בדידות וריקנות

מה שאני אכתוב בהודעה הזאת אולי לא ממש קשור לנושא הפורום, לא קשור לאכילה או הפרעות אכילה אבל בכל זאת מרגישה נוח לכתוב על זה כאן ובכל זאת אשמח גם לתגובות. בהודעה הקודמת שלי (אכילה רגשית באירועים חברתיים) כתבתי על הקושי שלי ביצירת קשרים עם אנשים, על התחושות שנלוות לכך וכו'. בזמן האחרון אני מרגישה שאני חוזרת לתקופה שהייתי בערך בת 14 או 15. הבדידות והריקנות חונקים אותי. פתאום אני מוצאת את עצמי הולכת לישון מוקדם לא בגלל שאני באמת עייפה אלא כי זה הדבר היחיד שיש לעשות. כשאין חברים ואין מישהו להיות איתו וכל העיסוקים האחרים כבר נגמרו וכמה אפשר לשבת מול מסך המחשב ולבהות... אז הולכת לישון מוקדם. ההרגשה הזאת שאני לא חשובה לאף אחד, שאני יכולה פתאום להעלם בלי שאף אחד ישים לב.. זה מה שמעיק עליי. ומצד שני, אני הרי נמצאת בטיפול, בתחילת הטיפול המטפלת נתנה לי כל מיני משימות לעשות כדי להתגבר על הבעיה, משימות שכרוכות ביצירת קשרים עם אנשים. וקצת עשיתי אבל ישר נרתעתי. למשל התחלתי לשוחח עם בחור שנראה לי נחמד, דרך המסנג'ר וקצת גם בטלפון אבל מהר מאוד נבהלתי כי פחדתי שדברים יקרו מהר מדי ובזמן שאני לא מוכנה אליהם, פחדתי "להיבלע" בתוך קשר, לשכוח את עצמי, כי אני יודעת שיש לי נטיה כזאת, לרצות אחרים כדי שירצו להיות איתי ובדרך לשכוח את הצרכים והרצונות שלי. בפגישה האחרונה עם המטפלת, (אזכיר שאני נמצאת בטיפול בסכמה-תרפיה) התברר לי משהו שקודם לא הייתי מודעת אליו, שאחת הסכמות החזקות שלי היא הנטישה. עד עכשיו לא הייתי מודעת לזה שיש לי חרדת נטישה. אני תמיד אומרת שמה שמפחיד אותי בקשר הוא לא שהצד השני ינטוש אותי אלא הפחד שלי הוא "להעלם" או "להיבלע" בתוך הקשר ולשכוח את עצמי. אבל אולי זה בעצם קשור כי עובדה, הנטיה שלי לרצות אחרים באה מתוך מחשבה שאם לא אעשה מה שהם רוצים הם לא ירצו להיות איתי, כלומר ינתקו קשר. אז אולי זה כן קשור. בכל אופן אני לא מבינה את עצמי, איך מצד אחד העניין הזה של הבדידות והקושי ביצירת קשרים זה הדבר שהכי מפריע ומציק לי בחיים ומצד שני כשאני כבר בטיפול אני לא ממש עושה משהו כדי "להזיז את העניינים". עכשיו בטיפול אני בשלב של לזהות את הסכמות אבל כשהמטפלת אמרה לי משהו על זה שנעבוד על זה, פתאום נבהלתי לרגע, כי וואללה, זה אומר שאני ממש אצטרך להתנהג אחרת.. היא ראתה עליי את הבהלה וניסתה להרגיע אותי בזה שהיא אמרה שנעשה את זה בהדרגה. מה שעוד מציק לי וזה גם קשור לקשרים עם אנשים הוא הפחד מביקורת ורגישות יתר לביקורת. כשאנשים מעבירים עליי ביקורת קל לי מאוד להיפגע ולקחת את זה אישית וקשה לי מאוד לשכוח את זה. אני מוצאת את עצמי חופרת ונזכרת בזה שוב ושוב ומנהלת עם עצמי המון שיחות בעניין וקשה לי פשוט להניח לזה ולשכוח מזה תוך שאני מזכירה לעצמי שאנשים יכולים לפרש אותי בכל מיני צורות אבל זה מעיד בעיקר על עצמם ולא בהכרח עליי. למרות שאני יודעת את זה, ביקורת יכולה להפיל אותי שוב ושוב כל פעם מחדש. זה גם מתקשר לעניין הזה שתמיד אני רוצה למצוא חן בעיני אנשים, לרצות וכו' עד שאני שוכחת את עצמי לגמרי.. אני בעצם לא יודעת מה אני רוצה לשאול בהודעה הזאת, אולי אין שאלה, רק צורך לשתף אבל כאמור אשמח לתגובות.

תודה גילי, גם המטפלת אמרה לי בדיוק את אותם דברים שאת אומרת, בהקשר הזה. אני מניחה שאצטרך להתאזר בסבלנות, אולי התהליך שאני עוברת צריך להיות יותר איטי ומורכב.. תודה, נטע