פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

שלום זהביתי, אינני בקיא בהיבטים החוקיים של הנושא. לכאורה, כושר השיפוט של האדם לקוי. כשמדובר בפגיעה בטובת הכלל, הכתובת היא אכן המשטרה שאמורה לפנות במקרה כזה לרשויות הרווחה שפונות לפסיכיאטר המחוזי. אולי תנסו אתם לפנות לרשויות הרווחה והן תפנינה למשטרה לצורך הוצאת בדיקה פסיכיאטרית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום מיכאל, לצערי, פנייתך מלאה שגיאות הקלדה שלא אפשרה לי להבין ב-100% פרטים חיוניים, כמו מה הייתה עבודתך ומה בעצם אתה עושה כעת. למילה "הימנעות" (avoidance) במובנה הפסיכולוגי משמעות שלילית. השימוש המקובל במילה הוא התחמקות ממצבים שמעוררים בנו חרדה והימנעות היא בת הברית הנאמנה ביותר של החרדה: ככל שאנו נמנעים יותר ממצבים מעוררי חרדה, רמת החרדה תתגבר עד שתשבית אותנו מפעולה. לכן צירוף המילים "הימנעות מבחירה" נשמע קצת מוזר לאוזן הפסיכולוגית שלי. הדבר הרצוי הוא "חופש בחירה" והדבר הרצוי עוד יותר הוא ניהול חיים בעלי משמעות לטווח הארוך. אם החלטת לקחת פסק-זמן מעשייה שהיה בה לחץ רב, הרי זה דבר מבורך.כאמור, לא הצלחתי להבין מה אתה בעצם עושה כעת. אם אתה שובת מכל מלאכה בגיל 50, זה נשמע לי גיל קצת מוקדם לצאת לגימלאות והייתי מבדיל בין הטווח הקצר שהוא בגדר "חופשת מעבר" לטווח הארוך יותר שבו הייתי ממליץ לך למצוא עיסוק/תחביב שיעניק לחייך משמעות, לפי תחומי העניין שלך, עם או בלי הכנסה כספית. לא הייתי ממליץ על בטלה/אבטלה מוחלטת לטווח ארוך באמצע החיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום Niro, התופעה שאתה מתאר יכולה להיות סימפטום של הפרעות נפשיות שונות ואי-אפשר לאבחן אותה דרך פורום באינטרנט. אני מעודד אותך לפנות לפסיכיאטר ילדים ונוער לבירור פנים אל פנים של המקרה הספציפי שלך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום נואית, בוודאי שהמטופל סובל מ-OCD, אפילו חמור (ר' מדור חרדה ו-OCD באתר שלי שכתובתו נמצאת בחתימה). לפרויד יש משנה סדורה בנושא, אך בימינו זה לא הטיפול המומלץ כי הסובלים מההפרעה נוטים בלאו הכי לחטט מאוד בנפשם. הטיפול המומלץ הוא שילוב של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי(CBT) עם טיפול תרופתי מקבוצת ה-SSRI (פרוזק וכד'). לפי הקווים המנחים של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני לטיפול ב-OCD, טיפול תרופתי הוא תנאי הכרחי הן לשיפור איכות חייו של המטופל והרגעה של חרדתו והן ליישום הטיפול הפסיכולוגי. ספר שיעזור לך ללמוד על התופעה ועל ה-CBT המתאים לה הוא "די לאובססיה" של רייד וילסון ועדנה פואה בהוצאת "מודן". בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.GidiTherapy.co.il

שלום מיכאל, מתיאורך עולה שאתה סובל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), כשהאובססיה המרכזית היא דאגה לפרטי פרטים של הופעתך החיצונית. טיפול הבחירה הראשון במצב זה הוא שילוב של תרןפה ממשפחת ה-SSRI (למשל פרוזק) וטיפול קוגניטיבי-התנהגות (CBT). פנה לפסיכיאטר לאבחון והתאמת טיפול תרופתי ולמטפל המתמחה ב-CBT. כמובן שיש לסייג את דבריי ולהתייחס אליה כצעד ראשון לפני אבחון פנים אל פנים ע"י איש מקצוע מוסמך בתחום בריאות הנפש. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום יקיר, כגולש ותיק בפורום, אתה כבר מכיר את עצותיי במקרים כאלה. אם לא די בכך, אתה גם מטלפן אליי, לכאורה קובע פגישה ואחר כך מתחיל בייעוץ חינמי אין-סופי. על כל פנים, הטיפןל כידוע לך הוא שילוב בים טיפול תרופתי וטיפול קןגניטיבי-התנהגותי. אין לי מה לחדש. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום אבי, מתיאוריך נשמע שאתה מאוד לא מקבל כלגיטימית את התוקפנות שיש בכולנו ופוחד שהיא תצא מן הכוח אל הפועל. טיפלתי באנשים רבים כאלה, לרוב כאלה שסבלו מ-OCD, שפחדו מהתוכן של האובססיות שלהם להזיק לזולת. באופן פרדוכסלי, דווקא מי שמפחד מהנזק שהוא עלול לגרום ולחילופין מי שמפחד שהוא "ישתגע" - אין סיכוי שיממש זאת או שייצא מדעתו. דווקא הפחד שמא הדבר יקרה הוא הבלם הבטוח ביותר. יחד עם זה, אם אתה מוטרד מאוד, ובעיקר אם אובססיות מסוג זה פולשות לתחומים אחרים, מומלץ לשקול ייעוץ פסיכיאטרי וטיפול פסיכולוגי. תלוי בעצמת התופעה ותדירותה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום יונתן, אנא העבר את פנייתך לפורום שרינק פרנדלי באתר זה: https://www.doctors.co.il/forum-1389/ בברכה, https://www.GidiTherapy.co.il

שלום אבי, מחשבות טורדניות (אובססיות) אינן מתממשות, כלומר, אין סיכוי שתבצע את מה שאתה פוחד שתעשה. הטיפול המומלץ הוא קודם כל, תרופתי על ידי תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI - למשל, פרוזק, סרוקסט) הניתנות על ידי פסיכיטטר וטיפול פסיכולוגי קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) ספציפי להפרעה זו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co il

שלום אבי, לפי תיאוריך, אתה סובל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) מגיל צעיר כשנושאי האובססיות מתחלפות מעת לעת. ההפרעה אינה חולפת מעצמה והטיפול היעיל ביותר הוא שילוב של טיפול תרופתי ע"י תרופות המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI - למשל, פרוזק) וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). ההפרעה עיקשת, אינה חולפת ללא טיפול, אך בעזרת הטיפול החרדה שהמחשבות מעוררות פוחתת במידה ניכרת ובעזרת הטיפול הפסיכולוגי תוכל להתייחס אליהן כאל רכבת החולפת על פניך, אך בניגוד למצב הנוכחי, לא תעלה על הקרון. בינתיים, אני יכול לחתום לך שאף אחת מן המחשבות המטרידות לא תתממש. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום אלון, מופנמות כשלעצמה אינה נחשבת הפרעה נפשית, אך בנוכחות תכונות אחרות, רמה גבוהה של מופנמות עלולה להוות גורם סיכון בראש ובראשונה לחרדה חברתית ולהפרעת אישיות הימנעותית אך גם להפרעות חרדה שונות ולעיתים גם לדיכאון שמופיע יחד עם חרדה לעיתים קרובות: https://www.giditherapy.co.il/depression-anxiety/. ההפך גם הוא נכון: בעלי רמת מוחצנות גבוהה מוגנים יותר מפני הפרעות נפשיות, סובלים פחות מהפרעות נפשיות רמת האושר שלהם גבוהה יותר והם מוקפים תמיכה חברתית. פרםקציוניזם וביקורת פנימית גם הם אינם מהווים כשלעצמם הפרעות נפשיות. כאשר הפרפקציוניזם מופרז וגורר דחיינות או פוגע בתפקוד החברתי, התעסוקתי או הזוגי, הוא מהווה את אחד הקריטריונים להפרעת אישיות טורדנית-כפיייתית: https://www.giditherapy.co.il/ocpd/. יש מחקרים רבים שבדקו את הקשר בין תכונות אישיות שונות להפרעות נפשיות שונות. כנס לגוגל סקולר (לא גוגל הרגיל) והקלד introversion and mental disirders. אתה מוזמן לשתף אותנו בממצאיך. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום מור, צר לי לקרוא על מה שעברת בחייך ועל ההשלכות של הדברים בהווה. לפי תיאורייך, אינך בשלה לזוגיות כרגע. מה שעברת אכן מזמין למרבה הצער יחס דומה מצד בני זוג. המלצתי החמה היא לפנות למרפאת חוץ של מרכז לבריאות הנפש באזור מגורייך או למערך הפסיכיאטר בשיבא תל השומר ולעבור טיפול כוללני משולב פסיכיאטרי (תרופתי), פסיכולוגי פרטני, אולי גם קבוצתי ובכל מקרה לפחות בשיבא יכינו לך תכנית טיפול כוללנית ע"י צוות רב-מקצועי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום N, השילוב המנצח בטיפול בתופעה הוא טיפול תרופתי שניתן ע"י פסיכיאטר וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). הטיפול התרופתי הוא תנאי הכרחי, במיוחד במקרה שלך, ולכן הצעד הראשון הוא פנייה לרופא פסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום אורן, אנאא העבר את פנייתך לפורום שרינק פרנדלי: https://www.doctors.co.il/forum-1389/ ואשמח לענות לך ם. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום ספיר, במגבלה הברורה שהייעוץ בפורום אינו מהווה תחליף לאבחון וטיפול פנים אל פנים - מתיאורייך בהחלט עולה תמונה שאת סובלת מ-R-OCD: https://www.giditherapy.co.il/rocd/ ולא מ"התלבטות נורמלית": https://www.giditherapy.co.il/maybe-we-dont-fit/ את זו שהחלטת לסיים את שני הקשרים שתיארת, שהיית מלאה ספקות לגביהם והמדאיג יותר: עזבת בחורים שאהבו אותך (דבר שעלול להעיד על כך שאינך מקבלת את עצמך ואינך מוכנה להיות חברה במועדון המוכן לקבל אותך...). העובדה שאת מתלבטת ומתקשה לקבל החלטות בנושאים אחרים בחייך מחזקת את הרושם הזה. גם בדייטים שבין הקשרים את זו שדחית את הבחורים שקיבלו אותך (אם הבנתי נכון). אין פירושו של דבר שאת צריכה לקבל את כל מי שמעוניין בך, אך נראה שרעיון הפשרה שמאפשרת יחסים זר לך לחלוטין ואת מצפה לשלמות מבני הזוג (או להתאמה מלאה). ישנם בהחלט אנשים הסובלים מ-OCD והם אינם מפריזים בהקפדה על ענייני סדר וניקיון. פירושו של דבר שמדובר באובססיות בלבד (pure obssesions) בלי הפעילויות הכפייתיות. המלצתי לך היא להתחיל טיפול בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) שמטרתו לתקן עיוותים מחשבתיים (למשל, "הכול או לא כלום"), אולי עם מרכיבים של טיפול פסיכודינמי (המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה) במטרה לשפר את הדימוי העצמי הנמוך שלך שאת כנראה משליכה על מי שמוכן לקבל אותך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום שרה, יש אמנם תחום מחקר שנקרא "טנטולוגיה" ולמיטב ידיעתי יש בארה"ב גם "יועצי אבל" (grief counselors). לטעמי, קיימים יותר מדי תחומי התמחות ברפואה ובפסיכולוגיה ותחום כמו ייעוץ באבל הוא ספציפי מדי וגם ההכשרה אליו קצרה מאוד (לימודי תעודה בלבד). כל פסיכותרפיסט אמור לדעת לטפל בדיכאון וכל דיכאון כרוך באובדן, בין אם מדובר באובדן מקום עבודה, אובדן בן משפחה או תחושת אובדן סובייקטיבית שיש לברר את מקורותיה בטיפול. אני העברתי במשך למעלה מ-10 שנים קורס בחירה בשם "אבל נורמלי ואבל פתולוגי/מורכב". היהדות הקציבה אמנם שלבי אבל מוגדרים בזמן (שבעה, חודש, שנה), אך כמובן שלא מדובר במדע מדויק. אם תסמיני הדיכאון נמשכים מעבר לתקופה ממושכת (הסתגרות, התנתקות מחיי חברה, נדודי שינה, שינויים בתיאבון, חוסר יכולת ליהנות) יש להתייחס לנושא כאל מקרה פרטי של דיכאון. זווית נוספת לתקוף את הבעיה היא התמודדות עם הגיל המבוגר. המלצתי היא אפוא לנסות פגישות ייעוץ אצל 2-3 פסיכולוגים מוסמכים ללא כל מומחיות ספציפית בשכול ולבדוק עם מי נוצרת שפה משותפת. במידת הצורך, ובתלות בזמן שחלף מהאובדן, ניתן לשקול גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון למספר חודשים. כמו כן, יש להבדיל בין התחום הקליני הכולל תסמיני דיכאון שונים ובו יש לטפל לאחר שחלף זמן מסוים לבין הזיכרונות מהמת שהוא נושא עצוב אך טבעי ונורמלי ואינו אמור לחלוף. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום דניאל, אינני נוהג להתערב במה שקורה בתוך טיפולים של גולשי הפורום, אך אנסה להתייחס לתופעה בצורה כללית. חסרים לי כמה פרטים חשובים - כמו גילך, כמה זמן נמשך הטיפול הנוכחי, האם היית בטיפולים קודמים והאם גם בהם הרגשת "נשפט" ע"י המטפל. שים-לב שבתחילת הפנייה אתה מעריך את המטפל כמטפל טוב ובסופה אתה מביע רצון לעזבו. כלומר, ייתכן שגם מה שאתה תופס כמגננה של המטפל על עצמו וכהאשמה שלו אותך הוא דווקא חלק מהערכתך אותו כמטפל טוב (או לפחות שיש התנהגויות אחרות שמאזנות את תפיסתך השלילית). לפי תיאוריך, ככל הנראה, הטיפול בך הוא בגישה פסיכודינמית המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה. בגישה זו חל שינוי בהדגשת התוך-אישי של המטופל וניסיון של המטפל להיות ניטראלי ואובייקטיבי ככל האפשר לדגש בין-אישי, שבו הדגש הוא על הממד הבין-אישי, כלומר, התייחסות לקשר בין המטפל למטופל. נקודה נוספת, חשובה להתייחסות, היא האם הוריך התייחסו אליך בצורה ביקורתית ולכן אתה תופס כל תגובה שאינה מחמיאה לך כשיפוטית (גם ע"י מורים, למשל). ונקודה נוספת: פרט לתחושת הפגיעה בך, לעצם העניין, האם כשעובר זמן מה, אתה מעריך שהמטפל אכן נגע בנקודה רגישה שלך, או שהוא מפספס לחלוטין ורק מגן על עצמו (ואז מדוע אתה מגדיר אותו כמטפל טוב?) תשובתי לשאלה שאתה שואל בסוף פנייתך הרבה יותר חד-משמעית. הקדש אתה, מיוזמתך, שיחה אחת לדיון ביחסים ביניכם. אתה יכול אפילו להדפיס את פנייתך לפורום (עם או בלי תשובתי) ולהראות למטפל (אם אתה נבוך, תוכל להשאיר לו לקריאה בין הפגישות). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום מורס, מה שאתה מתאר הוא בהחלט הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) קלאסית. ההפרעה מתחלקת בדרך כלל לשני חלקים: (א) אובססיות - מחשבות מטרידות ו-(ב) פעולות כפייתיות (במקרה שלך הצורך לנקות כל דבר): https://www.giditherapy.co.il/ocd-2/ השילוב בין טיפול תרופתי המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI, כמו פרוזק למשל) עם טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) נחשב שילוב מנצח. אינני יודע למה הכוונה כשאתה מגדיר את בעייתך כ"טיפשית". אם היא גורמת לך מצוקה, פנה לטיפול ואם לא, אז אין כל צורך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום אביהו, בפנייתך אתה מתאר את הטרדות השכנים כנתון שאי-אפשר לשנותו ואתה שואל איך להסתגל אליו. מבחינה פסיכולוגית, אתה מתאר את עצמך כקורבן חסר אונים ובכך יש לטפל בנפרד בטיפול פסיכולוגי, אך החוק לצדך והצעד הראשון שעליכם לעשות הוא להגיש תלונה נגד השכנים במשטרה, שבה יש מדור לסכסוכי שכנים. כמו כן, קיים בישראל ארגון לעזרה עצמית https://self-help.org.il/ שלפחות בזמנו קבוצת תמיכה התנדבותית לסכסוכי שכנים. עם משבר הקורונה, ייתכן ששני הגופים אינם פעילים במיוחד, אך הגשת תלונה במשטרה מחייבת התייחסות. אם קשה לך לעשות את הצעד לבד, היעזר בעו"ד (כל אזרח מן השורה נתקף חרדה ממכתב מעו"ד). כל זה מאוד לא נעים, אך שוב, ברמה הפסיכולוגית, נראה שאתה זקוק לתמיכה כדי ללמוד טכניקות בסיסיות של אסרטיביות. יש גם מדריכי עזרה עצמית לאסרטיביות וסרטוני יוטיוב רבים, אך עדיף שתפנה לפסיכולוג העובד בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT). מה שמדאיג אותי הוא עצם המחשבה האוטומטית שלך על הימלטות מהבית וחיפוש דירה אחרת. כל הימנעות רק מגבירה את החרדה ואין לך כל ערובה שלא תיתקל בבעיות דומות בדירה אחרת או בחזיתות אחרות בחיים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום נרי, צר לי לקרוא על התהפוכות שהיו מנת חלקת בשלוש השנים האחרונות. נדמה לי שענית לעצמך בגוף השאלה: "עבודה ראשונית שתהווה עבורי ככלי לבניית ביטחון עצמי, חזרה לחברה ואז להמשיך אל עבר החלק הבא." לטעמי, אתה עסוק יותר מדי בנושא התדמיתי של קורות החיים שלך ובינתיים לא עושה דבר כמעט (אם הבנתי נכון). כל עשייה טובה יותר מחוסר עשייה הן למען בריאות הנפש שלך והן מבחינת הרושם שהדבר יוצר כלפי חוץ. במשבר הכלכלי אליו נקלענו עקב הקורונה, כשאנשים פוטרו או הוכרחו לצאת לחל"ת, תמיד תוכל לתלות את העיסוק בעבודות הלא מקצועיות במצב זה. התנדבות נשמעת לי כרעיון מצוין לא רק כתרומה לרושם שקורות החיים שלך יותירו אלא מהותית. נשמע שאתה מאוד שקוע בעצמך ומנתח את הדברים יתר על המידה במקום לעשות. אתה מוזמן לקרוא את שני המאמרים הבאים כדי לקבל קצת פרספקטיבה על הנזקים שב"חפירה" (rumination): https://www.giditherapy.co.il/rumination/ https://www.giditherapy.co.il/behavioral-activation/ בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il/

שלום משה, ראשית, אני משתתף בצערך. שנית, יש משהו שגורם לך לדבר על אשתך ז"ל והוא כנראה הקושי להכיל את המצוקה בתוכך והצורך לחלוק אותה. הכאב שאתה חש טבעי ונורמלי לחלוטין, במיוחד בשלב המוקדם הזה. יש אמנם מחקרים רבים על הנזק שב"חפירה" (rumination): https://www.giditherapy.co.il/rumination/ אך הם לאנרלוונטיים לשלב כה מוקדם באבל. ההסתייגות היחידה שלי מהשיתוף היא שאנשים נוטים להתרחק מצרות כדי להגן על עצמם, במיוחד כשמדובר במוות הצפוי גם להם. לכן, כדאי אולי לשקול פנייה לאיש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש שזה תפקידו. אם הכאב קשה מנשוא, ניתן לשקול טיפול תרופתי לכמה חודשים (למשל, ציפרלקס 10 מ"ג) שתוכל לקבל ללא בעיה אצל רופא המשפחה, ללא צורך בביקור אצל פסיכיאטר. החזק מעמד! בהצלחה, https://www.giditherapy.co.il

שלום גל, מדריך האבחון של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני (DSM-V) אינו מבחין בין תסמונת פוסט-טראומטית לתסמונת פוסט-טראומטית מורכבת. הבחנה בין שתי הפרעות אלו מופיעה רק ב-ICD-11, מדריך האבחון של ארגון הבריאות העולמי. לפי מדריך זה תסמיני הפרעת דחק פוסט טראומטית "רגילה" חייבים להימשך מספר שבועות ולעורר מצוקה הפוגעת בחיי היומיום של האדם והם: חשיפה לאירוע מסכן חיים, התנסות מחודשת ומתמדת במרכיבים מהאירוע הטראומטי (למשל, זיכרונות, סיוטים ופלאשבקים), הימנעות מתמשכת מגירויים שקשורים לטראומה ועוררות מוגברת מתמדת. לתסמונת פוסט-טראומטית מורכבת מתווספים קושי בוויסות רגשי, תחושות חוסר ערך, בושה ואשמה הקשורים לאירוע הטראומטי וקושי ביצירת מערכות יחסים ובקרבה לאחרים. דיכאון וחרדה הן הפרעות נפוצות הרבה יותר שאינן קשורות כשלעצמן לאירוע טראומטי. בין דיכאון וחרדה קיימת חפיפה של כ-30% (כלומר, אנשים רבים עומדים בקריטריונים של שתיהן): https://www.giditherapy.co.il/depression-anxiety-comorbidity/ כשהמנגנון המשותף להן הוא ההימנעות ממצבים מעוררי חרדה. הימנעות זו אף מופיעה כאמור בתסמונת פוסט-טראומטית מורכבת, אך אירוע טראומטי ספציפי הוא תנאי הכרחי לאבחנה של תסמונת זו (בין אם היא מורכבת ובין אם לאו). הנה קישור לשפע מאמרים אקדמיים בתחום: https://scholar.google.co.il/scholar?hl=iw&as_sdt=0%2C5&q=Complex+PTSD&btnG= בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il/

שלום רינה, מוזר שבחרת בשם של אישה והפנייה כתובה בלשון זכר... אינך מצטטת את הפסיכולוג אלא את פרשנותך את דבריו. בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) עיוות זה נקרא "קריאת מחשבות". בכל מקרה, מומלץ לומר לפסיכולוג שזה מה שאת או אתה מרגיש/ה וללבן את הנושא איתו. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום דן, ראשית, התגובה של האלמן היא תגובת אבל טבעית ונורמלית גם אחרי שנה. הדבר נכון במיוחד לגבי אלמנים לעומת אלמנות שדואגות לעצמן במשך השנים לרשת תמיכה חברתית. שנית, עם כל חוסר הנוחות שלי בהבעת דעה על הגישה הטיפולית שאתה מתאר, היא נראית לי לא מתאימה בעיקר לגיל המבוגר. זו גישה פסיכודינמית שהיא הגישה הדומיננטית שעדיין נלמדת במגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטאות בישראל מסיבות היסטוריות והיא מעודדת חיטוט עצמי (rumination) שהוכח במחקרים רבים כמנציח ומחמיר דיכאון: https://www.giditherapy.co.il/rumination/. הייתי ממליץ על שילוב של הפעלה התנהגותית: https://www.giditherapy.co.il/behavioral-activation/ ופסיכולוגיה חיובית העושה שימוש בחוזקותיו של המטופל, כולל ניסיון לראות את חצי הכוס המלאה: https://www.giditherapy.co.il/positive-psychology/ ואולם, טיפול פסיכולוגי אינו מספיק ועם כל הקושי שבדבר בתקופת הקורונה והחמרת הסגר, מגעים חברתיים (אפילו דרך האינטרנט, בלית ברירה), קשר עם אנשים ובני משפחה ופעילות גופנית אירובית (בעיקר הליכה בטווח הקילומטר המותר) עם או בלי מלווה או מדריך כושר לגיל המבוגר מומלצים מאוד. ניתן גם להיעזר בטיפול תרופתי מותאם לגיל ע"י פסיכוגריאטר. עם כל אלה, חשוב להקשיב לאדם (מצרך נדיר בימינו) ואם יש תחום המעניין אותו, לעודד אותו לפתחו כתחביב. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום רועי, צר לי מאוד לקרוא על התלאות הרבות, אם כי ישנן נקודות אור כמו תפקודך והעובדה שהקמת משפחה ויצרת יחסים משמעותיים עם אשתך וילדיך. בפתח דבריי אדגיש שאינני רופא וגם ברור שאינני יכול לעזור לך בצורה משמעותית דרך הפורום. כמה נקודות להתייחסות: א. קיימת תחלואה כפולה (קומורבידיות) נפוצה מאוד בין הפרעה דו-קוטבית והפרעת אישיות גבולית, בלי קשר לגיל. שני המצבים דומים מאוד בגלל אי היציבות והתנודות במצב הרוח וגם הטיפול התרופתי בהן דומה (שילוב של נוגדי דיכאון ומייצבי מצב רוח). נשמע לי שהפסיכיאטר שנתן לך את האנפרניל איבחן את מצבך וטיפול בך בצורה הטובה ביותר והייתי ממליץ לחזור אליו ולדבוק בו. אנפרניל היא אמנם תרופה מהדור הישן, אך היא משפרת את מצב הרוח ומחזירה את העניין בפעילות היומיומית, במצבים של דיכאון ממושך. היא אכן שיפרה את מצבך ולצערנו, לכל תרופה יעילה יש תופעות לוואי אשר במאזן הכללי כדאי לשאת (למשל, ירידה בחשק המיני). לצערנו, התאמת הטיפול התרופתי היא תוצאה של ניסוי וטעייה אינדיבידואליים. ב. בתיאוריך מופיעים רק טיפולים תרופתיים והייתי מוסיף גם טיפול פסיכולוגי והשתתפות בקבוצת תמיכה לסובלים מהפרעה דו-קוטבית. היתרון בכך הוא אבחון סימני המבשרים מאניה או היפו-מאניה. ג. החרדה מפני "שיגעון" היא כמעט "תעודת ביטוח נגד "שיגעון", שכן היא מעידה על תובנה למצבך, לרבות זהירות-היתר שלך בקשר לחיוך אל הילדים. לסיכום, הייתי ממליץ לך להיזכר ברגעים הטובים בזמן שאתה שוקע בדיכאון ולשאוב מהם עידוד וידיעה שהדיכאון יחלוף (אם כי יחזור לזמן-מה) ולהפך, להיזכר ברגעים הקשים כשאתה חושש מפני פעולות אימפולסיביות (למשל, התנהגות סביב כספים) כאמצעי זהירות נגד מצבים מאניים או היפו-מאניים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום רועי, הגבתי לפנייתך בפירוט רב (ראה למטה). פרסום התגובה נדחה בשל תקלה טכנית באתר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום סיגלית, מבין הספרים העוסקים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), זהו הספר המומלץ והמעשי ביותר, כל עוד את ממש לוקחת על עצמך להתמיד במלוא הרצינו בשיעורי הבית הרבים הכלולים בו (לאו דווקא כולם, אלא אלה המתאימים לבעייתך). הערך המוסף, ולעתים קרובות התנאי ההכרחי, של טיפול CBT פנים אל פנים הוא התמודדותו של המטפל עם אי הכנת שיעורי בית, דחיינות בקשר אליהם והיעזרות בגישות טיפוליות אחרות שהוא שולט בהן. תוכלי לקרוא יותר על כך במאמר הבא: https://www.giditherapy.co.il/?p=2259 הייתי מוריד כ-20% לפחות מההבטחות מרחיקות הלכת בתחילת הספר, אך זוהי בהחלט הדמיה מצוינת ל-CBT פנים אל פנים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il/

שלום גלית, לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, מנגנוני ההגנה הם אמצעים המופעלים בצורה בלתי-מודעת ונועדו להגן עלינו מפני חרדה המתעוררת כתוצאה ממאבקים שלנו עם עצמנו (למשל, כשצד אחד בתוכך רוצה מאוד משהו וצד אחר אינו רוצה או פוחד) ומגורמים סביבתיים (למשל, חרדה קיצונית להידבק בקורונה). בשני המקרים, מנגנוני ההגנה גורמים לנו לעוות את המציאות בכדי להפוך אותה לנסבלת (למשל, החרדה מהידבקות בקורונה היא מוצדקת אך אם נחשוב אחר ורק עליה נהייה מציאותיים, אבל גם משותקים מפעילות). לכן, שימוש לא מספיק במנגנוני הגנה עלול לאפשר לחרדה לשלוט בחיינו ואילו שימוש-יתר עלול לגרום לעיוות גדול מדי של המציאות. בטיפול פסיכודינמי (המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה) המטרה היא להגיע לתכנים לא מודעים תוך ערעור עדין די הצורך של מנגנוני ההגנה. לכן, ההתקדמות בטיפול כזה (וחשוב לזכור שיש גישות טיפוליות אחרות) עלול להתעכב אם לדעת הפסיכולוגית את משתמשת ביותר מדי מנגנוני הגנה או דבקה בהם יתר על המידה (מה שהיא מכנה "נוקשות"). עם זאת, יש לציין שכמעט כל טיפול פסיכודינמי הוא תהליך ממושך ורצוי שהמטפל ישלוט במספר גישות טיפוליות וינווט ביניהן: https://www.giditherapy.co.il/?p=2215. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום ...., מבין הפרעות החרדה השונות החפיפה הגדולה ביותר היא בינה לבין דיכאון ומגיעה לכדי 30%: https://www.giditherapy.co.il/?p=1316 לכן, לא מפליא שאתה סובל משתי ההפרעות גם יחד. דיכאון כשלעצמו נוטה להיות בשיאו בשעות הבוקר ולהיחלש או להיעלם בשעות אחה"צ. מדובר בתופעה מוכרת ואופיינית שאינה בתחום תנודות במצב הרוח. בוודאי שאם תקליד "תנודות במצב הרוח" בגוגל תגיע למאמרים על הפרעה דו-קוטבית ("מאניה-דיפרסיה"), אך אין לכך כל קשר למצבך וגם התרופות שניתנו לך ע"י פסיכיאטר מומחה אינן תרופות הניתנות בהפרעה דו-קוטבית. התמכרות לקניות היא תסמין של מספר הפרעות וייתכן שאתה מנסה לפצות את עצמך על המצוקה ע"י קניות. לוסטרל היא תרופה ממשפחת SSRI המונעת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח, 200 מ"ג ממנה היא המינון המירבי והיא נוגדת חרדה ודיכאון. תסמין משותף לחרדה ודיכאון הוא הפרעות בשינה ולכן ניתנו לך 20 מ"ג אסיוול וכדי שלא תתמכר לתרופה זו ייתכן שהפסיכיאטר העדיף לתת לך מינון נמוך של זיפרקסה במינון נמוך שהיא תרופה אנטי פסיכוטית (אם כי לא במינון הזה) בגלל האפקט המרדים שלה. בצד הטיפול התרופתי עליו דיווחת הייתי ממליץ להוסיף טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית עליו תוכל לקרוא במאמר הבא בתקווה שייתן לך כלים להתמודד עם הבעיה בצורה שתאפשר הפחתה במינון הטיפול התרופתי. מאמר מרוכז על הפרעת חרדה מוכללת ניתן למצוא בקישור הבא: https://www.giditherapy.co.il/?p=2259 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין https://www.giditherapy.co.il

שלום דוד, GAD הם ראשי תיבות של Generalized Anxiety Disorder ובעברית הפרעת חרדה מוכללת. בניגוד לחרדה ספציפית הממוקדת בנושא מסוים - כמו למשל חרדה מטיסות (שבאופן עקרוני ניתן להימנע מהן ומהחרדה הכרוכה בהן), ב-GAD פולשת החרדה לתחומי חיים רבים או לחילופין עוברת מנושא אקטואלי אחד לאחר. בכל מקרה, היא מלווה דאגנות מתמדת, לעתים תופעות פסיכוסומטיות כמו דופק מהיר או נדודי שינה, קשיי ריכוז ואי-שקט כללי. ציפרלקס היא תרופה ממשפחת SSRI המעכבת ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח ובישראל היא תרופת הבחירה הראשונה הנמצאת בשימוש הנרחב ביותר לטיפול בהפרעות חרדה ודיכאון. מבין הפרעות החרדה השונות החפיפה בין הפרעת חרדה מוכללת לדיכאון היא הגבוהה ביותר ומגיעה ל-30%, כך שהתרופה שניתנה לך בהחלט מתאימה. בהחלט יש מקום להתחיל טיפול פסיכולוגי, כאשר טיפול הבחירה הראשון מבין הטיפולים בתחום זה היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). סקירה נרחבת על גורמי ההפרעה ודרכי הטיפול בה תוכל למצוא במאמר הבא: https://www.giditherapy.co.il/?p=2259 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום גלוריה, את מציינת לאטרך כל הפנייה את הפרש הגיאים, אך לא כתבת בת כמה את, כפי שמומלץ לעשות בהודעה שבראש הפורום. ROCD, כמו כל הפרעה אחרת, אינה ניתנת לאבחון ע"י האדם עצמו וגם לא סיפקת מספיק נתונים כדי לקבוע האם זו האבחנה המתאימה. למשל, לא ידוע האם לבטים לגבי התאמת בני זוג הופיעו בקשרים קודמים ומהי בכלל היסטוריית הקשרים שלך עד כה: בת כמה את? כמה קשרים היו לך? כמה זמן נמשך כל קשר וביוזמת מי הופסק? האם את סובלת מתסמינים אחרים של OCD?האם קשה לך לקבל החלטות ובכלל. האם היית בטיפול פסיכולוגי ו/או פסיכיאטרי? באופן הכללי ביותר, אין דברים וגברים מושלמים וחכן אין גבר אחד ויחיד שמתאים או לא מתאים לך. כל בחירה שאנו בוחרים בחיים יש בה החמצה שלהאופציות שלא בחרנו בהן ועם תחושת החמצה זו יש לחיות. אם עברת כמה קשרים משמעותיים וממושכים והפסקת אותם בגלל לבטים, יש לשער שמדובר גם ב-ROCD, אך יש לאמת זאת בעזרת איש מקצוע מוסמך מתחום בריאות הנפש בייעוץ אישי.כמו כן, נשמע שאת מעניקה משקל גדול די לדעת הסביבה, ובעיקר המשפחה, בעוד שמטרת הטיפול צריכה להיות לגרוםלך לסמוך על עצמך. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום שלומי, כותרת המאמר היא" נעשה ונשמע" ולא "נשמע ונעשה" ולא במקרה, שכן דווקא במצבים הקשים ביותר פעולות קטנות כמו אלה המצויינות במאמר אפשריות ומסייעות וניתן להגביר את העשייה בהדרגה. זה העיקרון. מעבר לכך, אני נמנע מלהתערב בטיפולים של אנשים, אם כי אני מסכים שאם הצלחת להתגבר על מצבים קשים בעבר, הדבר מנבא התמודדות טובה גם בעתיד. לגבי הטיפול התרופתי - טעות נפוצה היא להפסיק טיפול בגלל שיפור במצב כי השיפור עשוי להיות תוצאה של הטיפול ולהפך, ייתכן שהטיפול עדיין לא הניב תוצאות ולכן רצוי להקשיב לעצת הפסיכיאטר המטפל ואם אינך מרוצה ממנו במשך כשנה, לנסות לעבור לפסיכיאטר אחר ולהתמיד בטיפול במשך כשנה נוספת לפחות. אינך יכול לטפל בעצמך וגם אני לא בעצמי, פרט להעדפת עשייה בונה והדרגתית על פני נבירה וחיטוט עצמי בפצע המוגלתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום Sisi, אני משער שאיש מקצוע מוסמך איבחן OCD והייתי סומך על אבחנה זו, אם כי תמיד את יכולה לפנות לפסיכיאטר אחר ולבקש חוות דעת שנייה. אמנם ב-OCD יש אובססיות בעלות תוכן מוזר כמו שלך, אך אחד ההבדלים בין אובססיות לדלוזיות (מחשבות שווא בסכיזופרניה) הוא המודעות של המטופל לכך שמדובר באובססיה, כלומר, הוא יודע לומר שזה חלק מההפרעה ושהמחשבה אינה מציאותית. עצם הפנייה שלך לכאן והחשש מסכיזופרניה מעידים לדעתי על כך שמדובר ב-OCD. עם זאת, כדאי אולי לפנות שוב לפסיכיאטר או לפסיכיאטר אחר כדי להעריך האם הטיפול התרופתי שאני מניח שאת מקבלת מספיק. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום לאם המודאגת, על פניהם, התסמינים שאת מתארת תואמים לאלה של הפרעת גוף דיסמורפית: https://www.giditherapy.co.il/?p=1026 הפרעה זו כוללת תגובה קשה קיצונית ביותר לכל פגם קטן, או אפילו מדומה, בגוף. אמנם בנך נמצא בגיל ההתבגרות, שבו חלים שינויים רבים בגוף וחלקם מעוררים חרדה או לפחות אי-נוחות גדולה (למשל, פצעי בגרות), אך עצמת התגובה של בנך חורגת מכך. ייתכן שבטיפולים הפסיכולוגיים הושם דגש-יתר על הנורמטיביות של התגובות הללו לגיל ההתבגרות ובנך הרגיש שלא מבינים אותו, אך מה שיותר סביר הוא שבהפרעה הנ"ל האדם משוכנע בצדקתו ב-100% וכל ערעור על כך והצגת הנושא כפסיכולוגי אינו מתקבל על ידיו. המלצתי היא לפנות לפסיכיאטר ילדים ונוער הן להתייעצות אישית והן להתאמת טיפול תרופתי בתקווה שבנך יסכים ליטול אותו. מדובר במקרה פרטי של הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD): https://www.giditherapy.co.il/?cat=214 והטיפול התרופתי הוא לרוב טיפול המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח (SSRI), כמו למשל פרוזק או סרוקסט (פקסט). לפי תיאורייך, החרדה הנלווית להפרעה התפתחה כבר לדיכאון המתבטא בהימנעות ובהסתגרות, כאשר רק הסתגרות בגיל ההתבגרות היא סיבה טובה לפנייה לטיפול. מניסיוני, ללא הטיפול התרופתי, הסיכוי של הטיפול הפסיכולוגי להצליח, או לפחות לגרום לבנך לשתף פעולה עמו, קלושים ביותר. אני מציע לך לפתוח את אתר האינטרנט של המרכז לבריאות הנפש באזור מגוריכם, להיכנס למחלקת נוער ולמרפאת נוער, לבדוק מי הפסיכיאטר המנהל את היחידות האלו ולפנות אליו באופן פרטי (המחיר אמנם עלול להיות גבוה אך מדובר בשניים-שלושה ביקורים בלבד להתאמת טיפול תרופתי ומעקב אחריו ועל כך מגיע לכם החזר של כ-600-700 ש"ח מהביטוח המשלים של קופת החולים). לאחר מכן, טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון במקרים אלה הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) וגם על כך כדאי לבקש המלצה מהפסיכיאטר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רן, אני משתתף בצערך ומסכים אתך שאין זה הזמן המתאים לטיפול פסיכודינמי. בישראל זו עדיין ברירת המחדל של רוב הפסיכולוגים, בין היתר משום שזו הגישה היחידה הנלמדת באוניברסיטה. גם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי אינו מתאים למצב של אבל, משום שהמחשבות והרגשות השליליים הם טבעיים ונורמליים. על המטפל להיות אתך באבלך, מצד אחד ולהיות מספיק אקטיבי בהפעלתך כדי למנוע התפתחות דיכאון או אבל כרוני, מצד שני. יש בהחלט מקום לעבד את האובדן הנוכחי ולאפשר לך לדבר על אשתך האהובה, אך לא הייתי ממליץ לנבור בעבר, כפי שאתה כותב. מחקרים רבים מצביעים על הנסק ש"חפירה" (runination) כזו עחולה להזיק: https://www.giditherapy.co.il/?p=234 הואיל ואתה מתאר קשר טוב עם הפסיכולוג, קיים מקום להעלות את הדברים בפניו. הוא בוודאי לא יפסיק את הטיפול בך, אם כי אינני בטוח שבטווח הארוך גישתו תשתנה. הזיכרון הכואב תמיד יישאר, אך כדי שהאבל לא יתפתח למלנכוליה (אם להיתלות באילנות גבוהים כמו פרויד ובמסה המפורסמת שלו "אבל ומלנכוליה"), הייתי ממליץ לשקול גם הפעלה התנהגותית, בצד עיבוד האבל: https://www.betipulnet.co.il/lexicon/Behavioral_activation/ אתה מציין, בצדק, את הסגר כגורם סיכון נוסף וזו סיבה נוספת להמלצתי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co il

שלום גל, צר לי על סבלך הרב, אך דיכאון ממש אינו ההפרעה הקשה ביותר. טיפול תרופתי הוא לעתים קרובות הגורם שמתניע (starter) את הטיפול הפסיכולוגי ובלעדיו אין למטופל אנרגיה מספקת לשתף פעולה עם הטיפול, אך יש בהחלט דברים רבים שאתה יכול לעשות כדי להתמודד עם הדיכאון, תחילה בעזרת טיפול פסיכולוגי ובהמשך גם בלעדיו, בעזרת הכלים שרכשת בטיפול זה. תוכל לקרוא על שיטת ההפעלה ההתנהגותית שנמצאה יעילה לטיפול בדיכאון במחקרים רבים. יתרונה בכך שהיא מתחילה מצעדים קטנים, קלים ופשוטים וממשיכה בהדרגה בעזרת תכנית שבונה המטפל יחד עם המטופל: https://www.giditherapy.co.il/?p=2116 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום דוד, ליקויים קוגניטיביים נוירופסיכולוגיים אינם סותרים רמות גבוהות של אינטליגנציה ורמה אינטלקטואלית. אם נחשוב על הדוגמא הקיצונית של דמנציה, הזיכרון לטווח קצר למשל נפגע גםצאצל אדם אינטליגנטי ומשכיל מאוד ובכלל עם הגיל קיימת ירידה ברמה הקוגניטיבית במובן שאתה מתכוון אליו. לא ידוע לי על מחקרים שהשוו את האונטליגנציה של הלוקים בהפרעה נפשיות כזו או אחרת לנורמה. אולי המקרה היחיד הוא של הלוקים באוטיזם ברמת תפקוד גבוהה, לשעבר תסמונת אספרגר, הנוטים יותר ללמוד מדעים מדויקים כמו מתמטיקה ומאידך מתקשים בהבנת הקודים החברתיים או זקוקים פחות לחברת אנשים. הפער הזה עוטרר את סקרנותם של החוקרים אך המחקרים בנושא הצביעו על רמת אינטליגנציה שאינו שונה משמעותית מהממוצע באוכלוסייה הכללית. קיימת אמנם תדמית של הלוקים ב-OCD כבעל רמת משכל גבוהה אך גם תדמית זו שגויה שכן מדובר יותר באלה הסובלים מהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית (OCPD): https://www.giditherapy.co.il/?p=1088. אלה אנשים פרפקציוניסטים, וורקוהוליסטים, בעלי משמעת עצמית גבוהה ונטייה להיכנס לפרטי פרטים - ואלה תכונות הנדרשות מחוקרים, מדענים, הנדסה, תכנות וכיו"ב המתקשרים לרמת השכלה גבוהה ומן הסתם לאינטליגנציה גבוהה. לא ידוע לי שהדבר נבדק באופן ישיר. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין GidiTherapy.co.il

שלום מ.ק., ככל הנראה, האבחנה העצמית שלך נכונה במקרה זה ומדובר ב-OCD. הטיפול המומלץ הוא שילוב בין טיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) וטיפול תרופתי ממשפחת SSRI/SNRI המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין ו/או נוראדרנלין במוח (למשל, ציפרלקס, פרוזק וכד'). לעיתים קרובות החרדה הנלווית למחשבות הטורדניות גבוהה במידה כזו שהטיפול הפסיכולוגי אינו נקלט ולכן הוא מהווה תנאי הכרחי המאפשר את הטיפול הפסיכולוגי. הטיפול התרופתי אינו בהכרח "לכל החיים", אך גם לא נקודתי (כלומר, לא נלקח לפי הצורך באותו רגע אלא על בסיס יומי). השאיפה היא שבמשך הזמן האדם ילמד בטיפול דרכי התמודדות עם מחשבות אלו עד לרמה שיהיה ניתן להפחית את המינון של התרופה או להפסיקה כליל. הטיפול בגישה משולבת זו נמשך לרוב מספר חודשים (נניח, לפחות חצי שנה). כמובן, כל האמור לעיל נכתב בצורה מסויגת והדברים שונים ממטופל למטופל. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום ליאור, אבחון עצמי הוא מפוקפק ביותר, בלשון המעטה. ככלל, הפרעת גוף דיסמורפית (במידה והדבר יאושש בבדיקה קלינית אצל מומחה) מחייבת טיפול תרופתי ופסיכולוגי מקצועי ולא ייעוץ דרך פורום באינטרנט. הטיפול התרופתי הוא לרוב תרופה ממשפחת ה-SSRI (ציפרלקס, פרוזק וכו') המעכב ספיגה חוזרת של סרוטונין במוח וכתוצאה מכך, מפחית את הדיכאון והחרדה הנלווים להפרעת גוף דיסמורפית. הפרעה זו היא מקרה פרטי של OCD, אך בניגוד ל-OCD שעשוי להישאר יציב, בהפרעת גוף דיסמורפית קיימת סכנת החמרה המתבטאת בהימנעות המגבירה את החרדה והדיכאון. הדבר גורם הסתגרות, דיכאון ובמקרים קיצוניים התאבדות. העובדה שאתה מודע לבעייתך היא יתרון גדול, משום שלרוב הסובלים מההפרעה משוכנעים בליקוי הגופני שלהם ואינם פונים לטיפול. טיפול הבחירה הפסיכולוגי הראשון הוא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), אך כמובן שיש לבחון כל מקרה לגופו ולהתאים טיפול אינדיבידואל. פנה לפסיכיאטר ולפסיכולוג. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום רונאל, תלוי את מי את שואלת. לפי הגישה הפסיכודינאמית (המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה), הרגש (המודע או הלא-מודע) הוא זה המעורר את החשיבה המודעת; לפי הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT), החשיבה קודמת לרגש ויש לתקן עיוותים קוגניטיביים כדי לשנות רגשות והתנהגות ולפי הגישה הפסיכיאטרית הביולוגית וחוקרי המוח, המקור הוא בספיגה חוזרת של מוליכים עצביים מסוימים (סרוטונין, נוראדרנלין ודופמין) ולכן טיפול תרופתי המונע ספיגה חוזרת זו הוא הפתרון. החרדה/דריכות והצורך בעמידה על המשמר הוכחו במחקר גדול מאוד ומבוקר היטב כנגרמת ע"י תהליכים סביבתיים (כלומר, למידה מההורים) ועוברים בתוך המשפחה מדור לדור באמצעות תהליכים אלה ולא כתוצאה ממוטציה גנטית: https://www.giditherapy.co.il/?p=1543. לחרדה זו יש חיווי במוח ע"י ספיגה חוזרת של המוליכים העצביים, אך הם אינם מהווים סיבה לחרדה. הטיפול המומלץ הוא שילוב של טיפול תרופתי למניעת הספיגה החוזרת (למשל ע"י ציפרלקס) וטיפול פסיכולוגי בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, או פסיכותרפיה חיובית ו/או גישה פסיכודינמית (תלוי במקרה). לא תמיד הטיפול התרופתי הוא תנאי הכרחי, אך בהחלט יש מצבים שבהם רמת החרדה כה גבוהה שהאדם נוקשה ולא פתוח לקלוט את הטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום עמית, אני בדיוק בעיצומה של כתיבת ספרי השני "בזכות הפסימיות: התסריט הגרוע ביותר מפתח להצלחה". הרעיון הוא שאי-אפשר להפוך אדם פסימי לאופטימי ולהפך והואיל ומדובר באובססיה שתוקפת אותך, הרי ככל שתילחם בה יותר היא תתקוף יותר. כן היה מועיל להקצות גם להיענות למשימות וגם למחשבות הטורדניות זמן קבוע ביום ואז המחשבות אמורות לתקוף פחות, שכן אתה רק דוחה את העיסוק בהן. באופן מעשי, אינני יודע באיזו צורה טכנית מגיעות אליך ההודעות מהעבודה, אבל כל אמצעי ניתן לחסום או בניסוח חיובי לפתוח לשעה קבועה ביום ולעסוק בו רק בזמן הזה (שעה לכל היותר). מעבר לכך לא ניתן לעזור בלי להכיר אותך אישית וזה צריך להיעשות במסגרת ייעוץ אישי פנים אל פנים שבו תתאפשר קבלת התמונה הכללית. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום פרלה, זו לא אובססיה אלא עבירה על החוק. הדבר היחיד העולה על דעתי הוא פנייה למשטרה שבה יש מחלקה מיוחדת המטפלת בסכסוכי שכנים. במידה ויתרשמו שהעבירה נובעת מהפרעה נפשית יפנו אותה לגורם המתאים לבדיקה פסיכיאטרית כפויה. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום ג'ינג'ית, אתחיל מהסוף בו את כותבת שאין לך כוונה רעה. אנחנו לא בבית משפט ואני לא כאן כדי לשפוט אותך ואת מוסריותך אלא כדי לעזור. מצד שני, ברור שתגובתי אינה מחליפה טיפול פסיכולוגי שעליו אני ממליץ לך בחום. בהנחה שברוב השקרים את מעלה את ערך עצמך בעיני חברך, המקור הוא כמובן בדימוי עצמי נמוך. ייתכן שהתרגלת לספר שקרים המעלים לכאורה את ערכך בעיני חברך וההרגל התפשט לרמה של שקרים שאינם עונים על צורך זה (כמו בדוגמא של ארוחת הבוקר). בכל מקרה, קיים צורך בטיפול פסיכולוגי שלהערכתי יהיה ארוך טווח ובגישה דינמית (גישה המבוססת על הפסיכואנליזה). בינתיים, בצד הטיפול, מה שיכול להעלות מאוד את הדימוי העצמי שלך הוא למידה מכל סוג שהוא, לא חייב להיות אקדמי, אבל אין לראות בכך תחליף לטיפול. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום ענת, מצבך נשמע מדאיג לא רק לנקודת הזמן הזו, אלא אם לא תפני לטיפול, ההימנעות שלך רק תחמיר את המצב. האם את יכולה להגיע לפסיכיאטר בליווי ההורים? יש מדריכים לטיפול התנהגותי שמגיעים הביתה, אך אינני יודע עד כמה זה מקובל בארץ וכמובן שאם כן, זה רק בשוק הפרטי. נסי לחפש ברשת פורומים לתמיכה נפשית און-ליין. הם פעלו בגל הקודם של הקורונה ואולי התחדשו. בכל אופן, הטיפול הראשוני הוא שילוב של תרופות ממשפחת SSRI (ציפרלקס היעיל והמהיר ביותר נגד חרדה חברתית). דימוי הגוף הוא חלק משמעותי מהדימוי העצמי שלנו אבל זו מטרה לטווח ארוך. בטווח הקצר חייבים לפרוץ את מעגל ההימנעות שלך. אינני יודע היכן את גרה, אך יש במערך הפסיכיאטרי של שיבא אשפוז און-ליין למבוטחי מכבי. אם זה רלוונטי מבחינת הקופה, השאירי כאן הודעה ואשלח את הפרטים. פני לטיפול ויפה שעה אחת קודם. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום אבי, חלק מהתסמינים דמויי OCD, אלא שאיננו מתייחסים ל-OCD אצל ילדים כהפרעה ממש אלא נוטים לחכות ולראות האם היא חולפת מעצמה עד גיל ההתבגרות. נשמע לי שאתם בוחנים את הילד יתר על המידה, אך אינני מוסמך לטפל בילדים ונוער והמלצתי לכם, על כן, לפנות לפסיכולוגית ילדים (במידת האפשר, בשוק הפרטי). יש לציין כי טיפול בילד מחייב טיפול/הדרכת הורים. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום תוהה, הבעיה מוכרת אך אינני עוסק באבחון ובטיפול בילדים ונוער והפורום מתייחס רק לאנשים בוגרים (מגיל 18 ומעלה). הכתובת הרלוונטית היא פסיכולוג ו/או פסיכיאטר לילד ונוער. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום לך, כנראה לא ממש חבל על הזמן אם בכל זאת פנית לפורום. אם מדובר על הסיכוי לכך שאשתך תשתנה, אז באמת חבל על הזמן. אם אתה מספיק אוהב אותה, אז יש מקום לשקול דווקא פנייה שלך לייעוץ פסיכולוגי כדי להתאים את ציפיותיך ממנה, כך שתוכל לקבל אותה כמו שהיא, שכן נשמע שאתה מאוד מעריך אותה כשאתה כותב על הצלחתה בתחום המקצועי (ואכן, אובססיביות יכולה לעזור מאוד בעבודה). קח בחשבון שאם תיפרדו זה לא יהיה סוף העולם, אך בשלב ההכרות עם בת הזוג הבאה (בהנחה שאתה רוצה פרק ב'), לא תוכל אף פעם לדעת מה מצפה לך לאחר הנישואין או המגורים יחדיו. ה-OCD של אשתך זו צרה שאתה כבר מכיר וניתן, אולי, בטיפול שלך לעזור לך לקבל אותה, אם מבחינות אחרות הקשר עם אשתך טוב. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditthrapy.co.il

שלום לך, אכן הוספת מידע חיוני. קל להמליץ, אם כי קשה לבצע, אך שיתוף הפעולה שלכם אם הדרישות הכפייתיות של אשתך גם מחזק אותן אצלה, שכן היא מקבלת "פרס" בצורת ציות לכפייתיות שלה ולומדת שהיא יכולה לשלוט באמצעותו בסביבה, דבר שכנראה אינה יכולה להרשות לעצמה בסביבות אחרות (למשל עבודה), כך שקיימת בה מידה מסוימת של שליטה עצמית שהיא מרשה לעצמה לאבד בבית. הואיל ומדובר בילדים, שלא הזכרת בפנייתך הקודמת, המלצתי לפנות לטיפול משפחתי (לא רק זוגי) והמטפל יחליט מי מבני המשפחה ישתתף בכל אחד מהמפגשים. מטפל משפחתי בעל ניסיון בתחום אמור לעזור לכם למפות את החרדות ולהגיע להסכמים במה יש לבוא לקראתה ובמה לא. טיפול פסיכולוגי פרטני באשתך בגישה קוגניטיבית-התנהגותית (CBT) בהחלט רצוי. הטיפול עצמו עלול לעורר חרדה, אך העובדה שהיא לא החלה בו מגבירה אותה עוד יותר. חרדה תמיד מכוונת אל העתיד, כך שייתכן מאוד שאם תתחיל בטיפול תיווכח לדעת שהשד אינו נורא כל כך. נכון שסיכויי ההצלחה של טיפול כזה גבוהים יותר במקביל לטיפול תרופתי, אך רק טיפול תרופתי יכול לכל היותר להפחית את החרדה אך לא את ה-OCD עצמו. מטפל CBT המתמחה בטיפול ב-OCD אמור להעריך את היתכנות הטיפול עם ובלי טיפול תרופתי, אם כי השילוב בין השניים נחשב שילוב מנצח. אמנם מדובר ב-3 טיפולים אך מדובר בהפרעת חרדה העוברת בתוך משפחה מדור לדור, כך שהטיפולים מומלצים גם כטיפולי מניעה לילדיכם. ההעברה הבין-דורית של הפרעות חרדה הוכחה במחקרים כתופעה העוברת דרך השפעות סביבתיות (כלומר, הילדים לומדים להיות חרדים בבגרותם) ולא בצורה גנטית: https://www.giditherapy.co.il/?p=1543 בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום בני, צר לי לקרוא שהטיפולים השונים שעברת לא הניבו תוצאות מספיקות. לפעמים דרושה סבלנות רבה עד למציאת הפסיכיאטר המתאים, התרופה המתאימה (או שילוב של יותר מתרופה אחת). כך גם לגבי מציאת מטפל מתאים שתהייה לך כימיה איתו והוא ישלוט בכמה שיטות טיפול וישלב ביניהן לפי צרכיך. קיימות גישות טיפוליות רבות שניתן לשלב ביניהן. הטיפול הפסיכולוגי שעדיין מהווה "ברירת מחדל" בישראל הוא הטיפול הפסיכודינמי (המבוסס על עקרונות הפסיכואנליזה) עלול אפילו להגביר את ה"חפירה" (rumination) אשר נמצאה במחקרים רבים כמחמירה ומנציחה דיכאון. גם בדיכאון וגם בחרדה חשוב מאוד להיחשף בהדרגה לדברים המפחידים אותך או שאין לך חשק לעשות אותם ויכולים לעזור לך. ההימנעות היא בת הברית הנאמנה ביותר הן של חרדה והן של דיכאון. העובדה שאתה מצליח לתפקד בהחלט משאירה מקום לאופטימיות. פירושו של דבר, שיש לך כוחות אך אינך משתמש בהם בתחומי חיים אחרים ולשם כך יש צורך לערוך מיפוי של קשייך, של דברים הטובים בחייך, מה להגביר וממה להימנע ויש אפילו אפליקציות לכך בטלפונים החכמים (לא כתחליף לטיפול פנים אל פנים). אינני יודע איזה CBT עברת, האם קיבלת שיעורי בית ועשית אותם (דבר שקשה מאוד בדיכאון). על כל פנים, אל תהסס לנסות דברים קונבנציונליים חדשים (אינני חסיד של הגישות המשלימות/אלטרנטיביות). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום מיכאלה, הבעיה שתיארת אינה כפייתיות ובנוסף אני עונה רק לשאלות של אנשים בקשר לעצמם. באופן רשמי, את לא יכולה לפנות ישירות לפסיכיאטר המחוזי. הנוהל הוא שאם היא מפרה את הסדר הציבורי, את יכולה להתלונן במשטרה. במידה והשוטרים יתרשמו שמדובר בהפרעה נפשית (בעיקר במידה והייתה מאושפזת בעבר), הם ו/או שירותי הרווחה ידווחו לנציג הפסיכיאטר המחוזי והוא יורה על בדיקה כפויה ע"י פסיכיאטר במחלקה סגורה. הדבר כרוך בסבל רב מאוד לאישה. בברכה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום שי, קשה לי להאמין ששימוש חד פעמי בסם לפני 7 שנים מסביר את התופעות שאתה מתאר היום. לכל היותר, הסם היה טריגר להתפרצות פוטנציאל להפרעה הנפשית ממנה אתה סובל כיום. לפי תיאוריך, יתכן שמדוב בהפרעת גוף דיסמורפית https://www.giditherapy.co.il/?p=1026 או בגה-פרסונליסציה -תחושת חוסר מציאותיות לגבי העצמי או חלקים ממנו: תחושת ניתוק וזרות מהעצמי העשויה להתבטא בתחושתו של האדם כי הוא צופה בעצמו מהצד. כך או כך - המלצתי לפנות לפסיכיאטר לצורך אבחון וטופול תרופתי, קודם כל. בהמשך שווה לשקול גם טיפול פסיכולוגי. בהצלחה, פרופ' גידי רוינשטיין giditherapy.co.il

שלום עידן, התרופה אינ ממכרת. היא ישנה יחסית אך אני משער שהוא ניסה קודם תרופה חדישה יותר שלא עזרה. תופעות הלוואי אמורות לחלוף עם הזמן אך השיפור אמור להיות מורגש באופן מלא רק כעבור 6 שבועות. לכן זה מצב מתסכל כי אתה רק סובל מתופעות הלוואי בהתחלה. צריך לאזור סבלנות רבה. לפעמים יש צורך לנסות כמה תרופות, או שילוב של שתי תרופות, יד שמגיעים לפתרון. אין כל נזק למוח! ברגע שמפסיקים התרופה מתפנה ממחזור הדם. אנו בטוח שהחששות שלך הן דעות קדומות שלא שמעת מהפסיכיאטר. מומלץ להתחיל במקביל טיפול פסיכולוגי. זה עשוי לגרום שיפור בפני עצמו, ובעיקר בשילוב עם התרופה ויש סיכוי שעם הזמן ניתן יהיה לפחות חהפחית את המינון. בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il

שלום א.י., לפני שאתייחס לשאלות הספציפיות, הדבר הבולט ביותר בהודעתך הוא ה"חפירה" (rumination), שנמצאה במחקרים רבים כגורם שיוצר ומחמיר דיכאון, חרדה ו-OCD לסוגיו: https://www.giditherapy.co.il/?p=234 באופן ספציפי יותר, בולט השימוש לרעה באינטרנט לאבחון עצמי ע"י אתרים שאינם בהכרח נכתבו ע"י איש מקצוע מוסמך. לצערנו, תפקידו בפועל של פסיכיאטר בישראל בימינו מצטמצם לטיפול תרופתי. בארצות אחרות (למשל, ארה"ב) וגם לפני עשרות רבות של שנים בישראל, פסיכיאטרים עסקו גם בפסיכותרפיה (שיחות שבועיות שנמשכו 50 דקות). כשמדובר בטיפול תרופתי, 20 דקות הן בהחלט זמן מספיק להתאמת טיפול תרופתי, במיוחד בטווח הבעיות של דיכאון, חרדה והפרעות כפייתיות, מה גם שקיימים פרוטוקולים המפרטים על סמך סטטיסטיקות מהי תרופת הבחירה הראשונה, השנייה וכן הלאה וזאת תוך התייחסות לטיפולים תרופתיים קודמים, יעילותם ותופעות הלוואי שלהם. יש להבדיל בין OCD המלווה באובססיות ובטקסים שמפריעים למטופל ובין OCPD המהווה הפרעת אישיות שיש בה תכונות חיוביות רבות שאף הכרחיות במקצועות הדורשים דיוק, עיסוק בפרטי-פרטים וכד'. עם זאת, קיימת תחלואה כפולה (comorbidity) בין שתי ההפרעות המופיעות יחד אצל חלק מהאנשים. עוד יש לציין שבמיוחד OCPD היא הפרעת אישיות תלוית-תרבות. ייתכן שבארצות כמו גרמניה או אנגליה היית מרגיש הרבה יותר טוב, כשהנורמות מדגישות ומעריכות סדר ודיוק, בעוד החברה הישראלית מאופיינת ע"י מוטיבים כמו "יהיה בסדר", אימפולסיביות, שיקולים לטווח קצר וכד' - דבר היוצר קונפליקטים בין הסובלים מההפרעה לבין הסביבה. קיומן של הפרעות שונות אצל אותו אדם אינו מעיד בהכרח על כך שמצבו הנפשי חמור יותר והוא במקרים רבים תוצאה של שיטת האבחון. ברוב הפרעות האישיות האדם אינו רואה את עצמו כסובל מהפרעה כלשהי ובוודאי שאדם יכול להיות מאובחן ע"י כמה הפרעות אישיות, או לפחות ע"י עמידה בחלק מהקריטריונים של הפרעה נוספת (למשל, קווים נרקיסיסטיים): https://www.youtube.com/watch?v=DzfoaF6ndqo&t=8s מה שהופך הפרעה להפרעת אישיות היא הקיצוניות של תכונות אישיות שאינן בהכרח שליליות וקשיי ההסתגלות של האדם עם סביבה שהנורמות שלה מנוגדות לתכונות אלו (למשל, כאמור, אדם כפייתי החי בחברה אימפולסיבית כמו החברה הישראלית או אדם אימפולסיבי החי בחברה המדגישה סדר וארגון). בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il בהצלחה, פרופ' גידי רובינשטיין giditherapy.co.il