אובד עצות....
דיון מתוך פורום סכיזופרניה
שלום, אני כותב את הפוסט הזה עם דמעות בעיניים וגרון חנוק... לפני מספר שנים התפרצה אצל אמא שלי מחלת נפש... היא אובחנה אצל פסיכאטר (לאחר המון חודשים של ניסיונות לשכנע אותה להיפגש) והתחילה לקבל טיפול תרופתי.את הכדורים היא לקחה במשך חודש חודשיים והפסיקה בטענה שעושים עליה ניסויים. היא חושבת שאנשים גנבו ממנה כסף, לובשים לה וקורעים לה את הבגדים, רואה דמויות ושומעת קולות. מיותר לציין שהחיים בבית התפרקו ממזמן, המשפחה כבר לא בקשר, אנשים לא באים לבקר, אני נמנע מלהזמין חברים לביתי עקב המצב ובאמת שאני במצב נפשי ממש קשה בגלל מה שקורה פה. כל יום אותו הסרט רע עם ההתפרצויות ושינויי המצב רוח. כל ניסיון לדבר איתה על טיפול מתבדה בצעקות ובהתפרצויות קשות... ההרגשה שלי היא איומה, מגיל 18 בערך (כעת אני 23) אני גדל בבית קר ומנוכר בגלל האמא היקרה שלי שפשוט לא מבינה את מצבה הבריאותי ומסרבת לשמוע אפילו על טיפול במצבה. אנו ממש אובדי עצות ולא יודעים מה ניתן לעשות...המחשבה על לאשפז אותה בכפייה מציפה אותי בדמעות שאמא שלי תיכנס למקום כזה באי ידיעה שהיא תצא ממנו אי פעם....מה עוד ניתן לעשות? איך אפשר להראות לחולה סכיזופרניה שהוא חי בעולם אחר ולגרום לו לטפל בעצמו?
אחד המאפיינים של מצב פסיכוטי הוא האמונה המוחלטת במחשבות השווא ולכן הרבה אנשים החולים בסכיזופרניה אינם מאמינים שהם חולים ומסרבים לטיפול. המצב גורם לצער רב למשפחה שרואה אותם סובלים בלי יכולת לעזור. יכול לעזור אם יש מישהו שאימך סומכת עליו, מישהו מהמשפחה שעדיין בקשר איתה או חברה, שיכול לנסות ולשכנע אותה ללכת לטיפול. אפשר לנסות ולשכנע אותה ללכת לקבל טיפול למשהו שמפריע לה, לדוגמא בחרדה או בהפרעה בשינה. חלק מהאנשים שמאושפזים בכפיה כועסים על המשפחה על כך שאשפזו אותם אבל אחרים, אחרי שמרגישים טוב יותר, מכירים בכך שהדבר היה לטובתם. בכל מקרה אשפוז בכפיה אפשרי רק אם קיימת סכנה לעצמה או לאחרים.
מנהל פורום סכיזופרניה
