אמא גוססת

שלום וברכה לכל גולשי הפורום. אפתח במילות הערכה ותודה לגברת נטע מוזר. קראתי לא מעט מכתבים ושרשורים בפורום הנוכחי ותמיד היית כאן לעודד ולייעץ. אמי קיבלה את המחלה לפני חצי שנה, עברה שרשרת טיפולים כימותרפיים והCT האחרון בישר את הגרוע מכל. גרורות בכל הגוף- ראש,כבד,ריאות ועוד.. לאמי כנראה נותר שבועות מספר ואנחנו, האחים והאחיות, הפצרנו ברופאים שלא לשתף את אימי במצב מתוך הנחה שאולי חוסר הידיעה תאט את התפרצות המחלה ואולי התקווה תעזור מנטלית באיזשהו דרך. אמי עדיין צלולה יחסית אבל לא לאורך זמן ובעקבות חומר שקראתי כאן נאמר שעדיף שהיא תדע על מצבה ונוכל יחד להכיל ולהתמודד עם המצב. התחושה היא שאני צופה באימי אטומה בתוך אקווריום והמים מגיעים עד הצוואר וממשיכים לזרום. אוזלת היד בהמתנה להידרדרות ומוות של היקר לך מתסכלת והתחושות קשות. להמשיך להפיח בה ובי תקווה או לשנות תקליט ולהכין את עצמנו לאובדן ?

לרחמים לצערי נאלצנו להתמודד יותר מפעם אחת עם פרידה מאחי הצעיר שנפתר מסרטן. זאת מהסיבה שבפעם הראשונה הרופאים לשמחתי פשוט טעו ((והיא הייתה נוראית וקשה)) ובפעם השנייה ''המחלה'' נצחה את כולנו. להערכתי האישית פרידה יכולה לתת לאדם לשפוך את אשר על ליבו גם אם תהיה מלווה בבכי, זו ההזדמנות לומר לחולה את אשר על לב המשפחה והחברים הקרובים אינני בטוח למי התהליך יותר קשה, למשפחה או לחולה למרות הקושי זה הרבה יותר מכובד כלפי החולה וסביבתו הקרובה שיכולה להביע את רגשותיה ואהבתה אליו ועדיין שיקולך וההחלטה שלך היא שתדעו ימים טובים יותר גיל