אני שקרנית פטולוגית.

היי. אני משקרת הרבה ובהגזמה. שיקרתי שהחבר הקודם שלי היה מכור להרואין והיה מכה אותי והמצאתי לעצמי חיים כפולים. באמת דברים נוראיים. אני לא ידעתי למה אני עושה את זה עשיתי את זה כי יכולתי. שיקרתי לגבי העבודה של אבא שלי, המוצא שלי, ואפילו על זה שאני עיוורת צבעים. הגעתי למצב שאני משקרת כמעט על כל דבר. ממציאה סיפורים שבחיים שלא קרו, עם אנשים שבכלל לא קיימים. לא באמת חשבתי שיש לכל השקרים שלי חשיבות חשבתי שזה סתם שקרים לבנים כאלה שלאף אחד לא אכפת. לפני כמה זמן דיברתי עם אחד החברים שלי ועלה בשיחה על שקרנים פטולוגים וזה הפעם הראשונה ששמעתי שיש לזה שם. ואז התחלתי קצת יותר לקרוא על זה ואני מפחדת שזה מה שאני. אני רוצה לשנות את זה בעצמי. אני לא יודעת מה אני אבל אני כרגע מאורסת לאהבת חיי, לחבר הכי טוב שלי. ולא מגיע לו שתיהיה לו חברה כזאת. אז החלטתי שאני מפסיקה לשקר. ואמרתי לעצמי אם אני לא מצליחה להפסיק זה כניראה משהו מעבר לרצונות שלי. מאז שהחלטתי את זה עצרתי את עצמי מלהגיד הרבה שקרים. אבל לא מספיק. אני עדיין משקרת פה ושם. אני באמת מאמינה שאני יכולה לצאת מזה ולהיות הבת זוג הכי טובה לבן זוג הכי טוב. אבל לדעתי אני צריכה קצת עזרה חיצונית בשביל באמת להיגמל מזה. קראתי שלשקרים פוטולוגים אין באמת רגשות אשמה לגבי השקרים שלהם. ובגלל שלי יש אולי זה מה שמפריד אותי מהם. מצד שני אני משקרת נורא בטבעיות ואף אחד לא מצליח לראות את זה עלי אז אני לא באמת יודעת. רציתי לדעת אם יש אולי קבוצת תמיכה לאנשים כאלה כי אני יודעת שברגע שיהיה לי מישהו שהוא גם כמוני ואני יוכל לספר לו הכול ולהתמודד עם זה איתו ביחד אני יצליח לצאת מזה. עד עכשיו אף אחד מהחברים שלי לא יודע ששיקרתי לו על כל כך הרבה דברים, אף אחד בעולם הזה לא באמת מכיר אותי. אני מתה לספר הכול לארוסי אבל אני כל כך מפחדת שהוא יעזוב אותי. הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים שלי ואני לא מוכנה לאבד אותו בגלל טימטום שלי. בבקשה תעזרו לי אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת ללכת.עם זה לפסיכולוג כי זה כתם לכל החיים ואני מפחדת שאיכשהו זה יצא החוצה וארוסי יגלה על זה.

שלום.. גם אני כזו. מילה במילה. הסיפור שלנו דומה,גם הרגשת הנפרדות בשל קיומן של רגשות האשם. חיים כפולים..הכל. מנסיון,כל פורום בו שפכתי את הדבר הזה החוצה,התקיל אותי בתגובה מזלזלת וחסרת הבנה. לא מקצועית ולא מנחמת.. ונשארתי עם זה מאוד לבד. ומניסיונך,את יודעת על איזה לבד אני מדברת ועם איזה לבד אני מזדהה. אני ניסיתי ללכת לטיפולים ולהודות בזה ולא הצלחתי. כי זו מחלה/תכונה/הפרעה נוראית מלאה בבושה ואין לה תמיכה באמת. אין מי שיבין שאנחנו אנשים טובים ורגילים,עושים דברים מלאי משמעות. אנשים כמו כולם. ומשהו בדרך השתבש. ונשארנו מכל זה רק שקרנים.. הלוואי וליאת תתן לך תשובה שתספק אותך מעבר ל"לכי לטיפול"...הלוואי שגם אני אקבל קצת אור מתגובתה ומהאומץ שלך. בהצלחה.