ילדים :)

שלום לך פאולה בנך נמצא בפתחה של תקופה מורכבת במהלכה שינויים דרמטיים רבים- גיל ההתבגרות. בתקופה זו המשימה ההתפתחותיות העיקרית קשורה בביסוס וגיבוש הדימוי העצמי, דבר שמגביר מאוד את הרגישות ואת המודעות העצמית. כמו כן עולה מחדש הקונפליקט הישן נושן שבין תלות לעצמאות (אני גדול, יודע לבד ועצמאי אבל בעצם עדיין מאוד מאוד זקוק להורי). את מתארת נער מקסים, חרוץ ורגיש שנשמע שמאוד מתאמץ להיות "טוב" ו"בסדר" ולכן כל דבר שהוא פחות מזה נחווה ככישלון. עמדות משפחתיות/חברתיות המתייגות אותו כבר כ"מפונק" "רגיש מידי" וכיוב', הן מלכתחילה עמדות ביקורתיות ולא נעימות לאף אחד, ולכן הייתי מציעה לנסות להיות אמפטיים יותר למשימה ההתפתחותית המורכבת שלו ולמאמציו להיות "טוב". כמו כן מתבגרים בשלב זה לעיתים מדמיינים "קהל מדומה" – מעין חוויה שכולם צופים בהם. לכן עצתי היא להפסיק להיות קהל, להתעלם מתגובותיו המוקצנות (עם כל הקושי), ולצד זה להזכיר לו שאתם שם עבורו אם יזדקק לכם. לבסוף, איך לעודד ילד להתבגר ומאידך עדיין לעזור לו, היא משימה לא פחות מורכבת עבור ההורה. ככלל הייתי מציעה לך להפסיק לייעץ לו ובטח לא להחליט בשבילו, אלא לנסות דרך שיחה, לעזור לו להבין מה הוא היה רוצה. אם הבחירות שלו לעיתים שגויות אז להעביר את המסר שטעויות הן חלק מהחיים ולעבור הלאה. כמובן שאם את מרגישה שהתגובות שלו הן מוקצנות מידי ובתדירות גבוהה, אזי תמיד אפשר לפנות למטפל רגשי על מנת לקבל הדרכת הורים מורחבת יותר ו/או לבחון איתו יחד אפשרות לטיפול עבורו. בברכה, ירדן