עזיבת מקום עבודה ופחדים נלווים לכך..

שנה טובה, אני בת 34 אקדמאית העובדת כפקידת בנק בסניף מזה מס' שנים.לאחרונה (ואם להיות כנה..אז די מההתחלה..) אני חשה שדי נמאס לי מהמירוץ המטורף של עבודה מול קהל, שעות מפוצלות פעמיים בשבוע מה שאומר לעבוד 12 שעות רצופות..וכל זה עוד לפני העבודה השניה שמחכה לי בבית עם הילד. אני חשה החמצה ענקית! בכך שאיני מבלה מספיק זמן עם ילדי אשר מרבית אחר הצהריים נמצא עם הוריי, חמותי או מתנדב כלשהו... אני יודעת שכל מה שאני רוצה זה לעזוב ולמצוא עבודה אחרת עם שעות נוחות אולם מזה מס חודשים אני שולחת קורות חיים ללא מענה..(יש לי 2 תארים כלליים ללא התמקצעות ספציפית).אני נמצאת בלחץ תמידי ובלבול(שוכחת המון כי כל הזמן ראשי טרוד באיך אני עוזבת כבר..) מצד אחד רוצה עוד ילדים (והשעון הביולוגי מתחיל לתקתק..) אולם לא רוצה להיכנע ולהביא ילדים כדי שמשהו אחר יטפל בהם.אני חשה מותשת. בעלי מצדד בעזיבתי ("שום דבר ושום כסף לא שווים את האומללות שלך"..) ואני על אף שזהו רצוני חוששת למצוא עצמי בבית ולוותר על התנאים הכלכליים הנוחים שכיום מתאפשרים לי בבנק. מסביבי אומרים לי שאני צריכה להבין שבעצם היעדרי אני דואגת לעתיד טוב לילדיי(כסף, כסף..) אולם אני חשה שנמאס לי להיות עבד מודרני ולמצוא עצמי בגיל 60 עם פנסיה וכסף אך אומללה. בקיצור אני חוששת שיום אחד אסתכל אחורה ואצטער על התנאים שהיחמצתי (כמובן רק הכלכליים כי מבחינתי העבודה -סיוט!) אך מנגד סובלת שם כל שניה. אשמח לשמוע את דעתך, ולקבל עיצה טובה, בברכה שנה טובה-ליאת.