הי ליאת,
דיון מתוך פורום פסיכותרפיה
הי ליאת, מה שלומך? חוזרת לכתוב כאן קצת, ופה, כי אולי אבד לי בהרגשה המרחב במקומות אחרים. כועסת שקמתי בבוקר. על מלוא הרגשות האלימים בי מולי. על העולם. פחות יודעת היכן למצוא נחמה, רוך. פחות נקלטים קולות מרככים. מרגישה ממש לא חמודה ולא ראויה. עדיין פונה לאמצעים שונים ובשיחות, כל התקופה. עדיין לא יכולה לבכות. ואצעק - די כבר עם זה. די. מבקשת להיות בעץ הזה לבד ושכולם יעופו לכל הרוחות. א.ה. (הכינוי המוכר שלי כאן)
היי א.ה יקרה רק היום ראיתי את שכתבת... לפעמים בוקעת זעקה שכזו ולפחות יכולה לומר לך ששומעת לא יודעת מה הביא אותך כרגע לתחושה זו. מהו הטריגר? וכמובן שאת מוזמנת לשתף עוד אבל אכתוב אסוציאטיבית ומהרהורי הלב שגם אם עושים "עבודה" כפי שכתבת לפעמים משהו מחזיר אחורה ואוזלים הכוחות וחוזר המקום שממנו התחלנו ואיתו מזדחל הייאוש אבל... לפעמים גם החזרה הזו אחורה היא עוד מפגש עם החלק שאנחנו לא אוהבים ויש משהו במפגשים גם עם החלקים הללו שמאד מכאיב -שוב אבל אח"כ גם קצת מרפא כי זה מזכיר לנו שגם החלקים ה"לא חמודים" הם שלנו ואולי הם לא כאלו נוראיים אלא אנושיים. (אם הצלחתי להסביר...) וחוץ מזה שמחתי לראותך פה... ונ.ב בעיניי את חמודה :) ליאת
הי ליאת החמודה, כן, כואב באופן (לי) בלתי נישא, לגלות שיש בי משהו אנושי ולא מן סוג של כל יכולה. נצחית וכד'. אבל אולי גם אני עדיין עיוורת איכשהו לזה. חושבת שגם העובדה שאני בגיל המעבר עכשיו, ויש כאן משהו שכרוך לעוד אובדן נשי תורמת את תרומתה. וההזדקנות. אני לא יודעת לגמרי מה הנחית אותי כל כך נמוך וייתכן שיש קשר גם לסוג העבודה שלי, שמזכירה לי את האובדן האישי שלי, והיא גם מתחלפת כל שנה. תודה רבה מאד, א.ה.
מנהל פורום פסיכותרפיה
