התנהגות אגואיסטית
דיון מתוך פורום ייעוץ חינוכי
שירלי שלום רב לאחר תקופה שקטה יחסית הנני נאלצת להפנות את שאלתי שוב בנושא של התקפי זעם והתנהגות אגואיסטית של הפעוט בן שנתיים וחצי. אני אתאר לך מצב שהיה אתמול ואבקשך לבקר או לתת טיפים על תגובתי. כשבאנו הביתה אחרי הגן אמרתי לו שעלינו להכין ארוחת ערב כי המקרר ריק ואניאשמח מאוד לעזרתו, החלפנו בגדים, שתפנו ידיים וניגשנו למטבח. כשהוא מתעייף מהכנות האוכל אנו , איתו ביחד, מעבירים את שולחן העבודה שלו לאזור המטבח והוא יכול לשבת ולהתעסק עם דבריו יחד איתי במטבח. בסביבות השעה 18:00 הוא התחיל להתעצבן והבנתי שהוא פשוט רעב, אז נתתי חיממתי לו קצת והושבתי אותו לכיסא האוכל, תוך כדי סיום הבישול. הוא התחיל ל אכול לבד, יש לציין שרוב ארוחות הערב אנו אוכלים ביחד ואתמול הוא אכל לבד. כשסיים , ירד מהכיסא והמשיך לשחק כרגיל, אך לידי. אני לקחתי צלחת לעצמי כדי להתיישב לאכול אבל הוא התנגד ממש ולא נתן לי להתקרב לשולחן. אמרתי לו" חמודי, אתה אכלת אבל אמא לא אכלה, לכן הגיע הזמן שהיא תוכל - הרי גם אני רעבה מאוד אחרי יום העבודה". הוא ממש אבל ממש כעס התחיל לבעוט בי ואפילו לקחת ממני כפית, אני לא וויתרתי והתיישבתי והתחלתי לאכול. כמובן שהאוכל הזה כמעט נתקע לי בגרון כי עם כל כפית שהכנסתי לפה הקטן התרגז יותר עד שהתחיל ממש להרביץ לי!!! ניסיתי להרחיקו מעצמיתוך הערה שזה לא מקובל ולא מוצא חן בעיניי חושזכותי לאכול בדיוק כפי שהוא עשה לפני 15 שעה. כל הסיפור הזה נמשך בערך 20 דקות. כשסיימתי לאכול ושמתי את הצלחת לכיור הקטן נגש אלי וניסה לחבק - התלבטתי מה לעשות - מצד אחד הוא לא עזב אולתי לשניה והרביץ מצד שני עכשיו עלי לתת לו חיבוק על התנהגות הזאת? אמרתי "אמא סיימה לאכול - מה רצית חמודי?" - וכך פחות או יותר הוא התחיל להרגע כשתשומת לבי היתה מופנת אליו בלבד. השאלה שלי עד כמה אני צריכה להיות זמנה בשבילו? האם עלי היה לוותר על ארוחה ולשחק איתו? איפה הגבול הזה של להיות שם בשביל הילד אבל בו זמנית עליו ללמוד שיש גם צרכים לאמא, ואם מחכים אז מקבלים - צריך ללמוד לחכות ונראה שלילד שלי זה ממש אבל ממש קשה. אני מצטרעת על האורך - אבל מקווה שסיטואציה ברורה. אשמח מאוד לתגובתך
מרי שלום רב, שמחתי לקרוא שהיתה לכם תקופה שקטה באופן יחסי. חשוב שתבררי עם עצמך מה עשית או מה גרם לשקט זה בעזרת התנהגותך ? בירור זה יסייע לך לשמר התנהגות רצוייה בעתיד. דבר נוסף, עלייך לקחת בחשבון שלילדים כמו למבוגרים ישנן תקופות רגועות וישנן תקופות פחות רגועות. דבר זה הנו נורמלי, שכיח ושגרתי. לגבי המקרה שתארת בזמנים בהם אינכם אוכלים יחד את ארוחותכם, תני לו משחק או דבר מה להתעסק עימו, כדי להסיט את תשומת ליבו אליו ולא אלייך. כמו-כן, יש לומר לו בצורה ברורה וחד משמעית אמא עכשיו אוכלת, כשאסיים אתפנה אלייך ונשחק יחד. אם הוא משחק ומאפשר לך לאכול עודדי אותו על כך, גם אם מידי פעם הוא פונה אלייך או מדבר איתך. בתום הארוחה שחקי איתו כפי שהבטחת. אם הוא בוכה, צועק, חוטף ומרביץ, יש להציב לו גבול חד משמעי, ולא לאפשר לו להרביץ לך. אם הוא בוכה מתוך רצון למשוך את תשומת ליבך, השתדלי להתעלם ממנו, והמשיכי לאכול. בתום הארוחה אמרי לו שאת מאוד מצטערת, אך היום אתם לא תשחקו, מכיוון שהוא בחר לבכות ו/או להרביץ בזמן הארוחה. הדגישי לפניו שצר לך על כך, ושאת בטוחה שמחר הוא יבחר אחרת. ילד בגילו של בנך אינו מבין את צרכייך, הוא מבין את התנהגותיך ותגובתיך אליו, לכן ההי ברורה וחד משמעית, כדי ללמדו את ההתנהגות הרצוייה. לסיום, השתדלי כן לאכול עימו ארוחות משותפות. לאלו יש ערך מוסף רב בקשר שלך עימו, וכך גם תמנעי מראש את התפרצויותיו. בהצלחה וכל טוב, שירלי
בוקר טוב שירלי, האמת שגרמת לי לחשוב רבות ....ניסיתי לענות לשאלה ששאלת ואני מקווה למצוא את התשובה בהקדם האפשרי. מודה על התמיכה. חשבתי לעצמי שאולי אני מצפה הרבה מדי מהבן שלי לכן אני לוקחת קשה את התהגויותיו מסוג זה.. שוב תודה רבה על המענה.
מנהל פורום ייעוץ חינוכי
