בן 3 חוסר בטחון? ......................
דיון מתוך פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים
שלום רב, אני אמא ל2 מתוקים. ילד בן 3 וארבעה חודשים וקטנה בת שנה. רוצה לשתף ולקבל הארה. כשאני נפגשת עם אחותי ויש לה בן שהו בן 5 ובני בן 3+. יובל בן ה3 כל הזמן נצמד ליונתן בן ה5. ממש מחקה אותו וכל דבר עושה. אני קוראת לו יובל בוא לאמא לפה ,אמא לא מרשה. הוא לא מקשיב לי ורץ אחרי יונתן ועושה מה שהוא עושה. אני מבינה שאולי זה שלב החיקויים ומיומנויות החברתיוית. אבל זה מעצבן אותי אפילו . אני מרגישה שהילד שלי מובל ולא מוביל ומעצבן אותי שכל דבר הוא עושה אחריו גם אם זה טוב, ואני נעלמת באויר. אני לא שם בעיניו בכלל. פשוט כל דבר שיונתן עושה יובל עושה אחריו. זה קרה גם עם חבר נוסף שהיינו בלונה פארק- אותו חבר בן 3+ מתלהב מהמתקנים....ובני חשוב לו לומר "דן תראה את המתקנים, בוא בוא" כאילו מאד חשוב לו שאותו ילד יתלהב ואז הוא ילך איתו יחד. בני ילד מקסים, חכם עם רגישות עצומה ורגיש מאד. אם קיבל מכה ליד אנשים הוא יבכה ואומר לו מה קרה? הוא יגיד לי לא פה בצד. כאילו לא נעים לו מהסביבה. אני כאמא מאד מחזקה תמיד את הצדדים החיוביים וגם כאשת חינוך. ומוצאת את עצמי שואלת אולי לילד שלי חסר ביטחון עצמי ?אולי אני ובעלי טועים איפשהו ? דבר נוסף, אחותי כשהיא פונה ליובל ויונתן אם היא רוצה להעיר לבנה יובל היא אומרת לשניהם "בואו לפה אני לא מרשה" וזה מכעיס אותי כי אני מוצאת את הילד שלי מקשיב לה, נענה לה, כי היא אמא של יובל ואני נעלמת בקרע כאמא . ביקשתי ממנ השאם היא פונה היא פונה רק לילדה שלה יובל פה לפה אור. כאילו בני צריך לדעת שאני פה.
שלום לך אלה, מעניין שביקשת ממני הארה - ולא עצה או הכוונה. ייתכן, וזו השערה שלי, שעמוק בתוכך את חשה שמי שזקוק כאן למשהו הוא את, ולא בנך, שנשמע לי כמו ילד מאוד מפותח- חברותי, חברתי, רגיש, בעל מודעות עצמית גבוהה לגילו וכיוב'. אז כנראה שאתם עושים -לא "משהו לא נכון", אלא הרבה נכון.. לפי איך שמתארת את הדברים זה נשמע שהרבה דברים מפריעים - לך- בעוד בנך מתנהל לו באופן שתואם את צרכיו,משמח אותו, ואולי כפי שאת אומרת גם מלמד אותו מיומנויות חברתיות. ייתכן שלפעמים הוא מובל ולפעמים מוביל..והרי הדברים האלה מאוד דינמיים. זה הזמן לבחון את המשמעות של להוביל לעומת להיות מובל חברתית -עבורך (או וריאציות של זה כמו מקובל לעומת לא מקובל, רצוי לעומת דחוי, בולט לעומת לא נראה ונעלם ברקע-כפי שאת חשה כאם מול אחותך וכיוב').אני בעצם מציעה לך לבחון עד כמה החוויות האישיות שלך בהקשר לנושא הזה, משפיעות על האופן בו את מתבוננת בבנך במצבים המזכירים לך נושאים אלה ועד כמה את מושפעת רגשית מהחוויות הפנימיות שלך. חשוב יהיה שתוכלי לעשות הפרדה רגשית בינך לבין בנך (מסוימת לפחות, שהרי הפרדה מוחלטת היא בלתי אפשרית בעצם גם לא רצויה) - זאת על מנת שתוכלי להיות עבורו באופן בו הוא זקוק לך, באופן שייטיב עימו ויתמוך בו ובצרכים שלו, לעומת לפעול ממקום שבעצם לא ממש קשור אליו. מקווה שהצלחתי לספק לפחות כיוון להארה שתגיע.. בברכה, ירדן פרידון ברשף