אבא חולה בדמנציה אימא קשה לה מה עושים

שלום רב. לאבא שלי יש דמנציה קשה עם אלימות מדי פעם אני כרגע גרה עם ההורים פניתי לרופאת משפחה כדי לנסות לעזור להורים שלי ואני היחידה שעוזרת להם ותומכת בהם עם כל הכאב פניתי לרופאת משפחה דיברתי איתה חוץ מלתת כדור לאבא שלי היא לא עושה כלום לא מפנה לא עושה שום דבר יש לי שתי אחים נשואים שלא באים בכלל רק מדברים בטלפון לא נראה שהם תומכים מיש שתומך במשפחה זה אני היחידה אני עוצרת את אבא שלי מהאלימות אני זאת שתומכת בו לאימא קשה אני היחידה שצריכה לעזור להם אני ממש לא מבינה לא את משרד הבריאות לא קופות החולים לא את הרופאים מה זה שהרופאה תביא לו כדור וגמרנו? למה היא לא מפנה את אימא שלי לעזרה שקשה לה מאוד למה היא לא עושה שום דבר? גם שני האחים שלי נכון הם נשואים עם ילדים אבל יש להם הורים פעם אחת הם לא באו לפה הם רק מדברות עם אימא שלי בטלפון פשוט בושה וחרפה ושאמרתי לאימא שלי שאני רוצה לפנות למשרד הרווחה היא ממש לא מסכימה היא אמרה לי לא לפנות לשום מקום אני היחידה שתומכת בהם עוזרת להם באהבה באמת באהבה אבל בושה שרופאת משפחה נותנת כדור ולא עוזרת בשום דבר אחר זה מרגיז אותי אמרו לי לא לקחת הכל על עצמי למה? למה שאני לא יעזור להורים שלי? אני רוצה להגיד שזה פשוט בושה במיוחד מצד הרופאה הזאת שלא עושה שום דבר כתבתי כי זה פשוט מעצבן אותי שבן אדם שחולה בדמנציה שאימא בת 75 צריכה להתמודד לבד עם אבא בן 88 בקיצור אני היחידה שעוזרת להם ובאהבה רק מרגיז אותי קודם כל הניהול של הרופאה שלא עושה שום דבר חוץ מלתת כדור לאבא שלי. יום נפלא

לליאת שלום רב, אני מצטער לשמוע על מצב אביך, מצב אמך, ומצבך. לצערי הרב לא מדובר במקרה בודד. גם הדינמיקה המשפחתית שאת מתארת, ששני צאצאים בוחרים להשאיר לשלישי(ת) את התמיכה על ידי נוכחות -- איננה נדירה. גם המצב שבני משפחה או אפילו המטופל עצמו אינם מסכימים לפניה לבקשת עזרה חיצונית ( כל עוד את נותנת את הנשמה ותומכת) - אינו נדיר. מבחינת מערך הרפואה בישראל -- (נכון ללפני שנתיים ) אין הקצאה של "מתאם מקרה" לחולים עם מחלת אלצהיימר, אף לא בקופת החולים שהחלה להקצות מתאמי מקרה לחולים במחלות קשות. הצורך C"מתאם מקרה" נובע מכך שהדבר "גדול" על נותני הטיפול הרגילים ועל המטופל עצמו או בני משפחתו. רופאת המשפחה יכולה לתת תרופות ולהמליץ על פניה לסיוע גורמי הרווחה עם הכוונה ויעוץ של העובדת הסוציאלית של קופת החולים. היא איננה יכולה להכריח את החולה או המשפחה לפנות. יתכן גם שאם המליצה פעם אחר פעם לפנות לעזרה חיצונית והמלצותיה לא נענו - הבינה שמצתה את יכולותיה, ואין לה אלא לחכות שיקרה דבר ותישה המשפחה כאשר המליצה. לך ישנן מספר אפשרויות, כפי שאני רואה זאת: 1. להמשיך במצב הקיים. 2. "לשבור את הכלים" ולהפסיק את תמיכתך במצב הקיים על ידי הפסקה של נוכחותך הפיזית בשטח. זה אומר לעבור לגור במקום אחר - ויתכן שזאת איננה אשפרות מעשית מבחינתך. הדבר יביא לקריסה מהירה מאד. זאת איננה האופציה המועדפת, אך חשוב שתהיה "על השולחן" עם כלל האופציות. 3. להשיג הסכמת אימך לפנות לרשויות הרווחה, תוך הכוונה של העובדת הסוציאלית בקופת החולים, במידת הצורך תוך איום בהפעלת האפשרות השניה. 4. לפנות בלי הסכמת אימך לקבלת עזרה בהנחיית העובדת הסוציאלית בקופת חולים . כל האשרויות אינן נוחות, אך השלישית או הרביעית הן הבטוחות ביותר בעיני בעבור אביך ואמך. תהיי מוכנה לקיטונות של ביקורת - מה שלא תחליטי לעשות. בסופו של דבר השיקול המנחה בנסיבות שתארת הוא בטיחות. עדיף לפנות לקבלת עזרה כעת, לפני החמרה נוספת, או פגיעה נוספת, כשאז ישאלו אותך " למה לא פנית לעזרה" או "למה לא פנית קודם." העובדת הסוציאלית בקופת חולים תוכל ליעץ ולכוון. בברכת בריאות ובהצלחה, כרמל ערמון