אודי, סוריקטה, אביב, מיכל וכולכם..

לא כל כך יודעת מה לומר.. גם לא כל כך יודעת מה מרגישה.. אתמול ,מצאתי את עצמי פתאום כותבת לאמא צביה הודעה כזו: אבא שלי נפטר,אבא שלי נפטר,אבא שלי נפטר,אבא שלי מת,אבא שלי מת,אבא שלי מתאבאשלימתאבאשלימתאבאשלימתאבאשלימתאבאשלימתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמתמת כילדה,כנערה,כאישה נשואה,כאם המילה אבא לא אמרה לי כלום.. אבא..אבא.. מה זה אבא ? תמיד הייתי צריכה אמא..המילה אימא תמיד גורמת לי איזו כמיה כזו..משהו כזה שאי אפשר לתאר אותו במילים.. משהו כזה..כזה.. אבל אבא ? ..כלום... ועכשיו ? לא יודעת... אתמול לא הצלחתי לגרור את עצמי לפיסול ונשארתי בבית.. מתקשה ללכת לעבודה.. מתקשה לבשל.. הכל נעשה מסורבל וקשה.. כך פתאום ,ללא התראה כלשהי..דיברנו בשישי ,רגיל כזה.. ובשבת כך זהו.. דום לב.. איזו שבריריות יש לחיים.. החיים והמוות נושקים זה לזה כל כך קרוב.. העולם כל כך משונה.. מוזר.. אני נקראת יתומה. אמא שלי נקראת אלמנה. אין לי אבא. הוא באדמה ועליו קבר ומצבה.. מה יש למטה בפנים ? רוצה ללכת לחפור ולראות.. לפעמים גם מתחשק לי ללכת אליו ולנוח על האדמה לידו.. גם אני רוצה ללכת לישון, לנוח, שלוות עולמים.. איך הלך לו לנוח והשאיר אותי לדאוג לאמא שלי.. גם כועסת עליו על זה למרות שיודעת שלא בחר בזב (בטח לא במודע) רוצה לברוח ליער, לעצים ,לציפורים,למים שזורמים,לציפורים,שפריריות.. שקט.. לא רוצה לזכור שבכלל יש בעולם הזה בני אדם..

במבי יקרה . אין לי מילים מול הכאב הזה שלך..עצוב וקשה להבנה. כאן אתך כמה ואיך שנכון לך ...