פורום פסיכולוגיית ילדים ומתבגרים

הבן של בן שמונה וחצי בזמן האחרון מספר לי לפני השינה שהוא מדמיין/מפחד שהמורה שלו והילדים מהכיתה מסתכלים עליו מהחלון וזה מאוד מציק לו אמרתי לו שזה לא אפשרי שכולם יעזבו את הבית שלהם בקור ויעמדו מחוץ לחלון וגם אם כן אז מה כבר יש להם לראות? שאתה ישן? אבל זה מלחיץ אותי קצת שילד בגיל שלו מדמיין דברים כאילו האם זה טבעי ? מה לעשות?

שלום אדוה, כדי לדעת אם התופעה שאת מתארת מדאיגה או לא, נדרשים יותר פרטים. ככלל, בגיל שמונה וחצי ילד אמור להבחין היטב בין מציאות לדמיון. אם הוא יודע ומבין שהוא מדמיין, התופעה כולה לשקף סוג של חרדה. אם הוא *אכן מאמין* שהמורה והילדים מתבוננים עליו, נראה לי שיש מקום לברר זאת עם גורם מקצועי. חשוב לציין כי ילדים נוטים להפליג בדמיונות גם כחלק מתהליך משחקי או הגנתי. בעיני, חשוב לבחון מהי החוויה הבסיסית שלו בבית הספר בכלל ובכיתה בפרט, ומדוע המורה והתלמידים נתפסים כמי שיכולים "לראות לו". בברכה ליאת

שלום . הבת שלי בת 3.8 , נמצאת בגן עירייה.עד כה , הלכה לגן ללא בעיות . לפני כשבועיים חוותה חוויה לא נעימה בגן .היה לה עצירות וכאב לה הבטן והייתה לה בחילה.מאז היא מפחדת ללכת לגן ,היא מדברת על זה ומבקשת להישאר בבית . איך להחזיר לה את הביטחון ללכת לגן ? מה להגיד לה כשהיא מתלוננת שמפחדת ללכת לגן ?נא עזרתכם בנושא

שלום מרינה, מול מצבים כאלה, רצוי לגייס עמדה אוהדת אך שקטה ונחושה. כשהיא מבקשת להישאר בבית, תוכלי להזכיר לה שהקקי הכואב כבר יצא, ושגם אם תכאב לה הבטן שוב, יהיו בגן אנשים טובים שיעזרו לה ממש כמוך. לעצמך הזכירי, שהגן הוא מקום בטוח, ושבמקרה של קושי ממשי - יקראו לך. אין צורך לבטל את הפחד של בתך, ואפשר גם להביע הבנה כלפיה בעניין זה. המסר יכול להיות "אני סומכת עלייך שתתגברי, וסומכת על הגננות שיעזרו לך במידת הצורך". זה יעבור.. ליאת

שלום, בני בן 2.5 נכנס לגן בפעם הראשונה לפני חודשיים וחצי. הסתגלות לא קלה אך כיום כבר לא בוכה בבקרים. אני שמה לב שבחוגים של הגן הוא לא משתתף. הוא כן מסכים לשבת על הכיסא עם הילדים אבל אם יש פעילות שמצריכה את הילדים לקום בזמן החוג הוא ישאר לשבת על הכיסא. מדוע זה קורה? לפני כן היה יומיים בשבוע במשפחתון וכששם היו חוגים הוא כן היה פעיל ומשתתף.

שלום תמר, בנך עדיין קטן מאד, וההסתגלות לגן יוצרת כרגע עומס על המשק הנפשי שלו. היכולת לעבור מפעילות לפעילות בגן מצריכה כוחות, שכרגע מגוייסים, ללא "רזרבות" לטובת ההישרדות במסגרת. החוגים מועברים בדר"כ ע"י דמויות שמגיעות מן החוץ (עוד פרצופים חדשים), ולכן זה קשה מדי. הוא בוחר להיות משתתף פסיבי - וזה לגמרי מובן. אל תחששי מכך ש"יפסיד חומר". הכל יחכה לו, גם אם יידרשו לכך עוד מס' שבועות. סבלנות... ליאת

על מיניות : בננו בן 27 בתב "לפתע" בפורום סקס(ראינו), שהוא דו מיני ומחפש עבורו ועבור חברתו הוותיקה /בת זוגתו -זוג או אשה. עד כמה תופסת/משמשת בעיקר הסקרנות בסיס להצהרות כאלו, ולא הנטייה האמיתית(כך אמו מקווים). התוכלו בבקשה להפנותנו למאמרים/קישורים בעניין ספציפי זה?(העתק/הדבק) תודה

שלום דפנה, כפי שכתבתי לך לפני מספר ימים, נטיותיו של הבן הן עניין הנמצא ממילא מחוץ לשליטתכם, ולכן המלצתי לכם להניח לו להתנהל כרצונו מבלי להפעיל עליו לחץ. נסו להימנע מלבלוש אחריו. בבוא היום, אם יחליט, ישתף אתכם. בכל מקרה, לגבי חומר קריאה בנושא, ממליצה לפנות לפורום השכן, המנוהל ע"י ד"ר גידי רובינשטיין (האלוף!). הנה - http://www.doctors.co.il/forum-1389 בברכה ליאת

שלום לכולם, שמי ורד ואני מעוניינת להזמין אתכם לכנס השנתי למנחי הורים ולאנשי מקצוע העובדים עם הורים מטעם מכללת סמינר הקיבוצים. הפעם יעמוד הכנס בסימן ה"קול" מתחיל בבית ויכלול מגוון הרצאות מרתקות על היתרונות בחשיבה אופטימית, על בני דור ה Y שהפכו להורים ועוד. הכניסה פתוחה לכולם אך מספר המקומות מוגבל ולכן יש להירשם מראש בלינק המצורף: http://bit.ly/1BwRXvz מקווה לראות אתכם ומאחלת לכם המשך שבוע נפלא וחמים ורד

שלום וברכה, יש לי ילד מתוק וחברותי מאוד בן שבע שלפני תקופה לא ארוכה סיפר לנו שיש לו ילד בראש בשם משה שמציק לו והוא רוצה להפטר ממנו. הוא לא מגיע הרבה אבל כשמגיע הוא מאוד מעצבן אותו. קיימנו פגישה אחת עם פסיכולטגית מתמחה דרך קופת החולים אך לא נראה לי רציני כל כך.. אני שואלת את עצמי, האם כדאי להניח לזהוזה יעבור לבד או שזאת תהיה הזנחה שתפגע בו אני זקוקה לייעוץ והכוונה. אנא, עיזרו לי!!

שלום מיכל, לא ציינת מה הייתה חוות דעתה של הפסיכולוגית, ולמה זה נתפס בעינייך כלא רציני. בכל מקרה, ילד בן 7 אמור להיות מסוגל להבחנה "גסה" בין מציאות לדמיון. יש ילדים שגם בגיל זה מפליגים במצבי משבר אל מחוזות הדמיון, כדרך התמודדות. כדי להירגע סופית, ולהבין האם מדובר במשהו מדאיג או נורמטיבי, הכתובת היא פסיכיאטר ילדים. בברכה ליאת

שלום אני דודה לאחיין בן ארבע וחצי שלא גר עם אמא שלו ואני המטפלת הראשית שלו. ההורים שלו גרים לידינו אך אין ביניהם לבין הילד קשר חזק. והאם לא כשירה לטפל. לאחרונה הילד שאל אותי למה הוא לא גר עם ההורים וביקש לישון איתם בסופי שבוע. לאחר מכן כששאלנו אותו שוב אם הוא רוצה לישון שם הוא ישר אמר לא ושהוא סתם אמר את מה שאמר. רציתי לדעת מה להגיד לו כשהוא שואל שאלות מהסגנון הזה. תודה:-)

שלום, אני מניחה שמאחורי הפנייה הקצרה שלך מסתתר סיפור מורכב מאד, ולכן קשה להתייחס לדברים לעמקם. על כל פנים, הייתי אומרת משהו כמו "כרגע אתה גר איתי, וההורים גרים קרוב אלינו כי הם אוהבים אותך, אך לא יכולים לטפל בך. כשתהיה יותר גדול, אולי תוכל לישון לפעמים גם איתם, ואולי לא. נראה". האמת היא תמיד הבחירה המועדפת, אך עליה להיות מוצגת לילד בפשטות, מבלי להכביר הסברים מיותרים שמעבר לגבולות הבנתו. נסי להתמקד רק במה שהוא שואל, ותיווכחי שברוב המקרים תשובה קצרה ופשוטה יכולה להניח את הדעת. ככל הנראה, המורכבות והשאלות הקשות יגיעו בהמשך, ולזה צריך להיערך, אולי בעזרת גורם מקצועי שמכיר היטב את הנסיבות. בהצלחה, והרבה כוח ליאת

שלום ליאת, אני בת 18 ומטופלת אצל פסיכולוגית כבר חצי שנה . הפסיכולוגית שלי מקבלת במרכז שעובדים בו כמה מטפלים בו זמנית בחדרים שונים, כמובן...באחת הפגישות שהייתי, טרם תחילת הפגישה שמעתי את המטפלת שלי מדברת עליי במטבח עם מטפלת אחרת (הן דיברו שניהן ולא היו עוד אנשים). אני לא מדמיינת - שמעתי אותי אומרת את שמי בפירוש!!! ביררתי קצת באינטרנט על המטפלת שאיתה היא דיברה, ומתברר שהיא מומחית בטיפול שבעיה שממנה אני סובלת, כך ייתכן שהפסיכולוגית שלי התייעצה איתה באופן מקצועי. בפגישה האחרונה שהייתה, העלתי את הנושא מול הפסיכולוגית שלי. היא הכחישה לחלוטין!!! אמרה שלא היו דברים מעולם!!! ואף אמרה באסרטיביות שלא תסבול האשמות הקשורות לאתיקה שלה כמטפלת. אני חושבת שהיא גם כעסה. אחר כך היא אמרה שייתכן שהעובדה שהיא מקבלת במרכז עם עוד מטופלים ומטפלים והעובדה שלאחרונה השתנה יום הטיפול,ועכשיו אני מגיעה ביום עמוס שיש בו הרבה מטופלים שממתינים גורם לי להרגשות של חשיפה, חשדנות ואפילו פגיעותץ הרגשתי כאילו היא מצדיקה את מעשיה ומתעלמת משאלתי על ידי שימוש במצבי הפסיכולוגי - וזה קצת מעליב אותי ומנמיך. אני מרגישה שאולי דחקתי אותה לפינה עם השאלה הזאת, והיא פחדה על שמה המקצועי..אבל בכל זאת, למה שלא תגיד לי את האמת? האם זה באמת נוגד את חוקי האתיקה? אולי היא התכוונה לטוב? מה דעתך?

המטפלת שאיתה היא דיברה ראתה אותי וידעה שמדובר בי! היא גם אמרה לה שאנחנו נפגשות עכשיו . כך שזה לא רק עניין השיחה עליי והשם שלי, אלא גם זה שהיא ראתה אותי. האם מותר לעשות כזה דבר? אני סיפרתי לפסיכולוגית שלי דברים מאוד אישיים ואנחנו מתכתבות בינינו הרבה באיימל שהשם שלי כתוב בו בפירוש. תודה על ההתייחסות

היי, מגבלות החיסיון החלים על הפסיכולוג, חלים אוטומטית גם על אנשי המקצוע שעמם הוא מתייעץ, ולפיכך, את מוגנת מזליגת מידע החוצה מגבולות המכון. אנשי מקצוע מנוסים ואחראיים נוהגים להתייעץ ביניהם, ולהרחיב את נקודת המבט שלעתים מיטשטשת בשל הקשר הקרוב עם הלקוח. הכעס שלך מובן, הגם שאני משוכנעת שהדיבור עלייך - אם אכן היה כזה - נועד למטרות התייעצות והכוונה. תוכלי להתנחם בכך שלהבא שיחות כאלה לא ייעשו במטבח או בפרוזדור (תוכלי גם לבקש זאת ממנה), כדי לשמור עלייך בצורה טובה יותר. את מוזמנת לעיין בקוד האתי של הפסיכולוגים, ולהיווכח שלמטפלים מותר לחשוף מידע במקרים בהם מדובר בשיתוף פעולה מקצועי ולמטרות קידום הטיפול. מקווה שתצליחו להתגבר על התקרית המטלטלת הזו, שכנראה הבהילה את שתיכן. בברכה ליאת

ליאת יקרה, אני אב לילד בן 4, ונוהג להיכנס מדי מספר ימים לפורום כדי להשכיל. הרגשתי צורך לציין את העבודה הנפלאה שאת ושותפיך לפורום עושים כאן. לכולנו חששות, לבטים וסקרנות להבין את היצורים הקטנים והמופלאים שלנו. הפורום הזה מעניק תחושה של זמינות, סובלנות, מקצועיות ורגישות ברמה שאין שני לה וכל שנותר לי הוא לבקש מכן להמשיך בדרככן !

תודה רבה, ערן. המילים החמות שלך הצליחו לגעת, לעודד ולמלא בכוח להמשיך. הפורום הזה נולד ומתנהל באהבה גדולה, ומשמח לשמוע שמן העבר האחר יש מי שנשכר ונתרם, ויודע להעריך. :-) ליאת

שלום ! בזמן שאנו מבקרים אנשים , וכשאין לה מה לעשות עם מבוגרים ואין משחקים אצל האנשים, היא מתחילה להיכנס למטבח או לחדרי האנשים , דבר שגורם לי חוסר נעימות , מה עלי לעשות אודה להתייחסותך

ופה שלום, נא ראית את תגובתי למכתב הקודם.

שלום ! בתי בגיל שנתיים + . אני סובלת מתופעה : כשאנו מתארחים אצל אנשים, וכשמגישים לנו כיבוד , בתי מתחילה לאכול והרבה למשל תפוח אוכל חלק ועוברת לעוד חלק, והיא ממשיכה לאכול כל עוד שמגישים לנו, מצד אחד אני מבינה שהיא קטנה אך רוצה לחנך אותה שרק בבית אוכלים ואסור אצל אנשים, האם התנהגותה טבעית ואיך אוכל למנוע ממנה התנהגות כזו ? תודה

מיה שלום, בתך צעירה מאד ועדיין לא תמיד יודעת לרסן את עצמה לבד. בגילה גם לא רכשה את ההבחנה בין התנהגויות שמותרות בבית לבין התנהגויות שמותרות מחוץ לבית. כשאת מתארחת איתה זה בסדר אם תעירי לה בעדינות כשאת מרגישה שהיא אכלה מספיק, כדאי באותה הזדמנות להסב את תשומת לבה למשחק או פעילות מהנה אחרת במקום האוכל. בהצלחה

שלום ! בתי בגיל שנתיים וחודשיים נולדה פגית בשבוע 35+5 . כיום נמצאת במשפחתון הכולל קרוב ל 20 ילדים. הגננת טוענת שלבתי יש בעיה ואמרה שאי אפשר להגדיר את זה כבעיות קשב וריכוז בשל גילה, אך לדבריה, בזמן קריאת סיפור במשפחתון או בזמן ארוחת צהריים או פעילות כלשהי בתי יושבת מס דקות ועוזבת הקבוצה ומעסיקה את עצמה במשהו אחר. אני עובדת סוציאלית במקצוע אך מתקשה להתמודד עם סוגיה זו. מעוניינת לעשות המקסימום לטפל בעניין מעכשיו לפני שהמצב יהפוך ליותר רציני. אודה להתייחסותך

מיה שלום, להערכתי צריך להתבונן בצורה רחבה יותר בהתנהגות של בתך לפני שמתייגים אותה כבעלת הפרעה כזו או אחרת. ממה שספרת חסר לי רקע רב כדי לענות על שאלתך. אם את ממשיכה להיות מוטרדת והענין לא משתפר אני ממליצה לך לפנות להתייעצות אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה

בזמן האחרון שמתי לב שבני בן ה 5 מנשק (בלחי) חברים בנים שבאים אליו הביתה. הוא לא עושה זאת בסתר ולטענתו הם מסכימים לכך. יש לציין שמאז שהוא היה קטן הוא תמיד העדיף דמויות גבריות (את אבא על פני אמא ואת הסבים על פני הסבתות). בנות מבחינתו הן "איכס". האם זה עלול להעיד על נטייה מינית הומוסקסואלית?

שלום, כל תשובה שאתן כאן - "כן" או "לא" תהיה שווה כקליפת השום. בנך עדיין צעיר מאד, ונטייתו המינית עלולה להתפתח לכל מיני כיוונים, כמו אצל כל ילד בן 5. בעיני, במקום לעסוק בדאגות מיותרות, טוב יותר לעודד אותו למפגשים חברתיים ולחוויות מגוונות ועשירות, שיפתחו אותו כאדם עם תחושת ערך עצמי, כשירות ויכולת. אפשרו לו לאהוב ולבחור חברים כרצונו, וזכרו שהיכולת שלנו להשפיע על נטיותיהם של הילדים נמוכה מאד, אם בכלל. זו הבנה משחררת מאד, שכן אין טעם לדאוג ממשהו שממילא אינו בשליטתנו. בברכה ליאת

אני אם למתבגת בת 17, יש לה חבר בן כיתתה כבר שנה.לאחרונה מבקשת שהחבר יגיע לישון איתה או שהיא תלך לישון אצלו.אומרת שכל החברות בכיתה ישנות עם החברים . אני אמרתי לה שהיא עדיין צעירה לכך.היא עוד סיפרה שחלק מהחברות ישנות עם דלת פתוחה וכמובן גם היא תעשה כך. אני מאוד מבולבלת ולא שלימה עם כך.

שלום איריס, נדמה לי שמה שקורה בבתים אחרים אינו בהכרח רלוונטי לבית שלנו, במיוחד בנושאים רגישים כאלה. לכל משפחה יש את המטען הערכי והתרבותי שלה, והוא שיכתיב את עמדתם של ההורים כלפי סוגיית "הגיל שאפשר להתחיל". את אמנם לא שואלת שום דבר, ורק משתפת בתחושת הבלבול, אך אני מניחה שמובלעת כאן השאלה - האם לאפשר? זו שאלה חשובה שאין לי עליה תשובה. זו הרי שאלה שרק לך, לכם, יש עליה תשובה. אוכל לשתף אותך בפיתרון שמצאתי כאמא - כאשר לנער/ה שלנו כבר יש זוגיות טובה ויציבה, עם בן/בת זוג ראוי וטוב, וכאשר אני יודעת שהם עושים את מה שעושים ממילא, עדיף שזה לא יקרה במכונית, במקומות מפוקפקים או מסוכנים, ואפילו לא בסביבה דוקרנית או לא נוחה בטבע. מוטב לדאוג לכך שהחוויה שלהם תהיה טובה ומוגנת, עם אמצעי המניעה וההגנה הטובים ביותר, ו(בבקשה! יש גבול!) עם דלת סגורה. בשמחות ליאת

25 סטרייט ,נורמלי בחייו, די שומר על פרטיותו, וראינו במקרה התכתבות ראשונית שלו טרייה ,עם אתר סווינגרס. מחפש זוג או אישה לו ולחברתו(הם שנתיים יחדיו). אנו ההורים בשוק. עצה? תודה

שלום אלי, כשהילד שלנו מגיע לבגרות מלאה, יכולתנו להשפיע על אורח חייו מצטמצמת משמעותית. אני שותפה לדאגה שלך, וחושבת שחילופי זוגות (או סקס הכולל יותר משני שותפים) מסכן את הזוגיות בהיותו מעלה עד מאד את סף הריגוש, והופך את המיניות ה"קונבנציונלית" למשעממת ולא מספיקה. ועדיין, העובדה שאתר כזה קיים, מעידה על כך שיש לא מעט אנשים עם סקרנות מינית וצורך בגיוון וריגוש. הנגישות הרבה של תוכן מיני באתרי האינטרנט, הופכת את הצעירים של היום לצרכנים פעילים של חומרים שפעם נחשבו מחתרתיים ולא ראויים. כהורים, נותרה לנו האפשרות (גם זה לא תמיד..) לומר את דעתנו, מתוך השלמה עם האפשרות שלא תמיד היא תתקבל או תילקח בחשבון. בברכה ליאת

ואיך נספר לו שאנו יודעים וכו', ומה זה עלול לגרום לו כלפינו..אנו גם בית שלא מדבר/דיבר על מיניות עם ילדים

אהלן לאחרונה שלא כרגיל לבני קשה לקבל סירוב זה מלווה בתיסכול , בכי זריקת חפצים ולפעמיים גם מתוך כעס הוא מרביץ . הוא בדרך כלל משתף פעולה . אבל בשבועות האחרונים חל שינוי בסף תיסכול שלו. נולדה אחות לפני עשרה חודשים אני לא רואה בעיה עם כך אנו מוצאים את הזמן לתת לו המון תשומת לב. האם זאת יכולה להיות בעיה של בדיקת גבולות אולי כדאי לקבל יעוץ בנושא גבולות ? או שכדאי לשים לב לדברים אחרים? רק כדי לתת דוגמא בוקר אחד שלא קיבל מה שרצה וביקשתי שימתין בסבלנות כי עכשיו אני עסוקה הוא בכה לא רצה להיכנס לגן נתתי לו את הבחירה להיכנס בכוחות עצמו או שאאלץ להכניסו. הוא נכנס לבד בכה בזמן שסידרתי דברים בגן חזרתי אליו הוא נרגע וחיבקתי אותו דקות ארוכות . אני מותשת ומתוסכלת אודה לכם לעצה תודה רבה רבה

שלום גלי, ראשית, אני חושבת שאף פעם לא מזיק לקבל הדרכה וייעוץ בנושא הגבולות, בעיקר בתקופות קשות, כאשר אנחנו מתקשים לדבוק בקו פעולה נחוש מתוך רציונל ברור. בהדרכה, יעזרו לכם לגייס את האיזון המתבקש בין ההכרח להציב גבול ברור כנגד התקפי זעם אלימים לבין ההיענות לצורך הנוגע ללב שנח (אולי) תחת התנהגות זו. גם כאשר הילד הקטן שלנו נאבק באתגרים התפתחותיים ובמשברים ממשיים, עלינו ללמדו לעדן בהדרגה (ולפי כוחו) את תגובותיו, מבלי שנאפשר לו להפעיל אלימות על אדם או רכוש. חשוב לזכור שמדובר בפעוט ממש, שעל אף היותו ילדכם הבכור, הוא עדיין צעיר מאד, וזקוק למלוא תשומת הלב והאהבה שלכם, אך זו חייבת להינתן לצד עמדה ברורה ועקבית שאינה מאפשרת אלימות. כאשר הוא נכנס להתקף זעם, עזרו לו להירגע, חבקו אותו ודברו בשקט ענייני. תוכלו לתקף את רגשותיו, לעזור לו להבין את המקור לתסכול (כעס, קנאה, תחושות קיפוח, עצב, געגוע, ואפילו עוינות כלפי אחותו), ולכוון לפעולות מאורגנות ומעובדות יותר שיעזרו לו להירגע (חיבוק, חבטה בכרית, קפיצה בטרמפולינה, פעולות יצירה, ואפילו אכילת חטיף קטן). לא קל, אבל בהחלט אפשרי :-) בהצלחה ליאת

בוקר טוב, בני בן ה-5.5 ילד חכם בוגר ומקסים לאחרונה עולות מס' סיטואציות בגן בהן הוא לא רוצה להשתתף: מסיבת חנוכה, הכנת פלקט והצגתו בפני הכיתה, מענה לשאלות הגננת לאחר שמקריאה סיפור, הוא אף מבקש ממני לדבר עם הגננת שלא תבקש ממנו להשתתף. האם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לו ? משהו שהגננת יכולה לעשות מהצד שלה ? תודה

שלום, למרבה המזל, מהלך התפתחות תקין של ילדים אינו חייב לכלול כישורי במה, הגם שילדים נדרשים - לפעמים כבר בגיל שלוש - להשתתף במופעים לפני קהל הורים מריע. יש ילדים ביישנים ועצורים, שמתקשים לעמוד במוקד תשומת הלב, ועדיין, אין בכך כדי לפגום בהתפתחותם התקינה וביכולתם לתפקד היטב בכל תחומי חייהם. כרגע, לא הייתי מתעקשת על מה שקשה לו, אלא דווקא מעודדת אותו להמריא ולפרוח במה שטוב ונוח לו. מחוויה של הצלחה ויכולת קל לנו יותר לפרוץ את גבולות עצמנו, ולהתנסות בחוויות חדשות. לכן, לפחות לדעתי, יש להניח לו להיות הוא, ולהעצים את אזורי הכוח שלו. הצורך להתערב ולעזור עולה כאשר הפחדים וההימנעויות מפריעים משמעותית לתפקוד השוטף של הילד. מדברייך לא משתמע מצב כגון זה. בברכה ליאת

שלום, בני כבר בן 6 והשנה נמנע ממספר הופעות בגן כולל זו של סוף השנה. היה לי מאוד עצוב לראות אותו יושב בשעה שכל הילדים רקדו והשתתפו. עכשיו שהתחילה קייטנה ויש הפעלות הוא שוב לא רוצה להשתתף. אני מבינה שיש לו קושי ולא יודעת איך לעזור לו. לדבר עם הגננת/אחראית ולתת לו להימנע מכל האירועים האלה גם לא נראה לי פתרון. אני לא רוצה שזה יפגע לו בביטחון כשיתחיל כיתה א'. מה נראית לך הבעיה ומה שיטת הטיפול המומלצת עבורה ?תודה

שלום וברכה, שאלתי לגבי בתי בת 10.5 היא כועסת בבית אך לא בחוץ , שוחחתי עימה והיא אמרה שיש דברים קטנים שמפריעים לה בבית, שוחחנו והסכמנו שהיא רוצה ללמוד להפסיק לכעוס.. האם יש מקום לטיפול ואם כן איזה? בתודה

שלום גלי, קשה להעלות על הדעת מציאות שאין בה תסכולים וכעסים. רגשות אלה הם חלק מהחיים, והשאיפה (לפחות לדעתי) אינה להעלים אותם, אלא ללמוד לבטא אותם בדרך לא הרסנית. לכן, בעקבות השיחה שלכן, תוכלי לנסות לייצר את ההתאמות הנדרשות שימתנו את הכעס שלה, אך גם ללמדה מה היא יכולה לעשות כשהיא כועסת. אם, למשל, היא מבטאת את הכעס בהתקף זעם, צעקות או זריקת חפצים, אפשר לחשוב יחד איתה (לעולם לא בזמן סערה!) באילו דרכים חלופיות היא יכולה לבטא ולשרוד את הכעס, מבלי שיהיו לו תוצאות הרסניות על היחסים שלכם או על רכושכם. אפשר לעשות רשימה ולתלות על המקרר, ולהציע לה להשתמש באחת החלופות בזמן אמת. טיפול רגשי יש לשקול אם הכעסים נראים חורגים מהמקובל בתדירות ובעוצמה, ואם קיימת מצוקה בעטיים. בברכה ליאת

שלום רב, ביתי בת 10, תלמידה מצטיינת משולבת בתוכנית אמירים לאחר שעות הלימודים במסגרת בית ספרית. ילדה מבריקה, רגישה ביחד עם זאת קשה לה למצוא את מקומה בכיתה. עברה לביה"ס לפני שנה וחצי. קושי נוסף במשהו שמתפרש כחוסר טקט, מתי לומר את מה שהיא רוצה ובאיזו צורה. בוכה די הרבה מסיטואציות שלא תמיד מובנת הסיבה לכך. בוחרת "לטפל" ולעזור לתלמידים מהחינוך המיוחד ובמקביל מרגישה דחויה ומוזרה (ציטוט שלה)ץ יש לציין שאין בה כל פגם חיצוני. איך אפשר לעזור לכוון ולהנחות את הילדה שממש מורגש שיש פער מאוד גדול בין הרגש לבין ההגיון בתוך גוף כל כך קטן. יש לציין דבר נוסף שמחנכת הכיתה אינה רגישה דיו והילדה אף התלוננה בפניה שהיא מרגישה שקופה בכיתה. מה כיוון הטיפול? תודה רבה מראש!

שלום, כדי להחליט על כיוון טיפול יש צורך בהרבה יותר פרטים. כללית, הייתי בוחנת את האופן בו היא מפרשת מצבים ומבינה את הכללים החברתיים (מה נהוג/לא נהוג, יפה/לא יפה, כדאי/לא כדאי להגיד). בנוסף, הייתי מתעכבת על הדרך בה היא תופסת את עצמה, ועל מה היא משעינה את תחושות הערך והמסוגלות שלה. ההתחברות לילדים חלשים יכולה לרמוז על כך שהיא מרגישה שם משוחררת ממתח ותחרות (שאולי מקשים עליה כשהיא מבלה עם ילדים ברמתה). חשוב לזכור שילדים מחוננים או מצטיינים סובלים לא פעם מפערי תפקוד, והללו יוצרים בתוכם מצוקה גדולה. הפערים יכולים להיות בין תחומים אינטלקטואליים שונים (למשל ילד מחונן שלא מצטיין בחשבון) או בין התחום האינטלקטואלי לתחום הרגשי (נפוץ מאד!). הפער האחרון לא תמיד ברור גם למבוגרים, שעלולים להתעלם ממצוקת הילד מתוך הנחה ש"הוא חכם ויכול להסתדר". חשוב, לכן, ליידע את המורה בתחושות של בתך, ולגייס אותה לעזור במקומות בהם קשה לה. אפשר לשקול התערבות טיפולית דווקא בעזרת תחומי ההבעה (טיפול באמנות, מוזיקה, תנועה או דרמה) שעוקפים את הערוץ הוורבלי, ומאפשרים עיבוד של תכנים רגשיים בדרך חווייתית. בהצלחה ליאת

שלום, יש לי ילדה בת 8.5 בכיתה ג' וכשהיא עושה איתי שיעורים או עם המורה שלה ומתקנים אותה היא נעלבת ומתעצבנת ולא רוצה ללמוד מה לעשות? תודה, אור

שלום אור, כוחו של המנטור הטוב (או המאמן, כפי שקוראים לזה היום) קשור ליכולת שלו לעודד אצל לקוחותיו יוזמה ועצמאות, בדרך של המרצה, העצמה והגברת היכולת להסתמכות עצמית. כדי שזה יקרה, עליו להתמקד בכוחות, בהצלחות ובמוטיבציות הטבעיות שמפעילות אותנו. מסתבר שלדעת לעודד נכון זו משימה לא פשוטה בכלל, וכהורים, חשוב שנשתכלל בה. אם הילד שלנו נעלב מאיתנו, חשוב שנבחן את הדרך שבה אנחנו מעירים. לא ציינת מדוע, בעצם, את יושבת עם בתך להכנת השיעורים. האם יש לה קשיים מיוחדים? האם יש לקויות למידה? הפרעת קשב? כעקרון, אני בעד שילדים יתמודדו בעצמם עם משימות הבית, גם במחיר של שגיאות וטעויות. מטעויות לומדים (בדר"כ בלי עלבונות). ילדים כמעט שאינם נעלבים מהפסד וכישלון במשחק מחשב, פשוט כי המחשב נשאר ענייני וכותב game over. הוא לא מעיר, לא מוחק, לא כועס ולא מעליב. בגלל זה ילדים מתים על מחשב ואוהבים הרבה פחות להכין שיעורים עם ההורים. נסי לשחרר קצת, לתת לה לגלות לבד את הטעויות או להגיע איתן לכיתה ולהתמודד עם המורה. חכי שהיא תבקש ממך לבדוק אותה, ואם תמצאי טעויות השתדלי רק "לסמן" אותן מבלי להגיב רגשית. הדגישי את החלקים הטובים בעבודתה והתפעלי מהם ככל האפשר בצורה אותנטית. זכרי שלטעויות קטנות אין כמעט פוטנציאל נזק, ואילו לעלבונות חוזרים ותחושת חוסר ערך - יש ויש. בברכה ליאת

ואם לא , מה ההבדל בין פסיכולוג "רגיל" לבין ד"ר פסיכולוג ? תודה.

שלום ענת, פסיכולוג הוא מי שסיים בהצלחה (לפחות) תואר שני בלימודי פסיכולוגיה, כולל כתיבת תזה מחקרית, ונרשם כחוק בפנקס הפסיכולוגים. כדי לזכות בתואר "פסיכולוג קליני מומחה" עליו לעבור לאחר מכן לפחות ארבע שנות התמחות, ולעבור מבחן הסמכה. את התואר "דוקטור" מקבל מי שסיים תואר שלישי (ביצע עבודת מחקר בהיקף דוקטורט), בתחום כלשהו בפסיכולוגיה. תיאורטית, יכול להיות דוקטור לפסיכולוגיה שאינו קלינאי מומחה. בברכה ליאת (לא דוקטור...)

שלום, מה יכול להסביר נטייה של ילדה מתבגרת לחלום בהקיץ על כך שהיא "מצילה את העולם" או אנשים שהיא מכירה. הכוונה לשלל דימיונות הירואים שבהם היא מתפקדת כגיבורה. תודה

שלום, פנטזיות "גרנדיוזיות" על ניצחונות, תהילה, גבורה הירואית וכוחות-על, יופיעו בדרך כלל אצל אנשים עם תפיסת-עצמי שברירית, שהתפתחה אצלם בעקבות כישלונות (אמיתיים או נתפסים), וחוויות חוזרות של אכזבה, דחייה או היעדר התפעלות מצד הזולת המשמעותי. הפנטזיות הללו משמשות כהגנה מפני תחושת חוסר הערך וחוסר האונים, ומפחיתות את המצוקה שהיא מעוררת. ליאת

האחות הקטנה בת ה 5 כל הזמן מרגישה שהיא לא מקבלת ומקופחת והאמת שמי שבאמת מקופח זאת הילדה הגדולה בת ה8 לקטנה אני קונה יותר ומתייחסת המון .... נמאס לי לשמוע את הקטנה אומרת כל הזמן זה לא פייר שאחותה מקבלת יותר זה עניין של הרגשה ואני מסתכלת על הילדות שלי באמת שלא היו לי דברים חומריים אבל הרגשתי שיש לי הכל אני קצת רגישה לעניין כי שני האחים שלי לא מדברים בניהם בגלל הרגשת הקיפוח הקטן יותר הרגיש שהגדול לקח לו הכל מה עושים?????????

שלום רוז, המודעות לכך שאת רגישה לנושא הקיפוח, כבר מקדמת אותך כברת דרך משמעותית. אם תקראי שוב את מה שכתבת, תוכלי לעמוד על הדינמיקה: הקטנה מתלוננת על קיפוח, ואת בתגובה "קונה לה יותר ומתייחסת המון". את יודעת, לפעמים דווקא בבתים בהם נשמרת בקנאות עמדה הורית של "שווה בשווה", דווקא שם (!) מתפתח אצל הילדים צורך לעמוד על המשמר, לבדוק ולהשוות כל הזמן. לכן, עצתי היא להפסיק להתרגש מהתלונות. כאשר בתך מוחה על חוסר הגינות ואי צדק, תוכלי לומר בקצרה "אני מצטערת שזה מה שאת מרגישה". וזהו. זהו! אל תנסי לעמת אותה עם העובדות או למהר לרצותה עם קניות או תשומת לב. המשיכי לפעול עפ"י שיקול דעת הורי, ולא לזגזג בהתאם לדרשנות שלה (גם אם יהיו דמעות). הגידי לה - ולעצמך - שאת נותנת לכל אחת עפ"י צרכיה, ולא תמיד כולם מרוצים. אני משוכנעת שכאשר בתך תראה שאת פחות מושפעת ופחות מופעלת על ידה, זה ייפסק. בהצלחה :-) ליאת

שלום רב, אני אמא לשני ילדים בני 7 ו2. לאחרונה בני הגדול נוגע באיבר מינו ללא הפסקה, גם בפומבי ואף בשעה שמדברים איתו. ניסינו לבדוק עמו האם משהו מציק לו והסברנו לו שיכול לבטא את סקרנותו המינית באופן פרטי, אך ללא הועיל. מה עלינו לעשות וכיצד להתמודד עם עניין זה? תודה רבה

שלום איילת, מדברייך לא לגמרי ברור האם מדובר באוננות ממש, או בנגיעה שמקורה בצורך להירגע. בכל מקרה, תוכלי להסביר שמדובר בהתנהגות שאינה מקובלת בחברה (ממש כמו חיטוט באף או באוזן), ולכן תעזרי לו ללמוד זאת ע"י כך שתשלחי אותו לחדר שלו בכל פעם שזה יקרה. נסי להיות עקבית בנושא, ולא לאפשר לו לעשות זאת מולכם. אם לא מדובר באוננות, אלא בנגיעה (כמו גירוד), אני מציעה להתעלם, שכן בדר"כ זו התנהגות שתכליתה התגברות על מתח, והיא חולפת מעצמה. בברכה ליאת

שלום רב, בני בן ה5 ילד בכור לעוד שני אחים קטנים ממנו, ילד רגיש מאוד. כל היום עושה הצגות והופעות אך תמיד מתחפש לבת, בוחר את הדמות הנשית כגון סינדרלה, שלגיה, נסיכה וכו. גם בחנויות צעצועים לרוב נמשך לאזורים של הבנות ושואל אם אני מרשה לו לקנות בובה. בגן משחק עם בנות בלבד. אין לו חברים בנים בכלל אלא חברה אחת מאוד טובה שלרוב משחק איתה לבד ואם מצרפים עוד ילדים זה רק בנות. שאלתי היא איך להתנהג? האם להבליג? לעודד אותו? אנחנו מנסים לעניין אותו בדברים של בנים אך הוא לא רוצה. מה זה אומר? אני מאוד חוששת מתגובות של ילדים אחרים כלפיו ומהסביבה בכלל. תודה מראש על העזרה.

שלום, הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות עבור בנך, זה לאהוב אותו ולקבל אותו כפי שהוא, ולאפשר לו לחיות, לשחק ולהתחבר עם חברים כרצונו וכלבבו. עם הגיל, בנך יגלה לבד מהן נורמות ההתנהגות המקובלות, ומהן ההתנהגויות שמסכנות אותו בגינוי או לעג. סביר להניח שבבוא הרגע הזה הוא יידע כיצד לאזן בין הצורך "להיות הוא" לבין הרצון להימנע מחריגות. חזקי אותו על מה שהוא, ועודדי אותו למשחק ויצירתיות. בעתיד, האהבה והחופש שתעניקי לו יוכיחו את עצמם ללא ספק. בברכה ליאת

שלום לכן! יש לי שני ילדים הבכורה בת 6 והקטן בן שנתיים. הבת שלי היא ילדה חכמה וטובת לב, עלתה השנה לכיתה א', בבית ספר מאוד נורמטיבית, חברותית ומקובלת. בבית מתגלה ילדה אחרת- מפונקת ועקשנית. היא אינה יודעת לקבל את המילה "לא" , מתעלמת מבקשות שלי ושל בעלי, אינה מקשיבה לנו כלל ועושה הרבה דווקא. בתחילה הייתי כועסת וצועקת עליה, כשהבנתי שזה לא עוזר הפסקתי לצעוק ועברתי לשיטת עונשים, כמו למשל שחברה לא תבוא לבית, אך גם זה לא עוזר. על מנת שנרחם עליה ולהראות שהיא הקורבן היא משתמשת בביטויים שדיי מלחיצים אותי כמו "אני הזבל בבית" "אתם לא אוהבים אותי רק את אחי הקטן" אני מנסה להסביר לה שזה לא נכון ואני שואלת אותה מדוע מרגישה ככה ולטענתה אני מתייחסת רק לאח הקטן. אני מאוד משתדלת להיות עם שניהם, ולעיתים היא מקבלת יותר יחס ולעיתים אחיה. מה עלי לעשות כדי לגרום לה להירגע מהתנהגותה ולאסוף אותה אלי? איך גורמים לה להקשיב?

שלום רותם, העובדה שבתך מתפקדת היטב בביה"ס מחזקת את התחושה שעיקר הקושי שלה הוא מולכם. חשוב להבין שהמציאות עצמה לא כ"כ מעניינת, ומה שמפעיל אותה ומקשה עליה זו המציאות הפנימית שלה, דהיינו החוויה הסובייקטיבית איתה היא מתמודדת. החוויה הזו - כפי שעולה מן הדברים - אינה פשוטה כלל וכלל, וחשוב מאד להכיר בכך. כפי שהדברים נראים, את מתקשה לאזן בין הצורך לתפקד כדמות סמכות מציבת גבולות, לבין הצורך להעניק לה חום ותשומת לב. התוצאה היא שאין גבולות ו(מבחינתה, לפחות) אין אהבה. תשומת לב וחום הניתנים ללא גבולות הם למעשה פינוק, המעלה את הסבירות לדרשנות ותובענות של הילד, ולזלזול בהורה כדמות סמכות. ואז, אנחנו רואים אצל ההורה תנועה ממצב של חוסר אונים וניסיונות ריצוי של הילד, אל מצב של עוינות, כעס וצורך להעניש כל הזמן. הפיתרון קשור ליכולת לאזן נכון בין חום ואהבה לבין עמדה הורית סמכותית ועקבית. ממליצה לכם בחום להגיע להדרכת הורים אצל פסיכולוג ילדים מנוסה, ולהתייעל מולה. עד אז, נסי להימנע מעונשים, להבין ללבה של בתך, מבלי לאפשר לה להתנהג כלפיכם בחוסר כבוד. כאשר זה קורה, התרחקי ממנה, והסבירי שלא נעים לך ככה. אל תענישי. עונשים רק יחריפו את תחושות הקיפוח שלה, ויאששו את תיאוריית ה"זבל בבית". בקיצור - הדרכת הורים! בהצלחה ליאת

היי, קוראים לי דנה אני בת 14 והאח הגדול שלי מציק לי. אני לא יכולה לסבול אותו יותר ואני מחכה כבר שאגיע לגיל 18 ואוכל לעזוב את הבית. מה אוכל לעשות עד אז? יש דרך להשפיע עליו או משהו? תודה

שלום דנה, לא פירטת איזה סוג של הצקות את חווה, אך בכל מקרה אין כל סיבה שזה יימשך, במיוחד אם מדובר בפגיעה אלימה או הטרדה. נסי לגייס לעזרתך את המבוגרים בבית, ובמידת האפשר לצמצם את המגע איתו. נסי להיות חכמה ולאו דווקא צודקת, ואל תיכנסי למאבקים או התנצחויות. זכרי שברוב המקרים בשביל ריב צריכים שניים. הישארי בחדר שלך והימנעי ככל האפשר מ"פלישה" לטריטוריה שלו. אם אינך מצליחה לגייס את ההורים לעזרתך, תוכלי לפנות לגורם מבוגר נוסף, מהמשפחה או מחוצה לה, שיעזור לך להפעיל את הורייך להגנתך. בהצלחה ליאת

לום, בני בן 2.5 נכנס למסגרת ראשונה לפני חודשיים(היה איתי בבית). ההסתגלות בשבועיים הראשונים לא הייתה קלה (הרבה בכי בבוקר וגם כשהיה רואה אותנו באים לקחת אותו ובנוסף לא הסכים לאכול בגן- כיום כבר אוכל בגן) היום כבר הולך בשמחה לגן ונפרד בחיבוק ונשיקה ואינו בוכה בגן, במפגשי בוקר הגננת מספרת שהוא משתתף, בחוגים לא תמיד משתתף , כן משחק עם ילדים ונקשר לאחת הסייעות בגן. מאז שנכנס לגן ואולי גם טיפה לפני כן שמתי לב שהוא מתחיל להתבייש (מדובר בילד שהיה תמיד אומר שלום וביי ביי לשכנים במעלית) וכיום אם יעלה עם שכן במעלית הוא ישפיל מבט ופשוט ישתוק. כשנכנסים למשל לבית של הסבתא (שאותה מאוד אוהב ומכיר) ויהיו שם קרובי משפחה (שרגיל לראות אותם פעם בחודש וחצי) הוא ממש יפחד להיכנס ויבקש להיות אצלי בידיים, מכניס את הראש שלו מתחת לצוואר שלי ו"מסתתר". לוקח לו בערך 20 דקות להתחמם. מילד שהיה מלטף למשל כל כלב ברחוב שהיה רואה עם בעליו התחיל פתאום להגיד "לא רוצה ללטף" ואני בטוחה שזה בגלל שהוא לא מרגיש בנוח פתאום. מדוע זה קורה? האם קיימת בגיל הזה עדיין חרדת זרים? איך אפשר להקל עליו?

שלום יעל, הכניסה למסגרת חדשה, בכל גיל, כרוכה בהשקעה ניכרת של משאבי התמודדות. כאשר כל הכוחות מגוייסים ומופנים לטובת ההסתגלות למסגרת, באופן טבעי הם נגרעים מאזורים אחרים. לכן, לעתים קרובות נראה נסיגות התפתחותיות אצל ילדים במצבי משבר. אני מאמינה שרוב התופעות שאת מתארת יחלפו עם הזמן, כאשר הוא יתחיל להרגיש "בבית" גם בגן, ועד אז, נסו להכיל ולקבל בהבנה את המצב, מבלי להיבהל ומבלי לרחם. לפעמים גם לא לעשות כלום זו עזרה, במיוחד כשאתם רואים גרף שיפור. סבלנות... ובהצלחה ליאת

מדובר בילדה בגיל 8 כיתה ב'. ילדה יחידה, מחוננת לפי איבחון לפני כיתה א', שלא הוקפצה כיתה עקב התנהגות מתיילדת. כיום ,אותם קווים מתיילדים קיימים ללא שינוי, יחד עם זאת שכישרונית הרבה מעל הממוצע בכל תחום. חוזרת לשחק בבובות בכל רגע פנוי, מדברת בילדותיות בבית אך לא בב"יס למרות שאנו מתקנים כל הזמן. כיצד לנהוג? אודה על תשובה

שלום גדעונה, ילדים מחוננים מפגינים לא פעם פערים בין התחום האינטלקטואלי לתחום הרגשי או החברתי, וחשוב להתייחס לזה בהבנה. גם ילד חכם מאד הוא עדיין ילד, עם צרכים ומשאלות של ילד, והמבוגרים בסביבתו חייבים להכיר בכך. משחק בבובות אינו התיילדות, אלא צורך לעבד חוויות בדרך של משחק, דמיון ויצירתיות. לגבי הדיבור המתיילד, רצוי לנסות ולבחון בכמה תשומת לב (גם תשומת לב שלילית היא תשומת לב) היא זוכה בכל פעם שהיא מדברת כמו תינוקת. אני מציעה לנסות להתעלם, עד שהיא תבין שאין בכך מבחינתה שום תועלת או רווח. כשהיא מדברת כך, השתדלו לענות לה עניינית, מבלי להתייחס לסגנון הדיבור. זה לא קל, אני יודעת, אך זו הדרך היעילה. שבוע טוב ליאת

אני רק מקווה שזה יעבור לה לפני החתונה....

ערב טוב, לא קל לי לרשום את ההודעה, אך אני אובדת עצות. אני אמא טריה לתינוק בן 11 חודשים, מתוק, חייכן שאוהב לצחוק! מחודש ספטמבר (בהיותו בן 8 חודשים) הכנסתי אותו למשפחתון ליומיים בשבוע בימי ראשון וחמישי בלבד מהסיבה כי בימים שני עד רביעי אימי טיפלה בו ואילו בימים אלו אימי עובדת על כן הוא נכנס למשפחתון ליד הבית יחד עם עוד 2-3 תינוקות בטווח גילו. זו מטפלת שקיבלתי המלצות עליה, ומההתחלה משהו באינטואיציה שלי הרגיש לי לא טוב לגביה אך חשבתי שאולי שאין לי אינדיקציה למטפלות על כן אולי אני טועה. בהתחלה הוא הלך אליה בלי לבכות, בהמשך אחרי שלושה שבועות הוא החל לבכות כשמגיעים אליה הביתה, אפילו כשרואים גדר לבנה, המטפלת אמרה שהוא נרגע אחרי ובאמת הייתי מתקשרת והייתי שומעת שקט. כשהייתי אוספת אותו הוא לא היה בוכה אלא היה זוחל לקראתי ומאיץ בי ללכת. במקביל ראיתי שגם מהמשפחה של בעלי הוא בוכה בהיסטריה, אנחנו לא מרבים לפגוש אותם הרבה לכן חשבתי אולי זו חרדת נטישה האופיינית לגיל 9 חודשים. אבל הבכי אצל חמתי נרגע, והבכי בפרידה אצל המטפלת החריף, הוא היה בוכה בהיסטריה ומושיט לי ידיים ואני הייתי הולכת בכובד לב לעבודה. ניסינו להפתיע אותה אך כשהגענו ראינו שהכל תקין. יום אחד החלטתי להציץ מהחלון לאות מה היא עושה איתו כשהוא בוכה, וראיתי שהיא מושיבה אותו על סל קל וזרקה על פניו את החיתול טטרה בעודו בוכה מבלי להרגיע אותו ולהושיט לו את החיתול, לא אהבתי לראות זאת והערתי לה, היא התגוננה ותירצה מיליון תירוצים למה עשתה זאת. אני חייבת לציין כי במקביל הרגשתי מעין רגרסיה בדיבור המועט שהספיק לרכוש, הוא למד בגיל חצי שנה לומר "אבא" ובזה זה נגמר, לא מוסיף הברות שונות מ- בה ו- אבא, ולפתע גם זה נעלם, אפילו כשעשה קולות של כלב וחתול, עכשיו גם זה נעלם. היו פעמים שהיא טענה שהוא בוכה בלי הפסקה (התנהגות שלא מתאימה לו) ואולי יש לו חום, הייתי לוקחת אותו והוא היה שרוי במעין עצבות ללא חיוך ולפעמים דווקא היה קורן מאושר שהיה רואה אותי ומחייך ללא הפסקה. לפני מספר ימים, פנתה אלי שכנה ששאלה אותי מי מטפלת בבני וסיפרה לי שיש לה חברה שגרה מעל מטפלת ורואה שהיא מתנהגת לא יפה לילדים. האישה הזאת מבוגרת מאוד לכן היא חוששת מכך שהמטפלת תגלה שהיא מדברת עליה, היא סיפרה שהיא משחקת קלפים כל הלילה ולכן בבוקר אין לה כח וסבלנות לטפל בתינוקות ולכן צועקת עליהם ושכנתי לא ידעה לספר לי את ההמשך. האמת שלא רציתי לשמוע, כשיש ספק- אז אין ספק, מיד החלטנו אני ובעלי להפסיק לקחת אותו אליה, במילא לא אהבנו אותה, ומיד חיפשתי מישהי שתטפל בו ליומיים הקצרים האלו. מזל שהיא טיפלה בו רק יומיים! מאז אני מרגישה רע עם עצמי, מתחילה להבין דברים ולהעלות זכרונות מדברים שלא שמתי לב אליהם כמו- בכי בלילה שחשבתי שזה ביעותי לילה, רגרסיה בדיבור, בכי בבוקר כשנכנסים אליה למשפחתון חשבתי שזה בגלל חרדת נטישה ועוד... אין לי אמונה באף מטפלת, אני אחוזת חרדה ופחד מכל אחת שתטפל בו. הוא מנגד חושש לגשת לזרים, הייתי בגינה עם חברה והתינוקת שלה והוא לא הפסיק לבכות ורצה שארים אותו לידיים ואלך, והכי הרס אותי היום כשהייתי בטיפת חלב והאחות הסבה את תשומת ליבי לכך שאולי הרגרסיה בדיבור היא לא בגלל הנוזלים שבאוזניים אלא בגלל מה שהוא עבר אצל המטפלת. שאלתי היא, כיצד מתמודדים עם המצב הזה? זה תינוק ראשון שלי, עוד שבועיים בן שנה, כל הזמן חששתי ממקרים כאלו והנה לבסוף זו נבואה שהגשימה את עצמה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לו לבטוח במבוגרים נוספים חוץ ממשפחתו הקרובה, כיצד אוכל לשפר את הרגרסיה שנוצרה בזמן כה חשוב של התפתחות השפה ורכישת אבני דרך. בקיצור כיצד נוכל אני ובלי להתמודד עם המצב לאחר שגילינו זאת. אני מודה לכם מקרב לב על העזרה. לילה טוב, שלי.

שלום שלי, באמת סיפור קשה, שמזכיר לנו את אחריותנו לבחור עבור ילדינו את המסגרות המקצועיות והטובות ביותר. ולעצם העניין - את מספרת שהגעת אל המשפחתון הזה בעקבות המלצות, ולכן לא יכולת לדעת מראש את מה שאת יודעת כיום. משום כך, אין טעם לייסר את עצמך על מה שאירע. בואי נקווה שהחוויות המיטיבות שבנך יחווה מעתה, יוכלו לשקם את האמון שלו במבוגרים, ולהחזיר לו את השלווה והביטחון להם הוא זקוק. זכרי שגם מטראומות קשות יש התאוששות והחלמה, ובכך יש להתמקד כרגע. ילדים רבים חווים לאורך שנות חייהם המוקדמות משברים מסוגים שונים, וכתוצאה מהם גם נסיגות זמניות בהתפתחותם. ילדים בריאים מפגינים יכולת מרשימה להתגבר ולהתאושש למרות הכל, ואין סיבה להאמין שאצל בנך הדברים ייראו אחרת. נסי לסמוך על הילד הקטן שלך, להעשיר את סביבתו ולטפח את כישוריו, וכמובן להחזיר גם לעצמך את היכולת לבטוח בדמויות חינוך טובות ומקצועיות, וגם לבטוח בעצמך כאם טובה (גם אם לא מושלמת, כמו כולנו...) שבת שלום ליאת

ערב טוב, לא קל לי לרשום את ההודעה, אך אני אובדת עצות. אני אמא טריה לתינוק בן 11 חודשים, מתוק, חייכן שאוהב לצחוק! מחודש ספטמבר (בהיותו בן 8 חודשים) הכנסתי אותו למשפחתון ליומיים בשבוע בימי ראשון וחמישי בלבד מהסיבה כי בימים שני עד רביעי אימי טיפלה בו ואילו בימים אלו אימי עובדת על כן הוא נכנס למשפחתון ליד הבית יחד עם עוד 2-3 תינוקות בטווח גילו. זו מטפלת שקיבלתי המלצות עליה, ומההתחלה משהו באינטואיציה שלי הרגיש לי לא טוב לגביה אך חשבתי שאולי שאין לי אינדיקציה למטפלות על כן אולי אני טועה. בהתחלה הוא הלך אליה בלי לבכות, בהמשך אחרי שלושה שבועות הוא החל לבכות כשמגיעים אליה הביתה, אפילו כשרואים גדר לבנה, המטפלת אמרה שהוא נרגע אחרי ובאמת הייתי מתקשרת והייתי שומעת שקט. כשהייתי אוספת אותו הוא לא היה בוכה אלא היה זוחל לקראתי ומאיץ בי ללכת. במקביל ראיתי שגם מהמשפחה של בעלי הוא בוכה בהיסטריה, אנחנו לא מרבים לפגוש אותם הרבה לכן חשבתי אולי זו חרדת נטישה האופיינית לגיל 9 חודשים. אבל הבכי אצל חמתי נרגע, והבכי בפרידה אצל המטפלת החריף, הוא היה בוכה בהיסטריה ומושיט לי ידיים ואני הייתי הולכת בכובד לב לעבודה. ניסינו להפתיע אותה אך כשהגענו ראינו שהכל תקין. יום אחד החלטתי להציץ מהחלון לאות מה היא עושה איתו כשהוא בוכה, וראיתי שהיא מושיבה אותו על סל קל וזרקה על פניו את החיתול טטרה בעודו בוכה מבלי להרגיע אותו ולהושיט לו את החיתול, לא אהבתי לראות זאת והערתי לה, היא התגוננה ותירצה מיליון תירוצים למה עשתה זאת. אני חייבת לציין כי במקביל הרגשתי מעין רגרסיה בדיבור המועט שהספיק לרכוש, הוא למד בגיל חצי שנה לומר "אבא" ובזה זה נגמר, לא מוסיף הברות שונות מ- בה ו- אבא, ולפתע גם זה נעלם, אפילו כשעשה קולות של כלב וחתול, עכשיו גם זה נעלם. היו פעמים שהיא טענה שהוא בוכה בלי הפסקה (התנהגות שלא מתאימה לו) ואולי יש לו חום, הייתי לוקחת אותו והוא היה שרוי במעין עצבות ללא חיוך ולפעמים דווקא היה קורן מאושר שהיה רואה אותי ומחייך ללא הפסקה. לפני מספר ימים, פנתה אלי שכנה ששאלה אותי מי מטפלת בבני וסיפרה לי שיש לה חברה שגרה מעל מטפלת ורואה שהיא מתנהגת לא יפה לילדים. האישה הזאת מבוגרת מאוד לכן היא חוששת מכך שהמטפלת תגלה שהיא מדברת עליה, היא סיפרה שהיא משחקת קלפים כל הלילה ולכן בבוקר אין לה כח וסבלנות לטפל בתינוקות ולכן צועקת עליהם ושכנתי לא ידעה לספר לי את ההמשך. האמת שלא רציתי לשמוע, כשיש ספק- אז אין ספק, מיד החלטנו אני ובעלי להפסיק לקחת אותו אליה, במילא לא אהבנו אותה, ומיד חיפשתי מישהי שתטפל בו ליומיים הקצרים האלו. מזל שהיא טיפלה בו רק יומיים! מאז אני מרגישה רע עם עצמי, מתחילה להבין דברים ולהעלות זכרונות מדברים שלא שמתי לב אליהם כמו- בכי בלילה שחשבתי שזה ביעותי לילה, רגרסיה בדיבור, בכי בבוקר כשנכנסים אליה למשפחתון חשבתי שזה בגלל חרדת נטישה ועוד... אין לי אמונה באף מטפלת, אני אחוזת חרדה ופחד מכל אחת שתטפל בו. הוא מנגד חושש לגשת לזרים, הייתי בגינה עם חברה והתינוקת שלה והוא לא הפסיק לבכות ורצה שארים אותו לידיים ואלך, והכי הרס אותי היום כשהייתי בטיפת חלב והאחות הסבה את תשומת ליבי לכך שאולי הרגרסיה בדיבור היא לא בגלל הנוזלים שבאוזניים אלא בגלל מה שהוא עבר אצל המטפלת. שאלתי היא, כיצד מתמודדים עם המצב הזה? זה תינוק ראשון שלי, עוד שבועיים בן שנה, כל הזמן חששתי ממקרים כאלו והנה לבסוף זו נבואה שהגשימה את עצמה. מה אוכל לעשות כדי לגרום לו לבטוח במבוגרים נוספים חוץ ממשפחתו הקרובה, כיצד אוכל לשפר את הרגרסיה שנוצרה בזמן כה חשוב של התפתחות השפה ורכישת אבני דרך. בקיצור כיצד נוכל אני ובלי להתמודד עם המצב לאחר שגילינו זאת. אני מודה לכם מקרב לב על העזרה. לילה טוב, שלי.

שלי היקרה, דברייך מאד נגעו לליבי. זו חוויה מאד קשה ומטלטלת לדעת שהאמנת במישהי שתטפל בתינוקך באהבה ולגלות שלא כך הדבר. למרות שהרגשתך קשה אני מאמינה כי בגלל שלא מדובר על תקופה ארוכה בה טופל אצל אותה מטפלת, האירוע לא ישאיר בבנך צלקות לטווח הארוך והוא יתפתח כילד רגיל ושמח שיוצר קשר ונותן אמון בזולת. חשוב בתקופה הקרובה לדאוג שהוא יטופל במסגרת קבועה, אוהבת ועקבית וגם לעקוב אחר התפתחותו. אני מניחה שעם הזמן תרגישי שהוא חוזר להיות התינוק שהכרת וממשיך להתפתח, אומר מילים חדשות, צוחק ומשחק וכך תוכלי לדעת שהוא התגבר על האירוע. באשר אליך אני מתרשמת שחווית חוויה קשה וטראומטית שעלולה להקשות עליך ולהכביד גם על הקשר שלך עם תינוקך, בשל כך אני ממליצה לך לפנות לסיוע פסיכולוגי שיעזור לך לעבד את מה שקרה וישיב לך את האמון ביכולותיך כאמא. שיהיה המון בהצלחה.

היי אז ככה אני בן 17 בערך ואף פעם לא הייתי הנער הכי פתוח ומקובל מבחינה חברתית אפילו אפשר לומר גם ביישן אבל אני רוצה להיות מקובל אני יודע שזה נשמע גדול אבל איך אני יכול להיות יותר בקשרים חברתיים עם אנשים ולהרחיב את מעגל החברים שלי ולהיות בקשר עם יותר בנות ובעצם שיהיו לי גם חברים טובים?

שלום, תודה שאתה מרחיב ומוסיף פרטים. ככה קל יותר להתייחס. ראשית, מזמינה אותך לקרוא שוב את תגובתה של ירדן. אחרי הכל, זה די נורמלי להרגיש מגושם ומהוסס בגיל 17, גם אם לא כולם יודו בזה. מעבר לזה, עוד קצת מחשבות - אתה יודע, אנשים ביישנים נוטים להימנע מסיטואציות חברתיות רבות משתתפים, פשוט כי הם חווים שם אי-נוחות, אולי חרדה, או מצוקה רגשית עמומה יותר. ההימנעות, בעיקר כשהיא נמשכת זמן רב, יוצרת גרעונות וחוסרים (ממש כמו הפסד חומר לימוד במצב של הברזה מתמשכת). במצב כזה, גם אם מחליטים פתאום לקחת חלק באירוע חברתי, תחושת הלחץ מתגברת, כי אנחנו מרגישים עוד פחות כשירים ופחות "חברתיים". מסתבר שאפשר להתגבר על זה, אם מוכנים לשאת באופן זמני את תחושות האי-נוחות מבלי לברוח או להימנע. ככל שתיחשף יותר לסיטואציות חברתיות, כך יהיה קשה פחות. אפשר להיעזר בחבר אחד קרוב, שיעזור לך ויעודד אותך להשתתף, ואפשר להיעזר גם בגורם חיצוני (מאמן או מטפל עם ניסיון בשיפור מיומנויות חברתיות). ועוד משהו. כולנו היינו רוצים להיות חלק מקבוצת ה"מקובלים", ה"מגניבים" או ה"קולים". אך אלה מושגים שחשיבותם (ותקפותם) מוטלת בספק. כל אחד מאיתנו משתדל לבחור לו את הקבוצה החברתית המתאימה לו והקרובה ללבו. יש הרבה ילדים נהדרים שאינם נמצאים בקבוצות ה"שפיץ", אלא דווקא מחוץ לזוהר הזרקורים. שם בדר"כ אפשר למצוא את הילדים היותר שקטים, הנבונים, הקשובים והחברותיים, ואפילו את הביישנים - אשר ממש כמוך, מבקשים לעצמם מעגל חברתי תומך. הקונץ הוא לדעת איפה לחפש. אני מעודדת אותך להרחיב את המבט, לחפש הזדמנויות לפעילות חברתית עקיפה (כמו למשל דרך תפקידים מסוימים בביה"ס, מטלות לימודיות משותפות, חוגים של אחה"צ, וכד'). בהצלחה רבה ליאת

היי לכם דבר נוסף ששמתי לב אליו בזמן האחרון הוא שאחרי שאני עם בנות כמה פעמים הם מתרחקות ממני איך אפשר למנוע את זה

שלום, לא ציינת בן כמה אתה, ולמה אתה מתכוון כשאתה אומר "אחרי שאני עם בנות" - האם אתה יוצא איתן? פוגש אותן ביחידות? בקבוצה? בכיתה? באופן כללי, כאשר מתרחקים מאיתנו בעקביות, שווה לבדוק באומץ את מאפייני התקשורת שלנו עם הזולת, האם אנחנו נוטים לתוקפנות, דורשנות, האם אנחנו קשובים ורגישים כלפי האחר, או שמא מרוכזים רק בעצמנו? האם אנחנו מדברים או שותקים בצורה שעלולה להביך את האחרים? האם אנחנו יוצרים ומשמרים קשר עין? קשב? תקשורת טובה ורגישה היא עניין מורכב ועדין, שרוב האנשים מצליחים לקיים אינטואיטיבית בצורה תקינה. כאשר משהו משתבש, רצוי לפנות ולקבל עזרה. כאמור, בשל מיעוט הפרטים בפנייתך, קשה להתייחס מעבר לכך. בהצלחה ליאת

שלום רב, הבת שלי בת 4 ותשעה חודשים.. ביום חמישי האחרון הגעתי לקחת אותה מהצהרון והיה בידה 4 מטבעות (3 מטבעות של 5 שקלים ומטבע של 10 שקלים). כאשר שאלתי את בתי מאיפה היא קיבלה את הכסף היא ענתה שמצאה את המטבעות בחול שבחצר הגן. ניסיתי להסביר לילדה שזה הרבה מטבעות ואולי בטעות היא לקחה ממישהו בלי רשות. היא התעקשה כי מצאה את המטבעות בחול וללא לקחה מאף אחד. היא מאוד נלחצה שלא "האמנתי" לה בתחילה וישר אמרה "אמרה את כועסת עליי שמצאתי כסף בחול". הסברתי לה שאני לא כועסת אבל גם אם מוצאים משהו והוא לא שייך לנו צריך לתת לגננת, כי אולי זה נפל למישהו אחר וזה שייך לו". חזרנו לגן ונתנו את הכסף לגננת. חשוב לי לציין שלפני חודש לערך ערכתי שיחה עם ילדיי שאסור לדבר עם זרים ובמקרה אם מישהו מגיע לגדר ומציע ממתק אז לרוץ מיד לגננת ולשתף. ביום ראשון (היום) בתי הלכה שוב לגן ובסיום היום כאשר בעלי לקח אותה, שוב היא שלפה מספר מטבעות ואמרה "מצאתי כסף בחול". ניסיתי לתשאל אותה מהיכן הגיע הכסף ושלא יכול להיות שיש כל כך הרבה כסף בחול אז פתאום אמרה "ציפור נתנה לי". אמרתי לה אבל איך הציפור החזיקה את הכסף אין לה ידיים אז אמרה "היא החזיקה את הכסף עם הפה" כאשר הגענו הביתה בעלי לחץ על הילדה וניסה לתשאל אותה מהיכן הכסף ואז היא התחילה לבכות וסירבה לשתף פעולה. החלטנו להניח לה ואז הסבתא תוך כדי משחק ניסתה להוציא ממנה ושוב היא החלה להגיד פעם בחול, פעם ציפור, פעם של ילד, פעם מצאה על הריצפה בגן (חשוב לציין שזו ילדה מאוד נבונה שתמיד מספרת הכל, לא נתקלנו בעבר במצבים בהם לא אמרה אמת). דיברתי עם הגננת ושאלתי האם יש מצב שאולי מישהו דרך הגדר נתן לה את הכסף? הגננת אמרה שהיו פעמים בהם הסתובבו זרים אבל הם מקפידים לשים לב. בשלב מסויים לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה שהיא יכולה לספר לאמא הכל ושאמא תמיד איתה ותשמור אליה ואז שאלתי אם היא רוצה לספר לי מה קרה? הילדה אמרה שהיא תספר לי בתנאי שלא אספר לאף אחד והסכמתי כמובן ואז אמרה לי מישהו זר פנה אליה דרך הגדר של החצר וזרק לה מטבעות.הילדה התעקשה שאני לא אשתף את הגננת וכששאלתי אותה מדוע היא לא רוצה שאיידע את הגננת אז היא אמרה טוב אמא סתם אמרתי לך, זה לא נכון. טוב, החלטתי להניח לה ואז היא נגשה אליי ושאלה אם אני כועסת עליה. הסברתי לה שאני לא כועסת בכלל, שאנחנו אוהבים אותה מאוד ושהיא יכולה לספר לנו הכל. ואז כנראה שלחצתי שוב ואמרתי לה האם זה נכון שזר נתן לך? בואי תספרי לאמא מאיפה הכסף? שאלתי מספר פעמים והילדה לא ענתה לי? ואז אמרתי לה למה את שותקת? תספרי לאמא. הילדה אמרה שהיא לא רוצה. כאשר שאלתי למה היא לא רוצה לספר אז אמרה שהיא מתביישת. אמרתי לה ממה את מתביישת אז היא לא ענתה והחלה לבכות. אני מאוד מתוסכלת ממה שהילדה שלי מרגישה. אני לא יודעת איך לברר את הנושא. הרי הכסף לא היה איתה כאשר הלכה לגן. את הכסף היא "קיבלה" כאשר היתה בגן. למה היא חשה בושה? ממה היא חוששת?מתביישת?

שלום לירז, כמובן שלא אוכל לדעת ממה חוששת בתך, מבלי לדעת את הפרטים. יכולים להיות כל מיני תסריטים, ונדמה לי שאף אחד מהם אינו רצוי (גניבה, קבלת כסף מזרים, ואפילו לקיחת כסף מהבית שלכם). נדמה לי שבאווירת ה"חקירה" שנוצרה, הלחץ שלה רק הולך וגובר, ואולי זה הזמן לעבור לערוץ שקט, ביניכם ובשיתוף הגננת, להתחיל לערוך תצפיות ובדיקות שיסייעו בהבנת הנסיבות. בהצלחה ליאת

שלום. אני גננת בחינוך הרגיל. בגני ילד בן 4. הדיבור תקין. הילד מתנהג באופן ביזארי ביותר. לא ראיתי כדוגמתו ואני כבר המון שנים. למשל: אומר לאנשים חדשים בעלי תפקיד שרק זה עתה הכיר אותם :"אני אוהב אותך", או "את חמודה". הוא אומר זאת המון פעמים בחזרתיות ללא קשר לנעשה או למתרחש ולרוב ללא קשר עין- למרות שהוא כן מגיב לשם שלו וכן יוצר קשר עין אם מתעקשים. כמו כן מסתובב ללא הפסקה, לא מסוגל לשבת או להקשיב למבוגר שמדבר אליו, כל הזמן צוחק על משהו. יש צורך ממש להחזיקו קרוב אל הגוף כדי להשיג קשב. עם הילדים נראה שמסתדר, איכשהו איתם הוא מתקשר. בנוסף כאשר שואלים אותו שאלה שלא רוצה לענות עליה הוא מתחיל לומר מילים ללא קשר וחוזר עליהם תוך שהוא צוחק: "חתול, חתול, עפיפון, קיפוד"... הילד מאוד מפוזר, לא משתלט על גופו, יושב על כסא ואז כאילו נופל, משתטח על שולחנות. הכל נעשה כאילו מתוך "צחוק" מצידו, ומאוד קשה להבין אם זה קושי התנהגותי או קושי שנובע ממקור אורגני של ממש. מדי פעם אומר "משפט לעניין" כששואלים אותו וגם זה לאחר כמה וכמה נסיונות, אך רוב הזמן נראה כי הוא שקוע בעולם אחר (אפילו לא עולם משלו, אלא ממש מקום אחר, בחלל). כמעט ולא ניתן לנהל איתו משפט תקשורתי תקין למרות שהמשפטים שאומר תקינים. ממש מדי פעם, בעיקר כשכועסים עליו אפשר להשיג תשובה מספקת דיה. לרוב העיניים שלו והגוף שלו מתפזרים לכל עבר. כך למשל, אם הוא רואה דבר מה שמוצא חן בעיניו- הוא ירוץ אליו/יטפס, ויתחיל לספר עליו אבל לא נראה שחשוב לו שהצד השני כלל מקשיב. כלומר חשוב לו- הוא ישאל " נכון ש....?" אבל ברגע שהשיג את התשובה הוא לא יישאר כדי לפתח שיחה של ממש. כל הדברים האלו ממש מקשים עליו ועל הצוות בגן. בעיקר כי לא ברור מה המצב שלו. לי זה נראה הרבה יותר עמוק מבעיה התנהגותית או קושי לקבל סמכות. המאפיינים של החזרתיות בעיקר מטרידים אותי. כמו כן הוא מסכן את עצמו שכן אין לו שום בקרה והוא מטפס או נשכב מבלי להבין את ההשלכות. מה לדעתך? מה ניתן להמליץ להורים שגם הם מבחינים באותם הקשיים בבית?

שלום דריה, אני חושבת שאת מגלה אחריות ורגישות, ומוטב להתריע בזמן על חשדות (גם אם יתבררו כלא מוצדקים) מאשר להחמיץ הזדמנות לאבחון וטיפול מוקדם. ממליצה לתאר באזני ההורים את מה שתיארת כאן, ולשתף אותם בדאגתך. תוכלי להדגיש בפני ההורים את חשיבותם של אבחון וטיפול מוקדמים, ולהמליץ על המכון להתפתחות הילד ככתובת ראשונית לאיתור הקשיים. תוכלי לצייד אותם גם בסיכום התצפיות שלך - זהו מידע חשוב שמקבל חשיבות רבה בתהליך האבחוני. בברכה ליאת

אני סבתא לנכד בן 13 ילד אינטליגנט ונבון. מזה כמה חודשיים שאינו הולך לבית הספר בצורה מסודרת פשוט נעדר מפעם לפעם. את היעדרותו מבית הספר מנמק שאינו ישן טוב (זה נכון). לטענתו הוא מוטרד ממחשבות ומחלומות. הילד מרבה לשחק במשחקי מחשב באינטרנט ממשש נסחף. אתן דוגמא מה שהוא רואה: למשל כול מיני ניתוחים, איברים תלושים כגון: ראשים וכ'ו. טוען שהיו לו כמה חודשיים של סיוטים. לעיתים הוא מדבר על מוות. הוא היה אצל פסיכולוג אך הפסיכולוג טען שאינו מסוגל לטפל בו. אני בתור סבתו מאמינה שכול התופעות שיש לו הם בעקבות הצפייה והמשחקים במחשב שהם גורמים לתופעה שממנו הוא מוטרד. (גם אני צפיתי במקרה לרגע באחד המשחקים הזדעזעתי ולא יכולתי לראות). בבקשה מחכה לתשובה ממי שבאמת מכיר את הבעיה הזאת. אשמח לקבל תשובות ממי שנתקל בתופעה הזאת. בתודה רבה סבתא ליבה

שלום ליבה, לא לגמרי ברור לי מה את שואלת, אז אומר באופן כללי, שחשיפה לתכנים קשים (במיוחד כאלה השוברים את סכימת הגוף השלם) בהחלט עלולים להשפיע על נפשו של ילד ומבוגר כאחד. לא ברור מה גודל הפגיעה/החרדה, ומדוע הפסיכולוג החליט שאינו יכול לטפל בו. באופן כללי, אני נוטה להאמין שהמחשב לבדו לא יכול להיות ה"אחראי" הבלעדי למצב שאת מתארת. עם זאת, כאשר קיימת פגיעות נפשית, תכנים בלתי ראויים יכולים לערער עוד יותר, ולכן חשוב להדק את ההשגחה ולמנן את שעות המחשב ואת התכנים. לדעתי, ילד שאינו מצליח להתמודד עם המטלות השוטפות (אקדמיות וחברתיות) כשאר בני גילו, חייב לקבל עזרה. בברכה ליאת

שלום בזמן האחרון שמתי לב שאני סגור עם בנות ושאני ביישן מאוד כלומר לא יוזם איתם כלום וכל זה מה אני יכול לעשות כדי להיות יותר פתוח ופחות ביישן או אפילו להתפטר מהביישנות לגמרי?

שלום, אני אמא לילדה מקסימה בת 10. לפני כשנה קנינו מכשיר עיסוי לגב. מכשיר שמפעילים אותו והוא רוטט. כבר תקופה שאני שמה לב שכל פעם שבתי חוזרת מהלימודים, היא נכנסת לחדרה, מפסקת רגליים ומאוננת עם המכשיר על איבר מינה. הפעילות נעשית כמה פעמים ביום, מלבד זאת, לא נראה שום דבר חריג או יוצא דופן בהתנהגותה. האם זה נורמלי? האם עלי לדאוג? תודה

אהלן בני בן ה 3 ותינוקת בת תשעה חודשיים . אני ובן זוגי זקוקים נואשות לחופשה זוגית בת 4-5 ימים . אף פעם לא עזבתי את ילדי לחופשה גם לא ללילה . התינוקת שלי יונקת ואני מאוד מאוד מתלבטת . האם בגילאים כאלו זאת בעיה לנסוע לחמשה ימים?

תודה רבה ירדן על התשובה המפורטת , חיזקת את מה שהאמנתי בו ... מי הבטיח לנו שהורות היא דבר נוח ...:-)

היי ליאת או ירדן, (קודם כל, אני מאוד אוהבת לקרוא כאן. אתן עונות בצורה מאוד אנושית ורגישה וחכמה. ותשובותכן עוזרות לי המון בהתנהלות שלי עם ילדיי, אבל הפעם אני רוצה להיות אקטיבית ולשאול) אני בטיפול כמה חודשים, שכרגע הופסק ביוזמתי. המטפלת שלי היא מטפלת טובה מבחינה מקצועית. היא לא מאחרת או מבטלת לי פגישות ,והיא מאוד יצירתית וגמישה איתי מבחינת מועדי הטיפול . והכי חשוב- היא חכמה ומצליחה להשפיע עליי. אבל, מהבחינה האנושית , אני מתקשה להסתדר : לפני כמה חודשים היה לי ויכוח כספי איתה, אני לא מעוניינת לפרט. אבל מאז אותו מקרה – אין לי שום אמון בה, והיא מצטיירת בעיניי כאדם מאוד מאוד לא ישר ולא הגון ומניפולטיבי ואפילו דורסני ואגרסיבי ומנוכר. וגם כשניסיתי לדבר איתה על כך, היא רק הצדיקה את עצמה ושללה לחלוטין את דבריי (שהיו נכונים לגמרי גם אובייקטיבית). האם נושא הכנות והיושר בטיפול לא צריך להיות סימטרי? בנוסף, היא מדברת אליי לפעמים בצורה מאוד צינית ומעליבה : כגון: "יש לך בכלל חברות?", "את בכלל מרגישה משהו". אני מודעת לכך שיש לי רגשות העברה אליה, אבל גם אם נשים אותם בצד, אני מתקשה להבין מדוע היא נוהגת כך? יש לי כעס כלפיה, ואני מרגישה פגועה . הבעיה היא, שהיא חשובה ומשמעותית עבורי, וגם יקרה לי – רגשות שלא מאפשרים לי לעזוב אותה ותמיד מחזירים אותי לטיפול (מה גם, שאני מעוניינת לפתור את בעיותיי ומתקשה ללכת למישהי אחרת ולהתחיל את כל התהליך מחדש) וכשאני חוזרת, אני מתקשה להיפתח אליה בשל חוסר האמון (שהתנהגותה רק מעצימה אותו). אני מרגישה שכל שיטת הטיפול שלה מבוססת על מניפולציות, במקום פשוט לדבר עם הבנאדם – בצורה פשוטה ואמתית ואנושית ורגישה. ובלי העמדות פנים. אני לא יודעת מאין נובעים הרגשות החיובים שלי אליה – או שמדובר בהעברה, או שפשוט בצורך שלי לדבר עם מישהי ושמחה על כך שמצאתי ופחד להרוס זאת, או כתוצאה מהצדדים הטובים שבקשר הייתי בעברי בטיפול, שנפסק כי המטפלת שלי של אז עברה להתגורר בחו"ל, אבל מעולם לא עלה הנושא של חוסר אמון בינינו ותמיד האמנתי לה והיה בינינו הרבה כבוד הדדי ואפילו חיבה וחום וחיוכים ומתנות בחגים וכו'.... ואילו בטיפול הנוכחי, אני מתקשה להאמין ולהיפתח וכל הזמן אמביוולנטית לגבי הטיפול. מה עליי לעשות? האם יש דרך להישאר בטיפול הנוכחי וליישר את ההדורים? האם הנ"ל בר תקנה? או שאולי כדאי , למרות הקושי הרב, להתחיל עם מטפלת חדשה? אני מאוד אשמח לתשובה כנה תודה וחג שמח

שלום, יש לי ילדה בת 4.5 שמאז ומתמיד היה לה חבר אחד עיקרי בכל גן, כשמדי פעם הזמנו הביתה גם חברים אחרים. השנה יש לה גם חבר כזה (שהיה איתה בגן הקודם אבל אז הוא לא היה העיקרי) וכשאני מנסה להזמין ילדים אחרים הביתה, היא אומרת שהיא רוצה רק את הילד הזה. בנוסף, הגננת אמרה לי שהיא שמה לב שבגן ביתי לא מצליחה ליזום משחק עם בנות ויש לה הרגשה שהיא כן מעוניינת בכך ורק צריכה את הדחיפה. היא המליצה לי להזמין בת/נות הביתה, אך כשהעליתי את הנושא בפני ביתי היא אמרה נחרצות שהיא לא רוצה בנות (רק מישהי משנה שעברה שהיא לא באותו גן). איך כדאי לפעול? תודה, אור

בני המתבגר מתבייש בי כיוון שאין לי מקצוע מספיק נחשב ומכניס בהשוואה לחבריו,גם כיוון שאני מובטל כמה חודשים ומרבה החליף מקומות עבודה. איך לגרום לו להפסיק להתבייש בי ולקבל אותי כפי שאני?

שלום, מזה שבועיים הקטנה מתעוררת בשעות קבועות ( בהן התעוררה בעבר לרגע כדי לקחת מוצץ או בקבוק ) אבל הפעם לא נרדמת חזרה אלא נכנסת להתקף בכי היסטרי, מתגלגלת על הרצפה, כועסת, מגיעה לשיעול, רעידות וממש יוצאת מהכלים. למעשה דבר לא מרגיע אותה, רק לראות טלוויזיה או משהו קיצוני שמסיח את הדעת ואני ממש לא אוהבת את הרעיון.. ההתקף עד לרגיעה יכול לקחת שעה - שעתיים. הבכי מאד עוצמתי, זה לא אופייני לה בכלל במשך היום. לפעמים נכנסת להתקף בכי ונשכבת על הרצפה אבל לדקות בודדות בשעות אחהצ וגם ממש ממש לא כל יום. יש לציין כי לפי כחודש, לצערי, בשלב מאד מאד מוקדם של ההריון שלי - הסבא סיפר לה ואני לא בטוחה שיכולה להכיל את ההתמודדות הרגשית עם המידע הזה, בכל פעם שרואה את הבטנונת אומרת שיש לי תינוק בבטן ואתמול בערב לקחה בובות מהבית בובות והכניסה מתחת לחולצה שלה כאילו יש לה גם :) אחרי כן אמרה ש"לא רוצה סבתא בבטן" והייתה די נסערת מהמשחק שהמציאה.. היא מאד מאד מפותחת רגשית ותקשורתית, דווקא בלילה קשה לנו כי באמת לא מוציאה מילה ולא עושה דבר חוץ מ"להתפרק" לצערי גם לפני מספר ימים, העברנו את הכלבה שלנו ( יש לנו עוד אחד ) לסבתא והסבתא כבר אחרי יומיים ביקשה שאקח אותה בחזרה, אמא שלי היא לא יציבה נפשית ולכן נאלצתי לעבור איתה אפיזודה לא נעימה של ריב ואיומים, מצאנו עצמנו מוסרים את הכלבה באמצע הרחוב למשפחה חדשה, לעיני הילדה. האם שני ה"טריגרים" האלו הם הם הסיבה, כיצד לעזור לה להתמודד רגשית ? ומה עלינו לעשות בלילה? מצד אחד רוצים להציב גבולות ומצד שני חוששים להתעלם מזעקותיה ולא לנסות להגיב לבכי . האם כדאי לפנות ליעוץ שינה או יעוץ פסיכולוגי של ממש . תודה!!!

הבן שלי בן 19. קיבל אבחנה של הפרעת אישיות. מה זה אומר?

שלום, הפרעת אישיות (יש מספר הפרעות כאלה, ולכל אחת אפיונים משלה) מתייחסת לדפוסים נוקשים ולא מסתגלים המפריעים לאדם להתנהל בסביבתו בצורה גמישה ומסתגלת. בדר"כ, עיקר הקושי יבוא לידי ביטוי ביחסים הבינאישיים, אך גם במופע הרגשי, ביכולת לשלוט בצורה טובה בדחפים ובתפיסות האישיות. בהפרעת אישיות, בניגוד לנוירוזה, קשה יותר לטפל, מאחר שמדובר במופע שנראה כמעט כמו "אופי בעייתי" שקשה מאד לשנות. עם זאת, ניתן להקל על האדם הסובל בשיפור מיומנויות מסוימות או בהפחתת המצוקה הרגשית הנלווית. בעבר, נהוג היה להאמין שאבחנה של הפרעת אישיות אפשר לתת רק לאחר גיל 18. כיום ניתן לראות קווים אישיותיים בעייתיים עוד קודם, ולטפל בהם מוקדם יותר. בנך עדיין צעיר מאד, ומבחינה זו, טיפול טוב יכול לסייע לו ולצמצם את פגיעותיה של ההפרעה. בברכה ליאת

שלום רב, אני רוצה להעלות מיקרה שקורה לא פעם לילדה בת 8 , הילדה ממש חסרת ביטחון עצמי, וזה ניכר מאוד אצלה. קשה לה בכיתה, מהסיפורים שלה היא ממש "מנודה" חברתית מהבנות, ואין לה את האומץ להתמודד מולן. היא משחקת עם הבנים, יש בן אחד או שניים בכיתה שהם ילדים שקטים ואית היא מסתדרת. אך זה לא פיתרון. באחד מהימים ששיחקה עם הבנות אחת הבנות צרחה!! עליה "את לא משתתפת!! ..." ומה שהילדה שלי עשת, פשוט הלכה. כאשר סיפרה זאת, היא סיפרה בדמעות את הסיפור. היום הסיפור חזר בדיוק עם אותה ילדה ואותה סיטואציה. אותה צרחה !! "את לא משתתפת.." אני מנסה לומר לבת שלי, תצרחי עליה בחזרה "את לא מחליטה עלי, את אל תשחקי.." (בבית הבת שלי אלופה בלצרוח, אך לא מול בנות גילה בכיתה) ואותה ילדה שצורחת אינה מעיזה לצרוח על בנות אחרות (לפי דיברי הבת שלי) דבר נוסף שהיא מעלה, כאשר מעליבים ילדות אחרות, כל הבנות הולכות לנחם אותן. אבל כשאותי כל הזמן מעליבים ואני הולכת עצובה, אף אחת לא באה אלי. ("גם אם יעליבו ילדה אחרת, אני לא אלך לנחם אותה..." לדיברי הבת שלי) אני יודעת שאין לה את האומץ לצרוח בחזרה על הילדה, אך אני מאמינה שאם הבת שלי תחזיר צרחה, אז הילדה השניה "תרד" מימנה. לצערי, גם אם אני אראה ואשמע את הבת שלי צועקת בחזרה , יהיה קשה לי להאמין...המצב מטריד, אודה מאוד על תגובתך וכיצד אני יכולה לעזור לבת שלי, ומה לומר לה, לעודד ולהנחות... לילה טוב

שלום אסתר, אין לי הרבה להוסיף על תשובותיה המפורטות של ירדן, מלבד - אולי - ההמלצה לוותר על הניסיון לגרום לילדתך לצרוח. אישית, איני מסכימה עם הגישה לפיה מטפלים באלימות בעזרת אלימות שכנגד. הילדה שלך עדינה ואינה צורחת, ואת צריכה להעריך זאת. בעיני, עדיף להמליץ לה להתרחק מילדים אלימים ומתעללים, ולהתחבר לילדים טובים ומתחשבים, ללא קשר למינם. אם היא מצליחה ליהנות מחברתם של הבנים, איני רואה בכך בעיה בגיל זה. מעבר לכך, אני מצטרפת להמלצותיה של ירדן. בברכה ליאת

מודה לך על תשובתך. אך הילדה "הצרחנית" שצורחת רק על הבת שלי, נמצאת תמיד בחברת הבנות של הכיתה. (בכיתה מעט מאוד בנות) כך שאם היא תתרחק מימנה המשמעות היא להתרחק מהבנות. שבת שלום

ערב טוב, שוחחתי עם יועצת בית הספר, היא שמעה את הסיפור, ולדעתה יש ללמד את הילדה "לצרוח" בחזרה על מי שצורח עליה. דבר נוסף , אמרה לי שאני אתקשר אל האמא של הילדה, אשתף אותה "במעללי" הבת שלה כלפי הבת שלי (שלאחרונה גם אומרת לבנות שלבת שלי יש כינים, דבר שלא היה ולא נברא) ואבקש מימנה לשוחח עם ביתה, שככה לא מתנהגים, וכו', וכו', אשמח לשמוע מה דעתך על כך ?? !!

בני בן 2.7, עדיין לא מדבר ברור מצרף שתי מילים , למשל : רוצה מים... רוצה מעדן ( ירוץ למקרר יקח מעדן ויפתח מגירה ניקח כפית) ... ארוחת בוקר... אשאל מה רוצה לאכול ויענה , לפעמים חביתה או קופיקו עם חלב ( קוקנפלקס שקופיפו מופיע על האריזה) רוצה מוצצי, רוצה מיקי מאוס ואז יביא לי את השלט בכדי שאעביר לערוץ הנל, הוא יודע צורות גם לצייר, חיות ,מספרים, אותיות, לפי הגננת מעל הממוצע של הגן , מאוד אוהב כל מה שקשור ליצירה, סיפורים, בבית משחקים מחבואים תופסת כשיש חילופי תפקידים, מאוד חברותי, מלפני 3 חודשים שמתי לב כי חוזר לפעמים על משפטים של בן שיחו, המרפאה בעיסוק בגן אמרה שזה אקולליה, וציינה כי בחצר משחק ליד הילדים ולא עימם, ולא יוזם משחק עם האחר, כאשר רוצה משהו לא מבקש גם לא במחוות. שוב זה מאוד שונה כשהוא מחוץ לגן בבית הוא מאוד עצמאי מבקש מה שהוא רוצה או לוקח לבד או אם מתקשה אז מצביע , או מכוון אותי למה שרוצה, מהנהן לחיוב או שלילה, עושה שלום, מבין הוראות, גם כשאני מבקשת מספר הוראות בו זמנית ( תרים את הכוס תניח על השולחן ותנקה את מה שנשפך וכו, לך לחדר תביא לי חיתול מגבונים וכו). כשאנחנו הפארק הוא מתחבר ישר לילדים ומשחקים יחד, עם בני המשפחה הקשר עם הילדים ממש חזק,וטוב יש משחק פורה, משחקים קלפים, שרים, רוקדים, כדורגל, ריצות וכו... האם יכול להיות דבר כזה שההתנהגות שונה בגן ובבית? גם עם הילדים? יכול להיות שהעובדה שהוא פחות וורבלי משאר הילדים מלחיצה אותו ולכן מכונס? למרות שבני המשפחה וורבלים ממנו הוא הכי קטן ... אציין כי נולדה לו אחות לפני חודשיים ואני מרגישה שהוא נהיה מאוד רגיש, ומאוד רוצה חיבוקים ונשיקות יותרמבעבר שזה מובן לי מאוד. שאלה נוספת האם זה יהיה נכון לאבחן אותו עכשיו כשהוא עם כול השינויים הללו... ( אחות חדשה, ותהליך גמילה - שבה הולך טוב ). זה יכול להיות אוטיזם? אני ממש ממש לחוצה, וחוששת. אשמח לתשובות תודה 

תמי, לא יודעת מדוע אינך רואה את תשובתי, שם למטה. מעתיקה למענך שוב את מה שכתבתי לך שם: שלום, אני מעריכה מאד את ההשקעה שלך, כאן למעלה, בתיאור הילד שלך, היכולות שלו והקשיים שלו. למרבה הצער, לא אוכל לנסח אבחנה על סמך הכתוב כאן, כי לצורך כך נדרש הרבה יותר מידע (ואף תצפית). כשמדובר בקשיים התפתחותיים, ההמלצה היא לאבחן ולטפל מה שיותר מוקדם, שכן כך אפשר לצמצם את הפערים במהירות, יחסית, ולהימנע מגירעונות תקשורתיים, חברתיים וקוגניטיביים. מאבחן טוב מביא בחשבון גם השפעות רגשיות זמניות כמו לידת אח או תהליכי הסתגלות או גמילה. הללו אינם אמורים למנוע מאיתנו מלאבחן ילד כשצריך. אני חושבת שבהחלט ייתכנו פערי התנהגות בין הבית לגן, אך מאחר שלאנשי חינוך יש בדר"כ פרספקטיבה רחבה, אני ממליצה להתייחס לאמירות שלהם ברצינות ולפעול בהתאם. לסיכום - אני חושבת שכדאי להגיע לאבחון מסודר, להירגע, ולהתחיל לעבוד על מה שנחוץ כדי לעזור לילד שלך למצוא את מקומו בגן ובבית. האבחנה שהזכרת כאן נמצאת באחד הקטבים של ספקטרום רחב מאד של בעיות. יש סיבה מדוע הרחקת עד לשם? בברכה ליאת

היי תודה על המענה. אני בטוחה שאין לו אוטיזם. פשוט כתבתי בגוגל אקולליה, ורוב המידע מופיע כי זהו סימפטום לאוטיזם, ובנוסף שאין קשר עין, ואין מחוות ... בקיצור זה הלחיץ אותי מאוד. אציין כי דיברתי עםהמרפאה בעיסוק ואמרה כי התצפית הייתה רבע שעה כשהיאמתצפית על בני ועוד מספר ילדים, ובפגישה פרטנית כ-20דק, וכשאמרתי לה שעש מחוות , אמרה כי אכן ראתה מחוות ( הנהון, הצבעה, ) אבל לא מבפיק, למשל כששואל איפה איןאת המחווה של הידיים , למרות שבבית יש... כששאלתי על האקולליה, אמרה כי לא תמיד יש , ומה שהדליק לה נורה אדומה זה שלדעתה לעיתים חוזר אחרי המשפט כאילו זה התשובה . למשל  במה אתה רוצה לשחק? אז הוא יחזור על המשפט באותה טונציה, ואילו לפעמים יענה כן ולא, גוגל הלחיץ אותי מאוד. אמי אישית עובדת עם ילדים שנמצאים על הרצף , ואני בטוחה שהוא לא שם. בכול אופן קבעתי עם קלינאית תקשורת ונחכה לחוות דעת שלה. אציין כי שמתי לב כי הילד מתבלבל בין אני ו- אתה. למשל אם הוא רוצה סוכריה , אתה רוצה סוכריה ...

האם זה תקין הבלבול? האם זה נכון שאקולליהך זה גם דרך של הפעוט להכיר את השפה? ומה זה אומר אם הילד מדבר לרוב בטון שאלה. כל פעם שהוא רוצה משהו , זה נאמר בטון של שאלה.... סיבה לדאגה?

תמי יקרה, ככל הנוגע לאבחנה, במיוחד כזו שאת מבקשת לאשש או לשלול, התרחקי ככל יכולתך מד"ר גוגל, ובה במידה גם מעצות אינטרנטיות. כשמדובר בשאלות התפתחותיות, במיוחד אם את כ"כ מודאגת, מי שיוכל להרגיע אותך בדרך מהימנה, זה רק איש מקצוע מיומן - רופא התפתחותי (שיסתמך גם על התצפיות והדוחות של המרפאה בעיסוק והקלינאית). בריאות ליאת

היי ליאת שמי אושרי הבן שלי בן 13וחצי הוא יחד מאוד חברותי שחיי החברה חשובים לו מאוד לפני כחודש הוא רב עם אחד מהחברים שלו ואותו ילד החליט זשהוא מביא חברים בכדי לאיים ולהרביץ לבן שלי אותם ילדים חיכו מספר פעמים מחוץ לביץ הספר כדי לתפוס את הבן שלי ומיבית הספר יצרו איתי קשר לבוא לקחת אותו הביתה וכך עשיתי . לפני כשבוע הבן שלי הלך לחבר והם הגיעו לבית של החבר ואמרו לא שירד למטע כמובן שהוא סירב למחרת הבן שלי פחד לללכת לבית ספר והישארתי אותו בבית הילד שאיתו הבן שלי רב הגיע עם סכין לבית הספר (מזל שהבן שלי לא הגיע ל בית ספר) כמובן שהלכנו להגיש תלונה במשטרה והראנו את כל הודעות האיומים שנשלחו אליו אבל מאז הבן שלי בודד בבית ספר וכולם אומרים לו מלשן האם כדאי להעביר אותו בית ספר

שלום אושרי, בעיני, אין להרשות מצב שבו ילד טוב מורחק ומנודה לטובת בריונות אלימה. במקומך, הייתי מפעילה את כל הגורמים בביה"ס, החל מהמורה, דרך היועצת ועד הדרגים הגבוהים ביותר בהנהלת ביה"ס ומחלקת החינוך בעירייה. לא יתכן שילדים מגיעים לביה"ס עם סכין והמערכת תעבור לסדר יום. אין לי ספק שילדים בגיל 13 כבר יודעים להבחין בין טוב לרע, ויתכן שהחברים שמגנים את בנך פועלים מתוך פחד בעצמם. זה הזמן לפעול, ולא להתקפל ולברוח. בהצלחה ליאת

אובר נחמדות זה הפרעת אישיות ?

שלום, הפרעת אישיות תבוא לידי ביטוי בדפוסים נוקשים בתחום הבינאישי, רגשי וקוגניטיבי. נחמדות יתר, ממש כמו מגעילות יתר, יכולה להיות אצל אנשים עם הפרעת אישיות או בריאים למהדרין. בברכה ליאת

שלום רב. בני התינוק בן שנה וחצי פיתח לאחרונה פחדים מכל צליל שהוא שומע מחוץ לבית. זה יכול להיות גיזום דשא, שיפוץ אצל השכנים, אזעקה של רכב, אמבולנס וכד'. מדובר ברעשים חלשים ורחוקים מאוד שגורמים לו לרוץ אליי (או אל בן משפחה אחר) בפאניקה ולטפס עלינו או להסתתר מאחורי חפץ/רהיט כלשהו. לעיתים כשהבית ריק ושקט (ואין רעשי רקע כמו טלוויזיה שדולקת) הוא שומע כל מיני רעשים קטנים מהחדרים ומצביע לכיוונם עם הבעה של פחד בעיניים. כמו כן מזה כשבועיים הוא מתעורר אינספור פעמים בלילה בצעקות ונראה כאילו הוא מפחד ממשהו. לעיתים מצביע לכיוון החלון בחדרו. מתעורר לגמרי ולא מוכן לחזור לישון במיטתו אלא אם נרדם עלינו בחיבוק או שנרדם אצלנו במיטה. הסאגה יכולה להימשך כשעה-שעתיים בכל לילה ולעיתים אף מספר פעמים בלילה אחד. לא נראה כי מדובר בבעיה בריאותית כלשהי או כאב שהוא מרגיש (שיניים/תולעים/אזניים) ולי יש תחושה שמדובר בפחדים כלשהם ושיש קשר בין הפחדים במהלך היום לבין הפחדים בלילה. יש לציין כי הילד נכנס לגן לאחרונה (לפני כ3 חודשים) וכי שעות השינה שלו במהלך היום התמעטו ומן הסתם השינה שלו במהלך היום פחות איכותית ממה שהיה כשהיה בבית. כמו כן מדובר בילד יחיד, והמשפחה צפויה להתרחב בחודשיים הקרובים. אודה לקבלת עצה ממה לדעתכם הדבר נגרם וכיצד מומלץ להתמודד עם זה

שלום טלי, פחד מרעשים נפוץ מאד בגיל הרך, והוא יכול להיות חלק מתקופה של התעוררות פחדים באופן כללי (פחדים מדברים לא צפויים או דמיוניים) או מבעיה בוויסות החושי (רגישות אודיטורית שגורמת גם לרעש מתון להישמע חזק מאד ומבהיל). לכן, שווה להתייעץ עם מרפאה בעיסוק או רופא התפתחותי ולהיעזר בהמלצותיהם. ככלל, רוב הפחדים הללו נעלמים מעצמם, ועד אז, אפשר לעזור לפעוט בחשיפה הדרגתית לרעשים. כלומר, נגלה רגישות ונזהיר אותו לפני שאנחנו מפעילים מכשיר חשמלי. נוכל לסייע לו להרגיש שליטה ולווסת בעצמון את עוצמת הרעש בעזרת כיסוי האזניים ביד או שימוש באזניות. אפשר לחשוף אותו בהדרגה לרעשים "אופיניים" בעזרת יוטיוב, שמספק כיום קבצים של כל רעש אפשרי, החל מרעשי רוח וגשם, וכלה ברעשים מחרישי אוזניים. לגבי הלילה, חשוב שתגשו אליו בכל פעם שהוא מתעורר בבהלה, תלטפו ותרגיעו, אך השתדלו להימנע מאינטראקציות "משפחתיות מפנקות", כולל הזמנה למיטה שלכם, כדי לא להפוך את הפחד מקור לתגמולים שרק יחזקו אותו. בברכה ליאת

ליאת שלום ותודה רבה על תשובתך המהירה. האם בעיה בוויסות החושי יכולה להיות קשורה גם לגועל שהילד מביע בכל פעם שהוא נוגע במרקמים שאינם מוכרים לו? לדוגמא החוויה הראשונה שלו בחול הים לוותה בבכי היסטרי כתוצאה מהמגע בחול, וכל לכלוך קטן שיש לו על היד בזמן האוכל גורר בקשה שלו שננקה אותו. פעם אחת לדוגמא הוא פרץ בבכי של רבע שעה כי נכנסה חתיכת נייר טואלט למי האמבטיה בשעה שרחץ בה והנייר התפרק לגורמים בתוך המים. במידה וכל זה קשור יחדיו אשמח להבין עם איזה גורם עליי להתייעץ- האם ריפוי בעיסוק זוהי הכתובת?

שלום בתי בשבוע הבא תחגוג שנתיים.יש לה אח בן חמש. בחודש האחרון ההתנהגות של השתנתה, ממש התחיל להיות לה חרדות ופחדים מאנשים זרים שעד לא מזמן היתה ילדה מאוד חברותית מחייכת לכולם "מתעסקת" עם כולם אוהבת הבה תשומת לב.אם הזמן הפחד/החרדה ממש מתגבר למשל בסופר היא נתקפת בבכי הסטרי שאנשים מחייכים אליה ממש נבהלת אפילו עם בנאדם לא פונה אליה היא ישר מתרחקת ומתחבאה מאחוריי. בנוסף יש לה גם חרדה מימי הולדת לפני כחודש רק היתה שומעת שאנחנו הולכים ליום הולדת היא היתה שמחה שרה רוקדת וכו... אפילו בבית היתה לוקחת כסאות ממש בדימיון שלה וחוגגת לעצמה יום הולדת בשבועיים האחרונים שאני מזכירה אפילו רק את המילה יום הולדת היא יש צועקת לא באלי לא באלי, בשבוע שעבר חגגו לבעלי יום הולדת ושרנו לו שירים והיא נכנסה להתקף בכי היסטרי עד שלא הפסקנו לשיר ממש פחד וחרדה היא היתה. בנוסף פניתי לגננת שלה בגן ושיתפתי אותה מנושא והיא אמרה שהיא שמה לב שבימי הולדת היא לא רותה להשתתף ואם נכנס אדם זר היא ישר בורחת.אבל ככה בגן היא פעילה יש לה חברות ומשתתפת בפעילויות אחרות של הגן. בטבע הרגיל שלה היא ילדה מאוד חברותית שמחה פעילה ותקופה האחרונה התחילה יותר להתבייש ולהסגר משהו שאני לא רגילה לראות אצלה.בשבוע הבא אנחנו צריכים לחגוג לה יום הולדת בגן. אשמח להכוון וכו....

שלום מיטל, פחדים הם חלק מהתפתחותם הנורמלית של הילדים, ולפעמים הם משקפים את השינויים (הטובים והחשובים) בתחום הקוגניטיבי והרגשי. בגיל הרך, עוצמת הפחדים ומופעם יכולים להיות קשורים לתגובות של המבוגרים בסביבה. לכן, ללא קשר לסיבות שבגללן הופיע הפחד, חשוב שאתם - ההורים - תישארו רגועים ככל האפשר, נוסכים שקט וביטחון, ולא נבהלים בעצמכם מעוצמת הפחדים שלה. חשוב שלא לאפשר לפחד שלה לנהל את המשפחה או להכתיב את ההתנהלות בבית. כך נבטיח שלפחד לא יתלוו רווחים ותגמולים שיחזקו אותו. אם כרגע היא חוששת מזרים, השאירו אותה בבית כדי להימנע מסצנות שישבשו את ההתנהלות בזמן קניות, למשל. אם אין ברירה, נסו להגיב מה שפחות להתקפי הבכי והפחד, מבלי לנסות הסברים, הפתעות או מתנות כפיצוי. הישארו ענייניים, ונסו לטפל במצב בשלווה ככל שתצליחו. בעניין יום ההולדת, חשוב לזכור שהיא אינה יוצאת דופן. יש הרבה מאד ילדים שנרתעים ממסיבות יום הולדת, חוששים מן ההמולה, הבלונים, המוסיקה הרועשת, וכד'. אפשר להחליט שיום ההולדת שלה יצויין בגן ללא אורחים, באירוע נחמד עם הילדים והגננת, מבלי לחרוג באופן בוטה מהשגרה הבטוחה שלה. בהנחה שיש לפניה עוד שנים רבות של ימי הולדת, לא נורא אם זה של גיל שנתיים ייחגג בצניעות, באופן שבו היא יכולה כרגע. תוכלו לציין את יום ההולדת שלה בחיק המשפחה (עם או בלי שירים, כרצונה), להזמין את הסבים ולהימנע מ"צרמוניות" שילחיצו את כולכם. אם את מרגישה שהפחדים ממשיכים לנהל אתכם, פני להדרכה הורית קצרה אצל פסיכולוג ילדים קליני. בהצלחה ו...מזל טוב! ליאת

קודם כל תודה על המענה המהיר... רציתי רק לחדד לעצמי במקרה של תגובת פחד אצל הילדה (כמו למשל בכי או שהיא עולה עלי או מסתתר מאחורי )אני פשוט ממשיכה רגיל באותה פעולה שעשיתי "מתעלמת מהתגובה שלה" או מחבקת אותה ואורמת לה הכל בסדר אמא איתך וכו....