פורום פרפקציוניזם, וורקוהוליזם והפרעות כפייתיות

שלום ד"ר. בתי בת 13 וכבר שנה שלמה היא סובלת מפרפקציוניזם בלימודים שמתבטא בחרדות, דיכאון והסתגרות חברתית. היא לא מוכנה לקבל טיפול פסיכולוגי ואני אובדת עצות. מה בכל זאת אפשר לעשות?

שלום יולי, החלק המדאיג ביותר בפנייתך, בעיקר כשמדובר בנערה מתבגרת, הוא ההסתגרות החברתית. בדרך-כלל אני מציע להורים להתערב מה שפחות ולקחת שני צעדים אחורה, כי העניינים האחרים מסתדרים מאליהם ברוב המקרים, כל עוד הנער/ה משתלבים בחברה. במקרה הזה אני כן הייתי ממליץ להשתמש בסמכותכם כהורים (רצוי שניכם) כדי שהילדה תראה איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, בין אם זה פסיכיאטר של ילדים ונוער, פסיכולוג המתמחה בנוער וכד'. גישה נוספת, שיש בה קצת פחות כפייה ועשוי להפחית מהתנגדותה לטיפול, היא לפנות יחד איתה לטיפול משפחתי. במקרה כזה המוקד עובר מהנערה, שעלולה לתפוס את עצמה כ"מופרעת", למשפחה כולה ("לנו יש בעיה"). במידה והמטפל המשפחתי יתרשם שאין זה מספיק, הוא ידאג להפנותה לאיש מקצוע מתאים וידריך אתכם כיצד להשתמש בסמכותכם ההורית כדי לדאוג שהדבר יקרה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום ד"ר רובינשטיין ביתי בת ה-32 ,טיפוס פרפקציוניסטי מאוד, בדיכאון כבר כמה חודשים. לא עובדת, רוב היום בבית, ישנה, עצבנית וחסרת סבלנות. היא מתנגדת לכל דבר,מתעקשת ששום דבר לא יכול להשתנות לטובה אלא לרעה. אחיותיה דיברו איתה, הציעו לעזור, ניסו להראות עוד צדדים במקביל לתפיסה השלילית, אך ללא הועיל. היא מסרבת לפנות לטיפול. אין גורם נוסף שהיא חשה איתו יותר בנוח שאפשר לגייס. אני חוששת שככל שיעבור הזמן זה יהיה לרעתה . כיצד היית ממליץ לנו כהורים (וגם לאחים) לנהוג? אני מבינה שקשה להביא אדם לטיפול כאשר הוא לא מעוניין בכך, אך כאמא אני גם לא יכולה להתעלם ולתת לזמן לחלוף במצב כזה. תודה.

שלום מירי, יותר משמדאיגים אותי הדיכאון והפרפקציוניזם כשלעצמם מדאיגים אותי הסימפטומים וההתנגדות הנמרצת לקבלת עזרה. ייתכן מאוד שהתנגדות זו מגיעה לשיאה, כאשר דווקא אתם הקרובים לה מציעים לה נקודות מבט חיוביות יותר. חשוב מאוד לוודא שאין לביתך מחשבות אובדניות. אם הדיכאון מתבטא גם בהפרעות בשינה (יקיצה מוקדמת או עודף שינה) ותיאבון (ירידה או עלייה ניכרת במשקל), הייתי ממליץ לנסות לספר על כך לרופא המשפחה שלה ואף לבקשו לערוך ביקור בית. אם אין מחשבות אובדניות ושינויים קיצוניים במשקל ובשינה, הייתי מציע להישאר עם יד על הדופק אך לא ללחוץ ולפלוש לעולמה יתר על המידה ומאידך כן לומר לה בקיצור שאם היא רוצה לדבר, אתם שם בשבילה. למען השקט הנפשי של כל הצדדים, אולי כדאי שתתייעצו פנים אל פנים עם פסיכיאטר. אם רופא המשפחה יוכל להגיע אליה בשלב כלשהו או ניתן לגרום לה להגיע אליו, טיפול תרופתי נוגד דיכאון יכול לעזור לה תוך זמן קצר יחסית. אני יכול להעיד שראיתי לא מעט מטופלים שתוך 10-7 ימים אפילו החלו להרגיש הרבה יותר טוב מנטילת ציפרלקס, אך כמובן הדבר טעון בדיקת מומחה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

בן זוגי פרפקציוניסט במהותו,במהלך שלושים שנים אחרונות, נכנס כ-3 פעמים לדיכאון ותמיד הטריגר הוא עומס בעבודה, כשיש עומס גדול ואי לו יכולת לשלוט על כל הפרטים כמו שהוא רגיל, בנוסף גם עידן המחשב גורם לו לשיבוש בתפקוד, הוא רגיל לעבוד עם ניירת ויש לו מחסום כלשהו בנוגע למחשב,הוא מטופל בתרופות אנטידיכאוניות ,התרופה הראשונה שקיבל לא השפיעה, מזה כשבוע וחצי שהוא מטופל בתרופה אחרת ועדיין אין שינוי, הוא רוצה להתפטר וזה מלחיץ אותי,מה עושים?

שלום רוני, מהתיאור הקצר, ללא הגילאים שלכם, לא ברור לי האם הטיפול התרופתי לווה גם בטיפול פסיכולוגי. אם לא, קשה לי להאמין שרק הטיפול התרופתי, חשוב ככל שיהיה, יוכל לעשות את העבודה. מאוד ייתכן שנוקשות ושמרנות, שניתנות לטיפול פסיכולוגי, מקשות עליו להסתגל ולעמוד בלחצים. בנוסף, יש כיום בהחלט שיעורי מחשב ספציפיים למבוגרים, אך הדבר תלוי במוטיבציה של בן זוגך לשנות הרגלים בני עשרות שנים. ברגע שאת פונה בשם בן זוגך, ומבטאת דאגה באשר לרצונו להתפטר, עולה השאלה לגבי אופי הקשר ביניכם, לרבות התלות הכלכלית שלך בו, והאם את דואגת אכן לשלומו או אולי לבטחונך הכלכלי. אם את רוצה, את יכולה להוסיף קצת יותר פרטים שיאפשרו לי לעזור לי לעזור לכם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מעיון בפורום הבנתי שאני מאוד מתחברת ומזדהה עם כל ההגדרות של פרפקציוניזם. למעשה הייתי בעבר מטופלת אצל פסיכולוגית, וכבר שם הגענו לאבחנה זו אצלי. הבעיה היא שלא התמקדנו יותר מדי בעניין. כיום אני כבר שנה וחצי אחרי סיום הטיפול, ואני מרגישה מצוקה איומה כיוון שאין לי כסף לממן טיפול כרגע, ואני מרגישה שאני זקוקה לעזרה מיידית. עוברות עליי המון תחושות ורגשות, כולל התקפי דיכאון וחרדה. אני לא יודעת לאן לפנות, ואני קצת חוששת לפנות לפסיכולוגים שמציעה קופ"ח כללית- גם משום שמועות ששמעתי מחברים על כך שהם לא תמיד מקצועיים, וגם כי אין לי כוח להתחיל את כל התהליך מחדש..... משיטוט בפורום גיליתי שיש אתר שנקרא איט"ה? נכנסתי לאתר וגיליתי רשימה של רופאים (אני מאזור תל אביב). איך אני יודעת מי מהם עובד בשירות קופ"ח? איך אדע במי לבחור? לצד כל אחד מהם מצורף פירוט של ההפרעות בהם הם מטפלים. אני מרגישה הרבה מאוד, ואינני יודעת למקד את תחושותיי. בגדול מדובר בפרפקציוניזם, הפרעת קשב וריכוז, היפוכונדריות, דיכאון (אבל לא כרוני), והפרעות חרדה. אשמח גם לקבל מידע על טיפול התנהגותי-קוגנטיבי; מה זה אומר, ולמי זה מתאים? סליחה על המכתב המבולבל, כאמור- יש לי הפרעת קשב. תודה

לא שמתי לב שקיבלתי תשובה.... אני מבוטחת בקופת חולים כללית

שלום שלומית, מבין קופות החולים, הטיפול הפסיכולוגי בכללית-מושלם הוא בעייתי ועובדים בו מטפלים מוסמכים אך לרוב בראשית דרכם המקצועית (למשל, במכבי-זהב עובדים לא מעט פסיכולוגים בעלי פרקטיקה פרטית מבוססת). כדי לדעת בכל זאת מי מהמטפלים בכללית-מושלם עבר הכשרה בטיפול התנהגותי-קוגניטיבי עלייך להיכנס לאתר של הכללית, לחלק של כללית-מושלם, בתוכו לחלק של טיפול פסיכולוגי ולראות את הרשימה של המטפלים בת"א מול הרשימה של איט"ה כדי לדעת אם יש מישהו שמופיע בשתי הרשימות. את מתארת שורה ארוכה של קשיים, לא כולם מתאימים לטיפול התנהגותי-קוגניטיבי, אבל זו בהחלט אופציה לטיפול בחלק של הדיכאון והפרפקציוניזם. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום, אחיינית שלי מתבגרת בגיל 15 ובשנתיים האחרונות היא התחילה לקבל התקפי לחץ ובכי יום לפני הבחינה. יש לציין כי אינה סובלת מחרדת בחינות היא מצליחה להתרכז בזמן המבחן והיא מקבלת ציונים גבוהים מאד בין 95-100. משיחות איתה בימיים שלפני המבחן היא מציינת שהיא מפחדת להיכשל וכי חייבת להיות מצוינת ולא טובה. בשנה זו היא עברה לבית ספר שהוא תובעני יותר והיא נמצאת בכיתה של מצטיינים הדבר כמלחיץ יותר, אף שהיא לא אומרת כך במהלך הסמסטר אלא מציינת זה יותר כייפי וזה מאתגר יותר. אני חושבת שיש לה סימפטומים של פרפקטציונזם המופנה כלפי עצמה, היא לא מוכנה לפנות ליועצת של בית הספר וכמובן לא לפסיכולוג. האם יש דרך שניתן לעזור לה להפחית את הלחץ מבלי לגשת לאיש מקצוע מוסמך. הלחץ שלה מכניס את ההורים שלה גם למצב שהם לא יודעים כיצד להתמודד עם התקפי הבכי שלה וכי היא לא מצליחה ללמוד יום לפני הבחינה. תודה מראש

שלום ראנה, כשאדם אינו מוכן לפנות לטיפול בעצמו, גם הטיפול לא היה יכול להיות יעיל. אני משער שהפרפקציוניזם ממלא גם תפקיד בסירובה לפנות לטיפול, כי אם היא חייבת להיות מושלמת, הטיפול נחווה כפגם שמפריעה לה להיות כזו. חשוב מאוד שההורים יעבירו לה מסר ברור שהם יקבלו אותה בכל תנאי, גם אם לא תצטיין וגם אם לא תצליח ושתמיד אפשר להשלים דברים מאוחר יותר. הואיל והיא נמצאת בגיל רגיש ביותר, יש לעקוב מרחוק אחר יחסיה החברתיים ולוודא שאין נטייה להסתגרות. שתי דרכים שאני יכול לחשוב עליהן לעקוף את התנגדותה לטיפול הן (א) הדרכת הורים ו-(ב) טיפול משפחתי שבו משתתפים כל בני המשפחה וכך הסטיגמה שהיא חשה מפגיעה לטיפול יורדת והדבר מוצג כבעיה של המשפחה כולה. אשמח להתעדכן. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום אני מהיום שאני זוכר את עצמי סובל מפחד מכישלון אני מסוגל לקבל פגמים באנשים אחרים אך לא בי אני נורא מתבייש בכל פגם שאני מוצא בעצמי ומנסה לשנות אותו בצורות די קיצוניות כשאני מתחיל משהו מסוים אני מתחיל בצורה מאוד נלהטת משהו כמו לקחת את כל הקופה ואט אט כשאני רואה שהמטרה שלי לא ברת השגה או שזה לא כזה פשוט אני זונח את המטרה אני לא מבקש מאחרים עזרה בשום דבר ותמיד מראה כאילו אני יודע הכל כשיש לי טעות אחת אפילו שגיאת כתיב גורמת לעיקצוץ וכעס על עצמי . אני לא מסוגל לחשוב שאני לא הכי טוב בכל דבר בחיים וזה גורם לי לכעס על עצמי ,כאב ולעיתים דיכאונות קלים לאחרונה הצלחתי לומר לעצמי שזה בסדר אך אני מוצא לזה גם תירוצים אחרים למשל לא הייתי מרוכז באותו יום ולא הייתי מרוכז או שזה בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלי אני מפחד פחד מוות לעשות דברים או אפילו לשחק בכל מיני משחקים שלא יתגלה לעצמי לא לאחרים שאני לא טוב כי אני לא מסוגל להתמודד עם התחושה הזאת . אם אפשר בבקשה לומר לי אם זה מזכיר תסמינים של פרפקציוניזם או משהו אחר לפי מה שמתואר זה ממש מקרה קלאסי . אם אפשר לתשובה מורחבת על המצב דרכים שונות להתמודדות לפחות עזרה ראשונה בתודה

שלום אלון, לפי תיאוריך, התגובות שלך בהחלט כוללות בתוכן גרעין מאוד בולט של פרפקציוניזם, שגורר בעקבותיו תופעות מעכבות אחרות כגון דחיינות, נטישת המטרה בגלל גישה של או הכל או לא כלום, כעס על עצמך, כאב ואף דיכאון. כל אלה ניתנים בהחלט לטיפול פסיכולוגי, ובהתחשב ברמת המצוקה, אולי גם כדאי לשקול יחד עם המטפל טיפול תרופתי למספר חודשים כדי להקל עליך ולהגדיל את סיכויי ההצלחה של הטיפול הפסיכולוגי. בתשובה לשאלה המופיעה בכותרת של הודעתך - אינני חושב שבשלב זה קבוצת תמיכה היא המדיום המתאים לטיפול בך ואני ממליץ לך בחום לפנות לאיש מקצוע מתחום בריאות הנפש. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מהירות התגובה שלך ראויה לציון לשבח

שלום רב אני סטודנטית לעיצוב גרפי אשר מתעסקת בקשר בין פרפקציוניזם לעולם העיצוב האם התכונה והשאיפה לשלמות היא חיובית או שלילית אצל העוסקים באומנות ובתקשורת חזותית. אני פונה אליך בשאלה האם יש לך ידע או מחשבות כלפי הקשר בין שני העולמות שהצגתי והאם אתה מכיר מקרים בהיסטוריה של מחקרים כלפי הנושא תודה הדסה

שלום הדסה, פרפקציוניזם כשלעצמו אינו שלילי והשאיפה לשלמות עשויה בהחלט לקדם גם את האדם עצמו וגם את הפרויקטים שהוא עוסק בהם, אך כאשר הוא מוגזם הוא נמצא במחקרים כקשור ליותר ויותר הפרעות נפשיות, מחבל בהתקדמות האדם ובסופו של דבר גם בעבודתו (למשל, אחד הביטויים הוא דחיינות - אם תתייחסי לכל פרויקט שלך כאל "מפעל חיים", את עלולה לדחות את ביצועו או להיתקע במהלכו מרוב ציפיות גבוהות מעצמך ומהפרויקט). אינני מכיר מאמרים המתייחסים באופן ספציפי לפרפקציוניזם באומנות, אך להלן שני מאמרים המסכמים את הידע בתחום ומהם תוכלי ללמוד על ההיבטים החיוביים והשליליים של התופעה: http://www.giditherapy.co.il/?p=226 http://www.giditherapy.co.il/?p=601 לדעתי, הדברים נכונים גם לגבי אומנות ועיצוב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherpy.co.il

שלום בחצי שנה האחרונה אני מתעורר מידי בוקר בין השען 4-5 בבוקר. בסביבות השעה 5:30 בבוקר אני יוצא מהבית ונוסע למרכז הספורט,שם אני מחלק את זמני בין שחיה בברכה לבים חדר הכושר(יום חדר כושר ויום בריכה)מסיים בסביבות השעה 7:30 ויוצא ליום העבודה שלי(העבודה שלי מתחלקת למשרד ונהיגה (פגישות עם לקוחות).ספורט אני עושה כבר למעלה מ-10 שנים,להתעורר מוקדם בבוקר(טיפוס של מוקדם בבוקר,תמיד הייתי)אבל לא בשעות כה מוקדמות כמו בעת האחרונה.אינני חש בעייפות או באבדן ריכוז ,במהלך היום,אינני טיפוס עצבני,אין לי מתחים כלשהם.וכשאני מתעורר אני מתעורר ללא סיוע של שעון מעורר אלא באופן טבעי.אני הולך לישון מידי ערב בסביבות השעה 11 בלילה. מה לדעתך יכולה להיות הסיבה לכך? ומה היא עצתך? בברכה, אייל

שלום אייל, השכמה מוקדמת כשלעצמה אינה מהווה סימפטום של אף הפרעה נפשית. היא יכולה להיות סימפטום של דיכאון בצירוף סימפטומים נוספים וכמובן תחושת מצוקה סובייקטיבית. עם זאת, אתה מתאר יום מאוד עמוס, מצד אחד ומסודר ומאורגן, מצד שני, מצאת את דרכך לפורום פרפקציוניזם וכמו כן ההשכמה הפכה להיות מוקדמת יותר בעת האחרונה. השאלה הראשונה היא, קודם כל, האם בסך הכול, מעבר ליקיצה המוקדמת, אתה מרגיש מצוקה כלשהי ואם כן, האם היא החמירה במקביל להשכמה המוקדמת יותר ושנית, כיצד נראים יחסיך הבין-אישיים, שכן לעיתים אנשים מאורגנים ומסודרים נתקלים בקשיי הסתגלות לאנשים שמתנהלים אחרת. אם אינך מרגיש מצוקה ואתה שבע רצון מיחסיך הבין-אישיים, אינני רואה כל בעיה עם היקיצה המוקדמת, מה גם שמספר שעות השינה שלך סביר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום רב אני בן 32ובילדותי ספגתי ביקורת קשה מהסביבה וניתן לאמר שגרתי בסביבה של ילדים די לא מפרגנת,במשך השנים חשתי שגם כאשר קיבלתי את עצמי כשלא השגתי ציונים גבוהים או הישגים גבוהים בתחומים אחרים ההרגשה היתה שאני עושה לעצמי חיים קלים,ולא מתאמץ מספיק להישגיות אולם כיום אני מרגיש שבגלל השנים ההן שבו הייתי מטרה לביקורת, כשאני מתאמן למשל ביוגה אני חש לעתים חרדה שמא אעשה טעות לא בגלל תגובת המדריכה או המתרגלים,אלא בגלל שיש לי צורך להוכיח לעצמי שאני כמו כולם, השאלה איך לומדים לשנות את דפוסי החשיבה האלה?

שלום אופטימי, ישנן דרכים טיפולית רבות להתמודדות עם הבעיה, אך הואיל ואתה שואל על דפוסי חשיבה (ולא רגש), הכתובת המתאימה ביותר היא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי (CBT). האמונה הבסיסית האופיינית ביותר לפרפקציוניסטים היא גישה של "או הכול או לא כלום" וניתן לשנות אותה ע"י איתור הרגש הנלווה למחשבות מסוג זה ומציאת מחשבות חלופיות בצורה של אימון/תרגול. לפעמים אין מנוס מלפנות לטיפול, לפחות קצר טווח, ולעיתים ניתן לעשות זאת בעזרת ספר הדרכה מתאים, הטוב ביותר מסוגו שנתקלתי בו בעניין הזה הוא "בוחרים להרגיש טוב" של ד"ר דיוויד ברנס. הוא מתייחס בעיקר לדיכאון, אך הגישה של "או הכול או לא כלום" היא אחת האמונות העומדות גם בבסיס הדיכאון. אם יש לך משמעת עצמית וכושר התמדה, תוכל לנסות לתרגל לבד לפני שתפנה לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום רב, אני חושבת שירשתי מאבי את התכונה המכוערת הזו-ביקורת עצמית קשה, מה שבין היתר הוביל אותי גם במשך השנים לרגשות מעורבים של שנאה-אהבה אליו. לאחרונה אני מרגישה שאני נהיית עצבנית מכל דבר קטן, אולי זה בגלל שאני בהריון וההורמונים משתוללים ואולי זה בגלל שבאמת יש לי בעיה והיא רק מחמירה עם השנים..ניסיתי בעבר טיפול של פסיכותרפיסטית שלא צלח והומלץ לי לפנות למטפל-גבר. אשמח לקבל הנחייה מה ניתן וכדאי לעשות. תודה

שלום שמרית, אכן בזמן היריון, ועוד יותר לאחר הלידה, קשיים רגשיים שונים מתעצמים, כך שקודם כל חשוב לדעת שההחמרה זמנית ותגובתית וזה כבר אמור להקל במידה מסוימת. כחסיד הגישה הפסיכואנליטית, אני מצטרף להמלצה לפנות למטפל-גבר כי דרך תהליך של העברת הדמות של אבא לדמות המטפל, דברים אמורים להיפתר בסופו של דבר (אם כי פריקית / "זרקנית" כבר לא תהיי וגם לא אני :) ואולם, זהו תהליך לא פשוט שמלווה בנסיגות ובסערה רגשית סביב היחסים עם המטפל, באופן זמני, ולכן לא הייתי ממליץ להתחיל טיפול כזה לא בזמן ההיריון ולא אחרי הלידה, אלא בתקופה רגועה יחסית בחייך. כרגע, הואיל וגם טיפול תרופתי אינו בטוח בזמן ההיריון, הייתי ממליץ על טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קצר מועד ובסוג הטיפול הזה מין המטפל פחות קריטי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום גידי, קודם כל - כל הכבוד על הפורום והעשייה הברוכה. יש לי כמה שאלות שהייתי שמחה לשמוע את עצתך בהן... הראשונה: אני נמצאת בטיפול כבר כשלוש שנים, שהיה יעיל ומוצלח מאוד ושינה לטובה את חיי בהרבה תחומים. בחודשים האחרונים אני מהרהרת באפשרות להפסיק אותו, לפחות לתקופת ניסיון, או להפחית את התדירות (נגיד לפעם או פעמיים בחודש). אני עדיין מרגישה שאנחנו מתקדמים, אבל כלכלית זה מתחיל להיות לי קשה, ובנוסף אני קצת מרגישה שזה יותר מדי זמן להיות בטיפול... וזה כבר הופך לפינוק וחיטוט עצמי (כמו מאמר שכתבת פעם). האם יש "משך זמן מומלץ" לטיפול, לדעתך? האם אחרי שמשפרים דברים אקוטיים אפשר להמשיך בתור פינוק, או שיש בזה פגם? בנוסף המטפל הגיב ממש בהסתייגות כשדיברתי על הרצון להפסיק, וגרם לי לרדת מזה לגמרי, ואני רוצה להאמין שלפחות חלק מזה לא היה רק הרצון להמשיך להתפרנס ממני אלא גם רצון להמשיך לעזור לי. מה דעתך, האם כדאי להתחשב בדעתו בשלב זה, או שאחרי שלוש שנות טיפול אני כבר צריכה לבטוח לגמרי בשיקול הדעת שלי? זה קצת מבלבל. שאלה שנייה. סבלתי במשך הרבה שנים מפרפקציוניזם קיצוני, הגעה להישגים מרשימים מאוד בגיל צעיר ולצדם חוסר יכולת לתפקד בתחומי חיים בסיסיים לגמרי (קירבה, עצמאות רגשית, אחריות וכדומה). בשנים האחרונות איזנתי את ההיבטים השונים, גם בעזרת הטיפול וגם בעזרת הסבה מקצועית - התמקדתי בדברים שהיו קשים לי יותר במקום להמשיך לרוץ קדימה בהכשרה האקדמית. כעת אני בצומת דרכים ומתלבטת אם להירשם ללימודים מתקדמים או להמשיך להתפתח אישית: למשל לנסוע לטיול ארוך בחו"ל, להשקיע ביחסים עם בן הזוג ובחברויות - או לרכז את המאמצים שלי בלימודים תובעניים ובהתקדמות מקצועית. מה דעתך, האם "חשוב" יותר להצליח ולהתקדם מקצועית ואינטלקטואלית או להיות מאושר? האם אפשר להיות מאושר מבלי לממש את מלוא הפוטנציאל האישי? למה חייבת להיות סתירה? האם לסכן את האיזון והרוגע שהשגתי ולחשוף את עצמי שוב ללחצים וחרדות? מצד אחד אני מאוד רוצה אתגרים חדשים, ומצד שני מפחדת לחזור למסלול המהיר. תודה רבה, רונית

שלום רונית, לגבי השאלה הראשונה - אין משך טיפול אחיד שמתאים לכולם והדבר אינדיבידואלי מאוד ותלוי באדם, במצבו ובתועלת שהוא ממשיך להפיק מהטיפול. באופן הכללי ביותר, אני יכול לומר ששלוש שנים הן בהחלט תקופה יפה לטיפול פסיכולוגי גם בגישה פסיכודינאמית שהטיפולים בה הם הארוכים ביותר. גם אני מקווה שלא מנחים את המטפל שיקולים כלכליים, אך הספרות המקצועית (דווקא הפסיכואנליטית) מלאה דיונים ודוגמאות על הקושי של מטפלים להיפרד ממטופליהם ממניעים פסיכולוגיים שלהם. לכן, כן הייתי מציע לך לפעול על פי האינטואיציה שלך ואני לגמרי מסכים איתך שאחרי שלוש שנות טיפול מוצלח, את אמורה להיות בעלת תחושות בטן נכונות בעניין זה. מעבר לפעם בשבועיים (לא פעם בחודש) בהחלט יכול לשמש אומדן לגבי יכולתך להסתדר בלי טיפול. לגבי השאלה השנייה - אם את מרגישה ש"חייבת להיות סתירה", כנראה שהגישה של "או הכול או לא כלום" המאפיינת פרפקציוניסטים עדיין קיימת. לדעתי, כל למידה, פורמאלית ובלתי פורמאלית, מעשירה את האדם ומעלה את הדימוי העצמי ומחקרים בהחלט תומכים בכך. אני בהחלט ממליץ על מציאת שביל הזהב בין המשך הלימודים ובין ההשקעה בחייך האישיים, גם אם הדבר יאריך את הלימודים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

תודה. אני חושבת שהעניין הוא בעיקר פחד ששוב אתפתה לוותר על התמודדויות בשביל להצטיין. שאקריב עוד ועוד בשביל עוד הצלחה כאן ועוד הישג שם. וגם: ששוב אשתמש בהצלחה ואברח אליה כדי להדחיק בעיות. מציאת שביל הזהב היא באמת האתגר הגדול. אני קצת מרגישה שהענשתי את עצמי כמה שנים, ובאמת נקטתי בגישה של הכל או כלום: שללתי מעצמי את הדבר שהצטיינתי בו כדי "לכפר" ולתקן את מה שהזנחתי. הייתי ילדת פלא בתחומי, ואז שיניתי כיוון ב-180 מעלות כדי להיות בן אדם אמיתי. עכשיו אני מפחדת שלא אוכל שוב להיות טובה כבעבר ללא ההקרבה האישית הגדולה, וגם קצת מפחדת מכך שלא אתקבל יותר כפנומן אלא כסתם עוד אחת. ברור שעכשיו יש לי חיים מלאים ומספקים שאף אחד לא יכול לקחת ממני. אבל באיזשהו מקום... אני מפחדת שאם לא אצטיין שוב בקצב של העבר, אתפס כמי שדהתה ואיבדה את זה.

אני אשה נשואה ויש לי ילדה מקסימה לאחרונה אמי מנסה להכשיל לי את נישואיי והיא אומרת שאני חוסה רציתי לדעת מה זה חוסה

שלום לך, אינני מכיר את המושג והוא בוודאי לא מושג מקצועי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום בן 25 עוסק באינטסיביות בספורט בחדר כושר.לאחר שבמשך כ 3 חודשים חשתי בלחץ חזק בראש ו"רקות מפמפמות" וכמעט עילפון במאמץ גופני ניכר עברתי בדיקות גופניות מקיפות ששללו ממצאים רפואיים כלשהם.למרות העובדה שהיייתי אמור לשמוח החלו מחשבות טורדניות והתחלתי לחשוש שהתחושות שקיבלתי במאמץ גופני יחזרו אלי גם במצבים אחרים. איכות חיי ושמחת חיי נפגעה ואני נרתע מכל מיני מצבים שעד לפני חודש לא חששתי מהם. אשמח אם תסביר לי מה עובר עלי ומה עלי לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו. תודה

שלום רונן, כדי להבין מה עובר עליך יש צורך להכירך באופן אישי ואת ההקשר שבו הדברים קורים, כולל ההיסטוריה שלך. לפי הסימפטומים המתוארים, מדובר כנראה בהתחלה של הפרעת חרדה. הכיוון נראה יותר כהתחלה של התקפי חרדה אך בגלל הכותרת "מחשבות בלתי נשלטות", יש לשלול גם הפרעה כפייתית. גברים רבים מבטאים את מצוקתם הנפשית דרך סימפטומים פיזיולוגיים או דאגה לבריאות הפיזית וזאת מחשש שהבעת רגש תבטא חולשה ותפגע בדימוי הגברי. הדבר גם עולה בקנה אחד עם האימונים האינטנסיביים שאתה מתאר, אך כמובן יש לבדוק השערות אלו פנים אל פנים. כמובן שהתאמת הגישה הטיפולית תלויה באבחנה. הואיל ואתה שואל מה עליך לעשות כדי להחזיר את המצב לקדמותו, אני משער שתעדיף טיפול קצר יותר ולכן כדאי להתחיל מטיפול התנהגותי-קוגניטיבי מוגבל בזמן (תיאור קצר של הגישות המרכזיות בפסיכותרפיה תוכל לקרוא כאן: http://www.giditherapy.co.il/?p=41 . בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

האם שיטת הביופידבק יכולה להיות יעילה באותה מידה כמו הטיפול ההתנהגותי קוגנטיבי? תודה על הסיוע.

הי, זאת אומרת שאין חוקים באהבה-אני יכולה גם להתאהב באדם שרחוק ממני בהשקפות ערכים וכ"ו. האם נכתבו מאמרים במי אנו בוחרים להתאהב איך זה עובד? יש לך ספר להפנות אותי אליו.האם באמת אין לאהבה הגיון?

שלום לילך, יש לאהבה היגיון משלה, שלפעמים עולה בקנה אחד עם ההיגיון ולפעמים לא. רוב המחקרים מצביעים על כך שמערכות נישואין של בני זוג הדומים זה לזה בהשקפת עולמם ובעוד משתנים רבים אחרים נוטים להחזיק מעמד יותר זמן, אך בכל כלל יש יוצא מן הכלל. ספר מומלץ בנושא הוא ספרה של פרופ' אילה מלאך-פינס, "התאהבות". בהצלחה, דר' גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום ד"ר, שאלתי היא תישמע תיאורטית אבל מסקרנת אותי עד מאד. האם רגש אהבה הוא נשלט? כלומר אתן דוגמא - יצאתי עם בחור שעל הנייר הוא כל מה שרציתי גם במציאות -אבל לא התאהבתי בו. לעומת זו יש בחור שהוא רחוק ממש שחיפשתי ויש לי רגש כלפיו. האם אהבה היא בלתי נשלטת ואין לה הסבר או שמה (למשל בחברה החרדית) אהבה היא בחירה ושליטה של האדם ברגשותיו. אשמח לתשובתך המהירה .תודה לילך

שלום ליליך, באופן תיאורטי, בכל רגש ניתן לשלוט, או לפחות לא לממש אותו מבחינה התנהגותית ("להתאפק"). השאלה האם ומדוע כדאי לשלוט ברגש חיובי כמו אהבה, אלא אם כן מדובר באהבה לאדם שבהגדרה הוא בלתי מושג או בלתי אפשרי (למשל, גבר נשוי). מה שבולט בפנייתך הוא שכאשר קורה משהו שעובד "לפי התכנית" ("על הנייר"), את מרגישה כורח לממשו וכאשר קורה משהו שלא היה "על הנייר", דברים לא מסתדרים לך. המציאות הרבה יותר מורכבת מהתכניות שלנו ובמידה רבה אנו נדרשים להתאים את עצמנו לתנאיה במקום להתאים את המציאות לתכנית. הדבר נכון במיוחד בענייני הלב. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום. יש לי שאלה לגבי חיפוש חסרונות, שזה אחד מסימני ההיכר של הפרפקציוניזם. יש לי תחושה שאני מחפש חסרונות בכל דבר שיש לי ואף פעם לא מרוצה... לפעמים אני חושב שאם אני אעשה משהו אז אני אהיה ממש מאושר, אבל אחרי שאני כבר עושה אותו אז אני נוטה להסתכל על חצי הכוס הריקה... איזה סוג של טיפול מומלץ לדבר כזה?

שלום דוד, הואיל ואי שביעות רצון היא תופעה שכיחה מאוד, לכל אחת מהגישות הטיפוליות יש מענה הולם. בגישה הפסיכודינאמית (המבוססת על עקרונות פסיכואנאליטיים), ההנחה תהייה שאתה משליך חלקים מסוימים שאינך מרוצה מהם אצל עצמך על הזולת ו/או הסביבה ועיקר העזרה יתבטא בניסיונות להעלות את הדימוי העצמי שלך באופן שתקבל את עצמך וכתוצאה מכך את הסביבה והזולת, על חוסר השלמות שבהם. בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית (CBT) ההנחה תהייה שקיים ליקוי באמונותיך הבסיסיות (למשל, גישה בסיסית של או הכול או לא כלום, האופיינית לפרפקציוניסטיים) וייער ניסיון לשנות גישה זו ע"י מחשבות חלופיות (למשל, למנות את היתרונות של התופעה שבה אתה מוצא רק חסרונות). כמובן שהנאמר לעיל הוא סכימאטי וכללי ביותר ויש להתאים את הגישות השונות להיסטוריה האישית שלך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום, לפני כמה שנים עברתי טראומה ממושכת של התעללות ופגיעה באמון. כתוצאה מכך נפגע התפקוד שלי למרות שברמה החיצונית היייצוגית והתעסוקתית הכל נשאר פחות או יותר יציב. התחושה הבסיסית היא אובדן הזהות והיכולת לחוש כלפי אנשים ובאופן כללי מעין תחושה של הדלדלות העולם הפנימי שהיה עד כה עשיר ומלא, וכמובן אבל על האובדן של המנעד הרגשי. איזה סוג של טיפול מומלץ במקרים אלה? האם CBT? כיצד הוא יכול להחזיר את התחושה של הזהות שאבדה, של חוסר האמון באנשים וחוסר עניין בבני אדם? אני יודעת שלא ממליצים במקרי טראומה על טיפולים דינמים אז מה עושים?

שלום אדווה, קודם כל,אני באמת מצטער לקרוא על הטראומה שעברת. קשה לי להמליץ על שיטת טיפול בלי לדעת איזה אופי נשאה הטראומה. לפי מצבך בהווה קשה לי לראות כיצד CBT יכול להועיל ונטייתי להמליץ דווקא על טיפול בגישה פסיכודינאמית, אולי בשילוב טיפול תרופתי נוגד דיכאון לתקופה של כחצי שנה, בהתאם לשיקול דעתו של המטפל ובתלות בחומרת הסימפטומים. אוכל להיות חד-משמעי יותר (במגבלות של פורום באינטרנט, כמובן) אם תרגישי נוח לפרט קצת יותר את מהות הטראומה שעברת. אין התוויית-נגד מוחלטת לטיפול פסיכודינאמי במצבים פוסט-טראומאטיים ויש מספיק מטפלים המשלבים שיטות טיפול ואינם נוקטים גישה פסיכודינאמית "לפי הספר". אבל, כל זה תלוי בסוג הטראומה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.gidtherapy.co.il

לא ממש אוכל לפרט אבל זה קשור לניצול רגשי שלי בידי אדם שבטחתי בו עם גוון של אלימות והטרדה מינית. זה מהדהד מן הסתם לניצול מיני בילדות הרחוקה בייחוד התחושה של חוסר אונים. זה מלווה היום בדיסוציאציה ובהמון אשמה על חוסר הערנות והיכולת לשמור על עצמי, וכמובן בחשיבה אובדנית תמידית שמקלה את תחושת האין מוצא, ובאיבוד הקשר עם תחושה של מחזוריות ורצף ובעיקר קשר עם העשיה שלי כאילו אני על מצב אוטומט.

לאורך כל חיי אני התמודדתי ומתמודדת יפה עם קשיים אבל יש דברים שכביכול היתי צריכה לקחת בקלות יותר, מורידים אותי מהפסים, אני נכנסת למצב של עצבות, חוסר ריכוז, ובלבול,וכעס רב, התנהלות של הבירוקרטיה, והשקרים שמטריפים את דעתי, אסביר למה אני מתכונת,,כאשר אני מסכמת ענינים בבנק ולאחר מכן רואה ששיקרו אותי ולא ביצעו נכון ומה שהבטיחו או בתקשורת כאשר אני מסכמת על ביצוע מהלך מסוים מבצע מסוים עם הסכמה הדדית כאשר בפועל אני מקבלת את החשבוניות זה בכלל לא מה שסוכם בינינו,,לא כל כך מרגיז אותי הכסף כמו שאני מרגישה מושפלת ומרומה,, כל אדם היה מתרגז מזה אבל לא בצורה שאני, ממש מפסיקה לתפקד ,ולא יכולה להמשיך לנהל את חיי בצורה נורמלית ושקטה,,,הכעס כה רב שאינני יכולה לתארו בהתחשב בדברים אחרים שאני לא נכנסת לכעס כה רב ואף מעבירה הרבה דברים הלאה וזורמת, אבל בקטע זה ממש ממש מרוגזת מאד מאד.

שלום גימלאית, התופעה שאת מתארת אכן מבטאת פרפקציוניזם המתבטא בציפיות שהסביבה תנהג לפי הסטנדרטים שאת היית נוהגת על פיהם. למשל, תלונות על נותני שירות למיניהם כגון חברות הכבלים והאינטרנט או חברות הטלפון הסלולאריות, וגם הבנקים, הם נושאים שמטרידים את רוב הציבור ולפעמים אף עולים לכותרות בתכניות כמו "כלבוטק" או באתרים כמו "אמון הציבור". סביר להניח שאם אנשים טורחים לכתוב כל כך הרבה מכתבי תלונה הם מרגישים לא פחות זעם, ואולי יותר, ממך. אבל, צרת רבים היא נחמת שוטים והעיצה היחידה שאני יכול לתת היא (א) להמשיך להילחם על יחס הוגן (לבדוק חשבונות, להתלונן וכד') ו-(ב) לא לצפות שהעולם יתנהל עפ"י הסטנדרטים שלך. כידוע, גודל האכזבה כגודל הציפייה.גם מי שיצפה לנימוסים כמו באנגליה צפויים לו חיים קשים מאוד בארץ. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני בתחילת שנות ה30 שלי. שנים רבות סבלתי מהפרעות שונות במידה זו או אחרת. אני סבורה שהבעיה המרכזית שלי היא פרפקציוניזם. בכוונתי לגשת לטיפול. ככל שעובר הזמן אני מאמינה פחות ופחות ביכולת שלי "להצליח בחיים" במובןשל תיחזוק קריירה מתגמלת, ו/או עיסוק במקצוע שאני אוהבת. אני מודעת לפער עצום בין היכולות שלי לבין המוטיבציה והאמביציה האומללות שלי, ומקיימת זוגיות תלותית. על איזה סוג טיפול תוכל להמליץ לי? מטעמים כלכליים,חשבתי לפנות לאגודה הפסיכואנליטית בחיפוש אחר טיפול מוזל אצל מתמחים. אשמח לחוות דעתך.

שלום דפנה, טיפול פסיכואנליטי של ממש, כפי שהוא נערך ע"י מתמחים הנדרשים לערוך אנאליזות אורתודוכסיות, עלול לארוך שנים רבות. אם את חברה בקופ"ח מכבי, במקרה, אזי הייתי ממליץ לך לנסות את הטיפול המסובסד הניתן במסגרת מכבי-זהב (המטפלים העובדים איתם הם מנוסים למדיי והסלקציה של המטפלים לשם קפדנית). אם את תושבת ת"א, אוכל להמליץ לך גם על השירות הפסיכיאטרי באיכילוב ועל עמותת "אלומה" 03.6291518, שגם בה הטיפול מסובסד והמטפלים מקצועיים. מבחינת גישה טיפולית, דווקא לגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית יש פרוטוקול מסודר לטיפול בפרפקציוניזם ובראש ובראשונה עם האמונה האופיינית לפרפקציוניזסטים יותר מכול "או הכול או לא כלום", אמונה הגורמת לעיכוב הפוטנציאל ולדחיינות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני איעזר באינפורמציה החשובה שנתת לי.

שלום, בתי הצעירה מחפשת פסיכולוג לצורך טיפול (בעיות ביצירת זוגיות וכו') יש לי כמה שאלות. 1. האם מחקרים מצביעים על מינו של הפסיכולוג כמדד להצלחה- כלומר האם יש יתרון להליכה למטפל גבר במקרה של מטופלת אשה? 2. אני קצת חוששת בשבילה בגלל הסיטואציה המאוד אינטימית והסיפורים סביב ניצול של מטפלים גברים בחדר הטיפול שלמרות שהם לא מעידים על הכלל הם די מטרידים (יש לה חברה שהוטרדה בעבר ע"י מטפל). האם ללכת על 'בטוח' ולבחור דווקא מטפלת אשה? אני דואגת לה משום שיש בה מין תמימות ופגיעות כזו ומה ששומעים היום בהחלט מדאיג. מודה לך מראש

שלום חוה, מגע או הטרדה מינית של מטופלת ע"י מטפל הם נדירים ביותר. המקרים שמגיעים לתקשורת הם יוצא מן הכלל זניח מאוד, שמנופח לכדי סנסציות עיתונאיות חסרות אחריות. פרט למחויבות האתית של המטפל כלפי המטופל, מדובר בעבירה חמורה שמסכנת את רישיונו של המטפל והיא אף עבירה פלילית. מבחינת תועלת - יש יתרון מסוים לבחור מטפל מהמין של ההורה שעימו לבת שלך היה קשה יותר כדי ליצור חוויה מתקנת (אם היה לה יותר קשה איתך, כדאי מטפלת ואם היה יותר קשה עם אבא, רצוי מטפל). יחד עם זה, מדובר בראש ובראשונה בכימיה, "קליק", שקשה לצפותו מראש. מה שהמחקר מראה באופן חד-משמעי הוא שאיכות הקשר בין המטפל והמטופל מנבאת הצלחה בטיפול, ללא קשר לשיטה הטיפול, למין המטפל ולרוב המשתנים הרבים האחרים שנבדקו, אך זה דבר שניתן לדעת רק לאחר תקופת טיפול מסוימת. לסיכום, למרות כל ההבנה וההערכה לדאגתך, נשמע לי שאת מגוננת עליה יתר על המידה. העולם מלא סיכונים שאין לנו שליטה עליהם ולהגנת-יתר הורית כזו אין סוף. הרי לא תתחילי לבחור עם איזה בחורים תצא, היכן תסתובב וכד'. עלייך להירגע קצת בעצמך כדי לאפשר לבתך להיפרד ממך ולהיות עצמאית. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני לא רואה עצמי בהכרח כאמא שפולשת למרחב האישי או לא נותנת עצמאות, אבל מודה שיש לי דאגה כלפי דברים שונים ואני חושבת שכאמא מתפקידי גם לנסות במידת האפשר לשמור, להגן ולהזהיר. היא תעשה ככל העולה על רוחה אבל אני לא רואה שום בעיה בנתינת מידע והכוונה בייחוד במציאות די הזויה כמו היום.

שלום, ברצף של הפרעת אישיות גבולית קיימים דרגות שונות של חומרה. איך היית מגדיר באופן כללי תפקוד אופייני של הפרעת אישיות גבולית קשה? האם זה משהו שניכר מאוד כלפי חוץ, האם זה בהכרח חייב להיות מלווה בהתמכרות או עבריינות או התקפי זעם מול הסביבה? האם ניתן להחזיק עבודה יציבה לאורך שנים ולהצליח בה, ליצור יחסים מקצועיים משמעותיים (אע"פ שהקשרים הבינאישים נוטים לתנודות)? בקיצור מה הפרמטר שמבחין בין הדרגות השונות- מידת הסבל האישי או הסביבתי? ושאלה אחרונה אם אכן מדובר במידה רבה של נראות ההפרעה (במקרה הקשה שלה)- האם ניתן לאבחן זאת בקלות תוך כמה פגישות או האם מדובר בחודשים של טיפול לצורך האבחון? תודה

שלום יסמין, לא ניתן להעביר קורס בפסיכודיאגנוסטיקה ובפסיכופתולוגיה דרך פורום באינטרנט. מידת הנראות של ההפרעה תלויה לא רק במאובחן אלא גם במאבחן ו/או בצופה. גם בהפרעת אישיות גבולית קשה, אם לא מכירים את האדם לאורך זמן וצופים בו בנקודת זמן אחת, ובעיקר בצדדים החזקים שלו (נניח, מבחינה מקצועית), הדבר עלול להטעות. באופן כללי ביותר, במגבלות של תשובה כללית ברשת, קיימים שני מאפיינים מרכזיים (א) חוסר יציבות (גם במצב הרוח, גם בהתייחסות לעצמי וגם בהתייחסות לזולת) ו-(ב) רמת הארגון של האישיות או רמת האימפולסיביות / חוסר היכולת לדחות סיפוקים. גם עצמת הרגשות נחווית ומוצגת כלפי חוץ בצורה קיצונית מאוד, לטוב ולרע. אולי הריאיון הקצר הבא ייתן לך קצת יותר תחושה על ההפרעה וחומרתה: http://actv.haifa.ac.il/programs/Item.aspx?it=726 אבל מאוד-מאוד בזהירות כי במידה זו או אחרת בכל אחד מאיתנו יש מרכיבים מהמאפיינים שמדברת עליהם הפסיכיאטרית המרואיינת שמתמחה בנושא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditehrapy.co.il

שלום רב, אנחנו זוג נשוי עם ילד כבן 4.5. אנחנו חווינו כמה וכמה משברים בחיי הזוגיות וכרגע אנחנו שוב בסוג של משבר. בן זוגי פרפקציוניסט-ביקורתי, עם הפרעת קשב וריכוז וסובל בכלל ממצבי רוח. ב--7-8 שנים האחרונות טופל על ידי פסכיאטר עם ניסיון בטיפול פסיכולוגי- ללא הצלחה. בכמה שנים טופל בפריזמה עם הפסקה בתקופות טובות יותר. אין לי ספק שהפריזמה בתקופה מסויימת בהחלט עזרה והוא הרבה יותר נינוח, פחות אימפולסיבי וכנראה שזה מווסת גם את עניין החרדה/פרפקציניזם-ביקורתיות. לפני כ-3 חודשים הרגיש איזה שהוא דיכאון ובהצמלצת פסכיאטר ניסה תרופה בשם וולבוטרין שפשוט שיבשה אותו עד כדי מצב היפו, עויינות מטורפת, כעסים בלתי נשלטים ופשוט מצאנו את עצמנו במשבר פתאום כל הכעסים שהיו לו כלפיי וכל מה שהוא לא אוהב אצלי התפרץ ביום בהיר עד כדי מחשבה על גירושין באופן מאוד מוקצן. זה הגיע לרמות שהוא החליט שלא טוב לו איתי, שהוא לא נמשך אלי וכהנה וכהנה, רשימת מכולת ענקית ונורא קיצונית!! תמיד שהוא היה בסוג של משבר הוא חיפש ומחפש מה לא בסדר איתי ואיפה אני לא בסדר ומה הוא לא אוהב אצלי? ושוב בהקצנה. החלטנו ללכת לטיפול זוגי ובטיפול יצאו הרבה דברים ואחד הדברים שכנראה כל כך מערימים קשיים זה עניין הפרפקציוניזם שלו והרצון שלו לשנות בי דברים, להתנות את המשיכה המינית בזה שאני אהיה טיפ טופ. אני מקבלת אותו כמו שהוא ומנסה באמת לעבוד על הדברים לו יש קושי גדול בלקבל אותי כמו שאני למרות האהבה הגדולה ביננו. איך בטיפול עובדים על עניים הפרפקציוניזם? באיזה כלים משתמשים? האם במקרה הזה עדיף לעבוד בטיפול זוגי או פרטני? כי הוא הרגיש שכל הטיפול מתרכז בו וזה מאוד הקשה עליו. אודה לתשובתך

שלום גלית, לא הבנתי אם הטיפול הזוגי נמשך או הופסק. לא משנה כרגע הוולבוטרן היווה את הטריגר להתפרצות הקשיים בזוגיות ולא חשוב אם הם נובעים מהפרפקציוניזם של בן זוגך - כרגע יש לטפל בתוצאה שהיא המשבר בחיי הנישואין וטיפול זוגי הוא מסגרת מתאימה לכך. בתיאור שלך חסרה מאוד התייחסות לפגיעה שלך. במילים אחרות, את מציגה אותו כמקור הבעיה ואת הדחייה שלו אותך כחלק מהפרפקציוניזם שלו. אני מניח שאת עצמך מאוד פגועה מהעניין, מטבע הדברים וסבור שגם את צריכה לקבל מענה לצרכייך ולפגיעתך, בין אם בתוך הטיפול הזוגי ובין אם מחוצה לו. אל תבני על כך שבן זוגך ישתנה. זה אף פעם לא טוב, בין אם הנישואין ימשיכו ובין אם לאו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום, אני רואה בעצמי אדם פרפקציוניסט וזה פוגע משמעותית באיכות החיים שלי, גם במציאת בת זוג. ראיתי שכתבת בתגובתך "אל תבני על כך שבן זוגך ישתנה", מה זה אומר? לאנשים כמוני אין סיכוי? אז מה בעצם משמעות הטיפול? אני מניח שלא התכוונת כי אין טיפול שיעזור, ואשמח אם תרחיב בנושא זה. איזה טיפולים יש? והאם הם באמת יעילים? מה אתה חושב שכן יכול להשתנות אצל מטופל ומה לא? תודה רבה !

שלום! היום אני לומדת בתיכון בת 16 וכבר מהיסודי תמיד הייתי מאוד פרפקציוניסטית לגבי הלימודים שלי והציונים וה"לצליח"במבחנים. תמיד חשוב לי לקבל ציונים גבוהים גם אם להשיגם יהיה קשה מאוד ומלווה בהרבה לחץ נסיתי בטיפול פסיכולוגי שלא עבד ואין לי מושג מה לעשות? תודה על ההתיחסות נועה

שלום נועה, לא ברור לי כמה זמן היית בטיפול פסיכולוגי ומדוע הוא לא עבד. ראשית, בדרך-כלל התוצאות של טיפול כזה מופיעות רק לאחר זמן רב יחסית ודרושה סבלנות. שנית, המרכיב החשוב ביותר בטיפול הוא ההתאמה בין המטפל למטופל, כך שבהחלט יש מקום לשקול טיפול אצל מטפל אחר, עד שתגיעי לאדם המתאים עבורך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

יש לנו בן בגיל 4, אנו סובלים ממספר קשיים איתו אשר הולכים ומחמירים מדי יום בנושאים הבאים: - יש בעיה קשה לרכז אותו בנושא מסויים, הילד אקטיבי באופן מיוחד אבל לדעתינו לא היפראקטיבי, לדעתינו זו יותר בעיה של קשב וריכוז אך לא מצאנו היכן ניתן לבצע איבחון בגיל כה מוקדם ואם בכלל כדאי. - התגובות שלו חריפות וחסרות פרופוציה לכל דבר קטן כגדול, אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה, במקום ובזוית (פשוטו כמשמעו) המתאימה הוא נכנס לאקסטזות שיכולות להמשך שעות אם הוא החליט שאמא תנגב לו את האף ביר שמאל עם ניר מסויים, בנקודה מדוייקת בבית או ברחוב אז כלום לא יעזור והוא יצרח, יבכה ימשוך וידחוף שעות בדרישה שהסנריו שהוא תכנן יתבצע באופן מדוייק על אותה בלטה. דבר זה יכול להגרם מכל דבר קטן מספר פעמים ביום. - יש לו בעיה קשה עם הנעליים, בעיה זו הולכת ומחמירה מיום ליום, הוא מבקש להדק אותן יותר ויותר חזק בכל יום, תקשור את זה לבעיה הקודמת נגרם מכך שכל נעילת נעליים יכולה לקחת שעה שלמה אם הנעליים לא נקרעו. - הבעיות איתו הן יום יומיות שעה בשעה, אנו אובדי עצות. לאן לפנות ומי יכול לעזור לנו, האם התופעות שתיארנו מוכרות וניתן למצוא חומר קריאה מתאים. נא המלצותיך, תודה רבה.

שלום אמיר, אינני מטפל בילדים והתופעות שאתה מתאר לגמרי מחוץ לתחומי התמחותי. עם זאת, אני יכול לומר לך בבטחה שהישועה לא תבוא מחומר קריאה והכתובת שלכם צריכה להיות פסיכולוג קליני של הילד או פסיכיאטר ילדים. יהיה חבל מאוד לדחות את הפנייה, כי ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, בעיקר בגיל הזה, הפרוגנוזה טובה יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

נעים מאוד. אני באמצע שנות ה30 לחיי. לפני כמה חודשים סיימתי לימודי תואר במקצוע מסויים (פרא רפואי). אני בעל 2 תארים ראשונים, זה התואר השני שאני עושה. הבעיה שלי היא ככל הנראה כוללנית- רק שאני כלל לא יודע מאיפה להתחיל. קשה לי להתמודד על לחץ, וזאת למרות שבשנים עברו ידעתי (או לפחות חשבתי שידעתי) להתמודד עם מצבי לחץ. התחלתי לעבוד לא מזמן במקצועי אולם הפסקתי לאחר שבוע כיוון שחשתי שאני לא יכול להתמודד ואין לי מספיק אנרגיות לעבוד שם, על אף שבעיני המקום נפלא. המקצוע שלמדתי הוא הגאווה שלי, ואני חש שאני לא מסוגל כרגע לעבוד בו. אולי הבעיה לא מתחילה בזה, בכל תחומי החיים אני חש כבר תקופה ארוכה מאוד חוסר ביטחון, פחד מכישלון, חוסר יכולת ללמוד. אני חש שכשיש לחץ- המוח שלי נאטם, לא מסוגל לזכור כלום ובמקצוע שלמדתי נדרש ידע רב במהלך העבודה. אני חש אכזבה עצומה מעצמי. ואני יודע שאני יכול להיות טוב יותר. אני יודע שיש לי בעיה או מכלול של בעיות שקשורות אחת בשניה,שאני צריך לפתור ואין לי מושג למי לפנות (פסיכולוג ? פסיכיאטר ?, רופא משפחה ?) אשמח אם תוכל לייעץ לי מה לעשות ולמי לפנות תודה רבה

שלום צדי, אני מסכים איתך לחלוטין שהבעיה היא אכן כוללנית וחוצה תחומי חיים. הכתובת המתאימה ביותר בשלב זה נראית לי טיפול פסיכולוגי. ייתכן שהאינטואיציה שלך הובילה אותך לפורום הנכון ומה שמגביר את לחציך הוא גישה של "או הכל או לא כלום" האופיינית לפרפקציוניסטים. זו השערה שצריכה להיבדק בטיפול. ייתכן, בתיאום עם המטפל, שניתן להוסיף לחבילה הטיפולית גם טיפול תרופתי נוגד דיכאון/חרדה ממשפחת ה-SSRI (למשל, ציפרלקס שנותן תוצאות מהירות), שאפשר אכן לקבלו גם מרופא המשפחה - ובלבד שלא תיתן ללחצים להכניע אותך בהתחלת הדרך של המקצוע האהוב עליך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מבקשת להתייעץ לגבי בתי , היא אחרי צבא, עבדה וחייה בצורה עצמאית זמן מה, היה זמן מאוד קשה עם תמיכה ותחזוקה יומימית כמעט , היו הרבה רגעי משבר ייאוש, דכאון, חוסר הסתגלות, למרות כל זאת תפקדה והמשיכה לעבוד ולהתלונן בלי סוף,לוקה בחוסר בגרות וחוסר החלטיות ברמה שלא מאפשרת לה לצאת מהלבטים הקשים שיוצרת לעצמה, מגיעה למצבים של החלטה וחוזרת בה, לא רוצה לפרט מפאת חשיפה, מדי פעם נפגשת עם פסיכלוג אך זה טיפול מקומי, אני מתרשמת שיש לה הפרעת אישיות כיצד ניתן לבדוק זאת?האם צריך לערב פסיכאטר? האם ניתן לעשות בדיקה? תודה על תשובתך

שלום אמא מודאגת, אני מבין שכוונותייך טובות, אך בין אם בתך סובלת מהפרעת אישיות ובין אם לאו, לא הייתי ממליץ לך להתערב ובוודאי שלא לנסות לאבחן אותה. פסיכולוגים בהחלט מטפלים בהפרעות אישיות והם מאבחנים אותן בעצמן. פנייה לפסיכיאטר היא במקום בדרך כלל רק כשקיים צורך בטיפול תרופתי. יכול להיות שטיפול תרופתי נוגד חרדה/דיכאון (בעיקר SSRI) יכול להקל על סבלה של בתך, אך הואיל והיא מטופלת כך או אחרת אצל פסיכולוג, מן הראוי להיוועץ איתו בקשר לכך (והכוונה שבתך תיוועץ בו - ולא את). להערכתי, כל התערבות-יתר שלך תשיג רק תוצאה הפוכה. בתך היא זו שצריכה להגיע להחלטות על פנייה לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי. לצערנו, רק רמת המצוקה של האדם עצמו היא הגורם המוטיבציוני לטיפול. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

בודאי שאין לי היכולת לאבחן, התייעצתי עם הפסיכולוג, לא פסל פנייה לפסיכאטר בנוסף המליץ לה להגיע לשלב כזה של טיפול תרופתי, בתי מסרבת, כרגע נראה לי שרמת המצוקה היא כה גבוה ועליי להתערב, בתי גם טוענת שעליה לעזור לעצמה. אני מודאגת עד כמה היא מסוגלת במצב הנוכחי.

אולי זה לא המקום לשאול רציתי לדעת אם מטפלים שמנהלים פורומים משלתמים באיזהשהי השתלמות בתחום, האם יש התיעצויות, הדרכות או שכל העיסוק בא באופן אינטואיטיבי ללא מתודה.

שלום ציפי, שאלה מצוינת. קיים גוף ידע הולך ומתפתח על פסיכולוגיה של האינטרנט בכלל וייעוץ פסיכולוגי דרך האינטרנט בפרט. לא ידוע לי על הכשרה ספציפית. אני מראשוני מנהלי הפורומים מסוג זה ובזמנו נעשה ניסיון של מנהלי פורומים להתארגן ואף נערכו מפגשים פנים אל פנים וככל הידוע לי עד היום נערכים ימי עיון, אך לא מדובר בתהליך הכשרה כלשהו, מלווה הדרכה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

מצד אחד אני כשרוני ומצטיין, מצד שני לכן אני לוקח את הדברים בכבדות יש בי נוקשות. מה עושים? אני יודע שההמלצה היא ללכת לטיפול, אבל מה בדיוק יהיה שם בטיפול? ובכלל האם דינמי או קוגניטיבי?תודה רבה

שלום דויד, ההחלטה על פנייה לטיפול היא אכן החלטה לא קלה ולא פשוטה, אך קשה וכמעט לא ניתן לחזות את מה שיתרחש בו. ראשית, משום שאינני מכיר אותך ושנית, משום שכל קשר בין מטפל למטופל הוא ייחודי (ממש כמו כל קשר אחר בחיים). אין עדיפות חד-משמעית לגישה פסיכודינאמית או לגישה התנהגותית-קוגניטיבית לטיפול בנוקשות ובקושי לקחת את החיים בקלות. הואיל וההכשרה הבסיסית של כל המטפלים בישראל נערכת בגישה פסיכודינאמית, גם מי שבחר להשתלם לאחר הלימודים הפורמאליים בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית נוטה לשלב ברמה זו או אחרת בין שתי הגישות. באופן כללי, אני אישית ומקצועית סבור שככל שהקושי מקיף יותר תחומי חיים כדאי שגישה פסיכודינאמית תהייה לפחות חלק מהטיפול וככל שהקושי ספציפי יותר (למשל, פוביות) כדאי לשים את הדגש על המרכיב ההתנהגותי-קוגניטיבי. יש כמה עיוותים קוגניטיביים המקשים על החיים באופן כללי (למשל, הכללת-יתר, גישה של "או הכול או לא כלום") שכדאי להתייחס אליהם גם ברמה הקוגניטיבית. ובכל זאת, אני רואה טיפול בקושי כזה כתהליך הדרגתי וממושך הדרוש סבלנות, כאשר זהו למעשה תהליך התפתחותי שבו המטפל משמש רק קטליזטור (זרז) לשינוי ולעבודה שלך עם עצמך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הי ד"ר, אני גננת ויש לי סייעת שתינו מרקעים שונים.מאז שאותה סייעת עובדת איתי היא פקחה עיניים והחליטה שהיא רוצה ללמוד את המקצוע. יש לציין שבמהלך השנתיים הללו שררו ביננו מתחים על רקע -שליטה בגן,לאט לאט הסברתי לה בעדינות שאני זו שמקבלת את ההחלטות,כמובן שאין לי בעיה להקשיב.אני נחשבת גננת מוערכת.אני בת 27 והיא 32. אני מרגישה איום ממנה בכל פעם שאני לא נמצאת-חולה היא זו שמחליפה את מקומי. יש לציין שההורים אוהבים אותה-אבל היחס שלה לילדים הוא די פשטני ולא עמוק.היא המון מנסה לחקות אותי ושואלת שאלות על המקצוע. כל הדברים הללו מעיקים עלי אני מרגישה מאויימת.למרות זו תפקודי אינו יורד אבל מתבזבזים לי הרבה כוחות נפש.הפחדים שלי הם כאלו: פחד שהיא תשתלט על הגן , פחד שהיא תתפוס את מקומי ותעיף אותי , פחד לאבד את מקום העבודה והפרנסה.מאחר והיא התחילה ללמוד את המקצוע אז אני עוד יותר מאויימת. מה אפשר לעשות עם כל הפחדים הללו? ואיך לפרק את עצמי ואותה מהמתחים ביננו? אני מרגישה ששיחה איתה לא עוזרת כי תמיד יש לה דרישות וטענות אלי. אגב היא גם מאד מנסה לפלוש לחיי האהבה שלי , אבל שם לא יכלתי יותר ופשוט אמרתי לה בחדות-שאנחנו לא מדברות על בנים.ועל חיי האישיים. בבקשה חייבת עזרתך!

שלום לך, אני זוכר את פנייתך הקודמת מלפני כחודש והיא זהה כמעט לחלוטין לפנייתך זו. נוכח המשך המצוקה סביב אותו נושא, לא נראה לי שתשובה בפורום היא מענה מספק ואני ממליץ לך בחום לפנות לייעוץ פסיכולוגי פנים אל פנים. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

הי, הייתי בקשר של חצי שנה עם בחור שעל פניו הוא בחור איכותי וטוב.היה דבר אחד שמאד הפריע לי -הרגשתי שהוא מאד מאד מחושב עם כסף עד כדי קמצנות.הרבה פעמים הוא דרש ממני להשקיע כלכלית כמותו-ולא היתה לי את האפשרות אני עובדת בחינוך והוא בהייטק ומרוויח טוב. חתכתי את הקשר ,מאז הוא מאד רוצה לחזור.כמובן שלא אמרתי לו על מה חתכתי כי התביישתי. הרגשתי שיש בו צד של ג'נטלמן אבל כשזה מגיע לכסף זה נעלם.יש לציין שבקשר השקעתי כלכלית כמעט כמותו. אני מרגישה שבאמת העניין הזה הוריד לי ממנו לגמרי אם כי כשהוא מתקשר אני קצת מתבלבלת וחושבת אולי זה כן שייך.. אני בת 27 והוא 28 אנחנו דתיים -סרוגים . אני לא מסוגלת לדבר איתו על העניין אבל בכללי אני פוחדת שאם נתחתן הוא יהיה בעל כזה קמצן שלא ממש נותן לאשתו ולילדיו. אני גם לא חושבת שיש לי דרישות מבחינה כלכלית-אני גם מחושבת ולא פזרנית. מה דעתך?

שלום מירית, לפני שאני מגיב, יש לי שתי שאלות: 1. איזה צדדים חיוביים את רואה בבחור? 2. האם הרגשת הרגשה דומה מצד בחורים אחרים שיצאת איתם? תודה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

צדדים חיוביים: בחור אחראי רציני,רגיש לזולת,מתחשב,שאפתן יגיע רחוק.נראה בסדר, יש לו לב טוב-אבל הקטע קצת של הקמצנות הורס. לגבי שאלתך השניה: היה לי עוד קשר אחד ארוך שקצת הזכיר וגם אז הבחור היה קמצן. חוץ מזה היו עוד 3 קשרים שלא הלך מסיבות אחרות לא בגלל נושא כספי.

רציתי להוסיף שיש בו גם נוקשות כזו..קשה לי להגדיר

שלום גידי, אני לא יודעת אם הפורום הזה פעיל, אם לא, לא נורא, אולי תוך כדי כתיבה אמצא איזשהו פיתרון או תשובה. לפני שבועיים או שלושה כתבתי על ההתלבטות שיש לי בקשר להמשך הפגישות, כתבתי שקצת נמאס לי ובכל זאת נראה לי שאם כבר התחלתי כדאי יהיה לסיים כמו שצריך ואולי זה אפילו כדאי מבחינת ההישגים וכו'. השאלה שלי הפעם היא האם יש טעם להמשיך כאשר אחרי שנתיים וחצי אני עדין חוששת ממנו, הקשר איתו מכביד עלי, זה לא שאני חושדת בו, אבל כנראה שלא בדיוק סומכת עליו (תכלס למה שאסמוך עליו?), הייתה תקופה מסויימת שבה הייתי עסוקה מאוד בו ובקשר איתו כנראה משום שבד"כ אין לי קשרים עם אנשים אחרים (יותר נוח לי ככה), למעט קשר עם המשפחה הקרובה,ולכן היה בזה משהו קצת מרגש. עכשיו לשמחתי זה עבר ואין לי שום בעייה להפרד ממנו. נראה לי שהגעתי לקצה יכולת השיתוף או הקשר, אני לא רוצה לדבר יותר על עצמי, למען האמת די נמאס לי מעצמי, כל ההתעסקות הזאת בעצמי כל הזמן גורמת לי להרגיש רע מאוד. הפסיכולוג שלי אומר שכדאי וצריך להמשיך, אני רוצה להרגיש טוב להיות יותר מחוברת לרגשות (אם יש לי בכלל) אבל קשה לי לוותר על דפוסים מסויימים וקשה לי מאוד לספר על המציאות הפנימית שלי אולי אפילו בלתי אפשרי. בנתיים אני ממשיכה לבוא, מכוח האינרציה, וגם בזכות הפסיביות הבסיסית שלי (הוא אומר - אז אני באה). ד"א בסוף לא דיברתי עם בעלי על העניין של המשך הטיפול אבל מצד שני אני ממשיכה, אני יודעת שיותר נכון היה ליזום שיחה בנושא ולא להיות סבילה ולחיות עפ"י מצבי הרוח שלו, אז אני יודעת... זה יצא ארוך מאוד, אני מקווה שלא מיגע מידי אם בכלל תקרא את זה. ובנוסף, לא צריך לדאוג, אני אשתדל לא לכתוב יותר. תודה.

שלום בלומה, הפורום פעיל. יש תקופות עמוסות יותר ועמוסות פחות. אני זוכר את פנייתך הקודמת רק באופן כללי. לכן חסר לי ההקשר של פנייתך המקורית. למיטב זיכרוני, הייתה התנגדות של בעלך להמשך הטיפול. כן נשמע שיש לך איזה קונפליקט בסיסי אם לעשות שינוי או לא לעשות שינוי בתוך עצמך. קונפליקט שבא לידי ביטוי גם בטיפול וגם בפנייה לפורום - למשל, לא איכפת לך שלא אענה, את "מרגיעה" אותי שלא אדאג מכך שתפני שוב וכיו"ב מרכיבים המצביעים על יחס דו-ערכי לקבלת עזרה פסיכולוגית המכוונת לשינוי הן בקשר לטיפול והן דרך הפורום. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

קצת נעלבתי בהתחלה, זה נשמע כמו האשמה כבדה, כאילו שאני סתם איזה נודניקית שמבזבזת את זמנם של אנשים טובים ולא באמת רוצה לעשות איזה שינוי. אבל בכל זאת זה גרם לי לחשוב כל מיני מחשבות ובגדול זה נכון, אני רוצה אבל פוחדת מאוד ובגלל זה גם לא רוצה. ובכלל כל הסיטואציה הטיפולית גורמת לי להרגיש מושפלת וחסרת חשיבות (גם בפורום). זאת אכן בעייה. תודה ושלום.

האם אתה יכול להמליץ לי על ספר לעזרה עצמית בפרפקציוניזם. תודה מראש.

שלום בנז'מין, הואיל ופרפקציוניזם בפני עצמו אינו נחשב הפרעה נפשית, אין גם ספרי עזרה עצמית בנושא. עם זאת, חלק מהקוגיציות האופייניות לדיכאון, ובעיקר הגישה של "או הכל או לא כלום", מופיעות גם בפרפקציוניזם וניתן להילחם בהן. למשל, ספרו של ברנס "להרגיש טוב יותר" שהוא ספר עזרה עצמית לא רק לטיפול התנהגותי קוגניטיבי בדיכאון. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

ראיתי את תגובתך בקשר לכך שלמטופל אין כסף ואיך צרכה להיות תגובת המטפל-אם נרחיב את השאלה-האם זה לא לגיטימי למטפל לדרוש סכום מסוים ואם מטופל לא עומד בזה-הרי שאין סיבה להמשיך? האם לא צדקה אותה מטפלת שאמרה שהיא תפנה לפסיכולוג במחיר מוזל? ובכלל עד היכן מגעת רמת המחיובות למטופל?

שלום יוסי, אתה מעלה שאלות חשובות ביותר, אך הואיל והן לא נשאלות בחלל אלא בתוך הקשר מסוים, אינני רוצה להתערב יותר ממה שהתערבתי ביחסים שבין ירין והמטפלת שלה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

כאשר הגעתי לטיפול המטפלת הורידה ממחירה ב50 שקלים בקיצר אני משלמת עבור פגישה 350 ש"ח היא אמרה לי שבשוק זה נחשב מעט.אין לי מושג מה קורה בשוק. האם יש פה משהו שמריח לך לא אמין או שהיא משחקת בי. בכלל איך ייתכן שהיא מוכנה לזרוק אותי עבור הכסף.מה לא עברנו שנתיים ביחד. יכול להיות שהיא פשוט לא אוהבת אותי?

שלום ירין, אני רואה את עיקר תפקידו של הפורום לעזור למי שזקוק לטיפול לעשות את הצעד הראשון ולפנות לטיפול. הפורום הוא בשום פנים ואופן לא תחליף לטיפול ובוודאי שלא אוכל להתערב במרקם היחסים העדין שנוצר בין המטפל למטופל. אמליץ לך רק לחלוק את תחושת הדחייה המובנת שלך עם המטפלת ולבדוק את האפשרות להפחתה מתונה בתדירות הפגישות כפי שכבר הצעתי לך. מעבר לכך לא יהיה זה טוב עבורך ועבור הטיפול שלך שאתערב יותר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

רציתי להוסיף-האם 3 פעמים בחודש זה אפקטיבי? האם זה לא מעט מדי? מה אני יעשה אם היא לא תסכים?

שלום ירין, אני לא מצוי בפרטי המקרה, אך לא הייתי מדבר על אפקטיביות נמוכה יותר. להרגשתי, 3 במקום 4 פגישות עדיין מאפשרות איזו שהיא תחושה של רצף. קודם כל, תעלי את האפשרות הזו ותראי מה תגובת המטפלת. אם הגישה תהייה "או הכול או לא כלום", זה יישמע לי נוקשה מאוד בנסיבות המתוארות (אבל אני בהחלט יכול לחשוב על מטפלים שזה לא יישמע להם נוקשה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

בקשר לשאלתך.נכנסתי לטיפול לפני כשנתיים לאחר חיפוש של מטפלת שאתחבר אליה.ואכן מצאתי-הטיפול היה יקר וחשבנו שייקח כשנה.כרגע עברנו את השנתיים..ופשוט הכסף שלי הולך ואוזל.אני מרוויחה יחסית מעט ,הגעתי לטיפול בהנחה ששנה ולא יותר ובזה יכולתי לעמוד,אין לי אפשרות כלכלית כרגע להמשיך.המטפלת לא הציעה להוריד את המחיר,ואני לא אבקש כי זה מבייש. אני מאד אוהבת אותה ורוצה להמשיך.היא מבחינתה רק אמרה לי שאין לה בעיה לעזור לי לחפש פסיכולוג אחר במחיר יותר מוזל.למרות שאני מרגישה בתשובתה שהיא לא שלמה עם זה.. אני מרגישה שהולך להיות פה פיספוס גדול. יש לציין שנפגעתי מינית בעבר ואנחנו עדיין בשלבי עיבוד. אני מרגישה שיש משהו בחוזה הטיפולי שהוא קצת לא פייר-ברגע שאין לך מספיק כסף לשלם לי אין טיפול. האם אני צודקת? תודה

שלום ירין, אני מאוד נזהר לא להיכנס למערכת היחסים בינך ובין המטפלת. אוכל רק לספר איך אני נוהג במצבים מקבילים, מה שכמובן לא מחייב אף אחד אחר לנהוג כך. לא הייתי קוטע תהליך טיפולי מסיבה כלכלית ומפנה למטפל אחר. אני סבור שגם התחלת טיפול וגם סיומו הן החלטות שצריכות להיות אך ורק בידי המטופל. בכל הקריירה שלי הפסקתי טיפול מיוזמתי רק פעמיים, בנסיבות קיצוניות, לאחר התייעצות עם עמיתים, ולא בלב קל. אני משער שמה שהייתי מציע במקרה שאת מתארת הוא הפחתה קלה בתדירות השיחות, כפי שציינתי קודם. גם קשה לי להבין איך אפשר לקבוע מראש את משך הטיפול, במיוחד אם עברת פגיעה מינית. טיפולים כאלה הם ברוב המקרים בגישה פסיכודינאמית ואינם מוגבלים בזמן. זה לא טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שאפשר לתכנן מראש תכנית טיפולית ל-12-15 פגישות. בשורה התחתונה, הייתי ממליץ על ירידה קלה בתדירות, שאולי גם תפחית את תחושת התלות שלך ואת תחושת חוסר ההגינות שלך והרגשות שעוררה בך ההפניה למטפל אחר הייתי ממליץ להעלות בפגישות. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום,האם סכיזופרניה היא בעיה גנטית שיכולה לעבור לילד או "להסתובב" במשפחה

שלום פ', תורשה גנטית נמצאה כבעלת השפעה רבה על הסיכון ללקות בסכיזופרניה. במחקרים שנערכו במשפחות בהן אחד או יותר מבני המשפחה לוקים בסכיזופרניה נמצא כי הסיכון ללקות במחלה גדל ככל שגדלה הקרבה אל בן המשפחה הסובל מסכיזופרניה (למשל, סיכויו של ילד לפתח סכיזופרניה כאשר אחד מהוריו לוקה במחלה הוא 12% ו-40% כאשר שני ההורים סובלים ממנה). בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אהלן מה הוא קשר טיפולי טוב ?

שלום אליסף, לדעתי, קשר טיפולי טוב הוא קשר שבו המטופל מרגיש מובן ע"י המטפל וחש שהמטפל מקבל אותו ללא תנאי. אלה גם חלק התנאים שנמצאו כמנבאים הצלחה בטיפול במחקרים שנערכו בנושא. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום,ותודה על הפורום. אני בת 26 בטיפול כבר שנתיים.לאחרונה עקב קושי כלכלי אני מתלבטת עם המטפלת האם נכון להמשיך את הטיפול,בנוסף לזו אני מאד תלותית בה ומאד צרכה אותה בחיי והיא יודעת את זה.אני גם לא מצפה שהיא תוריד במחיר.היא הציעה להפנות אותי לפסיכולוג יותר זול.מאד קשה לי והיא יודעת את זה.שאלתי היא כזו-היא רואה שכל כך קשה לי והיא אמרה "את תחליטי אם את רוצה להמשיך לבוא" אני מרגישה קצת תחושה שאני לא יודעת מה להחליט ובנוסף יש פה שיקול כלכלי גדול הטיפול "אוכל" לי חצי מהמשכורת. אין לי רצון להתחיל פרק ב' עם פסיכולוג אחר.ואני מרגישה שאני מתחילה להכנס לדיכאון בגלל הטיפול והידיעה שאני צרכה לעזוב. המטפלת אמרה שתחשוב ואלי שננסה בכמה פגישות לסגור את הטפול ולהפרד.כשהיא אמרה אתזה ראיתי שהיא לא שלמה עד הסוף עם מה שאמרה. מה דעתך על כל הנושא?

שלום ירין, אני לא בדיוק מבין איזה שינוי התרחש. האם חל שינוי לרעה במצבך הכלכלי? לא נתקלתי בהחלפת מטפל על רקע קושי כלכלי. אם המצב הכלכלי נשאר כמו שהיה, אז השינוי הוא בסדר העדיפויות שלך. מניסיוני במקרים דומים, הפתרון היה הפחתה מסוימת בתדירות הפגישות (למשל, 3 פעמים בחודש), הנחה, או שילוב של השניים. אם את מרגישה כל כך תלותית במטפלת, אולי הפחתת תדירות הפגישות תיתן לך תחושה גדולה יותר של עצמאות, ולו חלקית. אלה רעיונות כלליים מאוד שדורשים עיבוד והסכמה בינך ובין המטפלת. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

כמה שאמר לי הפסכיאטור אתה רוצה להיות טייס אבל אתה לא טייס!!! תקרא לזה מה שאתה רוצה פרפקציוניזם לא פרפקציוניזם כל הזמן היה לי מלא שאפות להיות מליונר להיות מוביל אבל שום דבר לא הלך לי בכלום אני כל הזמן עצבני כשאני נמצא במבחן על היכולות שלי אני נתקף חרדה אני נמצא בעבודה מעולה אבל כל הזמן מקטר לא טוב לי לא טוב לי הפכתי להיות אדם מאוד דכאוני ביני לבין עצמי אני מול האנשים בטחון מאוד מופרז אבל כשאני לבד מאוד עצוב כבר אין לי שאופות ואין לי כוח לכלום מה שנקרא מוותר על השאפות שלי כשאני רואה אדם שעשה כסף מהר אני מתבעס לגמרי כיא ני חושב שאני יותר חכם מהם ופשוט אין לי מזל לפני שנתיים היה לי התקפה חרדה מאוד קשה ודיכאוני מאוד קשה שלא יכלתי לזוז ולא לעשות כלום שהכל היה מופיע בצורה גופנית ו OCD וכל ההפרעות של החרדה הייתי אצל הרופא נתן לי כדור ריסטל כל יום כדור נכון שכל התופעות נגמרו והיום אני חיי פשוט יש לי בלבול עצום בחיים שלי אני כבר לא יודע מי אני ומה אני רוצה נפגע מכול מילה מתעצבן מכול מילה יש לי חברה מהממת בית מהממם אבל אני יודע שהבלגן נמצא בתוכי ..וכל זה אני מול אנשים מתפקד מצוין ולא מורגש שיש לי משהוא הכל מופיע כשאני לבד אפילו לאחרונה אני בעבודה אין לי חשק לדבר עם אף אחד ואין לי כוח להכיר אף אחד בא בגישה אם אני לא שולט אז לא טוב לי רק לאחר שקראתי את המאמר שלי על פרפקציוניזם הבנתי שיש לי את הבעיה הזו אפילו האופא המשפחה שלי אומר לי מרוב תלונות כופניות אומר לי שי בך התנהגות אומפולסיבית כמו שאתה רשמתה במאמר שלך ..זהוא הגעתי למצב שאני רוצה ללכת ליטפול על מנת להתרפותולצאת מזה לחלוטין ואני מאמין שאני איצא מזה פשוט אני חייב סדר בראש אני לא רוצה לאבד את עצמי ד"ר אנא ממך תעזור לי אני בגיל ה30 עוד מעט

שלום מושיקו, טוב מאוד שהתרופות הקלו עליך, אך כמו שראית ההקלה היא רק סימפטומאטית (מה שחשוב כשלעצמו) ועליך לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לשקם את הדימוי העצמי הנמוך שלך, שגורם לך להרגיש נחות ולקנא בכל מי שהשיג דברים שאתה לא הישגת. בצד הטיפול הפסיכולוגי - ולא במקומו - הייתי ממליץ לך ללמוד כל מה שמעניין אותך, בלי קשר להישגים. כל למידה באשר היא מעלה את הדימוי העצמי. מדובר בתהליך איטי והדרגתי יחסית, אך גם בטוח. כשיחול שיפור בדימוי העצמי, תפסיק להשוות את עצמך לאחרים, תוכל לבטוח בעצמך וסמלי סטאטוס כמו כסף או תגובות אחרות של הסביבה תהיינה הרבה פחות חשובות לך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

תודה על מהירות התגובה. הדימוי העצמי הוא ביני לבין עצמי כך אני מרגיש .הבעיה אני כבר לא יודע מה מעניין אותי ומה אני רוצה .וזה כל להפסיק להשוות את עצמי לאחרים אני מאמין שרק כסף מביא לי אושר..הבעיה שאני מרגיש שהמוח שלי סגור לגמרי ולא חושב על כלום כנראה מרוב שאני חושב והזיכרון שלי ממש אבל ממש נמחק כאילו אני לא זוכר לפני יומיים איפה הייתי ומה עשיתי חברים שמדברים על התקופה של בית הספר הם זוכרים פרטי פרטים ואני ממש כלום שוםדבר יכול להיות שמרוב שאני סגור עם עצמי כך זה קורה לי לגבי הזיכרון ואפילו על מחשיבה חיובית ..השאלה יש חוץ ממך מטפל בה פרפקציוניזם באיזור הצפון?

תמיד היו לי שאיפות גדולות בשמים, כיום אני מתחת לארץ. יש לי דבר בסיסי שאני סובל ממנו, אני שמתי לעצמי איזה רף ויותר מדויק אני שואף להישיגים והתנהגות של אדם משכיל, וכל הזמן זה רודף אותי שאני מודד את עצמי כל רגע אם אני נמצא באותו מקום. מה אני אמור לעשות? תודה מראש.

שלום בנז'מין, בפנייתך רב הנסתר על הגלוי. בין אם מדובר בפרפקציוניזם ובין אם לאו, ברור שאתה מאוד לא מרוצה מעצמך ומהישגיך וסובל מדימוי עצמי נמוך. נראה לי שמטרות הטיפול בך צריכות להיות שיקום הדימוי העצמי והביטחון העצמי הרעוע שלך, דבר שלא ניתן לעשות דרך פורום באינטרנט. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

תודה על תשובתך. ואני רוצה לשאול אם הכוונה שהטיפול צריך להיות על הדימוי העצמי ולא על פרפקציוניזם, האם לא שהדימוי הנמוך נובע מהרף הגבוה שיש לי? ב.האם לדימוי העצמי עדיף טיפול דינמי או קוגניטיבי? תודה רבה.

שלום ד"ר כתבתי לך בפורום לתמיכה בהומואים ולסביות.הודעתי לא היתה קשורה לפורום אלא לחרדות שלי אל מול הסייעת שלי בגן. רציתי לשאול-אני מרגישה שכשאני לוקחת ואבן-תרופת הרגעה אני מתמודדת עם חרדות ופחדים בכלל יותר טוב.השאלה היא האם אני צרכה בגילי (27) להיות על ואבן לאורך זמן? האם זה לא ממכר? אני ממש מתמודדת הרבה יותר טוב כאשר אני לוקחת. אשמח לתשובתך.

שלום ליאת, ואבן אכן שייכת למשפחת הבנזודיאזפינים, שהן תרופות הרגעה ממכרות ובנטילה קבועה וסדירה של עד חודש מפתחים אליהן סבילות (נזקקים לכמויות הולכות וגדלות שאינן משפיעות). תרופות אלו יעילות להתמודדות עם חרדה נקודתית, כמו למשל לפני בחינה, ריאיון עבודה וכד'. אם החרדה קבועה פחות או יותר בחייך, התרופות המתאימות הן מקבוצת SSRI (ציפרלקס, פרוזק) המעכבות ניצול חוזר של סרוטונין במוח ומורידת את רמת החרדה באופן קבוע ובלי ליצור התמכרות. התייעצי על כך עם פסיכיאטר או אפילו עם רופא המשפחה שלך. בצד הטיפול התרופתי מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי כדי לטפל במקורות החרדה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום, קשה לי מאוד עם תגובות לא 'מושלמות' של אנשים בכל תחום כמעט- אכילה, לבוש, דיבור, התנהגות. עם אלה שעוברים את הרף הראשון קשה לי עם תגובות רגשיות מאכזבות שלהם שלא עומדות בציפיותי עד כדי רצון לנתק קשר ומגע שבא לידי מימוש. ניתוק הקשר והמגע קיים גם עם עצמי כשאני מאכזבת את עצמי או לא עומדת בסטנדרטים שהצבתי. כלומר הקבלה הסביבתית או העצמית תמיד מותנית בקרבה למודל האוטופי שהצבתי. שאלתי האם התנהגויות אלו קשורות יותר לפרפקציוניזם או דווקא לאישיות אובססיבית או גבולית? יש תנודות רגשיות קיצוניות במצב הרוח והרבה התעסקות באין ובריקות הגדולה מבפנים. אני עסוקה הרבה בהרמוניה בין מרכיבים חזותיים נמשכת לעיצוב ונהפכת מאוד חרדתית כשאין את הסדר המופתי עליו חשבתי.

שלום דניה, החתירה לשלמות והקושי בהיעדרה, הן אצלך והן אצל הזולת, מבטאת ללא ספק פרפקציוניזם. פרפקציוניזם כשלעצמו אינו מהווה הפרעה נפשית, אך הוא בהחלט קשור להפרעות נפשיות שונות, בעיקר כשהוא מעורר תגובות פנימיות וסביבתיות כמו אצלך. לא ניתן לאבחן אותך דרך הפורום ולאבחנה כשלעצמה אין תועלת רבה. ניכר שדלית כמה מהקריטריונים של כמה הפרעות בעצמך וכפי שאת רואה התוצאה היא רק דאגה ובלבול גדולים יותר. לפי תיאורייך, את סובלת ללא ספק וניתן בהחלט להקל על סבלך במידה ניכרת בטיפול פסיכולוגי ובמידת הצורך גם תרופתי, בהתאם לשיקול דעתו של המטפל יחד איתך. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

ואף אחד באמת לא יכול לדעת את התשובה כי זה מקרין לכל אבל הקשר הזה בין פרפקציניזם להפרעת אישיות הוא מאוד קרוב ומבלבל- כי אם זה מתקשר ליחסים בינאישיים המכיב של הפרעת האישיות שולט יותר, ואם זה מתייחס לתוצרים אז המרכיב הפרפקציוניסטי דומיננטי יותר, ולי יש תחושה שיש מרכיב אחד שהוא מייצר את שני הדפוסים האלה ואני לא מצליחה לקבל תמונת מצב שמבינה את זה בטיפול אבל חשה שבהבנה הזו תבוא גם המודעות וגם השינוי- כדי שאדע במה להשקיע יותר בעבודה הפנימית. בשני המקרים יש קושי עם התפשרות ונטיה לטואטאליות, אז איך אפשר לדעת מה קדן למה...?

בתי בת ה-19 , בכל פעם שהיא מכירה חבר חדש נכנסת ללחץ . היא מוכנה לשנות את כל לוח הזמנים שלה לטובתו. לנסוע אליו וכו' ואם מעירים לה שזה לא מקובל כך - היא נתקפת זעם ברמות של ... "אז אני עוזבת את הבית". גם עושה לא רק אומרת. התנהגות זו חוזרת על עצמה.כ"כ במהלך ההתקף היא תוקפנית ומסוגלת להרים יד אפילו עלי. אחרי ההתקף היא מבקשת סליחה ומתנהגת כאילו לא קרה דבר. אני נשארת פגועה וקשה לי להתייחס אליה בחיבה. מתגבשת בי טינה ואני מרגישה שאני מתרחקת ממנה. כואב לי העניין שאינני יכולה לעזור לה להמנע מטעויות . אני אוהבת אותה אבל קשה לי מאוד. מה עושים?

שלום יקירה, גיל 19 הוא עדיין חלק מתקופת ההתבגרות והמתבגר רגיש ופגיע מאוד להתערבות של הוריו בחייו האישיים. חשוב מאוד לאפשר גם לילדים קטנים יותר, ובוודאי שלמתבגרים, ללמוד מטעויותיהם ולעמוד מן הצד, גם אם הדבר קשה. במבחן המציאות, את רואה שההתערבות פעלה לרעה. עם זאת, את מתארת תגובה קשה מאוד של בתך ובמידה והתקפי זעם מסוג זה מופיעים גם כשאינך מתערבת בחייה האישיים, יש להציב גבולות ברורים של התנהגות שאת כהורה מוכנה לקבל ובין כאלה שאינך מוכנה לקבל ובוודאי שיש לנקוט סנקציות כלפי אלימות פיזית. בשורה התחתונה, קחי צעד אחד או שניים אחורה מהתערבותך בחיי בתך ומצד שני פעלי ליצירת גבולות ברורים ביניכם ההורים ובין הבת. נראה שטיפול משפחתי של כל בני המשפחה יכול להועיל לשתי הבעיות ואף צפוי שיתוף פעולה גדול יותר מצד בתך אם כל המשפחה תפנה לייעוץ במקום לשלוח אותה לטיפול לבד. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.shrink-friendly.co.il

הבן שלי גם מתפרץ אך פחות.לדעתי אל תתערבי בחייה גם אם היא טועה הי תלמד מהטעויות שלה אני דורשת שיתנצל בשעת רגיעה כדאי לדבר על מה שקרה. תמחלי לה היא מתבגרת ולצמוח זה כואב

תודה על המשוב אבל איך לגרום לכך שלא תפגע בעצמה

שלום, אני אמא לילדה בת 7, ילדה חכמה, חברותית , מקובלת ויפה. אבל תחרותית יתר, כשהיא מגיעה למבחנים ונתקלת בשאלות שהיא לא צבינה היא נכנסת ללחץ, חרדה, בכי, אטימות. רק אחרי שהיא נרגעת היא מצליחה לפתור ללא בעיה. היא תמיד משווה את התוצאות שלה מול אחרים. היא לא יודעת להפסיד או לקבל ביקורת. אשמח לדעת מה אפשר לעשות, האם זה מעיד על הפרעות קשב וריכוז?

שלום איילת, לפי תיאורייך, אין אינדיקציה להפרעות קשב וריכוז, משום שלא מדובר בהסחות דעת שמקשות על ביתך להתרכז, אלא בחרדה שמשתקת אותה על רקע תחרותיות והישגיות יתר. חשוב מאוד להבהיר לילדה שוב ושוב שאתם מקבלים ואוהבים אותה ללא קשר להישגיה ולהימנע ככל האפשר מהפעלת לחץ גלוי או סמוי להצליח בלימודים. נראה שהיא מפעילה המון לחץ על עצמה בנושא זה. גם אם הישגיה לא יהיו "מושלמים" תמיד ניתן יהיה להשלימם, אך את הלחץ שהיא מפעילה על עצמה יהיה קשה יותר לתקן בהמשך. מבחינה טיפולית, קיימות שתי גישות עיקריות - הגישה המסורתית יותר של טיפול אצל פסיכולוג קליני של הילד או פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג חינוכי וגישת הטיפול המשפחתי, שבה כל בני המשפחה, או לפחות ההורים והילד, נוכחים בטיפול. לגישה השנייה יש יתרון מבחינת הילד בכך שלא הוא נתפס ע"י עצמו כבעייתי, אלא כל המשפחה שותפה לפתרון הבעיה. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום אני בת 40.ולפני כשנתיים הרגשתי סימנים של אירוע מוחי כמו נימול בחצי מהפנים או תחושת צריבה בלסת התחתונת והפראות בחצי מסדה הראיה ועוד בלי שאדע שהם סימנים לאירוע מוחי.יום אחד ניכנסתי לאינטרנט ואני רואה שכל הסימנים מראים על אירוע מוחי.הייתי אצל נוירולוג והוא אמר שהוא לא רואה סימנים של אירוע מוחי ולא איסכמיה .ותסמינים האלה הם ממצב חרדה ומתח.ואני כן הייתי במצב של מתח באותו זמן.הוא הפנה אותי לפסיכיאטר והתחלתי לקבל כדורים.בנוסף לתסמינים שהזכרתי היו לי גם דפיקות לב מהירות או תחושת קור בחצי גוף ו....בקשתי מה רופא אך באינטרנט אני יכולה לקרוא על הבעיה הזאת הוא נתן לי את השם SOMATISTION DEPESSION ..דבר ראשון רציתי לדעת מה דעתך על האבחנה שלו האם אתה מקיר תסמינים כאלה כתגובה למתח וחרדה?ודבר שני המאמרים שחיפשתי תחת שם שהוא נתן לי כולם באנגלית.ואני לא יודעת אנגלית. אך אני יכולה למצוא על הנושא בעברית .כי עדיין אני חוששת שאולי היה לי איסכמיה ויש צורך לבדיקות נוספות בתודה

שלום לך, הסימפטומים המתוארים בחלק הראשון(נימול בחצי פנים + ליקויים במחצית שדה הראייה) אופייניים מאוד למיגרנה ואני קצת מתפלא שהנוירולוג לא בדק את האפשרות הזו. כיום יש טיפולים תרופתיים יעילים הן למניעת התקפי מיגרנה והן לעצירת ההתקף בתחילתו. מיגרנה היא היצרות של כלי דם והיא מושפעת גם מלחץ נפשי וגם מנטייה תורשתית ומגורמים מסוימים בתזונה, אך קודם כל, יש לחזור לניורולוג (רצוי נוירולוג אחר) ולברר ספציפית האם מדובר במיגרנה (אני חושב שכן, כי הסימפטומים הם ממש קלאסיים, במיוחד כשמדובר על חצי ראש ועל חצי שדה ראייה). דפיקות הלב המהירות אכן אופייניים להפרעת חרדה (לא דיכאון) מסוג של סומטיזציה והטיפול יכול להיות טיפול תרופתי מסוג SSRI (פרוזאק, ציפרלקס וכו') ו/או טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שבו נלמדות בין היתר טכניקות הרפיה להפחתת המתח ושליטה בו. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

שלום עד כמה שאני יודעת מיגרנה מלווה בכאבי ראש .ואף פעם לא סבלתי מכאבי ראש.ודבר שני אך אני יכולה להיות בטוחה שלא מדובר באיסכמיה?

אני בטיפול, וקשה לי מאד שהמטפלת אומרת לי דברים, בלי להכיר אותי ממש. זה נראה לי מגוכך, לתת סטיגמה בלי להכיר תמונה שלמה.וזה נראה לי לא נכון. אבל היא טוענת שאני חרדתית ומכחישה. איך מגיעים למצב שהמטפל ממש מכיר, עם זמן של כשעה שבועית, שהיא לדעתי זמן מועט להבין את ההיקף של כל ענין, ולהגיע לדיוק באבחנה? ומה התוצאה והמשמעות של חרדתיות והכחשה ? ושאלה אחרונה מה הטיפול במצב כזה?(חפשתי חומר ולא מצאתי) מאד חשובה לי תשובתך!(איתה שוחחתי כבר ע"ז)

שלום, רציתי לדעת אם אישיות גבולית היא לא בעצם תוצאה של פרפקציוניזם וגישה טוטאלית גם ביחס לעצמי וגם ביחס לאחרים? אם אין אפשרות לקבל את הפגמים אין אפשרות להמשיך את הקשר ולכן יש אכזבות קשות מעצמי ומהסביבה. והאכזבות הקשות נחוות כטראומה שפוגמת בתחושת הרצף החוייתי והזהותי ויוצרות בעצם את כל הקשיים הנוספים. בעצם יכולת קבלת החלקיות היא המתכון לבריאות נפשית ואצל גבוליים לא ניתן לרוב אף פעם להתפשר יש צורך לאחוז את החבל בכל קצותיו. אם כך למה בעצם לא לטפל בהפרעה כמו שמטפלים באו סי די או פרפקציוניזם במקום לנבור ביחסי האובייקט הבלתי נגמרים, הרי הבעיה היא בעמדה הקוגניטיבית של החלק מול השלם בדיוק כמו אצל פרפקציוניסטים ואובססיבים?

שלום קיסוס, ראיית העולם בשחור או לבן המופיעה בהפרעת אישיות גבולית אינה קשורה לפרפקציוניזם. פרפקציוניזם יכול להופיע גם אצל הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, אך הוא לאו דווקא אחד ממאפייני ההפרעה. אפשר לטפל בהפרעת אישיות גבולית בטיפול התנהגותי-דיאלקטי (DBT) שהוכח במחקרים כיעיל בהפרעה זו ולאו דווקא בגישה פסיכודינאמית המדגישה עיבוד יחסי אובייקט. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

ד"ר גידי שלום! אני בן 31 ובעבר לאור משבר זוגי מחמת הפרפקטציניזם אובחנתי ע"י פסיכיאטר כסובל מocd ללא סימטומים חיצוניים וקשים. אך התבטא בחרדות וכאבים פיזים קשים ומשונים, טופלתי במשך כשנה וחצי שנתיים בציפרלקס 10 מ"ג ואכן היה שיפור ניכר, הטיפול כלל התחלת טיפול אצל פסיכולוג קוגנטיבי שלא צלח עקב חוסר חיבור ותקשורת איתו. בהמלצת הפסיכיאטר הפסקתי את הטיפול התרופתי ואכן לאחריו היו שנתיים של שקט , לאחרונה לאחר בחינות אקדמאיות שהדרישה שם מעצמי לשלמות ,התחלתי לסבול מחרדות דופק מהיר ומחושים שונים וברצוני לפנות לטיפול בשנית . שאלותי: האם לאור הסמפטומים ישנה אפשרות לטיפול קוגנטיבי ללא טיפול תרופתי(הטיפול התרופתי היה כרוך בתופעות לוואי ,אובדן חשק מיני, השמנה , עיפות יתר וכו')? מהו הטפול עליו הינך ממליץ? והאם אפשרי באמצעות טיפול זה להחלים לחלוטין? אשמח מאוד לתשובתך

שלום אלי, די קשה לאבחן את מצבך ולענות לך על סמך התיאור בפורום. באופן כללי, אם התרופה עזרה (למרות תופעות הלוואי) כדאי לשקול שימוש חוזר למספר חודשים במצבי לחץ כגון תקופות בחינות וכד'. טיפול פסיכולוגי ללא הטיפול התרופתי בהחלט אפשרי ויכול לעזור, אך יש להבין יותר טוב מדוע אובחנת כ-OCD. בד"כ ב-OCD יש צורך בהוספת המרכיב התרופתי לפחות בשלב הראשוני של הטיפול הפסיכולוגי. לא הייתי מדבר על "החלמה", בין היתר משום שפרפקציוניזם בפני עצמו אינו "מחלה" אלא נטייה אישיותית. כלומר, לא ניתן להפוך אותך לאדם ספונטאני, "זורם" ו"זרקן" - וזה גם לא רצוי - אלא על חלק מהפרפקציוניזם יש להתגבר בטיפול ואת החלק האחר יש לרתום להשגת מטרות רצויות (אל נשכח שבמידה סבירה פרפקציוניזם יכול להיות בהחלט אדפטיבי). השילוב המנצח הוא בין טיפול התנהגותי-קוגניטיבי עם מטפל שתהייה לך כימיה איתו וטיפול תרופתי בעיקר בשלב הראשון של הטיפול הפסיכולוגי. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

גם לי אין מושג מדוע אובחנתי כ OCD, מאחר והקפתי את החומר ואני לא רואה אצלי תסמינים אובססיבים אלא יותר פרפקציניזים ובעיקבותיהם חרדות. אכן אין ברצוני לשנות את אישיותי ובפרט שלדעתי חתירה לשלמות הינה דבר חיובי עד שזה נעשה מפריע למנוחת הנפש. וכמו שנכתב כבר בפורום לפני כל אחד יעדיף להיות מטופל אצל רופא או סתם כל בעל מקצוע אחר שהינו פרפקטצניוסט.

גידי שלום, האם לדעתך יש קשר בין פרפקציוניזם ללוחמנות, או לתקיפות, או לאסרטיביות יתר? אני שואלת זאת, אחרי שהיום קבלתי מבחור תשובה שלילית, אחרי דייט אחד בלבד, בטענה שאני לוחמנית מידי, ולא מספיק רכה... אציין רק, שזו הפעם השישית מתוך תשע במהלך השנתיים האחרונות, שנדחיתי ע''י גברים. ארבע פעמים כבר אחרי הפגישה הראשונה. אני זמן רב בטיפול דינמי, ומודעת לצדדים האלו באישיותי, אבל מסתבר שמודעות לבד לא מספיקה כדי שאוכל לשלוט שדרים בלתי רצויים כגון אלה. שאלתי השנייה היא, האם טיפול באוריינטציה התנהגותית עשוי לעזור לי בנושא? אם לא, מה כן? אני כבר בת 32, ומיואשת לגמרי...

שלום חגית, יש להבדיל בין לוחמנות, מצד אחד ובין תקיפות ואסרטיביות, מצד שני. בלוחמנות יש בהחלט עקשנות ואגרסיה (לעיתים היא מבורכת מן ההיבט הפוליטי אידיאולוגי, אך אכן בעייתית יותר ביחסים בין-אישיים) ואילו באסרטיביות/תקיפות יש עמידה על הזכויות שלי תוך שמירה על כבוד הזולת. למרות שלכאורה יש התקדמות במעמד האישה, גברים לא מעטים מעדיפים שהאישה שלידם תהייה בעלת תכונות "נשיות" מסורתיות, שרוך היא אחת מהן. רמת הוויתור והפשרה שאת מוכנה לה בעניין זה היא עניין אישי מאוד. אין קשר הכרחי לפרפקציוניזם. יש נשים פרפקציוניסטיות רבות שאינן לוחמניות ואפילו אינן אסרטיביות, אך ייתכן שזה בדיוק המקום שבו הפרפקציוניזם שלך הופך להיות לנוקשות ביחסים בין-אישיים, ובמיוחד עם גברים. קשה לי קצת לראות איך טיפול התנהגותי יכול לעזור כאן. דווקא טיפול דינאמי יכול להיות פלטפורמה נאותה לבירור סדר העדיפויות שלך ומתן דו"ח לעצמך עד כמה את מוכנה לוותר ולמען מה. בהחלט הייתי ממליץ להוסיף לטיפול הדינאמי טיפול קבוצתי גם הוא בגישה דינאמית. המטפל שלך בוודאי יוכל להפנות אותך לקבוצה מתאימה. ייתכן שקריאת חומר כלשהו על עקרונות בודהיסטיים יכולה גם היא לעזור לך להרפות, אך חשוב לברור את המוץ מן התבן ולנטרל את המיסטיקה (גלגול נשמות, קארמה וכיו"ב) ולנסות ליישם על עצמך רק עקרונות המאפשרים להרפות ולא ללכת עם הראש בקיר. בהצלחה, ד"ר גידי רובינשטיין http://www.giditherapy.co.il

אני מסכימה שטיפול דינאמי הוא המקום לבירור סדר העדיפויות. למען האמת, אין לי התנגדות לקבל את האופי שלי כפי שהוא. המחיר הכבד הוא, להשאר לבד, ללא זוגיות, ואת זה לא הייתי מאחלת לעצמי... כלומר, אני מעוניינת להשתנות, ולו כדי למצוא בו זוג. הבעיה היא, שאינני מצליחה לשלוט בהתנהגויות "המבריחות" גברים, ואין לי מושג איך להיות רכה ונשית יותר. אני חוששת שכנראה יש לי חוסר ממשי בידע ובכלים מעשיים של מה לעשות, מה לא לעשות, ובעיקר איך להתנהג בדייט. האם לאור מה שהוספתי, אתה עדיין ממליץ על המשך טיפול דינאמי, בשילוב קבוצתי, עם קריאת חומר כפי שהצעת?