לפעמים חושבת לוותר על כל העניין ולצאת לחופשי

בת 36 מנסה להרות כמעט שנה באופן טבעי. המחזור תקין, הרחם תקין והזרע בסדר (אם כי נמוך קצת מהממוצע) אבל שום דבר לא קורה. שונאת לעשות זריקות. שונאת ללכת לרופאים. שונאת שמחטטים לי בקרביים שונאת לפתוח את הרגליים שונאת הורמונים וכימיקלים. לפעמים אני אומרת לעצמי, אם זה מה שהגורל רוצה ואם זה מה שהטבע רוצה,אולי עדיף כך. בשביל מה כל המאמצים וההתעללויות האלה בגוף ? בשביל מה כל המתח והפגישות אצל רופאים ומעבדות וטיפת חלב ? אני שומעת על נשים שהיו שנים בטיפולים, ולאחר שנים נכנסו להריון ובסוף יצא שההריון היה פגום או היתה הפלה לקראת הסוף. אז המסקנה שלי היא , שאולי הנשים האלה לא היו צריכות להתעקש על כל כך הרבה ניסיונות. אולי הטבע שלהן לא נועד להביא ילדים לעולם. אולי חייהן היו טובים יותר בלי כל הסבל של הטיפולים ובלי ילדים פגומים שרק יסבלו בעולם הזה. האם רק לי יש מחשבות מדכאות כאלה ? האם מישהי גם חווה מחשבות מסוג זה וחושבת לוותר על הכל ולא ללכת יותר לרופאים ומה שיהיה, יהיה ? אולי אם הכל כל כך קשה, זה לא צריך לקרות בכלל ? אולי פשוט עדיף לוותר, לשכוח מכל העניין ולהמשיך לחיות כמו רווקה לנצח ?

גם לזוגות צעירים יותר. העניין שהציפייה למשהו שיקרה ולא קורה, גורמת לי לדיכאון. והדיכאון כמובן משליך על כלל הפעילות שלי בחיים ובגלל שהספירה של בעלי קצת נמוכה, זה גם גורם לי לאכזבה ממנו. למרות שהזרע שלו חלש קצת, אני זאת שדואגת כל הזמן אפילו למומחה פריון הוא בקושי רצה לבוא ואמר שאני סתם נלחצת וזה לוקח לפעמים שנה ואין צורך בכל הטיפולים האלה. התגובה האדישה הזאת שלו, מוציאה לי עוד יותר את החשק לעשות משהו בעניין , כאילו, אני זאת שאצטרך לסבול זריקות, ובדיקות דם ומעבדות והוא באדישות שלו. גם זה מעלה לי בי לפעמים מחשבות, שלא בא לי להתעסק עם זה יותר ומה שיהיה, יהיה.

היי אשמח לעזור לך אנא צרי קשר איתי במייל