דחוף!!!! חייבת שמישהו ייעץ לי!

אני בחורה בת 20- ביישנית מטבעי. לכן, קשה לי מאוד לתקשר עם בחורים שמוצאים חן בעיניי. במקום להיות קלילה וזורמת וחברותית(כמו עם אנשים אחרים) אני עושה את ההפך, וזה לא בכוונה פשוט ככה זה יוצא. אני מנסה לעבוד על זה ולהתגבר על האדישות הזו שאני משדרת בעקבות הביישנות, אך עדיין אני נתפסת בעיניהם כסנובית, שחושבת שהם לא לרמה שלה או כלא מעוניינת בכלל. כתוצאה מכל הבלאגן הזה, עדיין לא היתה לי זוגיות אמיתית. יש לי ידיד מקסים שאני ביחסים ממש טובים איתו ואני ממש מאוהבת בו! הבעיה היא לפרוץ את המחסום הזה של הידידות ולהיות פתאום חברים ממש. רציתי לדעת אם תוכלו לספק לי כמה עצות שיעזרו לי לנסות לשדר לו שאני מעוניינת במשהו רציני יותר ואיך בדיוק עלי לומר לו זאת, כשלבחורים זרים אני לא מסוגלת לומר זאת? אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות את הצעד הזה ולא יודעת אם הוא בכלל ירצה יותר מידידות... אני מפחדת שיגיד לא ואז הידידות שלנו תהרס וכמובן שזה לא יחזור להיות אותו הדבר אחרי שאהיה כנה איתו לגבי הרגשות שלי. מה עלי לעשות לגביו ובכלליות?

היי.. אני באמת רוצה לעזור אבל אני צריכה פרטים ממה את מפחדת?ומאין לדעתך הביישנות באה? האם זה רק עם בנים או בכלל בחברה? לגביי אותו ידיד.כמה זמן אתם ידידים? האם הייתה לו חברה? והאם אי פעם חשת שהוא משדר לך סימנים של עניין?

שלום, אני מודה על נכונותך לעזור, זה מאוד נחמד מצידך. אני ממש מתוסכלת!!! יש לי ידיד שגדול ממני בשנה וחצי, שירתנו יחד בצבא ושם בעצם הכרנו. האמת שלפני שנתיים בערך, כשהתגייסתי והכרתי אותו ישר נדלקתי עליו. הדבר המביך הוא שנראה לי שגם הוא די נדלק עלי וכל פעם שניסה לרמוז לי או להתחיל איתי אני כמו מפגרת התעלמתי(כתוצאה מהמבוכה והביישנות). כ"כ התביישתי לעשות צעד או לשתף פעולה, עד כדי כך שכבר ירד לו ממני באיזשהו שלב. עכשיו, כאמור שנתיים אחרי, אני נמצאת באותה נקודה! אך עדיין, לא בטוחה מה לעשות לגביו... מאז שהשתחררנו אנחנו מדברים בעיקר בטלפון ולעיתים די רחוקות. ביום שבת האחרון נפגשנו לאחר 3 חודשים שכלל לא התראינו. הפגישה היתה בקרב עוד כמה חברים מהצבא ולכן לא היה מפגש אינטימי במיוחד. כשחזרתי הביתה הרגשתי פשוט כאילו זהו, התראינו והוא לא רוצה אותי יותר, אך אולי אני טועה, כי לפעמים המבטים שלו ואופן הדיבור שלו מרמזים על משהו. בכל מקרה אני לא מסוגלת לומר לו את מה שאני מרגישה, א'-כי אין לי אומץ ו-ב'- גם אם היה לי האומץ, אני מפחדת שהוא יגיד שאין לו רגש כלפיי ואחרי זה כל פעם שנדבר יהיה מוזר, שונה. רק אני אציין שיש לי הערכה עצמית מאוד נמוכה בנוסף לכל(כאילו שזה לא מספיק...), ולכן כשנפגשתי איתו בשבוע שעבר נורא חששתי שיחשוב שאני לא נראית טוב או משהו כזה. (אם כי חברות שלי צוחקות עליי כשאני אומרת להן שאני מרגישה ככה, כי הן חושבות שאני נראית מצוין). אך זה לא מה שהן מרגישות, אלא מה שאני מרגישה וכנראה אני גם מקרינה זאת כלפי חוץ, וזה לא מושך אותו יותר? אוף, התסכול הזה יכול להרוג בנאדם! מה עלי לעשות? אני כ"כ אוהבת אותו וכל יום שעובר אני חושבת שאינני ראויה להיות איתו ומנסה להדחיק אותו. גם בעבר לא היו מקרים שאהבתי בחור ובמשך שנים לא עשיתי כלום לגביו עד שכבר עבר לי ממנו. כך שבעצם העבר שלי נטול מערכות יחסים נורמליות(אני רק יצאתי עם כמה בחורים ולא יותר מזה). מצטערת על ההתפלספות הארוכה אך אני באמת זקוקה ליעוץ! בתודה, דנה.