פורום תמיכה לחולי סרטן ובני משפחותיהם

שלום בר המצב שאתה מתאר קשה ביותר, אבא שלך מאוד סובל והכי חשוב שלא יסבול כאב. כאשר כואב ממש יכולים לאבד את השליטה. יש היום הרבה משככי כאבים לסרטן. בכל קופת חולים יש יחידה לכאב ואפשר להעזר בהם. גם אם לא אומרים לכם להיפרד תעשה מה שאתה חושב. פרידה צריכה להתחיל כאשר אנשים מרגישים , אביך בוודאי מרגיש אם זה לקראת סוף חייו, אך בדרכ אנשים לא רוצים להכאיב לבני המשפחה שלהם ולכן לא מדברים. תשאל את אבא שלך מה קורה לו, מה הוא מרגיש, האם יש דברים מיוחדים שרוצה להגיד לך. בדרכ אנשים מאוד מפחדים לשאול את השאלות הללו, פוחדים שיבכו, שלא יעמדו בזה, או אפילו שההורה ישאל מה פתאום אתה שואל שאלות כאלו. זה בסדר לבכות ליד ההורה, זה בסדר לכאוב, כי זה מכאיב. ילדים ללא קשר לגילם מפנטזים שההורה שלהם יחיה לא גבול ולראות אבא במצב קשה זה מאוד כואב. אשמח להתייחס לשאלותיך, הארותיך באתר זה בברכה נטע מוזר הכי נכון הוא להגיד את האמת, בלי ליפות ולעטוף. כאשר אנשים מרגישים שהולכים למות יש להם מה להגיד ולהשאיר צוואהשהיא לא כתובה ומאוד מקל ששומעים זאת. במחקרים נמצא שמשפחות, אנשים שעשו פרידה כנה, בלי טיוחים עפ אמריות אמת, חייהם הרבה יותר שלווים לעומת אנשים שאינם מדברים וסוגרים הכל בבטן

שלום דנית מצטערת על העיכוב בתשובה, נולדה לי נכדה ולא הייתי פנויה כלל, אך הנה אני ממש איתך. המצב של אמא שלך כפי שאת מתארת אותו הוא נורמאלי לגמרי וחשוב לתת מקום לתחושות שלה. אמא שלך בתהליך אובדן, מעבר לתחושות הקשות שכל הטיפולים עושים יש הרבה אובדן וזה עושה מצב רוח קשה עם כל הסימנים שתארת. זה אובדן של בריאות, כאשר לזה מתלווה, איום על החיים וזו אחת התחושות הקשות ביותר וטוב שאמא שלך מרשה לעצמה להרגיש כך ולא מנסה להתנהג כאילו הכל בסדר. לגבי התחושות שלך גם הן נורמאליות למצב, החשש שתאבדי את אמא שלך הוא קשה ואני לא מדברת רק על מוות, אלא לאבד את האמא הבריאה שהייתה לך, לקבל אמא חולה, לראות אותה ב"מערומיה" זה לא פשוט. ללא קשר בת כמה, את ילדים תמיד חושבים שההורים שלהם יהיו לנצח בשבילם ומסתבר שהעובדות שונות ואז זה קשה ביותר. את שואלת איך את יכולה לשמח אותה? אי אפשר לשמח אדם כואב וגם לא צריך. מה שנכון הוא להיות עם האדם שכואב איתו ובשבילו בכאב ובקושי שלו. לנסות לשמח אותה זה כאילו להגיד, תשמחי, תתלעמי מהכאב. אי אפשר וגם לא צריך להתעלם מהכאב ומפחד המוות, כן צריך לטפל בזה וכיצד. קודם כל לתת לה תחושה שגם את כואבת את הכאב הזה, שגם לך קשה לראות אותה במצב הזה, שגם את מפחדת. שהיא תרגיש שאת מרגישה ומבינה אותה ולתת מילים בניכן לכל התחושות והרגשות. אי אפשר לצפות מאדם סובל שיחייך. אפשר כן לקוות שהבדיקות יראו שינוי לטובה.. לדאבוני חשוב לדעת שסרטן זו מחלה כרונית ויכולה לחזור (זה אחד מהמאפיינים של מחלה כרונית). שווה ללכת לטיפול נפשי כדי לעבד את המצוקות , אפשר כל אחת בנפרד אפשר גם ביחד, זה נקרא טיפול דיאדי, (של שניים) כמובן שצריך לזה משאבים כספיים, אבל אפשר גם לפנות לקופה שאתן/או אמא מבוטחת ולראות מה הם יכולים לתת. אני כאן באתר כמעט מידי יום ואתייחס ברצון למה שתכתבי, אם תרצי להמשיך להתכתב בברכה נטע מוזר

שלום רעות מעריכה את הפתיחות שלך, את היכול לדבר את רגשותיך. זה חשוב וזה מקל במעט שיכולים גם להגיד סרטן וגם לכאוב ולפחד. כן סרטן גרורתי (התפשט לעצמות ולכבד) זו מחלה קשה ומאיימת על החיים. בוודאי תשמעו סטטיסטיקות מהרופאים מה אורך החיים במצבים כאלו, יחד עם זאת זה מאוד אידיבידואלי ותלוי, לא רק בחומרת המחלה גם בכוחות שאדם מגייס, גם ברצון לחיות, גם ביכולת לא לשמור סוד אלא לדבר על הדברים ועוד מספר גורמים שיכולים להוסיף לאורך החיים. יש גם חולים שאפילו ממצב גרורתי קשה, מאריכים חיים, לא בטוח שללא גבול, אך כל הארכת חיים, לעיתים כדאי בעיקר אם אינה מלווה בסבל גדול וכאב. כאב ממש מקצר חיים ולכן הדאגה שלא יהיה כאב חשובה ביותר. יש היום תרופות שמפחיתות כאב וחשוב להגיד לאבא שיש לו זכות שלא יכאב לו. בנושא של לבלב וכבד, הלבלב ממוקם מתחת לקיבה בצד ימין של הבטן העליונה והכבד בצד שמאל ושניהם מנקזים מיצים אל תוך התרסריון.מאחר ואתר זה עיקרו גם לאפשר להשיח את הכאב והקושי וגם לספק תשובות, או נכון יותר התיחסות לחלקים הרגשיים, חברתיים, משפחתיים וכו' לחולה ומשפחתו, אתייחס לשתי שורות האחרונות שלך שהן מאוד משמעותיות בעיני. חוסר האונים והפחד שלך הם לגיטימים כי זה באמת מפחיד. אני מניחה שגם אבא מפחד וחשוב ששניכם תוכלו לדבר זו עם זה, על הפחדים שלכם, על הכאב הרגשי והפיזי ועל כל דבר שרק עולה לכם. חשוב לדעת שהרבה חולים לא מדברים עם היקרים שלהם, לא כי הם לא רוצים לדבר, אלא כי הם רוצים "להגן" על בני משפחתם. ומנגד גם כי מפחדים לפגוע, מפחדים שאם ידברו יתנו עין הרע והרע ביותר יקרה, מפחדים לדבר כי הם עצמם מפחדים. אי דיבור וניסיון לטשטש ולא לגעת בכאב, רק מחמיר את הכאב והריחוק. היכולת שלך לסייע בזמן כואב זה הוא להיות אוטנטית ולא לחשוש מלדבר.במידה ותרצי להמשיך להתכתב איתי כאן באתר, אהיה כאן בשבילך בברכה נטע מוזר

היי רעות אני מתרשמת מאוד מהפתיחות שלך ומהמוכנות שלך לעשות לאביך הכל, יחד עם זאת בתחושה שלי תשמרי על עצמך. אני חושבת שילד מביאים לעולם רק שבאמת מוכנים לכך ולא כדי לעשות טוב להורים. אני גם חושבת שאת יכולה להתאכזב כי אולי אביך יהיה כל כך עסוק במחלה שלו ולא יהיה לו פנאי , כוח ואפילו רצון להיות נחמד לנכד/ה כי להיות הרבה אנרגיה. לכן נראה לי ששווה לבחור מטרות ריאליות כדי לעשות לו טוב ולא משהו שיש בו הקרבה מצידך שיכול אחר כך לבאס אותך, וגם יש לך בן זוג ותכנון ילד הוא בוודאי משהו אינטימי בין בני זוג. אני יכולה לשמוע מתוך הדברים שלך את האהבה הגדולה לאביך ואשריך ואשריו כי זו זכות שלא עומדת בכל משפחה. מה שכן חשוב זה לזכור שאנשים עם סרטן או כל מחלה כרונית שגוזלת המון כוחות, לפעמים לא משאירה כוחות למשפחה וזה יכול להיות מאוד מאכזב, כי משפחה רוצה לעשות לחולה טוב, ההמלצה שלי לבדוק עם אביך מה המידות שנחוצות לו בדברים שאתם מציעים. זה בסדר להציע אך לא לחשוב ולהחליט בשבילו. אחד הדברים ו , לא לאזני המשפחה, הם לוקחים ממני את כל הזכות להחליט, כאילו שכבר מתתי. כדאי להיות ערים לנקודה זו ברצון אעמוד לרשותך אם תרצי בברכה נטע מוזר

היי רעות קראתי שוב את תשובתי הראשונה אליך וראיתי שבילבלתי בין הצדדים של הלבלב והכבד. הקיבה מצד שמאל ומתחתיה הלבלב והכבד מצד ימין איך את? נטע מוזר

שלום יוסי בוודאי ניתן להשאיר את המייל שלך, יתכן שכדאי מאוד שתגדיר קצת יותר מפורט עם מה אתה מתמודד, כךתר כיוון למה להתייחס. אם תרצהגם אני אשתתף בשיח. נטע

שלום עפרה אני לא מכירה אישית רופאים שמלווים. אני יודעת שבכל קופות החולים יש היום הוספיס בית שבו מתפקד רופא, אחות ולעיתים גם עובדת סוציאלית שווה לפנות אליהם ואולי הם כן יודעים על רופאים שעושים ליווי אישי יש גם עמותה שנקראת לילך, שמטרתם לעזור לחולים למות בכבוד. אפשר גם לכתוב באינטרנט ליווי של חולים אונקולוגים ואולי תקבלי משהו בברכה נטע מוזר

שלום עידית חשוב לזכור שאתם לא לבד ויש מערכת טובה ותומכת שיכולה לתת פיתרונות למצב שאת מתארת. כל מחלקת ילדים בין אם היא בקופת החולים ובין אם היא בבית חולים תדע לענות לך על מצב זה. ברור שהילד צריך לקבל את הכדורים. כדאי לחזור עוד הבוקר למקום ששם קיבל טיפול ולבקש את עזרתם. מאחלת לכם כל טוב בברכה נטע מוזר

שלום אפרת גילוי תאים סרטניים בהחלט יכול להביא עימו מצב משברי. לא ברור מה הסיבה שאת מאושפזת בכפיה, יתכן שנכנסת למצב פסיכוטי ללא שיכולת לשלוט במצב. אני מאמינה שהמטפלים רק רוצים את טובתך. אם תסכימי לשתף פעולה ולקבל את הטיפול המוצע לך , מצבך הנפשי עשוי להשתפר. אני כאן באתר מידי יום בחלמה מלאה נטע מוזר

שלום לך אני זמינה באתר זה מידי יום, אני בהחלט מזמינה את החברה של אמך לשוחח איתי בהתכתבות כאן בברכה נטע מוזר

שלום יוסי אין ספק שההבנה שלך נכונה ביותר לגבי העזרה שאתה רוצה. במגזר הפרטי אכן יקר בדרך כלל. יש כמה אפשרויות זולות יותר. בקופת החולים שאתה שייך אליה ניתן לקבל טיפול במחיר מוזל, ניתן גם לפנות למרפאות לבריאות הנפש בקהילה או בבי"ח, אם יש בית חולים קרוב אליך, וגם שם להרשם, בדרכ לטיפולים הללו יש תור, אך כדאי כבר להרשם אפילו לשניים או שלושה מקומות, והמקום הראשון שיתפנה יהיה שלך, רק חשוב לדאוג להודיע ליתר המקומות שאתה מותר על המקום שלך, אבל רק לאחר שתיים או שלוש פגישות שתראה אם יש לך כימיה עם המטפל/ת. בנתיים אתה יכול דרך התכתבות איתי להביע את רגשותיך ותחושותיך ואנחנו יכולים לנהל דו שיח אלקטרוני, שיכול בנתיים גם כן לסייע. אני נכנסת לאתר כמעט מידי יום ואתה מוזמן בברכה נטע מוזר

שלום דורין את פוחדת על עצך ופוחדת על אמא שלך וזה מאוד נורמאלי. סרטן זו מחלה שבהחלט מאיימת על החיים. אמא שלך בוודאי גם היא פוחדת אך אולי לא אומרת לך כי לא רוצה להדאיג אותך. עדיף לדבר על הקשיים כמו על הדברים הטובים. את רוצה שאמא שלך תצא החוצה אך היא לא רוצה כי בוודאי אין לה מצב רוח לצאת וגם לראות שהסביבה בריאה ואני לא זה מאוד קשה. מאוד חשוב להיות קשוב לצרכים שלה. היכולת שלכן לתקשר בגלוי ובפתיחות עשויה מאוד להקל עליכן ולעשות את הזמן שאתן ביחד מאוד איכותי. דורין אם יש לך שאלות ואת רוצה להשוחח איתי דרך אתר זה אני לרשותך. לשאלה שלך מה יהיה בכלל ולמה המחלה הזאת, אין תשובות שנראות הגיוניות . זה עצוב מאוד והחוכמה להנות כל רגע ממה שיש. בברכה נטע מוזר

שלום תמר לגבי ביטוח לאומי, תגשי לשם ותבררי מה זכויותיו ואיזו עזרה הם יכולים לתת. ברשותך אני רוצה להתייחס לכתיבה הנוספת שלך, למרות שלא שאלת מעבר לביטוח הלאומי. לפי מה שאת כותבת אבא שלך נמצא במצב סופני ואף פעם איננו יודעים כמה זמן לוקח מצב זה, זה מאוד אינדיבידואלי. את כותבת שרוב היום הוא מנותק. ההבנה של סוף החיים היא הבנה קשה לעיכול, גם לחולה וגם למשפחה וצריך זמן כדי לעכל זאת. קשה בשלב כזה לקבל הצעות חברתיות,לראות אנשים חיים כאשר אני הולך למות. חשוב לכבד את ההתנקות הזו,להציע לו לדבר איתך/כם, לשאול מה היה רוצה להגיד לך, . פרידה היא תהליך מאוד חשוב לשני הצדדים ואנחנו יודעים שכאשר לא נעשית פרידה נכונה קשה לאדם למות וגם קשה אחכ לאילו שנשארים. במידה וחשוב לך לעשות פרידה ואת מעונינת לקבל מידע כיצד לעשות זאת, ברצון אסייע לך. אני נכנסת לאתר כמעט כל יום בברכה נטע מוזר

שלום דידי כל כך נוגע ואמיתי מה שכתבת. עשית נפלא, עזבת עבודה, היית איתה, אפשרת לה למות בבית, סעדת אותה עד רגעיה האחרונים, זכות גדולה לה ולך. רגשי האשם הם נורמאליים וישנם תמיד כאשר אנחנו עושים משהו למישהו ולעולם איננו יכולים לדעת אם זה מתאים או לא , רק אם אנו שואלים. עשית את הכי טוב שידעת באותו הרגע והכוונות היו הכי טהורות. אנחנו יודעים שהשבועות והחודשים בשנה הראשונה קשים ביותר, ולאט לאט מופיעים יותר רגעי חסד, זיכרונות יותר חיוביים, אך לעבור תקופה של סבל זה חלק מההליך וחשוב לא לדלג עליו וגם לא לדחוק אותו למעמקים. תודה ששיתפת אם תרצי אפשר להמשיך בברכה נטע מוזר

שלום ברונו השאלות שאתה שואל הן רפואיות ואתר זה עוסק בהשפעת מחלת הסרטן על האדם בתחומים נפשיים, חברתיים, משפחתיים וכו' צר לי אך איני מוסמכת לענות על שאלותיך. הרבה טוב לך בברכה נטע מוזר

שלום שיר קראתי את המשפט היחיד שכתבת, שהוא קשה וכואב ויש בו, אני משערת, הרבה כעס, הלם ואי ידיעה מה הצעד הבא. אני כאן באתר, אם תרצי להמשיך לכתוב אתייחס. נטע מוזר

שלום KAN נראה לי שאת/ה מבטאת מצוקה מאוד גדולה. האם יש לך תמיכה רפואית וגם רגשית? אני לא יודעת לענות על שאלתך, אך ברור לי שכאב צריך לסלק או להפחית. בכל בתי החולים יש היום מרפאות כאב וכדאי לפנות אליהן. אני באתר מידי יום במידה ותרצה/י לכתוב אתייחס בברכה נטע מוזר

שלום שלי אכן מצב מורכב וכואב. לדעתי העזרה הכי קרובה זה לקבל קצת תרופות נוגדות דיכאון, אני בדרך כלל לא ממליצה על תרופות ומאמינה בקבוצה ובטיפול פרטני אך אפשר לעשותם גם יחד. לדאבוני הרב אין בארץ כמעט קבוצות תמיכה למרות שהנחיצות לכך עצומה וזה נובע מהמון סיבות שלא כאן המקום לפרטן. האפשרות הנוספת היא לנסות בעמותה שנקראת תשקופת, תכנסי לאתר שלהם ואולי שם תוכלי לקבל תשובה כל שהיא. הם עושים עבודה מצוינת. אשמח להיות בשבילך כאן באתר אם תרצי בברכה נטע מוזר

שלום ענת את שואלת כמה שאלות הגיוניות ונכונות. אך אין תשובה אחת לגביהן. הסימנים שאת כותבת עליהם אכן מדאיגים, אבל מניסיון אנו יודעים שכל אדם מגיב אחרת גם לטיפולים וגם לתסמיני המחלה. לגבי הזמן שנותר לא ניתן לתת תשובה מדויקת. השאלה אם אמא שלך רוצה לחיות ותהיה מוכנה לעבור את כל התקופה הקשה של הכימוטרפיה, כמה יהיה לך כוח פיזי וגם כוח רצון. האם היא רוצה להיות שותפה לכל הטיפול בה?. ההמלצות שלי הן: לא לקחת ממנה את יכולת ההחלטה, לא לעשות במקומה, אלא להתייעץ איתה מה לעשות ואיך ולא להבטיח הבטחות לא ריאליות ולחשוב שאם "מוכרים" לה כל מיני אמירות כמו יהיה טוב, אין לך מה לדאוג וכו', היא "תקנה" אותן. אנשים במצבים כאלו, מחד, רוצים מאוד לשמוע שזה לא נורא ומאידך לא מוכנים בתוך תוכם שישקרו להם על מצבם כי הם הכי טוב יודעים מה מצבם, גם אם לא אומרים להם בגלוי הם מרגישים זאת הכי אמיתי. במידה והדברים לא מסתדרים ומצבה ממשיך להתדרדר אני ממליצה להתחיל לעשות פרידה ולא להשאיר זאת לרגעים האחרונים. ככל שהפרידה יותר נכונה ומתעסקת יותר עם ענינים במשפחה שלא נסגרו כך המוות יותר "טוב" וכך חייהם של בני המשפחה שנשארים הרבה יותר איכותי לאחר מות בן/ת המשפחה. אני כאן בשבילך, אם תרצי להמשיך להתכתב איתי אהיה זמינה עבורך בברכה נטע מוזר

שלום נועה לשאלותייך, אתחיל מהסוף, חשובה תמיכה ואם יש קבוצה מומלץ מאוד, לדאבוני איני יכולה להגיד שיש קבוצות, המצב של קבוצות הוא לא פשוט, לדעתי אחד המקומות היחידים כיום הוא תשקופת. כדאי להכנס לאתר שלהם ולבדוק. זה שאמך במצב רוח קשה זה ברור לגמרי, זו מהלומה קשה ביותר וחשוב לתת לה להתאבל כי יש על מה. המשפחה בדרך כלל רוצה שיחזרו מהר למצב רוח הקודם ולתפקוד, אך זה לא אפשרי וחשוב לתת לאדם ללכת בקצב שלו. האם את יכולה לסמוך על האבחנה. אף אדם לא יכול להגיד לך על מי לסמוך וכמה, זו בהחלט תחושה והחלטה שלך. כן אפשר להגיד שרקטוסקופיה בהחלט יכולה לגלות גידולים. באשר מה לשאול את הרופאים. כל שאלה שעולה על דעתכם אפילו נראית טפשית יש לכם זכות לשאול, גם אם מישהוא חושב שזה לא לעניין. חשוב לדעת שהחולים שהכי בענינים והכי עוזרים לעצמם הם אילו ששואלים ולא מוותרים על מידע. ד.א. כתבת לא בנוכחותה. אני לא מכירה את אמא שלך אך אם היא אדם שרוצה לדעת ושואל אל תקחו ממנה תפקיד זה ואל תשאלו מאחורי גבה. אחת התחושות הקשות של חולים שמנהלים את המחלה שלהם מאחורי גבם. המשפחה עושה זאת מתוך דאגה אך בסופו של דבר יש כעס מצד החולה ויש אפילו תחושת חוסר אמון. תשאלו אותה אם היא רוצה לדעת. חשוב לא לנהל ענינים בלעדיה. עוד נקודה חשובה, לא לשקר, לא לנסות ליפות את הדברים כי החולה מאוד רוצה להרגיש בטוח. במידה ותרצי שוב לשאול ולהתייעץ אני כאן בשבילך. בברכה נטע מוזר

שלום נעה כנראה שלא שלחת לינק אלא את הכתובת. לא נראה לי שמישהוא /י יהיו מוכנים לכתוב את כל הכתובת באינטרנט אם היית שולחת לינק לכתובת זו אולי יהיה יותר סיכוי בברכה נטע מוזר

שלום נ' לפי מה שאת כותבת מצבו של אביך קשה מאוד, אין אף אדם שיודע כמה זמן לוקחת גסיסה של אדם ומה הזמן שהוא ימות. אנחנו יודעים שאנשים רוצים שיקיריהם יפרדו מהם כדי שיוכלו למות. את צריכה להחליט אם את רוצה להפרד מאביך. כמה הוא חשוב לך, כמה את חשובה לו, כמה את רוצה לחיות עם עצמך בשלום לאחר מותו ולדעת שניפרדת ממנו כמו שהיית רוצה. אין ספק שזה קשה ביותר אך בריחה מהתמודדות עם מצב כזה מולידה הרבה קשיים בהמשך אני יכולה להבין את הרצון לזכור אותו כמו שהוא היה , אך זו רציונליזציה כדי כאילו לעשות לך שקט. גם אם תראי אותו במצב קשה, התמונות הקשות הללו חולפות משך הזמן ונישארים זכרונות טובים אם היו כאלו. מכל מקום אם אינך יכולה לנסוע אליו אפשר גם להפרד בטלפון, פחות עדיף , אך לפעמים אי אפשר לעשות הכל כמו שאנו רוצים. ופרידה בטלפון עדיפה מאי פרידה כלל. תדברי איתו בטלפון על כל הדברים שהיית רוצה להגיד לו ולא אמרת עד היום. אני כאן בשבילך אם תרצי להמשיך להתכתב איתי בברכה נטע מוזר

שלום נעמה תנסי לפנות לאגודה למלחמה בסרטן אולי יש להם קבוצה כזו בברכה נטע מוזר

שלום רותם. תודה על דבריך, אני מאמינה שיש לי זכות להיות עם אנשים במקום כל כך אינטימי וכל כך משמעותי ועוד לקבל את הערכתם , כל אלו מאפשרים לי להמשיך ולעשות זאת עם הרבה אהבה. אכן מצב מורכב. אתייחס לכל אחת מהנחותיך שכולן נכונות לדעתי. ככל שמצבו של חולה הולך ורע כך הוא כועס יותר ומפנה את הכעס כלפי האנשים הכי קרובים. מתגלה גם קנאה בזה שאני הולך למות והאחרים נשארים וזה גם כן מעורר את התוקפנות החבויה שמצויה בכולנו, כאשר יש לנו כוחות קל יותר לשלוט בתוקפנות ולהיפך. יש עוד היבט שמתחזק מאוד, "אני טיפלתי בכם כל חיי עכשיו אתם מחויבים לי", בדרך כלל זה לא מודע אך אי שם עמוק עמוק אנשים רוצים "החזר" על מה שנתנו ויש גם ההתנהגות של בני אדם שמלווה אותם משך חייהם ובמצבי זקנה/חולי התנהגויות אלו מקצינות. אין זה משנה מה המקור להתנהגות אך כמו שאת כותבת, התנהגות כזו מרחיקה ועשויה להביא לידי ממש שנאה וקושי לסבול את החולה. זו תופעה מוכרת וחשוב לעשות את הכל כדי להמנע וכיצד? יש היום המון מחקר על מטפלים ראשונים/לא פורמאלים (בני משפחה) ואחד הדברים החשובים - לשמור על בני המשפחה שלא יתמוטטו ולא יתרחקו מהחולה ועלכן כדי שאתם תוכלו לעמוד במשא הכבד הזה חשוב להכניס הביתה מטפלת ולא רק בגלל אביך אלא גם בגלל מצבו, אבל בעיקר , כמו שכתבת שלא תפתחו רגש קשה כלפיה. סרטן שווה מוות, זו המחשבה הראשונה שעולה אצל אנשים שאובחנו, משך הזמן עם הטיפולים והגעה לאיזו יציבות ושגרה המחשבה על מוות מתרחקת מעט אך לעולם אינה עוזבת, וכאשר המחלה שוב פעילה (לכל סרטן מתיחסים היום כמחלה כרונית ויש בו תקופות פעילות ולא פעילות, וכאשר רופאים משתמשים במילה הבראה לגבי חולים עם סרטן זה בגלל כמה וכמה סיבות. הסטטיסטיקה מלמדת תמונה אחרת מהבראה) מכל מקום אני מאמינה שאימך חושבת על מוות, והיא רק מחכה שמישהו יהיה לו אומץ ויפתח את הנושא. פרידה נכונה היא ערובה לחיים הרבה יותר שלמים ומספקים של המשפחה לאחר המוות של יקירם וגם מוות הרבה יותר שלו של החולה עצמו. רותם אני מתרשמת שיש לך יכולת להתחיל עם הנושא, גם אם זה יפחיד בהתחלה, וזה בהחלט יכול להפחיד להוציא את המילה מהפה, אחרי שזה קורה פעם אחת כבר יותר קל. העיקרון שחוב שינחה אותך הוא: לא להבהל, גם כאשר אמא אומרת אני לא רוצה שתכנס הביתה מישהי זרה. זה באמת נורא קשה לחשוב על כך, אבל חשוב לעשות זאת. לא להבהל אם עולה נושא המוות. לא להבהל אם תוך כדי בוכים ולא יודעים איך להמשיך ומה להגיד. דבר נוסף ככל שטקסי הפרידה לא באים ברגע האחרון הם מוצלחים יותר ואפשר להספיק לסיים ענינים לא פתורים ולהתיר הרבה "פלונטרים שנארגו משך החיים". רותם, אני מוכנה להמשיך ללוות אותך אם תבחרי להמשיך להתכתב איתי ואפשר ללכת צעד אחר צעד. עוד עצה קטנה שהיא הכי גדולה בעיני. כל מה שאת רוצה להגיד לאמא/לאבא או לאחרים תהפכי לשאלה. למשל במקום להגיד אמא אני רוצה לדבר איתך על המצב שלך, תשאלי, אמא מתי מתאים לך לדבר איתי על מה שקורה לך ולנו. או אמא האם יש דברים שאת רוצה להגיד לי ואת לא אומרת בגלל שאת לא רוצה ל..... כל שאלה שעולה לך, גם אם לא נראית לך הגיונית, היא חשובה ואת יכולה לשאול אותי. כן יש עוד דבר שאני רואה שלא התייחסתי אליו. המחשבה שלה שאתם רוצים להעביר אותה מהבית. לשאול אותה בצורה ברורה (אך זה לאחר שקיבלתם החלטה ביחד שהיא תשאר בבית, ובכלל חשוב שהחלטות יהו מוסכמות על כל בני המשפחה שמטפלים באמא, זה עושה את המצב הרבה יותר קל) אם היא רוצה להשאר בבית ואם כן אז חשוב להביא מטפלת. אחד הדברים המאוד חשובים הוא לא להסתיר, גם כך יש כל הזמן הרגשה שמדברים ומתכננים מאחורי גבי כי אני חולה ולא יכול לקבל החלטות אני כאן בשבילך בברכה נטע מוזר

שלום שרון תודה על המשוב המחזק שלך אלי, את יודעת משוב מסוג זה מאוד מרגש ונותן כוח להמשיך. תודה באשר להגיגיך. כל מה שכתבת נכון, למות בבית חולים זה הרבה מעבר ללא סימפתי, זה קר ומנוכר ואני כל כך מאמינה במוות בבית. מבקשת להגיד את התיחסותיי לגבי הפחד שנובע מזה שיש לך ילד בן 9 וגם מהתופעות הפיזיות וכו'. אחד הדברים שאנחנו יודעים היום בברור שמה שלא נראה, הוא יותר קשה ויותר מפחיד. יש איזו מחשבה בציבור הרחב שאם מרחיקים את הפחד,המוות, הקושי או כל תופעה אחרת שהיא "לא יפה" אז יותר קל. ההפך הוא הנכון קל וחומר אצל ילדים שאם הם לא רואים או לא חווים בעצמם או לחילופין לא מספרים להם את האמת הפנטזיה שהם מפתחים בקשר לאותם נושאים הרבה יותר מפחידה ומאיימת. אני מאמינה מתוך מה שראיתי משך השנים הרבות בתחום ומתוך הממצאים במחקר הענף בתחום שאם מאפשרים לאנשים לסיים את חייהם בביתם בסביבתם המוכרת והמועדפת, ההתמודדות עם האובדן, החיים עם השכול יותר אפשריים, יותר עם רווח נשימה ופחות מלווים בטראומות אחר כך. ילד בן 9 הוא ילד גדול ומבין וגם אם לא תשתפי אותו במה שקורה, הוא יראה לך ועליך. רוצה להגיד שאי אפשר וזה גם לא נכון להרחיק ילדים ממה שקורה בבית כי הם בין כה רואים ומרגישים את הקושי והעצבות של האחרים. לגדול עם שלמות שהייתי שותף לפרידה מסבתא שלי, שעזרתי, שהקשבתי שהייתי שם כאשר סבתא נפרדה , להיות שם ולהיות מסוגל להגיד סבתא אני אוהב אותך ועוד ועוד, הם ערכים שנשארים לכל החיים. לצד מה שאני כותבת יש שתי שאלות גדולות, איך עושים זאת שהמוות יהיה כמה שיותר טוב, כן בשפה המקצועית אנחנו מדברים היום על מוות טוב ומה זה אומר? חשוב ליווי של המשפחה, מאחר ואינני יודעת היכן אתם גרים אני לא יודעת אילו שירותים זמינים אצלכם. אני יודעת שיש שירותי הוספיס בית לקופות החולים ואם דורשים זאת הם מאוד עוזרים. אני כמובן מוכנה גם ללות אותך אם תבחרי דרך האתר או בכל דרך אחרת שתתאפשר, אני חושבת שיש לך המון אומץ והבנה ואת מאוד רוצה להגשים את מה שאמך מבקשת. זה לא קל אך זה אפשרי והתרומה אחר כך היא כל כך גדולה שכל מאמץ כדאי. אני מרגישה שלדיבור ראשון בין שתינו זה מספיק. אני באתר כל יום, אם תרצי להמשיך אני כאן בשבילך וכל החלטה שתקבלי אכבד. בברכה נטע מוזר

שלום דורית כה לחי על היוזמה והקמת העמותה. אני אעביר את המידע לקבוצות ומאחלת שחזונך ישא פרי בברכה נטע מוזר

שלום לואיז. מאוד קשה לראות אמא חולה ובמיוחד שיש לכן מערכת יחסים כל כך משמעותית. לואיז את יכולה להיות בשביל אמא שלך בצורה הכי נכונה לה, רק אם תשאלי אותה שאלות ישירות ותשיבי עליהן בכנות. אנחנו יודעים שהורים רוצים להגן על ילדיהם, לדוגמא בזה שהיא אומרת לך שלא תבואי אתה כי זה עושה לא טוב. וילדים רוצים להגן על הוריהם בזה שהם רוצים לעשות בשבילם הכל, ללות אותם ולהיות שם כל הזמן ואמא שלך מנסה לשחק אותה שכאילו הכל בסדר. היכולת שלנו לעזור במידה המתאימה לחולה היא לשאול אותו ולא להחליט בשבילו. נדמה לנו שאנחנו יודעים מה נכון בשביל האחר, אך זה אינו נכון ולכן חשוב לשאול בצורה מאוד ברורה למשל: אמא אני מאוד רוצה לבוא איתך לטיפולים האם את מעונינת שאני אבוא? זה בסדר להגיד מה דעתי אך תמיד להשאיר את ההחלטה בידי החולה. ד.א. זה נכון בכל קשר. לואיז אני נכנסת לאתר זה כל יום. את יכולה לפנות אלי ואני אנסה לסייע ותמיד אכתוב לך את דעתי. בברכה נטע מוזר

שלום אורליינה אכן התשובה בידיך, את חושבת נכון ואין לאף אדם , גם לא לילדים למנוע מידע מאדם כדי שיוכל לתכנן דברים שרוצה. מאוד קשה לראות אדם קרוב ויקר סובל. יש היום הרבה מאוד תרופות משככות כאבים ואחד הדברים החשובים ביותר לא לתת לאדם לסבול כאבים. תבדקי אם יש במקום מגוריה של אמא הוספיס בית, בדרך כלל לקופות החולים יש שירות כזה ואחת ההתמחיות שלהם היא בטיפול בכאב ממקור סרטן. במידה ותרצי להמשיך לשאול אני נכנסת לאתר מידי יום. לא השבתי לך בתאריך שכתבת כי לא הייתי בארץ. בברכה נטע מוזר

שלום אילן לדעתי אתה יודע את התשובה, רק מאוד מפחד לקחת אחריות על האמירה. אין חולה שלא יודע מה יש לו, גם אם לא אומרים לו, האשליה של בני המשפחה שאפשר להסתיר היא פנטזיה שבסופו של דבר אפילו החולה שיודע משחק את המשחק של ההכחשה כי זה מה שבני המשפחה שידרו לו והוא לא רוצה לאכזב אותם. אדם גם יודע אם הוא הולך למות או לא, וזה לא סותר את התקווה שקיימת שאולי כן משהו יעזור. סרטן לבלב הוא אלים ואורך החיים איתו די מוגבל. לכל אדם יש זכות , אם הוא רוצה כמובן, לדעת מה יש לו ומה לעשות עם הזמן שנותר לו לחיות. דפוסי תקשורת פתוחים מקלים על הפרידה. אנחנו גם יודעים שאם לא נעשית פרידה נכונה הרי יש סבל גדול לאלו שנשארים לחיות לאחר מות יקירם. משפחות שנפרדו והיו גלויים ולא הסתירו (כמובן אם שני הצדדים בוחרים בשיחה גלויה) השתקמו הרבה יותר יעיל לאחר האובדן ממשפחות/יחידים שלא עשו פרידה ולא דיברו על הדברים שיושבים על הלב. אילן, בדרך כלל אני מזמינה אנשים להמשיך להתכתב איתי ולנהל דו שיח אלקטרוני אם הם מעונינים כמובן, אך מאחר ואני נוסעת היום לשבועיים לא אוכל לעשות זאת. ואענה לפניותיך מה-6.12 אם תבחר להמשיך את ההתכתבות בברכה נטע מוזר

שלום דליהאתי. כל כך קשה להגיד משהו מוחלט בנושא הסרטן. יש כל כך הרבה התנהגויות של כל גוף. אני יכולה להגיד בבטחון מוחלט שיש קשר אמיץ מאוד בין גוף ונפש. והטיפול הרפואי הקונבנציונלי חשוב אך הוא לא פותר את האדם החולה לעשות עבודה נפשית ולחזק את הנפש. כי נפש מסוכסכת, פגיעה, מלאת רגשות אשם ועוד רגשות שלילים משפיעה על הגוף, מחלישה אותו ואת מערכת החיסון. ככל שמערכת החיסון הגופנית והנפשית עובדות יחד ושזורות אחת בשניה כך יש סיכוי טוב יותר לגוף. עבודה נפשית אפשר לעשות באופן פרטני אצל מטפל או באופן קבוצתי. מאחר ואני נוסעת היום לשבועיים, לא אהיה זמינה באתר ומאחלת לחברתך וגם לך כל טוב בברכה נטע מוזר

שלום גלי את יודעת שזו שאלה שחוזרת על עצמה אצל הרבה משפחות שרוצות להשאר עם תחושה שמה שנאמר ברגעים האחרונים אכן נשמע. המידע כמו שאת אומרת הוא לא חד משמעי בכל אופן מהמידע שיש בידינו מאנשים שהיו בחוסר הכרה והתעוררו שהם שמעו קולות ויש אפילו שזוכרים מה אמרו. מה שכן אנחנו יודעים שהדברים שמשפחה אומרת לנוטה למות, הוא חשוב לעין שיעור עבור כל מי שנשאר לחיות. הידיעה שדברים נאמרו מקלה מאוד על המשפחה שנשארת. במידה ואת מרגישה שלא עשית פרידה כמו שהיית רוצה תמיד אפשר לעשות גם לאחר המוות. אחת המשמעויות של פרידה היא להגיד כל מיני דברים שתמיד לא נמצא זמן/כוח/רצון להגיד אותם. פרידה לאחר המוות אפשר לעשות גם תוך כדי טיפול פסיכולוגי וגם לבד, באמצעות מכתב, דיבור הדמיה וכו'. חשוב לדעת שפרידה הוא תהליך מאוד משמעותי עבור היכולת לחיות בשלום עם עצמך לאחר מות היקיר. כל שאלה תענה בברכה נטע מוזר

שלום מיכל הפירוט שלך חשוב ונכון כי הוא נותן תמונה די ברורה של המצב ושל הקושי בו אתם כמשפחה נמצאים. אני רואה כמה מוקדים בהם חשוב לטפל ואתייחס לכל אחד מהם. מאחר ואת פנית אתייחס אליך ראשונה. ניתן להבין את הקושי בו את מצויה , הורות לילד קטן שמגיע לו את כל תשומת הלב של אמו, ומחויבות שלך קודם כל לילדך ומצד שני הדילמה בין אי יכולתך לתרום יותר עזרה לאמא שלך. בדרך כלל במצב כזה יש שני תחומים שקשורים אחד לשני זה הפיזי והנפשי. הקושי הנפשי מתגבר כאשר כל אחד עם עצמו ולא מדברים ביחד על הקושי. לאמא שלך קשה וגם לך מאוד קשה, האם אתן מדברות ביחד על הקושי הזה, על מה קשה לך, כמה את מרגישה רע שאת לא יכולה לתת יותר מזמנך, אילו רגשות היא מחלקת איתך? ולאמא שלך יש את הקושי הפיזי שלה, אך יש גם התמודדות עם אובדן של הורים, אמה שעומדת למות, אביה במצב קשה, אח במצב קשה והנטל הנפשי הזה מגביר עוד יותר את הקושי הפיזי. צריך לזכור שאם אימך תתמוטט לא יהיה מי שיטפל בכולם ולכן חשוב לבדוק מי עוד יכול לשאת בנטל חוץ מאמך. לא כתבת על המצב הכספי של אמא. בור שכסף במצבים כאלו מסייע, אך אם קשה כספית חשוב להפעיל את כל גורמי קופת החולים כדי לקבל תמיכה נוספת. חשוב גם לבדוק אם ניתן לקבל עזרה ממשפחה מורחבת שלכם. צריך לזכור שאנשים לא תמיד ששים להציע עזרה, אך אם מבקשים לפעמים גם מקבלים. בדרך כלל אנשים לא אוהבים לבקש עזרה כי זה נתפס כאקט של חולשה, אך יש מצבים שצריך להתגבר על הקושי ולבקש עזרה ולהגדיר בדיוק איזו עזרה רוצים לקבל. ככל שיהיה מוגדר בבהירות מה רוצים כך קל יותר לאחר לתת. גם את לדעתי צריכה לבדוק עם עצמך מה את יכולה לעזור ולהגיד זאת לאמא שלך מאוד בברור. ואל תתחייבי למשהו שאת לא יכולה רק בגלל שלא נעים. לגבי סבתא שעומדת למות. אחד הדברים החשובים הוא לאפשר לה פרידה מבעלה מבתה ושאר בני המשפחה. קשה לעשות זאת אך זה הכרחי גם לה ובוודאי לכל המשפחה שנשארת. את כותבת שסבתא מדברת על הפרידה שלה, תעודדו אותה לדבר, אל תשתיקו אותה, אדם יודע הכי טוב מה עומד לקרות לו ואם היא מדברת זה ממש מבורך. שתפרד מכל אחד שהיא רוצה. מאוד תלוי בדפוסי התקשורת שיש במשפחה קודם למחלה, אך אנו יודעים שמצבים סופניים מגבירים את הקושי לדבר בישירות על המוות והפחד ממנו וכך כל אחד נשאר לבד עם הפחד והקושי. יש כמעט בכל עיר בקופות החולים שירות של הוספיס, וכדאי מאוד לאתר אותם ולהתקשר ולבקש עזרה באיך נפרדים והם גם מכירים את השירותים בעיר ויכולים לסייע בהרבה מידע. יש סבא שחולה מאוד ואח שחולה מאוד, יתכן שאפשר לתקופה מסוימת , לאשפז את סבתא כדי להקל מעט על אמך. מוכרחים לקחת בחשבון שאם אמא תתמוטט הכל יפול. תעזרו בכל מה שניתן , במצב כזה אין ברירה אלא לדרוש ולבדוק את המקסימום שמגיע לחולים. כתבתי הרבה ונראה שיש לעכל את זה. מיכל אני מזמינה אותך להמשיך לשאול אם נראה לך שסייעתי לך במשהו. אני כאן באתר מידי יום בברכה נטע מוזר

שלום אנני אכן מצב מתסכל וקשה וגם מוכר. קבלת מחלה ממארת של בן משפחה היא טראומה קשה. עולה כעס ותחושת החמצה של עתיד וחיים שתוכננו ונקטעים ברגע. סרטן ברגע הראשון שמופיע נתפס בראש של אנשים כמוות ובחברה המערבית כולם בורחים ממות ומטראומה כי חושבים שככה זה לא ירדוף אחריהם, אך הם כמובן טועים. אתה מתוסכל ובצדק כי דווקא ברגעים הכי קשים של חייך כאשר אתה זקוק לאנשים שאתה אוהב סביבך והם פשוט בורחים. בהחלט ניתן לטפל במצב זה, טיפול כזה הוא לא אינסטנט (כמו קפה) אך בהחלט אפשרי. אם אתה מעוניין שנמשיך בהתכתבות ואני אכתוב לך את מה שאני חושבת שניתן לעשות, תגיב ואני כאן בשבילך. בערב אכנס שוב לאתר, וגם מחר. כל יום אני נכנסת. בברכה נטע מוזר

שלום לך לא המשכת לכתוב והחלטתי למרות זאת כן להמשיך את ההתכתבות איתך. לא כתבת מה דפוסי התקשורת בינך ובין אישתך, גם לפני המחלה. האם אתם מדברים בניכם על מה שקשה או שכל אחד נשאר עם הקושי שלו לבד? אחד הפתרונות למצב שתיארת הוא להתחיל לדבר ולהגיד מה מציק לך. אנחנו יודעים ששמירת סוד או אי גילוי העובדות לילדה, כמובן בהתאם לגילה, אינו דבר יעיל ויכול לגרור אחריו כעס של הילדה בשלב יותר מאוחר, תחושה שרומתה, תחושה של חוסר כבוד וכו'. לכן חשוב לשתף את הילדה במה שקורה ולא למנוע ממנה להיות לצידך. יש לך כאב זכות לדרוש זאת. יש גם אפשרות שאישתך שלבטח מאוד קשה לה עם המצב, תלך לטיפול, גם אתה יכול והכי היה טוב טיפול זוגי ביחד. נראה שאם חשובה לכם הזוגיות וההורות שלכם, שווה לפנות לטיפול. במידה ותרצה להמשיך להתכתב , אני בפורום מידי יום בברכה נטע

שלום ליש לי מחלה? שאלתך לא מוכרת לי כלל, אני לא שמעתי סיבה כזו אך אולי את/ה רוצה לשאול עוד משהו, אני כאן בשבילך, בברכה נטע מוזר

שלום אלנה אני מתרשמת שאת יודעת את התשובה, כי נתת אותה בעצמך ממש בסוף מה שכתבת. אחד הדברים החשובים שחובה לטפל בהם , זה לסייע לנשארים מהמשפחה/חברים/וקרובים אחרים להשאר ללא רגשי אשם. אנחנו יודעים שרגשי אשם מאוד מטרידים, חונקים, זוללי אנרגיה,ולא מאפשרים לחיות חיים מלאי משמעות עם תחושה של שלמות. לכן מאוד נכון לעמת אותם עם המצב, גם אם זה לא קורה בבת אחת ממש להמשיך, ברכות לדבר על זה להגיד למה לא נכון לברוח מהאמת שכל כך מפחידה. לדעתי את חושבת מאוד נכון ומכאן אני מאמינה שיש לך כוח לנהל את המערכה הכואבת הזו. אני כאן בשבילך , אני נכנסת לאתר מידי יום וכל שאלה שתעלי אתייחס. בברכה נטע מוזר

שלום הדס אני יחד איתך בגישה אם אמא עדיין רוצה לנסות ולשמור על תקווה יש לכבד זאת. אם החולה לא רוצה לדבר על מוות לא צריך להכריח אותו.למרות שסרטן לבלב הוא סרטן מאוד אלים והרפואה לא נותנת היום סיכוי להשרדות בסרטן זה מעבר לזמן קצר יחסית, אני כבר ראיתי , אמנם לא רבים, אך מספר אנשים שאמרו שהרופאים לא יגידו לו/ה כמה זמן לחיות והם עשו המון דברים ושרדו מספר שנים. העניין הוא שכדי לחיות במצב כזה צריך עבודה רבה על הנפש. אני לא מכירה מטפלים במרכז הארץ, יתכן שאולי כדאי לשקול טיפולים בסגנון של קבוצה טיפולית, ו/או פסיכוטרפיה, אך מישהי שלא חושבת שצריך לוותר, שמוכנה ללכת עם אמא שלך, יש מטפל שריפא מסרטן גם את עצמו וגם אחרים קוראים לו אבנר שילה, תחפשי באינטרנט, נדמה לי שיש לו מרפאה במרכז. אני מאודש מאמינה שאם לנפש יש כוחות , אם יש מוכנות לגעת בכאב, בפחד בקושי ועוד, יכולה להיות צמיחה לא תמיד בכיוון של אורך חיים אך בהחלט באיכות חיים. הדס מאחר ואת מלווה את אימא שלך גם את צריכה תמיכה. במצבים כאלו מורכבים בני המשפחה שוכחיםו/או לא נעים להם לתת תשומת לב לעצמם והרבה פעמים הם מגיעים לאפיסת כוחות ואז הם לא בשביל עצמם ולא בשביל בן משפחתם. אני נמצאת כאן גם בשבילך. במידה ותרצי, אני נכנסת לאתר מידי יום. חזקי ואימצי בברכה נטע מוזר

שלום ויקי אכן הנושא קשה וטעון. לא לדבר על זה , זו הדרך שהרבה יותר מקשה ומשפחות שלא מדברות נשארות מאוד בודדות כל אחד מכם, כולל אבא שלך, אמא שלך ואת כל אחד מסתתר מהשני וזה גורם לעוד יותר כאב וקושי. ביקשת עצה, הנה אני נותנת לך, תתחילו לדבר, לבכות ביחד, לכעוס ביחד להתלבט ביחד, לאהוב, לחבק ולהיות ביחד. משפחות שלא עושות את זה, לאחר פטירתו של החולה כל כך מצטערות שלא התנהגו אחרת ואז כבר קשה הרבה יותר לתקן. נכון שזה מפחיד לדבר על האמת, אך להסתיר אותה הרבה יותר קשה. לדבר זה אומר להגיד מה מפחיד, להגיד מה כואב, לשאול את אבא מה הוא היה רוצה, מה הוא רוצה לדבר איתך, עם אמא שלך. את יודעת ויקי למרות הקושי והכאב, הזמנים האלו שכולם ביחד ובעיקר לא מסתירים הם הכי משמעותיים, בעיקר שאת כותבת שקווי התקשורת שלכן היו פתוחים. ויקי אני נכנסת לאתר זה יום יום, ואם תרצי להמשיך להתכתב איתי, לשאול ולהתייעץ, אהיה בשבילך כאן מידי יום בברכה נטע מוזר

שלום ניצה את מתארת סיטואציה קשה, כואבת ואני חושבת מה עובר עליך בנוסף לסרטן שאיתו את מתמודדת. את כותבת שהיחסים קודם היו טובים מאוד וזה בסיס מצוין לבנות עליו מערכת קשרים שאופייה יכול להיות טוב אבל אחר ממה שהיה קודם. אני רוצה לתת קצת הסבר לתופעה שקורית אצל חלק מהמשפחות ואחר כך להציע כמה דרכים. אנחנו יודעים שכל אחד מתייחס לארוע טראומתי במשפחה קצת אחרת. סרטן היא מחלה סטיגמתית, ואפילו אם זה לא נשמע הגיוני, יש אנשים מסוימים שפוחדים להדבק, נשים בהריון מאוד מודאגות שמא ידבקו ויעוללו משהו לוולד שלהן. סיבה נוספת שאנשים כל כך מאוימים שאינם יודעים מה להגיד, פוחדים לבכות על יד החולה כדי לא לצער אותו, יש איזו מחשבה לא רציונלית שאם אני אבכה לידו הצער שלו יגבר, או שאולי הוא "שכח" ואז יזכר ועוד כל מיני מחשבות לא רציונליות שאנשים פשוט לא שולטים בהם. יתכן שבתך רוצה ליצור אתך קשר אך בעלה לא מאפשר לה, הדינמיקות במשפחה מקבלות ביטוי הכי חזק וחיצוני במצבי משבר, ולהיות חולה במחלת הסרטן זה ממש משבר. אני חושבת שהכי חשוב במצבך לא להוסיף כאב וצער על מה שיש לך כבר ואני הייתי חושבת שאולי את תיזמי את הקשר עם בתך. היא אולי נורא מפחדת להפגש איתך, בתורה שלנו כתוב, " את פתח לו". אני מאמינה שכמו שהיה לך כוח לכתוב באתר ולספר את הסיפור שלך בצורה כל כך גלויה וישירה, יש לך גם כוח לפתוח את זה עם בתך ואולי בשלב הבא עם חתנך ואולי עם שניהם ביחד. את מכירה אותם טוב כדי לדעת איך לעשות זאת. ככל שהנתק גדול יותר כך קשה אחר כך לפרום אותו ולכן כמה שפחות דחיה , זה יעיל יותר. ויש עוד משהו , בוודאי יש לך חברות שנותנות עצות ורוצות את טובתך, אני מזמינה אותך להקשיב ללבך, לאינטואיציות שלך כי הן הכי נכונות בשבילך. ניצה אני נמצאת כאן בשבילך, אני נכנסת לאתר מידי יום, אם תרצי להמשיך להתכתב איתי אני זמינה עבורך. לכל שאלה ובקשה אני אתייחס בברכה נטע מוזר

שלום לאני אתר זה אינו עוסק במחלה עצמה אלא בהשלכות המחלה על החיים הרגשיים, המשפחתיים החברתיים ועוד בשביל לקבל תשובה לשאלתך את צריכה להכנס לאתר של סרטן ולחפש תשובה רפואית. פורום זה הוא תמיכתי בברכה נטע מוזר

שלום מאור נסיתי להשיב ולא קיבל אולי הפעם אין לי ידע על שאלתך, אתר זה עוסק בבעיות רגשיות, חברתיות, לא ברפואה. בברכה נטע מוזר

שלום נשר אין לי ידע בתחום. בברכה נטע מוזר

שלום הילה זעקה כזו כמו שלך משאירה אותי נפעמת, איזו יכולת מדהימה יש לך לתת ביטוי לכל מה שאת עוברת. אני לא יודעת אם את מכירה את היכולת הזו שלך ומעריכה אותה, ואולי אף עוסקת בכתיבתה, אך אם לא שווה לפי דעתי לכתוב ולבטא בכתב את שעובר עליך בכל המובנים. כתיבה היא חלק מרפא. הגעת בדיוק למקום הנכון שיש עם מי לדבר, אני כאן בשבילך וזמינה באתר וכל שתרצי להעלות ולשאול אני מזמינה אותך. אפלטון ב420 לפנה"ס אמר, הנפש כדי שתוכל לפגוש את עצמה צריכה לפגוש נפש אחרת. אני חושבת שאת בשלה להגיד כבר לא, כל עוד תמשיכי להגיד הכל בסדר ב"ה , כך יגדלו מכאוביך ויסורייך. מי שבונה לו חומה מסביבו ומשקר לעצמו גם מגדיל את סיכוייו לחלות, ו/או לחיות איכות חיים מתגוננת ו/או מתפוצץ מבפנים, ו/או חש בדידות נוראה ועוד הרבה ו/או. נראה לי שאת במקום נכון של קשר עם עצמך ורגשותייך, אפילו בזה שאת רוצה שהכל יעבור ואמא שלך לא תסבול יותר. הילה את כותבת "אני יודעת שהכל לטובה. יודעת את זה. אבל קשה לי להרגיש את זה." את חושבת נכון וגם מרגישה, כי אחרת לא היית יכולה לכתוב את כל תחושותיך. אולי העדר המקום לבטא את רגשותייך בכנות ובצורה גלויה עם האנשים שאת חיה איתם מוביל אותך לא להרשות לעצמך להרגיש. הילה , אני יכולה לייעץ לך מעל גבי אתר זה, אני בהחלט רואה את כתיבתך כאן כזעקה לעזרה. כשלב ראשון תגידי בקול רם אותך לעולם שסובב אותך, אין לי ספק שצריך הרבה אומץ להתחיל לדבר לא את מה שאנשים רוצים לשמוע אלא לדבר אותך. ככל שתחיי בשלום עם עצמך ואמונתך כך חייך יהיו בעלי משמעות עבורך.ודבר נוסף אחרון להפעם , חולה בסרטן או כל מי שיש לו מצוקה כל שהיא רוצה לצעוק אותה החוצה, אך מרבית האנשים חשים שזה לא בסדר כי זה יפגע בבני משפחתם, או שחונכו כך שאסור להתלונן, או כל מיני התנהגויות שקשורות לחינוך מסורת ועוד. אנשים שלא מבטאים את שהם מרגישים נשארים בבדידות איומה, כמו את. ואני מאמינה שגם אמא שלך חווה בדידות קשה. תשאלי אותה על עצמה, תדברי איתה עליך. לא בטוח שזה יפתח ויזרום בפעם ראשונה כי אם אין דפוסי תקשורת כאלה, זה לא קורה מיד. אך אם תתעקשי להפסיק להסתיר, גם אמא , גם את וכל מי שסובב אתכן ירוויח. נמצאת כאן בשבילך בברכת חזק ואמץ נטע מוזר

שלום מאיה המטרה לפרוק היא מאוד חשובה אך היא לא בלעדית, חשוב לי מאוד שהאנשים יקבלו חוץ מתמיכה רגשית גם תמיכה ממשית שמאפשרת מימוש והקלה בעקבותיה ואם יש לך סבלנות לקרוא שרשורים אחרים תראי שאנשים ממש נעזרים. גם אם אין לך סבלנות לקרוא אני כאן בשבילך ואנסה לתמוך ככל שתזדקקי ותבקשי. כל רגשותיך המנוגדים, גם רצון להשאר עם אמא בזמן שנותר וגם הקושי להשאר כאן בגלל לונדון, מובנים, לגיטימיים והגיוניים לגמרי. אף אחד , לא אני ולא האבא והדודה יכולים לקבל בשבילך החלטות ולהגיד לך איך לפעול , אלא רק את תקבלי את ההחלטות הנכונות שתוכלי לחיות איתן בשלום גם לאחר מותה של אמך. לפי דבריך אמך עומדת לסיים את חייה, אף אחד לא יודע מתי, אפילו הרפואה לא יודעת לנקוב בדיוק זמן. מי שהכי יודע מה רצונותיו ומהלכו זה האדם החולה בעצמו, אך בדרך כלל החולה, לא משתף את בני משפחתו במחשבותיו ורצונותיו כי הוא לא רוצה לההקשות על בני המשפחה וגם המשפחה לא מדברת ולא שואלת את האדם, "כדי לא להכאיב לו" יש אמונה מוטעית בציבור שאם לא מדברים על הקושי והכאב, הוא לא מופיע (אתמול ראיתי את הסרט הישראלי הנוער, סרט קשה ביותר עם המון בעיות אנושיות אך אף אחד לא דיבר שם על הכאב והקושי, שתיקה כבדה ותוצאותיה). לא כתבת על דפוסי התקשורת בבית שלכם.דפוסי התשורת שמשפחה בונה מקצינים במצבים קיצוניים לחיוב או לשלילה. נראה לי ששווה שתדברי עם אמא שלך על תחושותיך, על מה מציק, מה קשה לך ותני לה גם כן לדבר ולהגיד מה מחשובתיה, מה היא רוצה בשביל עצמה, מה היא רוצה בשבילך. חשוב שתעשי זאת לבד עם אמא שלך. את יודעת מאיה שלכל אחד מאיתנו יש בתוכנו מדריך פנימי, בעולם המערבי קוראים לו אינטואיציה, המדריך הזה יודע הכי טוב מה נכון לנו, רק אנחנו לא תמיד יודעים להקשיב לו. תקשיבי, תכנסי אל תוכך כי את היחידה שיודעת מה הכי נכון לך. זה שאבא ודודתך מעמיסים עליך, זה ממקומות קשים שלהם שנראה לי שאינם יודעים להתמודד עם המצב בעצמם. נראה לי שלפעם ראשונה כתבתי הרבה, מקווה שלא ירתיע אותך, אני כאן בשבילך. נכנסת לאתר בדרך כלל פעמיים ביום. בברכה נטע מוזר

שלום אלה עד כמה שידוע לי, אין חוק בנושא זה. אם המעביד הסכים לתת לך פיצוי בתקופת הכימוטרפיה, יתכן שיהיה מוכן להמשיך לתת. בברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה במידה ותרצי להמשיך להתכתב בנושאים רגשיים, חברתיים את מוזמנת. בברכה נטע מוזר

שלום מיכל אם מדובר בדוד שלך שבוודאי גם הוא היה רוצה כבר למות, תשחררי אותו מיכל, תגידי לו שמותר לו למות שזה בסדר מצידך. לא יודעת אם זה הכיוון שאת מחפשת או משהו אחר אשמח אם תכתבי לי באתר ותשחררי את כל מה שיש על ליבך אני כאן לרשותך בכל יום בברכה נטע מוזר

שלום אלנה את התשובה הכי טובה והכי נכונה יכולות לתת לך האחיות במרפאה האונקולוגית, הן מתעסקום עם זה יום יום ולכן הידע והניסיון שלהם הוא הכי אמין. בהצלחה נטע מוזר אם תרצי דברים נוספים שקשורים להתמודדות נפשית, אני כאן באתר בשביל זה

שלום אלינור איזה מרגש האירגון הזה ומה שאתם עושים. בטח פנית למחלקות האונקולוגיות בארץ בפורום זה אין כמעט פניות של הורים עבור ילדיהם בדרך כלל כל הפניות הם של מבוגרים ולכן לא נראה לי שקריאתך תגיע ליעדה ישר כוח בברכה נטע

שלום CARIA את חושבת מאוד נכון במה שאת מחפשת, אני לא יכולה להגיד לך על מישהו ספציפי, אך ברור לי שאם תפתחי את האינטרנט ותכתבי מה את מחפשת תקבלי הרבה המלצות. נכון שזה לעיתים מבלבל, אך אין דרך אחרת אלא אם כן מישהו בסביבתך התנסה בכך. אך אני רוצה לחזק אותך ולהגיד שלא מספיק לקבל את הטיפולים הקונבנציונלים שמיועדים לגוף. הנפש מבקשת מאוד תטפלו גם בי, וזה שאת מוכנה לעשות זאת זה בהחלט אומץ, כי בכל אחד מהטיפולים שאת מבקשת יש הזדמנות להפגש עם עצמך ולברר לעצמך, כמובן באמצעות מטפל שיודע כיצד להוליך אותך, שאלות לגבי חייך, לגבי משמעות, ועוד. במידה ותרצי להמשיך להתכתב אתי כאן באתר, אתייחס ברצון אני כאן באתר בשבילך בברכה נטע מוזר