השמנה כסימפטום וביטויי לעניינים רגשיים פסיכולוגים

שלום, שמי הדס, בת 30, אני סובלת מבעיית השמנה ולא מצליחה לעשות דיאטות וזה גורם לי להמון סבל ודיכאונות קשים. קשה לי לחיות עם זה, אני חווה כאב ותסכול עמוק. זה פוגע בצורה משמעותית ביותר בדימויי העצמי, אני לא שלמה עם הגוף שלי, זה פוגע משמעותית באיכות חיי וברוווחה הנפשית שלי. מרגישה חוסר נוחות, כבדות, חוסר אונים, מצוקה קשה, נכנסת למצבי רוח קשים . אני לא באמת מאושרת או עם שמחת חיים בתוך תוכי, זה כואב לי ברמות בלתי אפשריות. המצב הזה כבר בלתי נסבל ואני כבר לא יכולה לחכות כי אני לא מאמינה שאצליח לרדת בדרך הרגילה. חשבתי לנסות את הבלון ספאץ - מאין בלון שמחדירים לקיבה כאלטרנטיבה לטיפול בהשמנת יתר ללא ניתוח בריאטרי.. בכל מקרה, העניין הוא שאני מתלבטת מאחר והאכילה שלי היא הרבה פעמים בכלל ממקום רגשי, היא לאו דווקא קשורה למצב אמיתי ופיזי של תחושת רעב/שובע אמיתית/ממשית. האכילה שלי היא סימפטום לכל מיניי עניינים נפשיים ברובד העמוק הרגשי הפסיכולוגי הקשורים לתחושות קשות ועמוקות של חוסר ערך עצמי וחוסר היכולת שלי לשאת אותן ולהכיל ולהחזיק אותן מבפנים. האכילה לי ביטויי למצב כפייתי של ביקורת עצמית והלקאה עצמית קשה, מופרזת, כפייתית מתמדת. המקרה שלי ספציפית הרבה יותר מורכב ועמוק. אני נדחפת לאכול מתוך תחושות קשות ולא נעימות של חוסר ערך, ביקורת והלקהה עצמית. אני לא מנהלת את האכילה, גורמים נפשיים עמוקים מנהלים אותי ואני לא בעלת הבית של עצמי. יש לי קשיים בשליטה ובוויסות רגשי בנוסף למחשבות אובססיביות טורדניות (ocd )מפחיתות ערך הגורמות לתחושות נפשיות קשות וזה מביא לאכילה הכפייתית ולבעיית ההשמנה רק ללבלב ולפרוח. האכילה שלי בעצם נועדה לתקף לעצמי ולתת לעצמי אישור לכמה אני באמת חסרת ערך/לא מסוגלת שום דבר/לא שווה וכו וכו. עם השנים למדתי שזה עוזר לי רגשית להתמודד והתפתחו אצלי הרגלים של אכילה שמאוד קשה לפרק. אימצתי את זה ככלי להתמודדות עם מצבים רגשיים קשים להכלה. אני מאוד פרפקציוניסטית עם עצמי ונוקשה ומחמירה וכל זה והסתכול העמוק והשנאה העצמית שאני רוכשת לעצמי על זה שאני נשארת שמנה ולא מצליחה כמו כולם לרזות רק מעמיק את כל המחשבות המפחיתות ערך והתחושות הקשות וזה מזין ומגביר ומשמר את כל המעגל קסמים הזה עם האכילה הכפייתית ואני לא רואה את הדרך החוצה וזה מאמלל אותי נורא אז מצד חד המצב כבר בלתי נסבל, מצד שני גם אם אעשה את הבלון אצטרך להתגייס ולעבוד על הטמעת הרגלי אכילה חדשים, זה לא פתרון קסם ואני חוששת שכל התסביכים/ אישיואים הפסיכולוגים הפנימיים האלה מאוד יקשו ויפריעו לי. האם יהיה נכון לי לעשות את המהלך הזה ולהתחיל להפסיק לסבול? תודה רבה מראש על שהקדשתם מזמנכם ועל כל תגובה ותגובה...