השיכליות.ההחלטה לעבור לאזור רגוע יותר היתה בעיקר בשל רצוננו למנוע את ההיסחפות אחר גורמים ופיתויים שלילים. בביתנו החדש בית יפה ונעים במקום שלו עם המון פעילויות חינוכיות . הוא החל את השנה בבית ספר חדש יום לימודים ארוך הוא נקלט יפה מאוד הילדים והמורים אוהבים אותו,למרות כל נתוני הפתיחה האידיאליים לפריחתו עושה רושם שהחילד דעך די ממורמר ומדוכא מהמעבר הוא מרבה להתלונן הוא מפחד מכל חרק או נמלה שהוא פוגש ולגבי הכלבים זוהי ממש חרדה. הילד מסרב לצאת ללא ליווי מבוגר כולל לחוגים במרחק של 3 דקות מהבית כל הפעילות במקום היא מרחק הליכה קצר ביותר והוא ממאן לצאת את הבית הוא יושב בבית לאחר שעות בית הספר ובוכה ומקטר למה באנו לגור כאן,הוא מתריס בפני חדשות לבקרים. לשאר בני המשפחה בעלי ואנוכי ושני ילדינו הקטנים בני ה-5.5 ו-3 המעבר חיובי ביותר .שאלתי היא כיצד ילד שעד לפני שלושה חודשים היה עצמאי מול רחובות סואנים ותנועה עניפה הוא ידע להגיע ממקום למקום .והיום הילד מסרב להנות מחייו החדשים הוא מפונק מאוד הוא נמצא בחיק משפחתו לא חסר לו שום דבר לא חומרי ולא ריגשי כל הכלים בידיו והוא לעולם לא מרוצה לא שבע רצון .איך אני מתמודדת עם החרדות שלו והאם הם לא סימפטום למשהו פנימי יותר.אשמח לקבל את חוות דעתך בנושא. תודה מראש. אמא מודאגת. נ.ב לגבי פחדיו מכלבים מהי הגישה הטובה יותר ללוות אותו או לתת לו להתמודד עם הפחד לבד.

לוגי, אני יכולה להבין את התיסכול. לדעתי, הילד מאוד כועס, וכעס מתבטא פעמים רבות בחרדה (זה מנגנון הגנה של השלכה, שהכעס הגדול שלך 'מתהפך' ואתה מפחד שיתקפו אותך) זה ההסבר המרכזי לדעתי,והילד גם מביע כעס גלוי על המעבר. הוא מתוסכל, קשה לו עם השינוי (הולך עם מה שסיפרת שתמיד קשה לו עם גבולות) לדעתי, צריך סבלנות למעבר. לאחרים במשפחה קל יותר, ולו קשה. היו מאוד סבלניים כלפיו, דברו איתו הרבה- הכוונה שתקשיבו ולא כל כך שתסבירו לו איך צריך להתנהג. תנו לו להוציא את רגשותיו. בו בזמן תנו לו גבולות שלא ישתולל. לגבי הכלבים, אתם יכולים קצת ללוות אותו. אבל בו בזמן אתם צריכים לדבר- ספרו לו שהפחד קשור לכעס שלו, שאם תצליחו לסדר את הכעס גם הפחד ירד. אם תראו תוך מספר שבועות שהדברים לא משתפרים לכו ליעוץ פסיכולוגי. זה מאוד יכול לעזור. גם לו וגם בהדרכה לכם. אם תרצי הכוונה לטכניקות דיאלוג - איך להקשיב לו בלי לכעוס ולתת יותר מידי עצות את יכולה לקרא בספר שלי 'בגובה העיניים' את הפרקים המתאימים. בהצלחה, אם תרצי להמשיך להתייעץ אני כאן חלי

ביתי בת שלוש וחצי. ילדה מאוד מפותחת ורבלית ובכלל. מתעניינת בכל הקשור למיניות ושואלת באופן ברור ופתוח וגם מקבלת תשובות בהתאם. אביה ואני גרושים וביננו יחסים טובים. לאחרונה החלה מספרת שבן דודה מצד אביה בן ה- 13 נגע לה בפות. בתחילה סיפרה זאת בוריאציות שונות ולאחרונה החלה מספרת, ביוזמתה, לפחות לי, גרסה אחידה שלתחושתי אינה משתמעת לשני פנים. מספרת בדיוק איך הוא עשה זאת, מספרת שסגר את הדלת וכו'. בתחילה, יש לציין, חשבתי שמדובר בעולמה הדמיוני, אם כי לא המעטתי בערך זה. כיום, אינטואיטיבית, אני חשה שזה נכון, שזה מאוד נכון. אני שוקלת להגיש תלונה נגד הילד. מה לדעתך עלי לעשות? אני מרגישה די חסרת אונים ואני מרגישה שאני מוכנה להקדיש את כל משאבי למטרה זו. שאלה נוספת- אני מעוניינת לקחת אותה לטיפול לשם ונטילציה והוצאת הדברים החוצה. אני מעדיפה טיפול אלטרנטיבי ולאו דווקא טיפול פסיכולוגי. האם טיפול באומנות עשוי לענות על צרכינו? אשמח לתשובה מהירה. תודה.

אור, אני יכולה להבין כמה את דואגת לבתך. החשש מהטרדה מינית יכול להוציא כל הורה מדעתו. לכן חשוב במיוחד שתחשבי בהגיון ובשיקול דעת ראשית, אם אפשרי- חשוב שתדברי עם בעלך לשעבר, אב הילדים. שיגיד את דעתו, שתהיו מתואמים בטיפול בבעיה. שלא יצא שזה את כנגד המשפחה שלו. שנית- לכי לטיפול. צריך להבין למה את רוצה אלטרנטיבי, כי זה פחות כבד? לדעתי צריך מטפל טוב, מנוסה ורגיש. אם את מכירה מטפלת באומנות שלמדה פסיכותרפיה (טיפול) זה בסדר, אם לא- המלצתי החמה לפסיכולוג ילדים. אם תרצי , שתפי אותי בהמשך, חלי

מזה כחצי שנה שאנו מנסים לגמול את ביתי בת השלוש וחודשיים עפ"י בקשתה שאיננה רוצה יותר טיטול בהתחלה זה נראה בסדר והיא ביקשה מידי פעם לגשת לשרותים ולעשות פיפי אך כעבור כחודש היא הפסיקה לבקש וגם התנגדה שנחזיר לה את הטיטול מאז ניסינו כל מיני שיטות שכללו תשבוחות פרסים, וגם התעלמות בכל פעם שעשתה בתחתונים אך שום דבר לא הועיל. המצב החמיר מלפני כחודש שילדתי את בני שהיא פשוט לא מוכנה לגשת אפילו לשרותים וכל פעם שמזכירים לה זה מלווה בבכי וצרחות פנינו למרכז להתפתחות הילד שם בדק אותה נורולוג שאיבחן כי העמוד השדרה בסדר וגם כן הסוגרים שכן היא לא מרטיבה בכלל בלילה מתחילת הגמילה יש לציין שמבחינה התפתחותית היא בסדר גמור יש לה שפה עשירה וברורה המטוריקה שלה מצויינת וזה נראה כאילו שהיא עושה לנו דווקא אשמח אם תוכלו לייעץ לי מה לעשות. תודה

לימור, אכן מטריד. אני חושבת שכדאי לחזור למרכז להתפתחות הילד, לבדוק אם יש להם גם עבודה פסיכולוגית של מומחים בתחום של גמילה. יתכן שבתך הסתבכה בכעס מולכם, בחרדה מול התהליך. בודאות שאין טעם ללחוץ ויש צורך לעשות שינוי. התערבות של מומחה התפתתחותי בתחום הפסיכולוגי- הוא הכיוון בשבילכם. בהצלחה, אני כאן להמשך, חלי

בת הזקונים שלי בת ה-9 הינה ילדה יפה, אהובה מאוד על כל משפחתה וחכמה. לכאורה יש לה את כל הנתונים להיות מקובלת בחברה ומאושרת, אולם אין כך הדבר. היא אינה חברותית במיוחד, זאת אומרת מצד אחד חשוב לה שבנות כיתתה יתיחסו אליה ויאהבו אותה, אולם מצד שני כל יום היא שבה מבית הספר בתחושה שעשו לה עוול, שלא אוהבים אותה וש"מחפשים" לריב איתה. היא מוצאת דופי כמעט בכל אחד. היא אינה שחצנית כלל וכלל ואין אני רוצה שזה מה שיתפרש מדבריי, אולם היא יותר מידי רגישה ונוטה לפרש עוויות פנים או דיבורים של אחרים בצורה לא נכונה ושלילית לרוב. היא מעולם לא רצתה לקחת חלק בחוגים ואינה יוזמת לבקר אצל חברות אלא אם הן מתקשרות אליה ומבקשות. היא מאוד אחראית, לעיתים יותר מידי, ותמיד דואגת שדברים יתנהלו כמו שצריך, אם בתחומים של בטיחות מפני כל סכנה ואם בדברים אחרים כולל בתחום הנקיון. זה מגיע למצב כזה שאם לדוגמא העיפרון שלה נגע בכיתה בקיר היא תהסס אם להשתמש בו ותשאל אותי אם היא יכולה לגעת בו או אם צריך לשטוף ידיים. שאלות מעין אלה הינן חלק בלתי נפרד משגרת היום-יום שלה וחוזרות על עצמן ביום הרבה פעמים, ובכך הן מעיקות עליה ועל הסובבים לה. ביום היא מוטרדת מהמון דברים מסוג זה וכל הזמן עסוקה בלחשוב ולשחזר דברים שאמרה ואמרו לה או לחשוב אם היא צריכה להתנקות כי נגעה בדבר זה או אחר וכיוצ"ב. אני רואה כיצד כל האחריות הזו מעיקה עליה וקשה לה, וזה מאוד כואב לי. אין לי מושג מה לעשות. לאחרונה היא החלה להיות מוטרדת גם ממחשבות אחרות בנוגע ליקיריה ואני רואה אותה מדברת עם עצמה בבית לפעמים מבלי שתבחין בי כשהיא כמו מתפללת ומבקשת שהכל יהיה טוב. דיברתי איתה המון פעמים על הנושאים הללו, ביקשתי ממנה שלא תדאג, שהכל יהיה בסדר, שתפסיק להיות חרדה ומודאגת ושתחיה את החיים בצורה קלילה יותר ושכך תקבל גם את החברה, אולם דבריי אינם עוזרים. יעצתי לה שנלך יחד לפסיכולוג אך היא בכתה בהיסטריה ובקשה שלא. מה עושים ?

דניאל, יכולתי לקרא מדבריך את הכאב והתסכול- למה ילדה כל כך מוכשרת ואהובה מוטרדת כל כך, ולא מרוצה? אולי את גם מרגישה אשמה, שמשהו לא עשית בסדר... אני חושבת שהבעיה של בתך היא רמת חרדה גבוהה מאוד שבה היא מתפקדת. היא חרדה מאוד ממצבים של חוסר שליטה, מאסונות שיקרו. היא מעט נוקשה ומנסה לנהל את הדברים כדי שלא יקרה אסון (להרגשתה אסון) . החרדה מעיקה עליה, פוגעת במצב רוחה, ופוגעת גם בקשרים החברתיים שלה. היא מנסה להרגיע את עצמה דרך טקסים שהיא מפתחת ,אבל זה לא יעיל. חרדה היא סימפטום שצריך לטפל בו. לכן אני ממליצה בחום ללכת לפסיכולוג ילדים. אפילו אם היא תבכה, אל תיבהלי, גם זו תקופת חרדה, והיא חלק מהסיבה לטיפול. אני יכולה להבטיח לך שטיפול מאוד עוזר במקרים הללו וניתן לשפר את איכות חייה. את יכולה לקרא עוד על חרדות ועל טיפול פסיכולוגי בשני פרקים בנושא בספרי 'תקשיבו לי רגע'. אל תוותרי על ההליכה לפסיכולוגית- זה הכיון שלכם! אני כאן אם צריך בהמשך. חלי

בתי בת שנתיים ורבע. התחלתנו את תהליך הגמילה מחיתולים לפני כשבוע. כל עוד היינו איתה בבית (בחופשת סוכות הראשונה) נחלנו הצלחה (4 ימים רצופים עם תחתונים, ללא פספוסי פיפי) אבל בגן היא לא מוכנה לעשות בישבנון (מפחדת להכנס לתא). קנינו לה סיר והבאנו לגן וגם שם לא מוכנה לעשות. מס' ימים שלחנו אותה לגן עם תחתונים והיא התאפקה שם עד שלבסוף יצא לה (מס' פעמים ביום "ברח" לה). היום הבאנו אותה לגן עם חיתולים, לאחר 4 ימים גמולים בבית. כשהיא חזרה מהגן בערב התחילו פספוסים ונראה שהיום הזה, עם החיתולים בגן, גרם לנסיגה משמעותית. מה עושים: -האם להמשיך לשלוח אותה לגן עם תחתונים למרות שהיא לא מסכימה לעשות באסלה/שירותים (הגננת אומרת שהיא בוכה ומסרבת להכנס לתא/סיר עד שבורח לה)? או-בגן חיתולים ובבית תחתונים? * עוד אציין שהגן חדש (התחילה לפני חודש) ,תודה, אורלי

אורלי, אין טעם להלחץ. השילוב של גן חדש, ושל תהליך גמילה חדש יכול להיות קשה מידי לבתכם ולכן היא בנסיגה. היא נכנסה ללחץ וחרדה, ואין טעם ללחוץ יותר. עכשיו רק נגמרו החגים, והיא צריכה לחזור לשגרה. עזבו אותה למספר שבועות, אמרו לה שתתנו לה זמן להתרגל.ואז לאט לאט תתחילו שוב, והפעם לאט, עם אמירה ברורה בשבילה שמותר לפספס, ובכל זאת ממשיכים. קראי תשובות נוספות שכתבתי לפונים בנשוא גמילה. אולי יהיה גם שם משהו רלוונטי לך. בהצלחה, חלי

ילדתי לפני כחצי שנה תינוק. בני בן ה-4 לא שאל שאלות בנושא ולא גילה עניין. בימים האחרונים הוא שואל כיצד תינוק(כל תינוק) נכנס לתוך הבטן. לא ידעתי מה לענות. קראתי באינטרנט תגובות שונות לעניין והחלטתי לומר לו שאמא ואבא אוהבים, מתחבקים ומתנשקים ופתאום יש תינוק בבטן. תשובתי רק הגבירה את סקרנותו. הוא שואל ללא הרף (מזה כשבוע) כיצד התינוק נכנס לבטן?הוא אומר-אם אני אחבק אותך יהיה לך תינוק וכו'? כיצד אפשר להתמודד עם שאלותיו?

סיגל, אני יכולה להבין שהשאלות של בנך מטרידות, וזה שאת לא מצליחה לספק אותו בתשובותיך- מטריד עוד יותר. לדעתי, צריך להבין מה עומד מאחורי השאלות, אני חושבת שלא מדובר רק בשאלות על ההריון אלא ברמה עמוקה יותר, לא מודעת בשאלות על המקום שלו מולך. הגיל שלו הוא 'הגיל האדיפלי' שהבן מחפש את הקרבה לאמא, ומגלה קנאה ותוקפנות לאבא. כמובן, שזה לא כל כך פשטני אבל יש בזה משהו, והתחושות הללו הן בדרך לפיתוח הזהות המינית הגברית שלו בהמשך תוך הזדהות עם האבא. הוא קלט שאבא ואת התחבקתם ומכך יצא תינוק. גם הוא רוצה. זאת קנאה! יש גם תינוק חדש, מה שמעורר אצלו קנאה באופן כללי. גם הוא רוצה להיות כל כך חשוב ומרכזי אצלך, ובכך מתעסקות השאלות שלו. לכן, המשיכי לומר לו במילים ברורות, שתינוק נולד כשרק מבוגרים, אבא ואמא מתחבקים ומתנשקים. לא ילדים. את יכולה להגיד גם שאבא שם את איבר המין שלו בתוך אמא. יש היום ספרים שמסבירים זאת לילדים קטנים. עייני באחד מהם , ומה שימצא חן בעיניך- תשתמשי. אבל הכי חשוב, אל תשימי את כל תשומת הלב לשאלות הגלויות, נסי להסב את השיחה לכיוון התחושות שלו בכלל, להריון, ואליך. שיוכל לאוורר את רגשותיו.. חוץ מהשאלות, הוא בסדר? מתנהג כרגיל? אם כן, אל תהיי מוטרדת. זה מאוד טבעי מה שהוא שואל. בהצלחה, אני כאן אם יש צורך חלי

שלום רב, אני ובעלי אמורים להפרד בימים הקרובים וטרם נתקבלה ההחלטה האם בימים שהוא לוקח אותם הם ישנו אצלו. יש לנו שתי בנות: 2 ו - 4. לטענתו הם עלולות להפגע מעצם השינה בשני בתים, פעם פה ופעם שם... יש לציין כי אנו נתגורר מרחק של כ- 5 דקות הליכה האחד מהשניה וכי הפרידה נעשית בצורה מכובדת ובוגרת (ללא בגידה/אלימות וכדו'). לטעמי אם יאפשר הן עשויות להנות משתי העולמות וזאת במידה שהוא באמת ירצה בכך ויפנה להן מקום מכובד למיטה ומשחקים שבו הן יחושו בנוח ובחמימות. האם ישנה איזושהי השגה על שינה של בנות כה צעירות? אודה לתשובתך המהירה כיוון שזה כבר ממש בוער לנו...

שרון, תשובה מהירה וחד משמעית- אין שום בעיה שהבנות ישנו אצל האבא. להפך- זה מומלץ שיפתחו הרגל מתחילת הפרידה שיש להן גם חדר אצל אבא וגם אצלך. חשוב שיהיו להן תנאים מתאימים וזה העיקר. הילדות יתרגלו לשינה בשני המקומות, וזה יהיה בסדר גמור. כמובן, שצריך לעקוב אחרי תגובותיהן, לא להבהל מתגובות לחץ בהתחלה, כי זה טבעי כתגובה לשינוי וצריך זמן להתרגל. אם ימשיך קושי ממשי בשינה אצלו- צריך יהיה לחשוב שוב. נדמה לי, שצריך לדבר עם בעלך על התחושות שלו, אולי הוא חושש מהאחריות. זה שינוי לא קל להיות לבד עם שני ילדים קטנים. עוד מידע על איך להגיד לילדים וללוות אותם בהתחלה תוכלי לקרא בספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע'. בשיניהם יש פרק מיוחד לנושא של דיאלוג עם ילדים בפרידה. בהצלחה, אני כאן אם תזדקקי. חלי

ביתנו היחידה כמעט בת 3 ובשעה טובה גמלנו אותה גם מהחיתול בלילה. אנחנו בשלב זה בתחילת התהליך (שבוע ראשון). במשך היום היא כמעט כבר לא שוחכת להודיע שיש לה פיפי, בשנת הצהריים כמעט ולא בורח וגם את "חרדת נטישת הקקי" עושה רושם שהותרנו מאחורנו. העניין הוא שבימים האחרונים שמנו לב שהיא פשוט משתינה ולא מתעוררת מזה. מילא ברח.. אבל היא משתכשכת לה בתוך שלולית פיפי ואפילו לא מרגישה. היות ואני בהריון, אני קמה המון פעמים בלילה לשרותים ובכל פעם בודקת אם היא רטובה או לא. האם כדאי להעיר אותה בלילה להחלפת בגדים/מצעים? אנו חוששים שאם לא ניזום את תהליך המודעות הוא פשוט לא יגיע... מה דעתך בעניין? תודה מראש!

פנינה, אני מסכימה לחלוטין עם תחושת האינטואיציה שלך. מצד אחד מצוין שבתכם ישנה חזק בלילה ולא מתעוררת, מצד שני כדאי להעיר אותה, להחליף מצעים, ולהזכיר לה שתנסה לשים לב אם יוצא לה פיפי. כך תפתח בהדרגה מודעות. יש גם אמצעים טכניים של פעמון שמצלצל כשרטוב ומעיר, אפשר לברר אצל רופאים מומחים בנושאי הרטבה. בכל מקרה, אל תפעילו לחץ. תהיו עניניים מאוד, והיא תתארגן גם בלילה. בהצלחה, חלי

תודה:)

תודה:)

שלום יש לי ילדה בת שמונה כשהיא לובשת בגדים עם כפתורים או בגד מסויים עם תפר או סוג של בד מסויים היא פשוט אומרת לי שזה מציק לה ואינה יכולה לסבול את זה יש לציין שזה רק בשנה האחרונה אין לה שום בעיה רפואית או אלרגיה מסויימת בגוף אני רוצה לדעת אם אני צריכה לפנות לפסיכולוג בעניין הזה או להעביר את זה הלאה וזה יעבור לה . אודה מאוד על התשובה

רחלי, התשובה תלויה בעוד מידע על הילדה. האם יש לה עוד התנהגויות או תופעות כלשהן שמטרידות אותך? לימודית, חברתית, רגשית? או שזה רק הבגדים? איך התגובה שלכם לענין הבגדים- האם יכול להיות שהיא מרוויחה תשומת לב מסוימת מהבעיה, שאין לה בדרך אחרת? האם לילדה התופעה מציקה או שזה מפריע רק לכם? מה השתנה בשנה האחרונה שיכול להסביר את התופעה? אם תשלחי לי את המידע זה יעזור לי בתשובה. בכל מקרה, לדעתי האישית והמקצועית תמיד אפשר ללכת לפסיכולוג להתייעץ, לאו דוקא להתחיל טיפול. זה יתן כיוון, ותחליטו יחד. אשמח לשמוע, חלי

אני אמא לילד בן 4 ,בשנתיים הראשונות לחייו ,בעלי ואני לא הצבנו לו גבולות כלל וכלל. עם הזמן הבנו שטעינו.היו לו התפרצויות זעם קבועות, שנעלמו כליל לאחר התמדה בשיטת "פסק הזמן".השיטה עבדה כקסם. בשנה האחרונה לא הכנסנו אותו אפילו פעם אחת לחדר.עצם ה"איום" התקיף מרתיע אותו והוא פוסק מיד מהתנהגותו השלילית.כל הסובבים טוענים שהוא הפך לילד אחר-רגוע יותר ומקסים.לעומת זאת בחודש האחרון יש שינוי בהתנהגותו כאשר אנו מרתיעים אותו בפני כניסה לפסק הזמן..הוא רועד כולו, בוכה בפחד רב ומתחננן שלא נכניס אותו.כאילו בטראומה... אינני יודעים מה לעשות. מצד אחד-השיטה סייעה לנו רבות-הפכה אותו מילד עם התנהגות קשה לילד מקסים וחביב. השאלה רק-מה המחיר?? מה כדאי לעשות? תודה וסליחה על אורך השאלה.

סיגל, אשמח לענות. טבעם של תהליכים חינוכיים שהם עוברים שינוי עם ההתאמה לגיל של הילד. מה שעבד מצוין עד עכשיו יכול לדרוש עדכון ושינוי בגלל הגיל השונה של בנכם. הוא כבר בן 4, מבין יותר דברים, וייתכן שבאופן טבעי הוא חרד יותר. זה גיל של חרדות עם התפתחות החשיבה והדמיון. הוא חרד מפסק הזמן, מהלהיות לבד אולי (האם יש לו עוד חרדות מהסוג הזה?) ולכן מגיב ככה. אתם יכולים להמשיך באכיפת המשמעת בשיטות נוספות. למשל, לא לאיים בכניסה לחדר אלא לומר חד משמעית להפסיק את ההתנהגות.. הטון התקיף והמסר החד משמעי יכולים לעשות את האפקט גם בלי איומים. מנסיוני, מסרים חד משמעיים עובדים, ואם משלבים אותם בחיזוקים, הם עובדים טוב יותר, וגם בונים את הדימוי העצמי. וזה חשוב אתם יכולים לקרא בהרחבה על שיטות לאכיפת משמעת בספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע'. בשניהם יש פרקים בנושא. אתם יכולים לבחור לכם עוד שיטות שיתאימו לגיל. עיבדו בשיטה של ניסוי וטעיה. נסו שיטוה ובדקו את היעילות שלה. אל תמשיכו בשיטה שלא עובדת. זה טבעי לשנות.

שלום רב יש לנו ילדה מקסימה וחברותית בת 4 בדיוק, היא גמולה מטיטולים זמן רב, כולל בלילה, רק במקרים שהיא צריכה קקי היא מבקשת טיטול ומתיישבת על הישבנון בשירותים עם ספר. ניסינו בשיכנועים ובדרכים שונות לגמול אותה (כולל גם כפייה אבל אז היא התאפקה כשלושה ימים עד שנשברנו) מהצורך בטיטול אבל היא טוענת בעיקביות שמפחיד אותה שהקקי נופל לשירותים. יש לה אח בן שנתיים ותשעה חודשים שכבר גמול לגמרי וקיווינו שזה יעודד אותה בנושא. אך התבדנו, היא מאד מפרגנת לו שהוא עושה קקי בשירותים אבל ממשיכה לדרוש טיטול לעצמה. אשמח לעצתך, מירי

מירי, קשה לדעת במדויק מה המקור להתנהגות ביתך. אך ברור שהיא פיתחה הרגל של חרדה שמקבע את ההתנהגות ומקשה על השינוי. כדי לעשות שינוי היא צריכה לרצות בו- זה תנאי ראשון, ואז אפשר בהדרגה לעבור איתה בהדרגה לעשיית קקי רגילה בשירותים. נסו לדבר איתה, בלי לחץ לראות אם בא לה לשנות. אם זה מפריע לה באיזושהי צורה. בגן, במקומות אחרים. נסו לראות אם אפשר לפתות אותה להתאמץ מסיבה מסוימת.

התשובה נקטעה לי באמצע, הנה ההמשך. בכל מקרה אין טעם ללחוץ, ראיתם שזה לא יעיל. תופעות חרדה רק מתעצמות מול לחץ לשינוי. אם הנסיון לשיחה לעורר אצלה מוטיבציה לא יעזור- אני ממליצה ללכת להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי שיאבחן את התופעה במדויק יותר, ויוכל לבנות לה תוכנית גמילה מהסימפטום. בהצלחה חלי

אמא, תוכן הפניה שלך לא הגיע. אשמח לעזור אם תפרטי במה מדובר. חלי

שלום יש לנו בן חמוד ומתוק, באמת ילד מקסים (בן יחיד, כרגע אני נמצאת בתחילת הריון שני) אך שמנו לב שכאשר הוא רק איתי ועם בעלי הוא מתנהג ממש לא טוב יורק מקלל בורח בוכה צועק חשוב לציין שכאשר בעלי ואני לא נמצאים הילד מתנהג למופת (בגן, אצל סבתא וכו...) בעלי ואני מוטרדים לדעתי יש בעיה אצלנו משהו שנכשלנו בו אך בעלי טוען שהילד זקוק לטיפול מסויים על מנת לאבחן את מה שעובר עליו מה לעשות? איך להתנהג? תודה לי

לי, אכן המצב שאת מתארת דורשת מחשבה. ראשית, להבין ואחר כך לראות מה עושים. מבחינת הבנת ההתנהגות של בנך- אפשר להניח שהוא יודע איך צריך להתנהג כי הוא מתנהג היטב ליד אחרים, ומתפרע רק לידכם. טוב לדעת שיש לו את היכולת להתאפק ולהתנהג בצורה ממושמעת יותר. אז למה לא לידכם? ראשית כי ליד הההורים הוא מרגיש נוח ובטוח לפרוק את המתחים שלו, ולידכם הוא משחרר יותר. ככה הוא וככה רוב האנשים (תחשבי עליך ועל בעלך, שאתם מרשים לעצמכם יותר אחד עם השני מאשר בעולם בחוץ). אז זה טוב שהוא משתחרר בבית, ולא תמיד מאופק. אבל אתם צריכים לדעתי להתחיל לשים לו גבולות. זה הגיל. יתכן והוא מרגיש שלידכם זה מותר להתפרע, שאתם כועסים אבל לא באמת עוצרים אותו. כי אתם אוהבים, ודואגים ואשמים, וכל מה שהורים מרגישים שעושה אותנו פחות יעילים. אז תחליטו ביניכם שחד משמעית אסור לו לקלל, להכות, לברוח ותתחילו להגיד את זה בטון חד משמעי. בלי הרבה מילים, אלא במסר חד וברור. לגבי צעקות ובכי - זה פחות קל למשמע. תנסו להגיב בחיבוק, בהרגעה , בנסיון להבין מה מציק לו. ותראו שגם זה לא יוצא מפרופורציה. נסו מספר שבועות את הדרך המשולבת הזו, ואם לא יחול שיפור אז אכן לכו ליעוץ. הכתובת בשבילכם היא פסיכולוג התפתחותי. הוא יוכל לעשות תצפית על הילד, לדבר איתכם, ולראות יותר במדויק אם יש בעיה, אם משהו מאוד מציק לילד וגורם לו להתנהגות. אבל לדעתי, יחול שיפור יותר מהיר. נסי, וספרי לי. אני כאן, חלי

תודה רבה על התשובה המפורטת אנחנו ננסה נקווה לתוצאות טובות תודה לי

חלי שלום, אני שגית מההודעה הקודמת. רציתי רק לשאול אם את ממליצה להתחיל בגמילה מטיטול ילד בן שנה+4 חודישם שמבין היטב מה דורשים ממנו, מבין מה מדברים איתו ומבחינת תקשורת אין איתו בעיה בכלל. הוא מתעניין מאוד כשאנו הולכים לשירותים, תמיד מסתכל , אוהב להעביר מים באסלה, ולאחרונה אני רואה שבמקלחת הוא יושב ( כמו שיושבים בסיר) ועושה פיפי , שעד לפני כמה ימים הוא עמד כשרצה לעשות פיפי במקלחת. אני חוששת מסירוב הגננות , וכמו שהספקת כבר להבין ממני לא כ"כ מאמינות בבשלות,ובוודאי שיאמרו לי "הילד עוד קטן"...מה דעתך חלי??? ושוב, תודה

שגית, הייתי מתחילה לשחק איתו בנושא בבית, לאט בלי לחץ. עכשיו גם חורף וזו לא עונה מומלצת לגמילה. והוא גם די צעיר. את יכולה בתוך ביתך לנסות לראות אם בא לו לשחק בלעשות פיפי וקקי לא בחיתול. תראי מה התגובה שלו. בגן שימשיך כמו עכשיו. גם לא צריך לעשות שינוי כולל, וגם כמו שאת אומרת- הגננות לא בטוח ישתפו פעולה. תראי איך הולך בבית, איך הוא מגיב, ולפי כך תרחיבי את תהליך הגמילה. ובהמשך להודעה הקודמת- זה חבל שאין אמון מלא בינך לבין הגננות. זה עוד גיל צעיר שיש לך זכות בחירה של הגננות. תנסי למצוא בהדרגה מקום שטוב לך, זה חשוב מאוד. בהצלחה, אני כאן, חלי

חלי שלום. כתבתי לך לפני כשבועיים (השאלה נמצאת בעמוד הקודם).בקשר לבני בן השנה+4 שלא כ"כ מרוכז בגן. את כתבת לי עצה נהדרת והבהרת לי דברים שלא חשבתי עליהם בכלל. כבר עברו שבועיים מתשובתך(אך רק אתמול צפיתי בה), ועברו הברה דברים מאז.. הילד ברוך ה' מרבה לפטפט וקולט דברים בצורה מדהימה:קולות שמות ואפילו דברים שלא לימדנו אותו בכלל. ואני באמת חושבת שהדברים שהוא מקבל מהגננת מגיעים לאט ולא בקצב שלו. ושוב תודה על התמיכה והעזרה. אך בעיה נוספת התגלתה ..... כיוון שקלטנו את היכולות הקוגנטיביות של בננו, שאלתי את הגננת מהי תוכנית העבודה שלה בכלליות... ושאלתי אם הם לומדים צבעים, כיוונים, חיות ועוד המון נושאים שניתן לעבוד איתם אך היא אמרה שעם צבעים הם מציירים והיא לעיתים מזכירה שם של צבע ועוד הוסיפה ואמרה כי זה "גדול" עליהם והם קטנים מדי בשביל זה. מה שהם עושים בגן כל הזמן זה: לשחק בחוץ ובתוך הגן, צובעים ולעיתים שומעים סיפור. הלו"ז הזה נראה לי ריקני מדי,כיוון שניתן לעמוד על היכולות של כל ילד באופן אישי ועל היכולות של שאר הילדים באופן קולקטיבי ועם כך להתאים את תוכנית העבודה. אינני חושבת שהמושג "צבעים" מרוחק מהם, הם רואים את זה כל כך הרבה בכל תחומי חייהם: אוכל,ביגוד טלוויזיה ספרים, וההמעטה ביכולות של בני ממש הכעיסה אותי. כיוון שאני מורה במקצועי (לחטיבת ביניים ולתלמידי תיכון) אני מאוד מבינה מהי אמונה בילד. שאלה הבאה שלי היא- אולי אני נשמעת חרדתית אך זה ממש לא כך, רוב ההורים בקבוצה של בני הם הורים לילד ראשון, ומאחיניי אני יודעת שכשגננת משקיעה רואים תוצאות, הרי ברור לי שעוד שנה בני בודאי ידע מהו הצבע הצהוב וידע לקורא בשמו או עוד דוגמאות כאלו אני ממש לא דואגת שהוא לא יודע זאתכי ברור לי שהוא בזמן מסויים יישר קו עם שאר בני גילו עכשיו אך אני שואלת אם לא כדאי לנצל את שלב הקליטה המדהימה שיש לו עכשיו והלימוד עכשיו ישפר לו את האינטליגציה שלו ואופן החשיבה או שהלימוד עכשיו הוא פשוט לספק מידע שאותו כמובן ידע להשלים עם הזמן? אודה מ א ו ד לתשובתך שגית.

שגית, ראשית- תודה על המשוב המפרגן. זה עוזר לקבל פידבק טוב. לגבי בנך והגן- מה שמטריד בסיפור שלך על הגן הוא שלא נשמע שהגננת מעוררת בך אימון. כנראה הדרך בה היא הסבירה את הגישה שלה נשמעה לך יותר חיפוף מאשר רציונל חינוכי. וזה מטריד אותך כי את רוצה לבנך חינוך מושקע כבר בגיל הצעיר. מבחינה התפתחותית- חשוב שהגן יתן לו מסגרת חמה ותומכת, שתחזק לו את הבטחון העצמי תוך שהוא נחשף בפעם הראשונה שלו לקבוצה של ילדים בגילו, ולדמות סמכות כמו הגננת. את זה הוא לא יכול לקבל בבית. וזה חשוב מאוד להתפתחות. נכון שהיה עדיף שהיתה גם תוכנית חינוכית מוגדרת, וראיתי במקומות רבים שזה נעשה. אבל אם הגן לא נותן את זה, העשירי את אותו. לאו דוקא בחוג מסודר אלא בלמידה לא פורמלית של החיים. אני בטוחה שאת עושה את זה- מראה לו צבעים ונותנת לו מידע רב מהסביבה הטבעית שלו. תמשיכי בכך. יתכן ועוד שנה תחפשי גן שמשלב חום והתנסות חברתית וגם העשרה קוגנטיבית. ברור שהשילוב הזה טוב יותר. המלצתי, שתבחני את המצב כל תקופה מחדש, תקשיבי לאינטואיציות שלך, ותחפשי תמיד את הפתרון המיטבי האפשרי. בהצלחה, אני כאן להמשך, חלי

שלום האם במקרים קיצונים שילד קטן בן 4 וחצי עושה דברים שעלול לסכן את עצמו , ולא מקשיב ולא מוכן לשתף פעולה . האם מותר לתת טפיחה קלה מאד בלי בגדים על הישבן ? תודה ניהול

לדעתי, יש דרכים יעילות לא פחות ממכות, גם במקרים קיצוניים. חשוב להבהיר לילד את רצינות הכוונה, במקרים של סכנה. לא להרחיב במילים, בויכוחים ובשכנוע, אלא להעביר מסר חד וחלק שאינו משתמע לשתי פנים. מנסיוני המקצועי ראיתי שכשהטון ברור, כשמלווים את המסר בהמחשה (מזיזים מהמקום למשל, סוגרים דלת, או כל המחשה רלוונטית) המסר עובר גם בלי מכות. מכות יוצרות נזק פסיכולוגי של השפלה, מלמדות מודל של פתרון בעיות דרך כוח, וחוזרות אחר כך בכל מיני כיוונים לקלקל את היחסים ואת החינוך. גם להורה זה לא נעים לדעת שההורות שלו מסתיימת במכות. עדיף לחפש ולשכלל דרכים אחרות זו דעתי המקצועית, וגם האישית. הרחבה בנושא תוכל למצוא בספרי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע' בפרקים על משמעת, ודרכים יעילות לעכיפתה. בהצלחה, נסה ליישם, ואני כאן למעקב. חלי

בני יחידי בן 8 שאומץ מחו"ל,ילד מתוק להפליא ומלא שמחת חיים פנה אלי לאחרונה מספר פעמים עם בקשה מלווה בבכי,תוך שהוא מקדים ואומר שהוא רוצה דבר שלא ניתן ליישמו וזה הרצון שלו לחזור ולהיות תינוק. אני מנסה להבין מאיין זה בא לו ומגיעה לתשובה אחת ויחידה שהילד לא חווה מספיק את חווית התינוקות ובמילים פשוטות בחודשי חייו הראשונים הוא לא קיבל את מלוא החום ותשומת הלב המוענקים לתינוקות (הוא אומץ בגיל 9 חודשים)והדבר חסר לו. מאחר שהוא יודע שלא ניתן למלא את בקשתו הוא מבקש חפצים מסויימים שהיו שלו(כמו צעצועים שטיח שהיה לו וכו') שחלקם במחסן וחלקם נזרק, כל זאת אני משערת כדי להזכיר לו שהיתה בכל זאת תקופה בה היה תינוק ואולי לנסות באמצעות חפצים אלו לחוות שוב את התינוקות. אשמח לקבל עצה כיצד להתמודד עם התופעה.

שירה, אנסה לעזור. ראשית רציתי להגיד, שמהתאור שלך עולה שלבנך יש יכולת ביטוי טובה של רגשות,ולשניכם יש תקשורת טובה ביניכם. אלו שתי נקודות מוצא מצוינות לטיפול בקושי שהעלית. לגבי הבנת דבריו- יתכן וזה קשור לחסר שהיה לו בתור תינוק, ויתכן שזה חלק מחיפוש שלו אחר השורשים שלו, ההתחלה שלו בתור תינוק. הוא רוצה להתחבר לחפצים ולדברים שהיו לו, להרגיש את הבסיס. בשביל הבטחון והזהות שלו. יתכן גם שמשהו עובר עליו, משהו שמציק לו, שמעורר בו חרדה או חוסר בטחון, משהו 'שגדול עליו' להתמודד איתו, ולכן הוא רוצה לעשות רגרסיה, להיות קטן ותינוק ושיטפלו בו. מבחינה סימבולית גם זו יכולה להיות המשמעות של דבריו. האם משהו עובר עליו בתקופה הזו? איזשהו שינוי? מצוקה? אפילו משהו שבעיניך לא נראה ממש חשוב וגדול? כתבי לי ואוכל לראות מדויק יותר את כיוון ההשערה. בכל מקרה, מה עושים? אם הבקשה שלו נשארת ברמה של אמירה פה ושם, ורצון מסוים לחפצים שהזכרת, ובשאר הזמן הוא מתפקד, במצב רוח טוב ובלי שינויים- אז עשי מה שחשבת, דברו על זה וזה מספיק. אם התופעה 'תופסת נפח' ואת רואה שזה מאוד מציק לו, ופוגע בו בחיי היומיום- אז לכו להתייעצות עם פסיכולוג ילדים, יתכן שיש צורך בטיפול. להבין ולעבד דברים שמציקים לו. ואני חוזרת לתחילת דברי, הוא נשמע ילד נבון ומילולי, כך שהוא יוכל להפיק רבות בטיפול. יבנה לו בטחון וזהות ברורים יותר, אם יעלה הצורך, וזה יעמוד לזכותו לקראת גיל ההתבגרות שמחכה לו. בהצלחה, אני כאן להמשך... חלי

חלי שלום רב, אני מודה לך על תשובתך. אכן צדקת, התקשורת ביני לבין בני טובה (בלשון המעטה)הוא ילד נבון מאוד וחמוד, חשוב לי כל מה שקורה איתו וחשוב לי יותר שהחסכים שהם מנת חלקו לא יעמדו לו לרועץ , אני מזכירה לו לא אחת (בוודאי שלא לעתים קרובות) שאני פה בשבילו בכל בעיה שתצוץ. כפי שכבר ציינתי הילד מלא שמחת חיים , אך ברור שלא הכל וורוד ולראייה הבעיה שהעלתי. ולעצם הפניה החוזרת שלי , אני מבינה מתשובתך(אם כי לא ציינת זאת במפורש) שאין כל מניעה למלא את רצונותיו ולאתר חפצים מהעבר על מנת להגביר את הבטחון והזהות , אודה לך אם תשיבי לי על כך וכיצד להגיב אם למשל צפיה בקלטת עלולה להעציב אותו(כך קרה בעבר ומאז גנזתי אותה). הבעיה לחלוטין לא תופסת "נפח"ואני גם לא "מנפחת" כדי לא ליצור נפח לכן אני לא מודאגת , אני פשוט רוצה ולו במעט להקל עליו.תודה.שירה

סליחה- מה ההבדל בין- הכותבת- חלי ברק לבין מנהלת הפורום-חלי ברק שטיין שמופיעה בצבע אחר-בכחול. האם זו אותה תומכת? מכל מקום- תשובותיה של חלי ברק לא נשמעות לי מקצועיות במיוחד. או שאני טועה.

חלי ברק וחלי ברק שטיין הן אותה פסיכולוגית חינוכית מומחית שעונה לשאלות המופנות אליה. שני השמות בשימוש. לגבי המקצועיות- לפי תגובות הפונים, תחושותיהם שונות. אולי אם תנסה/תנסי לשאול שאלה תוכלי לבדוק את המקצועיות בעצמך. בכל מקרה, חג שמח, חלי

חלי שלום אני אמא לבן 4 וחצי ולבת שנתיים וחצי. אשמח אם תוכלי לעזור לי לשנות את המצב בביתנו , זהו מצב שבו בן ה-4 דוחף/מכה/רוכב על בת השנתיים. (ברור שגם פיזית הוא גדול ממנה וחזק ממנה). הוא יודע היטב שאין אנו מסכימים לאלימות בביתנו, ואולי דווקא בגלל זה שהוא יודע , ושהוא לוחץ על כפתור רגיש ביותר אצלינו כהורים (פגיעה בבת), ומצליח למשוך הרבה תשומת לב שלילית הוא ממשיך. בדר"כ אני מרגישה שאני מסכנת אותה אם לא אהיה בסביבה או קשובה- בקיצור עם עיניים מאוד פקוחות. (ויש לציין שזה תפקיד מעייף). אני מנסה לדוגמא לאמר שמי שלא יודע איך להתנהג עם אחותו בבית לא יוכל לצאת לגן השעשועים. המצב הגיע לידי כך שאנחנו נאלצים לחזור ולאמר ולהזכיר שוב ושוב עד אשר מגיע שיתוף הפעולה מצידו - אם בכלל. יש לציין שהוא יודע לשחק עם ילדים אחרים. ולבלום אלימות כלפי חבר שצעיר ממנו בשנה ולעיתים אלים כלפיו. בתודה מאיה

מאיה, אין ספק שקנאה וכעס מעורבים ומסבירים את התנהגותו כלפי אחותו, ואת התנהגותו השונה כלפי חברים. טבעי ומובן. ההתערבות שלכם צריכה להיות בשני מישורים ביחד: מחד, לדבר איתו, לעודד אותו לבטא את רגשותיו במילים, גם הכעס והקנאה. להדגיש שמותר לו להרגיש הכל. שאתם רוצים לשמוע, וגם להבין ולתמוך. זה יתן לו את התשומת לב, ואת ההבנה שהוא צריך. בו בזמן אתם צריכים להגיד חד משמעית שאסור להרביץ. אם צריך תגידו מספר פעמים. אל תיכנסו לשיחות והסברים. אמרו ודאגו שהדרישה תתבצע. אם צריך שתהיה תוצאה טבעית של עונש כלשהו- שיהיה. העיקר שתעשו את התהליך בלי כעס אלא בעניניות. חשוב גם שתחזקו אותו כשהוא בסדר, תגידו מילה טובה, תצ'פרו. שיהיה לו שווה. ככה 'דרך הרגליים' הוא יפסיק לפגוע בה. אם תשקיעו מאמץ ממוקד תקופה, התופעה תפסיק. ולא לשכוח בו בזמן לתמוך ולעודד אותו. ככה יושג איזון טוב. בהצלחה, אם יש צורך, אני כאן. חלי

שלום.. קרוב שלי הוא בכיתה ב.. הוא לקה באיפליפסיה מאז שהיה קטן.אבל הוא לא מקבל יותר פרכוסים אבל עדין נותנים לו התרופה דיפלפט וגם למיקטל עד שיחליטו שאפשר להפסיק. הבעיה שהילד לרוב מתעצבן במהירות..וכשהוא מתעצבן קשה לשלוט עליו..חסר ריכוז בבית הספר ואפילו הוריו לא יכולים לשלוט עליו. ולכן האם זה קשור לתרופה שהוא מקבל או שזה בעית משמעת ולא יותר....? תודה

לצערי אני לא מתמצאית מספיק בעניני תרופות כך שאיני יכולה להתייחס לקשר בין התרופות לבעיות ההתנהגותיות. אני ממליצה בחום לשאול את השאלות הספציפיות שהעלית בפני הרופא המטפל באפילפסיה. אם קשור לתרופות, יתכן וניתן לשנות מינון או סוג תרופה. אם לא קשור, או אם התרופה הכרחית גם אם המחיר ההתנהגותי- הייתי ממליצה להורים להתייעץ עם פסיכולוג ילדים שייתן להורים הדרכה התנהגותית לגבי האי שקט ובעיות המשמעת, ובמידת הצורך יטפל גם בילד (יש לשער שבשלב מסוים הילד יצטרך טיפול) בהצלחה, חלי

רציתי להתייעץ מה נכון לומר/לספר לילד בן שנתיים וחצי שנמצא במשמורת משותפת של שני הוריו החיים בנפרד, כאשר נוצר מצב בו האם או האב מחליטים להתנתק מחייו של הילד ולא לשמור על קשר איתו ועם בן/בת הזוג שיהפוך למשמורן היחיד שלו . . . ?

אייל, אני רוצה לענות לך בצורה מקצועית ולכן זקוקה לעוד פרטים. זו הרי לא שאלה תאורטית. חשוב לדעת במה מדובר כדי לדעת מה לומר. אני יכולה לומר לך חד משמעית שהבעיה היא לא מה לומר אלא איך ילד אמור לחיות בלי הורה אחד, ועם כל משמעויות הניתוק ממנו. אין כל דרך לטשטש את חומרת העניין והשפעתו על התפתחות הילד. האם אתה בצד העוזב או הנעזב? אשמח לענות לך לא רק על מה לומר אלא על איך להמשיך משם. כתוב לי אם תוכל יותר במה מדובר חלי

חלי שלום, אני לא אחד מבני הזוג, אלא רק בן משפחה של אחד מהם. הסיפור אכן מסובך, מדובר באם בעלת מסוגלות הורית מאוד נמוכה שהחליטה שאינה רוצה להמשיך ולהיות מעורבת בגידול הילד, ועל-כן ביקשה להעביר את הילד למשמורת מלאה של האב. למרות הקשיים הברורים, הילד זוכה ויזכה לגדול בבית חם ונורמטיבי, בסיוע בני המשפחה הקרובים. כמובן שהתהליך יהיה רצוף קשיים, בעיקר מבחינת ההתמודדות של הילד עם המצב והעובדה שדמות האם תחסר לו. יחד עם זאת, עקב הכרתי את התנהלותה של האם והחלטותיה הפזיזות, אני מניח שבשלב מסויים (במוקדם או במאוחר) היא תרצה ואף תדרוש לחזור "להיות בתמונה" והדבר יתקבל בחיוב ע"י האב, למרות השפעתה השלילית על גידולו של הילד. שאלתי היא כיצד להכין את הילד לתקופה לא ברורה (מבחינת משך הזמן) של ניתוק מהאם, וכיצד לסייע לו להתמודד עם האמביוולנטיות של האם לגבי הרצון שלה להיות חלק מחייו ? ? אייל

שלום חלי ראשית - תודה על הפורום הנפלא. יש לי אחיין בן שלוש וחצי. בהמלצת הגננת (שחשדה בבעיות ריכוז וקשב ועוד) הוא הופנה לאיבחון. המאבחן אמר כי לילד יש היפראקטיביות מתחילה ואם הוא היה בא עוד שנתיים הוא היה נותן לילד ריטלין בלי טיפול מסוג אחר . חוץ מזה, לילד יש בעיה שהוא עושה דברים בצורה "אוטומטית" כלומר בלי לחשוב לפני, אם שואלים אותו משהו,הוא לא עונה לשאלה עצמה,אלא מגיב אסוציאטיבית למילה מסויימת. הוא גם לא מקשיב,כלומר אם קוראים לו הוא לא מגיב (אין לו בעיות שמיעה) הוא אמר שיש הרבה עבודה והפנה אותו לריפוי בעיסוק וכן הפנה את ההורים לעובדת סוציאלית. הסיבה לנ"ל ברורה, לילד יש אמא שלא יודעת לדבר איתו,לא יודעת להקשיב לו, מאשימה אותו,מעדיפה שהוא יראה טלויזיה כל היום ויישן ...., היא בעצמה עונה לא לעניין,ומתנהגת בצורה נוראית. האב שונה לחלוטין.הוא עובד שעות רבות לפרנסת המשפחה,וביתר הזמן מנסה לתקן טעויות של האם אך ללא הועיל (ולפעמים גם טועה בעצמו אך בצורה "קלה"). האב ממשיך לחיות איתה מכיוון שמבחינה חוקית הילדים עוברים למשמורת אצל האם, והוא לא רוצה בכך... האם ילדותית מאוד, ולא חכמה, היא לא מבינה את ההשלכות להתנהגויותיה ולא משנה אותן. שאלתי היא האם את חושבת שבמצב כזה אפשר יהיה לעזור לילד ולשפר את מצבו בצורה משמעותית? (מהיכרות עמוקה עם האם ומניסיונות חוזרים ונישנים של האב , ברור לי כי האם לא מסוגלת לשנות את התנהגויותיה עם הילד) כמו כן,האם ידוע לך על מקרה בו העובדת הסוציאלית(או מומחה אחר) איבחנו כי האם לא כשירה לגדל את ילדיה והמליצו שהאב יגדל את ילדיו? תודה רבה.

סיגל, את אכן מציגה בעיה כואבת לך כדודה, אכפת לך אבל הילד גדל אצל הוריו, כולל אמא שלו שאת מאוד לא בעדה. לדעתי, יתכן וחלק מהבעיה של הילד היא גנטית, אולי אף תורשתית ולא קשורה ישירות להתנהגות האם כלפיו. אולי הוא דומה לה בגלל תורשה, וגם לא יהיה לה קל לעזור לו, אבל לא בטוח שהכל באשמח טעויות החינוך שלה. לגדל ילד עם היפראקטיביות, בעיית קשר, אסוציאטיביות, ותגובות אימפולסיביות (הכל קשור לבעיה) - זה לא קל, גם להורים מאוד מוכשרים. בודאי קשה לאם שדומה אולי בקושי. לא יעזור לך לכעוס על האם, אני לא מאמינה שעו"ס תוציא ילד מחזקת האם בגלל התופעות שאת מתארת. אז עדיף שתעזרי למשפחה בכל דרך שתוכלי, עם מה שיש. שהילד יתחיל לקבל טיפול, וההורים יקבלו הדרכה, ויתכן מאוד שיהיה שיפור. מנסיוני זה קורה. אם היית רוצה להרחיב לקרא על התופעה כדי שתוכלי להבין, ואולי להמשיך לעזור. יש ספרים בעברית על ADHD. מומלץ לקרא, מה שנראה לך. חשוב שתעזרי לאבא (זה אחיך?) לכעוס פחות על האם, להבין שגם לה קשה, ולנסות לעזור. משם יהיה אולי שיפור. אני כאן אם תרצי לשאול עוד. חלי

שלום רב, יש לנו 3 ילדים, בני 11, 6 ו- שנתיים וחצי. הילד בן ה- 6 מאד לא ממושמע, מתחצף, אף פעם לא עושה מה שמבקשים ממנו - תמיד צריך לחזור על אותה בקשה/ אמירה מספר פעמים עד שהוא מבצע מה שהתבקש, לעיתים קרובות אומר "לא רוצה" כשאומרים לו משהו, האפשרות היחידה, לצערי, שגורמת לו לעשות מה שמבקשים ממנו - זה באמצעות "איומים"/ "סנקציות", כמו לדוגמא-"אם לא תכנס למקלחת מחר לא תוכל לרכב על האופניים שלך" ורק אז הוא הולך ועושה מה שאומרים לו. וגם - אחרי נסיונות מצידו להתחכמויות, כמו: "אם תקחו לי את האופניים שלי אני ארכב על האופניים של אח שלי..." אנו חשים שזו לא הדרך הנכונה, ואובדי עיצות כיצד להתמודד

רוני, אכן לא נעים. עניתי בנושא משמעת בצורה מפורטת ב- 30.9 בשאלה על 'אחות קטנה או אופי סוער' - עייני גם שם. באופן ספציפי לאיך שאת מתארת את בעיית המשמעת עם בנכם. לדעתי אתם צריכים להיות יותר סבלניים לדרך שלו להגיב אליכם. כלומר, היה עדיף שהיה מציית מיד ללא בעיות. אבל הוא לא. אז אין לכם ברירה אלא לומר לו מספר פעמים, אבל אם לא תתרגזו זה ילך יותר קל. אותו דבר לגבי התגובות שלו- צפו שהן תקרינה ואז פחות תכעסו. זה עובד- תאמיני לי. חוץ מזה, אתם משתמשים באיומים, ואם זה עובד- בסדר. זאת לא השיטה הכי גרועה אם היא עובדת. הבעיה היא שיגיע הזמן שהיא לא תעבוד כי הילד יקלוט שאין המשך לאיום. מעבר לכך שלא נעים לנהל ככה יחסים. אז הצעתי היא לשלב באיומים גם חיזוקים, מילה טובה כשהוא כן עושה מה שאומרים לו, הסכמים על צ'ופרים כשמציית. לאו דווקא מתנות חומריות אלא שירוויח דברים שאוהב בבית, ללכת לישון מעט יותר מאוחר, או כל דבר שמשמח אותו. קיראו את הפרק בנושא משמעת בספרים שלי 'בגובה העיניים' ו'תקשיבו לי רגע', גם זה יעזור. עדכני אותי, ואשמח להמשיך לעזור חלי

עידן, לא הגיע הטקסט של ההודעה. שלח לי שוב, חלי

הבן שלי בן 3 וסובל מעצירות מאז יום היוולדו הוא אינו מוכן לאכול פירות וירקות ,ובכלל התזונה שלו מורכבת מדברים מסוימים מאוד(לרוב מטוגנים) נוא מקבל פגלקס באופן קבוע מזה שנה,אבל בזמן האחרון גם זה לא עוזר מה עושים???

אני חושבת שהטיפול צריך לכלול בצורה משולבת עבודה עם דיאטנית לילדים, שמתמצאית בנושא ויכולה להציע תפריט מאוזן שמתאים לו. רופא - שיבדוק אם משהו פיזיולוגי מציק לו וגורם לעצירות ולקשיי האכילה. אם הילד ישתף פעולה עם שינויי התפריט- מצוין. אם לא- צרו קשר עם פסיכולוג התפתחותי שיכוון אתכם איך לעבוד איתו לשתף פעולה. אל תיבהלי מהיקף הדברים שצריכים לעשות, כשיוצאים לדרך זה קל יותר, וזה בהחלט עוזר. בהצלחה חלי

תודה על ההתיחסות.נכון שיש לילד בעיה עים קבלת סמכות.אך אנו כהורים לא מוותרים.והדברים שלנו ברורים.גם לעניין העונש.אך העונש אינו מרתיע אותו.אפרט בעניין זה .כאשר נאסר עליו לצאת מהבית.הוא יורד מהחלנות ומכל נתיב בריחה בהמצע הלילה.הילד בעבר היה מבכרי המטפסים ובעל תארים במקומות הריאשונים באלפויות בארץ.וכן מקום שני באליפות ארופה לילדים.אך לפתע הפסיק את אימוניו בנבחרת.הילד התאמן כ4 שנים.לפני יומיים לאחר שסירבנו לבקשתו לעשות פרסינג בשפתיים איים שיברח ואף מימש את איומו.לאחר חיפושים מצאתי אותו עים חבורה של מעשנים ושותים אלכהול במארב שעשתי לא ראתי אותו מעשן.אך ראיתי שהוא לוגם.לדבריו זה לחיטוי הפרסינג.נגשתי לחבורה ודרשתי בתוקף שלא יסתבבו איתו.והייתי צריך להפעיל מעט כוח כדי לקחת אותו הבית.הפעם שמתי אותו בחדרי והוסבר בתוקף שלא יצא מהבית עד לקבלת הסבר והתחיבות ממנו לשיפור צורת התנהגות זו.כמו כן אסרנו עליו להיות בחבורה זו. בתודה

דני, אחרי שקראתי את התאור הנוסף שלך, אני עוד יותר חושבת שאתם חייבים לקחת אותו לטיפול, שיכלול גם הדרכה לכם. הילד במצוקה, בסערות גיל ההתבגרות, מתחילים להיות לו סימפטומים עם רמת סיכון לא טובה, הוא ואתם במסלול התנגשות של מאבק כוח. צריך גורם חיצוני, מקצועי שיסייע לכם. כמה תוכל לגרור אותו בכוח? ובשביל מה?...צריך לפעול בדרכים אחרות שכוללות דיאלוג, חיזוקים, ונסיון אחר לעזור לו פנו לפסיכולוג,מיצאו מישהו שאתם יכולים לתת בו אמון, וצאו לדרך. אני בטוחה שיחול שיפור בהצלחה, אני כאן להמשך, חלי

חלי שלום.נכון את צודקת.היינו בטיפול אצל פסיכולוג בעבר.וגם לאחורנה אך הילד מסרב ללכת שוב.הסברנו לילד שזו הדרך לעזור לו ולנו להבין טוב יותר את הצרכים שלו.ואנו רוצים רק את טובתו.יש לו גם חונך.שהוא לפעמים הולך אליו.ההדרדרות שלו החלה להחריף לאחר שהפסיק להתאמן בחוג הספורט.איך אני יצליח לשכנע אותו ללכת לטיפול?ניסתי התבות מענקים וכל דרך אפשרית. בהמון תודות.דני

שלום בתי בת ארבעה חודשים. הבוקר בפעם השנייה אני חווה תופעה מבהילה בה היא מפיקה צליל של צעקה מבהילה- לא צווחה כבדיקת מיתרי הקול או צרחה קטנה אלא ממש צעקה כמו של אדם מבוגר, צעקה חזקה כמו זעקת שבר כזו. זינקתי מהמיטה והיא אכן היתה על סף בכי, הרמתי אותה,בדקתי אם נעקצה, חטפה מכה או משהו והיא נרגעה מייד, חייכנית ועליזה כתמיד אולם אני ממש נבהלתי- זו וצעקה ממש ממש מבהילה. אציין כי זו הפעם השנייה, הפעם הראשונה לפני כחודש- גם אז זה היה כל כך מפחיד עד כדי זינוק מהמיטה. מה זה?

אמא יקרה, קשה לדעת במה מדובר. בגיל הזה ילדים מתפתחים, מתרגלים עוצמות של היכולות שלהם, כולל מיתרי הקול. לכן אולי היא צועקת. ההרגשה שלך שזו צעקה כמו מבוגר, והבהלה מהעוצמה- הן כולן תחושות שלך, מהפרשנוות שלך את המצב. זה לא אומר שהילדה חווה משהו גרוע כל כך. עובדה שאת אומרת שהיא נרגעת מהר, וזה מה שחשוב משהו בטוח מציק לה והיא צועקת, אני לא הייתי מייחסת לצעקה משמעות מיוחדת מבחינתה. אבל בשביל הרוגע שלך הייתי ממליצה שתתייעצי גם עם רופא הילדים שלכם. בהצלחה, חלי .

שמחתי מאוד לקבל את תגובתך, זה מעודד אותי מאוד לפעמים אני מודעת לכך שעליי להיות חזקה, וללמד אותה לישון לבד גם אם היא נורא בוכה, אבל כשזה קורה היא ממש נכנסת ללחץ ואני פוחדת שאני לא אעשה לה איזה נזק אם אני אשאיר אותה להתמודד עם הפחדים לבד. ראוי לציין שהיא ילדה שמאוד מכבדת את הפרטיות שלה, מלבדנו היא לא אוהבת שמחטטים בדברים אישיים שלה כגון ההתעוררויות בלילה, וכשהיינו בטיפול לאחר 2 פגישות החלה שיחה על הפחדים שלה ומכאן היא כבר לא היתה מוכנה לשתף פעולה בשום אופן, אלא פסלה את המטפלת, חשוב לי לדעת אם באמת יש כאן מקום לטיפול או שישנה אפשרות להתמודד עם המצב בהצלחה מבלי שהיא תיפגע, ואולי יש מישהו שאת יכולה להמליץ לי שיכול לאבחן אם קיימת בעיה תודה מקרב ליבי

רותי, אני באמת חושבת שטיפול הוא הדרך. חרדה היא סימפטום קשה, מתעתע, ולא קל להתמודד איתו לבד. כמו שאמרת- קשה להחליט מתי להיות נחושים , ומתי לוותר. קל להרגיש רעים ואשמים כשמתעקשים על דברים, ולכן הרבה פעמים יש דפוס לא עקבי שפוגע. ילדתך חוששת מטיפול, חרדה מלגעת בחרדה. טבעי ומובן. אבל אתם צריכים להיות נחושים שהיא צריכה טיפול. ואם המטפלת ההיא 'סולקה' על ידה מיצאו לה אחרת, ותעבירו מסר חד משמעי שהיא צריכה עזרה. חשוב שתמצאו מטפל שאתם סומכים עליו, שלכם יש אמון בו ובדרכו, כך ייקל עליכם לעמוד בהתנגדויות שהיא תציב, והיא בטוח תציב. מנסיוני, שיתוף הפעולה בין המטפל להורים קריטי במצבים כאלו. אז בדקו גם זאת אני בטוחה שכך תראו תוצאות, וגם היא וגם אתם תרגישו שיפור. בהצלחה, אני כאן להמשך אם צריך,חלי

ילדה בת שנתיים + לפני מס' חודשים נולדה אחות קטנה. אופי של ילדה עם קוצים בתוכ'ס. לא ממושמעת. גם לפני לידת האחות. שיטת המקל והגזר עובדת. ההשתפרות איטית מאוד, ולעיתים נסיגות. התנהגות דומה גם בגן. לא מסוגלת לשתף אחרים = סופר רכושנית. עושה פוזות על ההורים שלה - בכי, הפכות, עצבים אבל לא על הסבתות. ההורים משתדלים מאוד לשמור על קו אחיד - בכל מצב, וכיאלו זה הורה אחד. נודה לכמה טיפים: 1. איך משפרים את עניין המשמעת? 2. איך משפרים את עניין השיתוף על אחרים? 3. למה היא עושה עלינו פוזות? תשומת לב? יש לה בשפע. אנחנו הרבה בבית. וגם היא התנהגה ככה עוד לפני לידת האחות. 4. איך מעבירים אותה למיטה של גדולים - מיטה חדשה בחדר שלה? (כדי שיהיה מקום לאחות... תודה

רוני, אנסה לענות על כל השאלות. 1. לגבי המשמעת, אני ממליצה לך לקרא בהרחבה בנושא בספריי 'בגובה העיניים- לדבר עם ילדים' ו'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים- תשובות של ילדים'- בכל אחד יש פרק שלם בנושא, שמעמיקים בהבנה, וגם נותנים עצות. מה שאכתוב בנוסף, זה שההצלחה במשמעת מאוד קשורה לכך שההורים יהיו ברורים, מתואמים ביניהם, ונחושים בדרישות המשמעת שלהם. שיהיו תקיפים וגם אדיבים עם מינימום כעס, והרבה שיקול דעת, כי משמעת זה תהליך קשה של ניגוד אינטרסים (ההורה רוצה משהו שהילד לא רוצה), ואם הבת שלכם לא מאוד משתפת פעולה מטבעה זה אומר שאתם ההורים צריכים לעבוד קשה יותר וחכם יותר כדי לעזור לה לקבל סמכות, וזה גם לטובתכם וגם לטובתה 4. קפצתי לשאלה האחרונה, כי בנושא השינה במיטה של הגדולים תוכלו לתרגל משמעת. אם אתם שלמים עם הצורך במעבר, ולא מרגישים אשמים אולי כי היא עוברת מוקדם מידי בגלל אחותה , אז תוכלו להעביר לה מסר ברור וחד משמעי שהיא עוברת. תלוו אותה בסבלנות ובנחישות אם יהיו לה התנגדויות והיא תעשה קטעים, ותוך זמן קצר יחסית היא תישן במיטה הזו. נשמע פשוט וזה לא פשוט, אבל אפשרי. תנסו. 3. למה היא עושה קטעים של תשומת לב? קשה לענות מרחוק, אבל קחו בחשבון שאולי אתם מרגישים שהיא כזאת, ובעצם היא די מתנהגת לגילה. היא בסך הכל בת שנתיים, ונדמה לי ששמים עליה שיפוט מעט חריף ומוקדם מידי. שימו לב לזה, כי יכולות לקרות תופעות של 'נבואה שמגשימה את עצמה'. אתם חושבים ככה, והיא תתנהג ככה. אולי... חוץ מזה, שיתכן והיא עושה לכם קטעים ולא לאחרים כי אתכם היא 'בנעלי בית' מרגישה בנוח ומרשה לעצמה. זה טבעי. שוב, שימו לה גבולות איפה שהיא מגזימה, ובשאר- אל תתרגשו מידי מהקטעים, והיא תפחית אותם אם הם לא ישיגו לה כלום 2. לגבי השיתוף של אחרים, זה עדיין טבעי לגילה להיות רכושנית, זה לא נורא. אל תכעסו עליה כי זה לא עוזר, ורק פוגע לה בבטחון. להפך- תעודדו אותה להתחלק. תנו לה חיזוקים ומחמאות כל פעם שהיא מתחלקת, ולאט לאט היא תלמד שזה שווה, שזה עושה לה נעים- ואז תשתף יותר. מקווה שנתתי כיוון, בהצלחה. חלי

חלי שלום בתי בת ה-9 החלה לפחד לישון לבד כבר שנתיים ,ואז אני צריכה להיות איתה בחדר עד שהיא נרדמת,לפעמים היא מצליחה לישון לבד עם אור דלוק.היא אומרת שהיא מפחדת ממחשפות,רוחות,שלדים,בובות ועוד.עכשיו יש משהו חדש לפעמים לא מסוגלת להיות לבד בחדר אפילו באור יום. איך לפתור את הביעה ,היא חיה חיים רגילים ולא עברה שום תראומה. יש איזה ספר שמלמד איך להתנהג לילדים בגיל שלה?יש לך עצה לתת לי?תודה וחג שמח!

מריאן, מה שאת מתארת לגבי בתך, נשמע בהחלט מטריד. נשמע שיש לה חרדות בעוצמה שהיא מעבר למה שמצופה בגילה.אם זה נמשך שנתיים ואף מחמיר (קורה גם ביום ולא רק בלילה) אז צריך להתערב. יתכן שיש לה נטיה לחרדה, בלי קשר לטראומה. ומכיון שלא קיבלה עזרה ישירה, זה מחמיר. רק בירור מדויק של פסיכולוג יכול לאתר את מקור החרדה. בספר שלי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים-תשובות של ילדים', יש הסבר מפורט על חרדות של ילדים, וגם על המלצה איך להגיב אליהם. את יכולה לקרא, ומקווה שיעזור, ספרי לי. אבל אני בהחלט ממליצה שתפנו לפסיכולוג ילדים להתייעץ באופן יותר מדויק. לדעתי הילדה זקוקה להתערבות טיפולית, שתשפר את מצבה. טיפול מאוד עוזר במצבים שלה. וכחלק מהטיפול גם יתנו לכם הדרכה איך להגיב אליה. ככל שתתערבו מוקדם יותר כך ישתפר מצבה, ותוכלו להמשיך הלאה בלי הסימפטום שלה. אל תחכו, ואל תהססו. לכו להתעייץ. אתם יכולים למצא פסיכולוג דרך המלצות מאנשים, או דרך השרות הפסיכולוגי שימליץ לכם. גם קופות החולים מציעות פסיכולוגים.

מריאן, שלחתי את התגובה מהר מידי, בלי לסיים. אז שיהיה בהצלחה, ויידעי אותי אם יש צורך, חלי

חלי תודה רבה על תשובתך האם בספרך אוכל למצוא הסבר איך לטפל בבעיה של חרדה ובהלה??? שאלה נוספת- כמעט כל לילה הוא מתעורר בבכי ונעמד במיטה (לפחות 4-5 פעמים בלילה) אני מרגיעה אותו ע"י מתן מוצץ או שתיית מים- האם גם קשור לבהלה ? חלום??? למה כל לילה בקביעות?? יש לציין שזה נמשך כחודשיים אודה מאוד על תשובתך חג שמח ליטל

ליטל, בספרי בהחלט תוכלי למצוא הסבר והכוונה להתמודדות עם תופעות חרדה. מה שמעניין הוא שהתשובות ניתנות מפי הילד, הוא מסביר לך איך לעזור לו. הבכי בלילה כשהוא מתעורר יכולים להיות קשורים לחרדה שהיקיצה מעוררת בו כל פעם. הוא לא מצליח להרגיע את עצמו חזרה לשינה. חשוב שתלמדו אותו את ההרגל של להרדם חזרה. אז אם את נותנת לו מים ומוצץ חשוב שתחזירי אותו מהר מאוד לישון, שילמד לקשר בין שני הדברים. למה זה קורה עכשיו? קשה לדעת במדויק, יש לילדים גלים של איכות שינה ומתח נפשי. מה שיותר חשוב מההבנה הוא התגובה- חזרה לשינה. כמובן, שאם התופעות יימשכו בעוצמה רבה, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע. בהצלחה, אני כאן להמשך, חלי

בני כבן 14 שנה מאיים בבריחה מהבית כל פעם שמשהו לא מוצה חן בעינו.מסרב לקבל סמכות.גם בבית הספר ינם בעיות.אין אנו כהורים מצלחים להגיע אליו.ילא פעם מימש את איומיו.אשמח לקבל הצעות לשיפור המצב.

דני, אין לי מספיק פרטים על מנת לענות לך במדויק. ובכל זאת, נשמע שלבנכם יש בעיה עם סמכות. הוא כנראה סובל מתגובות חרדה כל פעם שהוא נכנס ללחץ ממצבי תיסכול או דרישות ממנו שלא מתאימות לו. התגובה שלו של איום בריחה, ומימוש שלה היא כמו 'לשבור את הכלים', וגם זו תגובת בהלה לא בוגרת. אני חושבת, שחשוב שתבהירו לו שבריחה מהבית אינה מקובלת עליכם. שעל הכל אפשר לדבר, אבל בריחה אינה פתרון. תאמרו לו לבוא אליכם כל פעם שיש בעיות, ותשתדלו אכן לדבר איתו ולסייע. בו בזמן תעבירו מסר ברור מה תהיה התגובה שלכם אם יברח (על איומים לא מגיבים, פשוט מתעלמים מהאיום, ושמזמינים אותו לדבר על מה שמציק לו) . שידע שיש תוצאה לא נעימה מבחינתו אם יברח. שוב, לא עונש גדול מידי, אלא תגובה מקומית שתהיה לו מוטיבציה להשתדל לא לברוח. המטרה שלכם שתלמדו לדבר במקום לברוח מבעיות. הרבה תלוי בכם. אבל מכיון שאתם אומרים שיש לילד בעית סמכות רחבה גם בבית ספר - הייתי ממליצה ליצור קשר עם פסיכולוג ילדים ולנסות להתייעץ, ו/לקיים פגישות טיפוליות כדי לשפר את המצב. אפילו אם הילד יתנגד, וסביר שכך, אל תוותרו. חשוב לטפל בבעיה ולא לברוח. מנסיוני, כשילדים עוברים טיפול, והמסרים של ההורים ברורים (אגב, גם ההורים מקבלים הדרכה בטיפול) יש שיפור משמעותי. שווה לנסות. בהצלחה, ואני כאן לשאלות נוספות אם יעלו. חלי

ביתי בת שנתיים ושמונה חודשים, מקשה עלי מאוד. כאשר היא בוכה בלילות היא לא מאפשרת לי להתקרב אליה, אלא דורשת את אביה בבכי ובזעקות שבר, כאשר אני מסבירה לה שאבא ישן ושבאתי לעזור לה, היא משתוללת במיטה ואם אני לא מסתלקת מייד מהחדר היא בועטת בי ודוחפת אותי בצרחות נוראיות. אני חוזרת למיטתי מושפלת ומתוסכלת מכך שביתי האהובה שבמשך היום לא עוזבת אותי לרגע ואנחנו קשורות אחת אל השניה באהבה עזה, לא מוכנה שאתקרב אליה בשעות הלילה. יש לציין כי מאז שהייתה בת כשנה ועד לגיל שנה ושמונה חודשים, היא סבלה מהתקפי זעם ליליים, וכך הייתי מוצאת את עצמי יושבת איתה באמצע הלילה בכל לילה בין 15 דק ל-30 דק, בסבלנות רבה עד אשר יעבור זעם, כאשר הייתי מתקרבת למיטתה ומנסה להרים אותה היא הייתה משתוללת (גם אז היא לא הרשתה לי להתקרב, ע"י מכות בעיטות וכו') עד שלילה אחד היא כמעט נפלה לי מהידיים ואז התחלתי לשבת איתה על השטיח בחדרה ולתת לה להסתובב בחדר בוכיה, עד שהייתה מפסיקה מאליה,ואז בזהירות רבה הייתי מושכת אותה אלי מרגיעה אותה ומניחה אותה במיטתה. כך בכל לילה. בתקופה הנוכחית ההתנהגות הזאת קורית בזמן השינה למשל גם כאשר היא נרדמת באוטו ואני באה להוציא אותה מהאוטו למיטה היא מתחילה להשתולל ולהתפתל, היא לא אומרת מה היא רוצה ולמה היא משתוללת היא פשוט צורחת בלי הפסקה, ואז אחרי דקות ארוכות היא קובעת שהיא רוצה את אבא ושאמא לא תיגע בה. אני לא תמיד מוותרת כי לא תמיד אפשר "לספק" את דרישותיה אבל אני משלמת על כך מחיר יקר מאוד של תסכול ועצב מאוד גדול על כך. על אף שהפניה שלי נראית אולי ארוכה מאוד, הדברים המפורטים כאן הם רק קצה המזלג. אנא עזרי לי כך שאפסיק להרגיש שאני אמא דחויה!

אמא יקרה, אין לך סיבה להרגיש דחויה. חבל על כאב הלב שלך, והפגיעה הקשה שאת חווה. אינני יודעת בדיוק מה מציק לילדה בלילות, ולמה היא סוערת. יתכן שקשה לה במעברים, אולי משהו כואב לב. את זה צריך לברר, גם רפואית, ואם יש צורך להתיעץ עם פסיכולוג התפתחותי שזו מומחיותו. לברר למשל אם ההתפרצויות הללו בשליטה, או שיש משהו מעבר לכך. אבל ללא קשר, הילדה מפתחת דפוסים שתלטניים ואלימים, שחייבים להפסק. עם כל הכבוד לה היא לא אמורה לנהל את הענינים בבית. היא מגבירה את התקפי הזעם כי היא רואה שזה מצליח לה, רוב הזמן לפחות. חשוב מאוד שהיא תקבל מסר חד משמעי ממך, וגם מבעלך, שהיא לא מחליטה מי בא אליה בלילה. שאם זה אבא- טוב, ואם באה אמא אז היא חייבת לשתף איתך פעולה. אין לה אפשרות אחרת. עצתי לך, שלא תתעסקי בלילה בעניני אהבה, את צריכה את כל כוחותיך (ושוב, גם של בעלך) להביא אותה חזרה למיטה ולישון. תהיי מאוד ענינית ותקיפה, אל תפתחי שיחות, אל תנסי להיות נחמדה (גם לא 'לא נחמדה') ותזכרי את המטה- שתחזור לישון. אני משערת שמספר שבועות כאלו, של נחישות הורית, בנוסף לברור פיזיולוגי ונפשי אם נדרש- יביאו לשיפור. אבל הכי חשוב- אל תטילי ספק באהבת ביתך, ובו בזמן אל תחוסי עליה בשם האהבה ובגלל זה לא תשימי לה גבולות. אל תישברי, שימרי את כוחותיך למשימה. אם בא לך לקרא עוד על תחושות של ילדים כלפי הוריהם את יכולה לקרא בספרי 'תקשיבו לי רגע! שאלות של הורים-תשובות של ילדים' שם יש התיחסות גם לסוגיה המטרידה אותך. מקווה שדברי מדברים אליך. עדכני אותי, ואמשיך להגיב על פי הצורך. בהצלחה, חלי ברק

שלום בתי בת 8.5 ילדה מדהימה, חברותית ומקובלת ולמראית עין הכל בסדר, רק שמאז ומתמיד היא היתה ילדה יותר "בכיינית" מהרגיל, בלילות, בפרדות וכו'. לאור היותה הילדה הראשונה שלנו כמובן שעשינו המון טעויות ובין היתר טעות השינה, לרוב היא היתה ישנה איתנו או שאנחנו איתה. עד היום היא מתקשה להיפרד מאיתנו בבקרים כשהיא הולכת לבה"ס, ובלילות היא כמעט כל יום מתעוררת בטענה שהיא פוחדת ולרוב אנו מוצאים את עצמנו ישנים איתה במהלך הלילה. ניסיתי מספר פעמים לדבר איתה, להסביר לה שאנחנו לידה ואנחנו שומרים עליה וכ', בנוסף ניסנו טיפול פסיכולוגי שכנראה לא התאים לה, אני אשמח מאוד לקבל את עצתך, לעיתים זה ניראה לי ממש לא נורמלי תודה

שירה, אני לא חושבת שיש כאן משהו לא נורמאלי. הילדה מעט חרדה מהרגיל, ובנוסף היא פיתחה הרגל של תלות בכם, והיא מפעילה אתכם במנהגים רבי שנים שכעת קשה לשנות. כמו ענין השינה והפרידות. אני הייתי פחות מסבירה לה דברים, פחות מהכיוון הרציונלי. הייתי אומרת שאתם שם בשבילה ומתחילה ללמד אותה הרגלים חדשים. בהדרגה, לא בבת אחת, ולא בכעס. אבל לאט לאט שתתחיל לישון לבד במיטה, תנו לה חיזוקים כל פעם שהיא מצליחה. היו תקיפים מאוד, תצטרכו להתאמץ לתקופה מסוימת, אבל לדעתי המאמץ שווה. לגבי הטיפול, אם תרצי להעביר לי פרטים נוספים אוכל להתיחס לגבי יעילותו. כללית, טיפול פסיכולוגי מאוד יכול לעזור בנושאי חרדה, במיוחד אם הוא ישלב הדרכת הורים לכם. בהצלחה בינתיים, ושינה טובה, אני כאן אם תרצו. חלי ברק

שלום רב, שלוש שאלות אקוטיות, אנא סבלנותכם: 1.בת כמעט ארבעה חודשים (עוד שבוע), משוגעת על אמבטיות ושתינו מאד נהנות בשעת הרחצה בשלושה ימים האחרונים צרחות בעתה ממש, התכווצות מבוהלת ובכלל נראית מאד מפוחדת שהלב נקרע. שום דבר לא השתנה- לא טמפרטורת המים, השעה, הסביבה, הסבון או השמפו. מה קרה ומה עושים? 2.התינוקת מתפתחת יפה, חיוכים חברתיים למכביר, מגרגרת וממלמלת ולאחרונה גם מפיקה צווחות קטנות. מאד סקרנית, בשבועיים האחרונים גילתה את נפלאות הידיים שלה ודוחפת אותן לפה בכל הזדמנות, כנ"ל לגבי כל צעצוע שאני מושיטה לה. אבל כל הזמן אני נמצאת בתחושה קשה שאני לא מגרה אותה מספיק- יש זמנים שהיא לידי בסלון או בחדר שלה ואני מראה לה צעצועים, מגרה אותה לתפוס אותם בידיים, שרה לה, מדברת איתה נון סטופ, טיול יומי קבוע בגינה וביומיים האחרונים היא מגלה גם עניין בטלוויזיה, אני מושיבה אותה בסל קל לא יותר מחצי שעה לצפות בתוכניות לילדים. מה עוד? איך לגרות אותה עוד? אציין כי עקב בעיית מפרק מטופלת בכרית פישוק ולכן תרגול על הבטן אינו אפשרי כמעט בכלל, למעט דקות בודדות ביום לחיזוק הכתפיים כמו כן סובלת מריפלוקס וחייבת להיות אחרי הנקה במצב מאונך לפחות לחצי שעה כדי למתן את הפליטות. עצות? איך מפעילים תינוק בגיל ארבעה חודשים? מה מצופה ממנו בגיל הזה? 3.אני חד הורית. אני כל עולמה (ולהיפך).הקטנה סובלת מרפלוקס כבר מגיל שבועיים ומטופלת בתרופה פעמיים ביום, עכשיו גם מטופלת בכרית פישוק עקב בעיית מפרק. ילדה מקסימה, עירנית, סבלנית, חייכנית שעוברת את כל הסבל והשינויים הללו הרבה יותר טוב ממני... בעוד חודש היא תיכנס למשפחתון ושבועיים לאחר מכן אנו עוברות דירה. באותו הזמן אתחיל גם לגמול אותה בהדרגה מהנקה ונעבור לפורמולה. שאלתי- זה לא קצת יותר מדי שינויים? אציין כי לפני שבועיים העברתי אותה מהחדר שלי לחדר שלה, מעריסה למיטה וזה עבר ממש בקלות, נראה לי שהיא אפילו שמחה על העצמאות החדשה והמרחבים... מה עושים? סליחה על האורך ותודה מראש חג שמח ליאור

ליאור, אשתדל לענות. דווקא בגלל אורך הפניה, והעומס הרגשי שעובר ממנה, אני בטוחה שתשובתי לא תיתן מענה מלא. ענינית- לגבי הצרחות באמבטיה, הייתי ניגשת לרופאת הילדים שתבדוק אותה בריאותית, יתכן שמשהו מציק לה, ולא נעים לה במים. רק אחרי שישללו את הסיבות הגופניות אפשר להמשיך לחפש הלאה. לגבי הגרייה שלה, וכמות השינויים. אני חושבת שאסור להציף תינוקות בגירויים, ואין כמות ברורה שהיא נכונה. שום קיצוניות לא טובה- יותר מידי או פחות מידי. מה שקובע את המידה היא תגובת הילד. אם הוא מגיב, ורגוע, ומתעניין- הגריה טובה. אם הוא מוצף, מותש, בוכה, צריך להפסיק. אותה גישה גם לגבי שינויים, לא נראה לי שיש בשינויים של חייכם סיבה לדאגה, ממש לא. כל השינויים הם טבעיים ועוברים כרגע בשלום. ושוב, שימי לב כל פעם מחדש לתגובות שלה. טוב לה? אז כנראה בסדר, יש סימני מצוקה- צריך לבדוק. נדמה לי שאת מעט חרדה, ואולי אשמה אם את אמא מספיק טובה. בודאי במצב של אמהות חד הורית, אולי מהחלטה שלך בלבד. הייתי מייעצת לך בחום לשקול אם מתאים לך להיות בקשר יעוצי של הדרכת הורים, או בקבוצה להורים לתינוקות. שם אפשר לקבל תמיכה רציפה, והכוונה שכל כך הכרחית עם תינוקות קטנים, וילדים בכלל. מקווה שנתתי כיוון, אני כאן אם יש שאלות נוספות, בהצלחה, ותהני מההורות חלי

תודה רבה על התגובה המהירה. באמבטיה אין צרחות למעט הפעם הראשונה, נראה שהיא מפתחת חרדות. אתמול, אחרי שיום קודם פשוט דילגתי על האמבטיה, הכנסתי אותה בנועם ובמשחקים למים, קודם רגל אחת ואחת את השנייה כשהיא מחובקת לגמרי ולאט לאט את כל הגוף וזה עבר בשלום. לא אומר שהתשגעה על זה אבל לפחות לא נראתה כל כך מבוהלת. בנוגע לקסוצות תמיכה או הדרכה- היכן ניתן למצוא כאלו? האם ישנן קבוצות ספציפיות גם לחד הוריים? אשמח מאד להצטרף ולו גם כדי להקל באמת על העומס הרגשי (שלי). פשוט חששתי שאולי אני מעמיסה שינויים למרות שכפי שציינתי רוב השינויים עד כה קשים יותר לי מאשר לה. תודה שוב ליאור

בני בן ה-3 "מכור" לטלויזיה. בשבועות האחרונים המצב החמיר ומצפייה לפרקים הוא מסוגל לראות כמה שעות רצוף. עיקר הפעילות שלו בבית היא סביב הטלויזיה, הוא מסוגל לצפות זמן רב ברציפות וקשה לשכנעו להפסיק.לעיתים הוא נענה להפצרותינו להפסיק ולעשות איתנו פעילות אחרת אבל בד"כ זה כרוך בכעס ובבכי. יש לציין שזה רק קורה בביתנו, בבתים אחרים הוא פחות עסוק בזה. השהייה בבית מתקשרת אצלו קודם כל עם צפייה בטלויזיה. כאשר משכנעים אותו לחדול מלצפות הוא משתף פעולה ומשחק בדברים אחרים אך לאחר כ-1/2 שעה הוא מבקש שוב לראות טלויזיה. איך ניתן להוריד אותו (בהדרגה כמובן) מהנושא ובלי הרבה מלחמות. נודה על תשובתך המהירה והמקצועית.

אמא יקרה, בנך צעיר מספיק כדי שתשפרו בהקדם את הרגלי הצפיה שלו בטלויזיה לפני שמצבו יחמיר. כפי שהגדרת, הוא צופה ביותר מידי טלויזיה, ללא ספק. היא הפכה להיות פתרון נגיש וקל עבורו כבילוי בבית. הוא לא צריך להתאמץ לעשות דברים אחרים, הטלויזיה תמיד שם. כיוון ההתמודדות הוא להפסיק להפציר בו (כפי שניסחת) לא להתרגש מתגובות הבכי והצעקות שלו בהתחלה, ולהיות מאוד נחושים באכיפת כמות הזמן שאתם מחליטים שהוא יצפה. אתם יכולים לבחור שעה/ שעתיים, לחלק לארבע פעמים חצי שעה, לבחור תוכניות ושעות מסוימות. אתם יכולים להתייעץ איתו לגבי ההעדפות שלו, אבל את מסגרת הזמן אתם קובעים, והוא מציית. אמרו לו: "אתה יכול לראות טלויזיה כך וכך, ובשאר לא..." תקיף ואדיב, כך המסר יעבור במקביל להפחתת שעות הטלויזיה, והכנסת הצפיה לדפוסים מסודרים, נסו להיות פעילים איתו בבית, שיהיו לו דברים אחרים לעשות. שיהיה לו שווה לזוז מהטלויזיה. חזקו אותו על ימים שהוא עמד בכללים, ועשה דברים חדשים. בהדרגה ההרגל ישתנה, אני בטוחה. אל תיסחפו לדיונים מיותרים, ותזכרו שגם אם יהיה קשה בהתחלה, זה שווה את המאמץ. בהצלחה, אני כאן להמשך. אתם יכולים גם לעיין בפרק על המשמעת בספרי 'בגובה העיניים- לדבר עם ילדים' שם יש פירוט הגישה שציינתי. הספר מופיע גם באתר שלי. חלי

אודה לך אם תוכלי לפרט קצת ו/או להפנות אותי למקורת המתיחסים לחשיבות המשחק בחול בגיל הרך לצורך התפתחותם התקינה של ילדים. בתודה,דבורה.

דבורה, הספר הידוע הוא של יונג, משחק בחול. ספר ותיק אך לא נס ליחו. נסי למצוא אותו. גם ספרים נוספים המתיחסים לטיפול בילדים מתיחסים לנושא, אך מכיון שאני לא בישראל בשבועות הקרובים, איני יכולה לומר לך במדויק את שמם. פני אלי שוב לקראת סוף אוקטובר ואתן לך שמות נוספים של ספרים באופן כללי, ההתיחסות למשחק בחול, היא כאל חשיבות משחקים בכלל בחיי ילדים. הם מאפשרים מרחב סימבולי לילד לבטא את רגשותיו לא באופן ישיר. בחול ילדים בונים ומפרקים מצבים בעזרת בובות ואביזרים ובכך מבטאים חלקים מעולמם הפנימי, ומנסים גם לעשות בהם שינוי באמצעות המשחק. היתרון במשחק הוא שהעיבוד הרגשי אינו ישיר או במילים, אלא עדיף וסימבולי. מתארים מצבים אצל הבובות, ולכאורה לא אצל עצמך, מה שמאפשר פתיחות ועומק גדולים יותר מצד הילדים. חפשי לקרא גם את ספרו של ויניקוט 'משחק ומציאות' המרחיב בנושא. היתה לך שאלה ספציפית, או שזו רק התענינות כללית. מקווה שנתתי מענה, בברכה, חלי

תודה רבה חלי. שאלתי היתה כללית אך יחד עם זה נקודתית לכרגע. הספרים שציינת אכן מוכרים לי והגיע הזמן כנראה לרענן קצת את הזכרון. אני בעלים של גן ילדים עם נסיון וידע רב. השנה נתקלתי בשתי אמהות סרבניות לילדות בגילאי 15-17 חודש שמסרבות לאפשר לבנותיהן לשחק בחחול ("שלא יגע בהן פירור חול").כמובן שקשה להסביר לאמהות שהקושי הוא אצלן והמשחק חשוב כמו כל פעילות אחרת ויותר... תודה שעזרת לי לנסח תשובה בהירה יותר,מעבר לדברים שכבר הובהרו לאמהות אלה לטובה בנותיהן.... ישר כח על הפורום.בהצלחה וחג שמח. דבורה נוי

בני הבכור בן שנתים וחודש לפני כחודשיים נולדה לו אחות קטנה. אני מודעת לכך שזה לא פשוט עבורו, אך תגובותיו מאוד מדאיגות. הוא מנסה למשוך תשומת לב ע"י פעולות מסוכנות כגון ריצה לכביש, משחק בחשמל, דברים שהוא יודע שמסוכנים ואסורים. בנוסף, הוא לא מפסיק להכות את התינוקת בדיוק במקומות שאנו אוסרים עליו בכל הזדמנות בה הוא מתקרב אליה.הוא עושה שביתות רעב ולא מוכן לאכול כפי שהיה אוכל פעם, בנוסף התחילו התקפי בכי לא מוסברים ומדובר בילד שבעבר בקושי היה בוכה. אנו משתדלים להעניק לו המון תשומת לב, אך מוצאים עצמנו לא פעם כועסים באופן תכוף יותר וזה מתסכל אותנו ואת הילד, הוא מתעקש לעשות "דווקא" ואת ההפוך בדיוק ממה שאנו מבקשים. כיצד היית ממליצה לנהוג? נשמח לתשובתך.

דגנית, אני מבינה שהמצב עם בנך ממש מטריד, ואולי אפילו משבית את שמחת התינוקת החדשה. בנך כנראה עבר זעזוע לא קל ממעמד של בן יחיד למצב בו יש לו מתחרה בתוך ביתו. הוא עדיין לא מספיק מילולי כדי לבטא את תחושותיו במילים אז הוא מוציא אותן בהתנהגויות קשות. כיוון התגובה כלפיו הוא מסרים ברורים של משמעת, מה מותר ומה אסור, עם נסיון אדיר מצדכם לא לכעוס, אלא להיות תקיפים ועניניים כלפיו. אסור להכות את אחותו, לרוץ לכביש וכו. בו בזמן אפשר לעשות איתו הסכמים שידרבנו אותו להתאמץ, כמו למשל, שאם יאכל כמו שצריך, יקבל משהו שהוא אוהב. לאו דווקא מתנה אלא משהו של זמן אתכם, או כל מה שאתם יודעים ששווה בעיניו. אגב, האם בגן הוא בסדר, הקושי רק בבית או גם שם, זו אינפורמציה חשובה לזהותאת חומרת הבעיה וכיוון ההתמודדות. אין קיצורי דרך, ייקח לו זמן להתרגל. כנראה שהוא ילד רגיש מאוד, ואולי קולט ברמה מסוימת את המצוקה שלכם (כעס, אשמה) שמגבירים את הלחץ שלו. נסו את הדרך שהצעתי, וראו אם חל שיפור. אם מצבו ממשיך להיות כה סוער, אחרי עוד חודש למשל, הייתי ממליצה לפנות לפסיכולוג התפתחותי, או למרפאות להתפתחות הילד של קופת חולים, ולהתייעץ באופן יותר מדויק ואישי. אולי יהיה צורך בהתערבות חיצונית. אך אל תדאגי, מדובר בהתערבות קצרה בדרך כלל, שעוזרת מאוד. בהצלחה, אני כאן אם יש צורך בעזרה נוספת, חג שמח, חלי

תודה רבה על תגובתך, בהחלט ננסה את הצעתך. לגבי האינפורמציה שביקשת. השנה בני החל ללכת לגן המכיל 29 ילד, שעד עכשיו הוא בקר במשפחתון של 5 ילדים. ניתן לומר שהוא טרם הסתגל לגן, הוא בוכה בכל בוקר כשאני עוזבת אותו, אני לא לוקחת איתי את התינוקת כדי להיות פנויה רק לו, אך בכל זאת זה קשה לו, ואציין כי מדובר בילד שמעולם לא הייתה לו קשה הפרידה מאיתנו, הוא מאוד חברותי ולא סבל מחרדת נטישה או פחד מזרים. בגן אומרים שהוא בוכה לסירוגין במהלך היום, נעמד בדלת ומבקש אותי ואינו מסכים לאכול לבד, אלא רק שמישהו יאכיל אותו. אודה על התייחסותך.

שלום, אני בת 22 ואני פונה אלייך בתור דודה לדניאל בן ה-5. אני עזרתי והייתי מעורבת בגידולו לא מעט, ובשנה האחרונה (מאז שאחותי ובעלה עברו לגור לידנו) אני שמתי לב שהוא לא מקבל מספיק תשומת לב מאמא שלו,אחותי. היא מבחינתה עובדת מאד קשה וכשהיא חוזרת הביתה,אין לה כוח לשחק איתו. יש לציין שיש לדניאל גם אח קטן בן שנתיים וחצי ש"גוזל" את תשומת הלב של אחותי מדניאל. דניאל מבלה המון בבית שלנו,עם הסבים שלו ואיתי וכאו הוא מקבל את מלוא ההתייחסות. אבא שלו כן משקיע בו,אבל גם זה מוגבל מאחר והוא עובד עד מאוחר. זה הגיע למצב בו דניאל לא רוצה לחזור הביתה וישן אצלנו לא מעט. אני מודעת לזה שהמצב מאד לא תקין,אך הבעיה היא שאני כנראה היחידה שרואה כאן את הבעייתיות. עד כאן זה מצב נתון. מעבר לזה, טסתי לחודשיים לחו"ל וכשחזרתי הבנתי שדניאל מאד מאד התגעגע אליי. האמת,הוא נהייה דיי אובססיבי לגביי,כל הזמן רוצה לדעת איפה אני ולדעתי פיתח סוג של "התאהבות" בי. הוא מתחיל להתנהג מוזר לידי,עושה לי דוקא, פרץ לי למקלחת במודע, ובאופן כללי חפץ במגע מתמיד איתי. אני יודעת שזאת תולדה של חוסר תשומת הלב מאחותי והוא בסה"כ מחפש את המקום שלו במשפחה. אבל,אני גם יודעת שזה לא ממש מצב בריא. מה אני צריכה לעשות? מצד אחד אני רוצה להקדיש לו תשומת לב ולשחק איתו, להשקיע בו את כל האהבה שלי אליו, אבל אני מפחדת שאני גורמת לעוד יותר נזק ומרחיקה אותו מאחותי. מה לדעתך אני צריכה לעשות?? תודה על העצה, עדן.

עדן, ההתלבטות שהעלית אכן לא פשוטה, וטוב שפנית להתייעץ. את מרגישה שמשהו לא בסדר, גם בדרך בה אחותך מגדלת את בנה, וגם בדרך שבה דניאל התחיל להתנהג כלפיך. מצד שני, אף אחד אחר לא רואה את הקושי, ולא עושה עם זה דבר. אני לא חושבת שזה התפקיד שלך, להיות זו שמפוצצת דברים ישירות מול אחותך. אולי תוכלי להתייעץ עם אמא שלך, מה היא חושבת. היא הרי הרבה בסביבתו של דניאל, ומכירה אותו ואותך. היא גם מנוסה יותר בהורות ובמורכבות של הורות, שבגיל צעיר לא ממש מבינים (בלי לפגוע, הנסיון והשנים עוזרים) לגבי ההתנהגות של דניאל, לדעתי הוא כועס עליך. שנסעת, שעזבת אותו. מבחינתו שלו , ואין בכך הגיון או צדק את עשית לו רע, והוא כועס עליך. לכעס שלו יש גוון מיני לדעתי, לפי התאורים של הנגיעות והמקלחת וזה תואם לגיל שלו (תסביך אדיפלי, משיכה לאמא/שהעביר אליך, בדרך לגיבוש זהות גברית דרך הזדהות עם האבא) אני חושבת שיתכן שיש השפעה לחוסר תשומת הלב המספיקה שהוא מקבל בבית, ולכן הוא מחפש דמויות התקשרות חלופיות. בו בזמן את לא יכולה לפתור את הבעיה כל עוד אחותך לא תכיר בה. אם תגידי, יכעסו עליך ודברים לא ישתפרו. חוץ מלהתייעץ גם עם אמך, אני ממליצה לך להיות חמה ואוהבת לדניאל, אבל לשים לו גבולות. להגיד לו בפרוש מה מותר ומה אסור. תהיי ברורה, וכך תעזרי לו לחזור לקשר טוב איתך. לשים גבולות זה גם חלק מאהבה ותשומת לב. אם הבעיה תחמיר, אולי תמצאו דרך להגיע לייעוץ יחד עם אחותך. מקווה שנתתי כיוון, כתבי לי את הרגשתך, ואם יש צורך, נמשיך לברר עד שתרגישי שאת בכיוון הנכון. בהצלחה, חלי

תודה על ההתייחסות והייעוץ שלך. אני חייבת לציין שמבחינת גידולו וחינוכו של דניאל (וגם של אחיו הקטן,לצורך העניין) אני תמיד בחרתי בעמדת הצופה מהצד, ואת כל ההסגות והמסקנות שלי מחינוכו המוטעה,לדעתי, חלקתי עם אמא שלי בלבד. אני לא מעזה להעיר דבר וחצי דבר לאחותי ולו מההבנה הפשוטה שזה הילד שלה והחינוך שלה, וגם אם אני מעירה משהו,אני מבהירה שזאת עצה בלבד,וזכותה להתייחס אליה בדרך שלה. התייעצתי עם ההורים שלי לגבי העניין. אבא שלי לא ממש הבין את הפואנטה וחשב שאני סתם מדמיינת, ואילו אמא שלי זיהתה הכל והבינה את כל הבעייתיות לתומה...רק שהיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה. היא רצתה שאלך לדבר עם אחותי, אבל זה הדבר האחרון שאעשה. אני יודעת שזה הגיל בו גיבוש הזהות הגברית מתרחש, והבנתי מההתחלה שהוא כנראה מצא בי את דמות האם (כן כן,התסביך המפורסם)...לכן לא הגבתי בהיסטריה או הסתייגות מדניאל. אני דיי במבוי סתום כי מצד אחד אני אמשיך לאהוב ולשחק עם דניאל ומצד שני אני לא יכולה לצאת מהברוך ע"י דיבור עם אחותי. אני כל הזמן שמה לו גבולות,אבל מפחדת שאני נוקשה איתו לפעמים יותר מדי (שזה לא יגבול באדישות). בעיה נוספת שתתעורר היא שאני עוברת שבוע הבא לצפון (מתחילה ללמוד שם) ואהיה בבית לעיתים יותר רחוקות כך שזה יכול לגרום לו להרגיש עוד יותר נטוש.שעזבתי אותו,שוב. כנראה שלגדל ילד זה לא כזה פשוט :) מה עושים?

מנוחת צהריים לילדים 3-6בני רצויה / אינה רצויה? מהי המידה הנכונה ביחסי עירות/ שינה לפעילות, תיפקוד והתפתחות תקינה אצל ילדים בגילאי 3 -6? האם שלילת מנוחת צהריים אצל ילדים 3-6 פוגעת/לא פוגעת? רצויה לא רצויה? בתודה מראש.

גליה, אני לא חושבת שיש דעה אחת מוחלטת לגבי ענין שנת הצהריים אם הילד מאוד עייף, וכל איכות התפקוד שלו נפגעת כל שעות אחר הצהריים, אז עדיף שישן מעט ויתאושש. שינה של כשעה, ואחריה לשטוף פנים או להתקלח כדי להתאושש. צריך לבדוק אם זה עוזר. הנזק הוא לא פיזי ישיר, אלא יותר נפשי- שהילד וההורים חווים שעות של עייפות, תסכול ומתח. הפגיעה יכולה להיות בבטחון העצמי, ובתפקוד החברתי. אם במאמץ סביר הילד יכול ללא שנת צהריים, אז עדיף שיהיה עייף יותר לקראת הלילה. ובו בזמן יתרגל לתיפקוד במשך יום שלם, ללא הפסקות. אבל שוב, כל ילד לגופו. ובנוסף, ילד בן 3 שונה מילד בן 6 , ואפשר להיות יותר גמיש וסלחני לילד, ככל שהוא קטן יותר. האם משהו מטריד אותך מעבר לשאלה הישירה על שעות השינה? משהו לגבי הילד שלך? חלי

ערב טוב חלי ראשית תודה על ההתייחסות המהירה בתי בת 9 את הטיפול הפסיכולוגי רק התחלנו היתה עד כה פגישה אחת כך שמוקדם לראות את ההשפעה שלו ... כמו כן יש לי חברה פסיכולוגית שייעצה לי על טיפול מערכתי האם בבית חולים רמבם חש תחנה לבריאות הנפש שיש בה טיפול כזה גם פסיכולוג גם פסיאטר גם טיפול בתרפיות ? את הטיפול הפסיכולוגי שרק החל עתה באופן פרטי באיבחון טובא נמצא שיש לה הפרעות בקשב ובריכוז האם את ממליצה על עוד טיפול אפשרי או מסגרת יותר מתאימה תודה מאיה

מאיה, לדעתי אם התחלתם עם הפסיכולוגית - תנו לה צ'אנס. אל תעשו שינויים מתוך לחץ ונסיון לזרז דברים. כמו שאמרתי, תדברו עם הפסיכולוגית ותגדירו שהדרכת הורים חשובה לכם כחלק מהטיפול. ושם בפגישה איתה תעלו את הנושא של האפשרות לטיפול פסיכיאטרי. תראו מה היא מתרשמת, ומה דעתה. גם אם הילדה תהיי במעקב פסיכיאטרי, מאוד חשוב שהוא יהיה מתואם עם המטפלת שלה. כמובן, שאם תרגישו שהטיפול לא עוזר, שהילדה לא נקשרת, שאתם לא מקבלים הדרכה מתאימה- אז תחפשו מסגרת אחרת. אני לא בטוחה שהייתי הולכת לבית חולים לתחנה לבריאות הנפש, אולי יותר מתאים מכון טיפולי, שיש בו כמה גורמים מטפלים. אבל כך האפשרויות סבירות. בידקו בשיקול דעת, עד שתרגישו שאתם במקום מתאים, שגם מטפל בילדה, גם מדריך אתכם, וגם יכול לתת מענה תרופתי אם צריך. בהצלחה, ואני כאן אם יש עוד שאלות חלי

בני נמצא בגן פרטי, והתחלנו את הגמילה שלו בחופש הגדול בבית. לאחר שבועיים קשים מאוד הוא נגמל והחל לשתף פעולה ולומר מתי יש לו פיפי וללכת לשירותים או לסיר ולעשות. לאחר שבוע כזה בערך היתה לו נסיגה והוא התחיל לעשות פיפי וקקי ממכנסיים כאילו לא קרה כלום ולעיתים רחוקות להגיד שיש לו. כשהוא נכנס לגן זה ממשיך באותה צורה והוא מפספס כמעט כל הזמן. דבר נוסף הוא שכאשר אנחנו מנסים להזכיר לו שילך לעשות הוא מתנגד בתקיפות וגם כאשר אני רואה שיש לו פיפי כשהוא מחזיק את הבולבול הוא מתנגד ללכת לשירותים או לסיר ואחר כך עושה במכנסיים. יש לו בעיה בדיבור, הוא עדיין לו מדבר ברור ולא מבינים הכל, והוא בטיפול קלינאית תקשורת. אין לו בעיות אחרות הוא מאוד מפותח בשאר הדברים וילד חכם מאוד. מה לעשות? האם להחזיר לו את החיתול בגן? או גם בבית וגם בגן ?

רותי, אשמח לענות. חסר לי מידע בן כמה בנך? הגיל מאוד משמעותי כדי להחליט על כיוון הפעולה. אשמח שתיידעי אותי ואדייק יותר בתגובה. בכל מקרה, לדעתי אין טעם ללכת איתו בכוח, בודאי אם הוא צעיר. הוא מתנגד, וככל שירגיש שלוחצים עליו יותר, יש לשער שיתנגד יותר, מחרדה. זה לא יכול לעשות טוב. תרפו מהנושא לכמה שבועות, תחזירו חיתול בגן בטוח, ותנסו גם בבית. תראו איך הולך. תנסו לחזור לגמילה אחרי כמה שבועות, ותבדקו כל הזמן את התגובות. לא להבהל מכל תגובה אבל גם לא ללחוץ. נשמע שהוא לא בשל, כי גם הגמילה הראשונה שלכאורה הצליחה לזמן קצר, הלכה מאוד קשה לדבריך (חסר לי מידע איך התבטא הקושי) גמילה היא לא תהליך קל, אך לא אמורה להיות סיוט אם הילד בשל. מתי זה קורה בדיוק? לא לגמרי ברור, אבל הילדים מראים את עצמם דרך ההתנהגות. ובנך מראה שהוא עוד לא בשל, לדעתי. אם הוא ממש בוגר, שלוש-ארבע צריך לבדוק אם אין קושי משמעותי יותר, ולקבל עזרה יותר מקצועית. בהצלחה, ואשמח להתעדכן ולהמשיך לעזור אם נדרש, חג שמח חלי

בני בן שנתיים ו-11 חודשים (אולי לא שמת לב לכותרת) בבית הוא יותר משתף פעולה ויש לו גם עליות וירידות.

בני בן 9. הוא ילדנו השישי שנולד בהפרש של 9 שנים מאחותו. עד גיל 7 השכבתי אותו במיטתו כשאני מרדימה אותו כשאני איתו המיטה שלו. בשאר הלילה הוא ישן במיטתו. בגיל 7 החלטנו שהוא יילך לישון במיטתו, לבד. הוא הסכים לכך, אבל דרש שנשאיר אור דולק עד שיירדם ואם יתעורר יוכל לעבור אלינו. הסכמנו לכך, אבל לאט לאט הפך העניין לשיגרה ובכל לילה הוא עובר אלינולחדר. יש לציין שהוא לא ישן איתנו במיטה אלא יש בחדר מיטה נוספת. השאלה היא האם זה מזיק לילד? לנו זה לא מפריע כי הוא מגיע באחת לפנות בוקר, וכאמור לא ישן איתנו ממש.האם ייתכן שהוא ייגדל ופשוט יפסיק לעבור אלינו או יש צורך להיות אקטיביים? ושוב האם זה נורא כל כך?

רותי, לא קל לענות חד משמעית. נורא זה לא, כי יש כל מיני סגנונות שונים של נהלי שינה בבתים של אנשים. רצוי, זה לא כל כך רצוי להתפתחות של הילד שאמור בהדרגה לישון לבד בחדרו. גם לא כל כך רצוי לאינטימיות שלכם, ולמסר כלפי הילד, שגם להורים יש את החדר הפרטי שלהם. ברור, שהוא צריך לחזור לישון בחדר שלו, כל הלילה. כמה מהר ובנחישות יש לבצע את המעבר? תלוי בכם. אם הילד מתפקד היטב בכל שאר תחומי החיים, לימודית, רגשית חברתית. אם אתם לא רואים ביטויים בולטים של חרדה, תלותיות, תוקפנות. אז לכו בקצב שלכם. ובכל זאת הייתי ממליצה לציין מועד בו הוא מתחיל לישון לבד. אחרי החגים, חנוכה, יומולדת שלו. להדגיש שהוא גדול, ויכול, וזה חשוב, ולהיות חזקים ונחושים ביישום השינוי, שכנראה לא יהיה קל. אם יש קשיים נוספים, הייתי ממליצה בחום ללכת להתייעץ ולקבל טיפול שיעזור לכם ולו להפסיק את השינה הנוספת, ואת הקשיים הנוספים. בהצלחה, אני כאן לשאלות נוספות