איזה בלבול. איזה הרס. איזה טיפשות.

אודי, אתה יודע שעשיתי מעשה ממש מטופש. אבל ממש. סיפרתי למישהי שאני מכירה שנפגעתי. הממ, זה פשוט נפלט ממני (בכתב) ולא יכולתי לעצור. הרגשתי שאני חייבת להוציא החוצה ממני את הידיעה הזו. זה קשה לי לשמור אותה בלב לבד כל הזמן. הרגשתי שאני מתפוצצת מבפנים. שאני לא מסוגלת יותר. כמובן שלא סיפרתי פרטים. אבל הבחורה שסיפרתי לה, היא לא חברה וגם לא מטפלת. היא קולגה לעבודה. שזה הכי טיפשי ואידיוטי שיכול להיות. אני כועסת על עצמי כל כך. באמת שבא לי לברוח מכאן. בא לי להיעלם. ומאז שסיפרתי לה, זה כאילו שהכל רגיל בינינו. כתבתי לה שזה מביך אותי, ומאז הכל בינינו כרגיל. איזה בלבול. איזה הרס. איזה טיפשות. לא יודעת, מעניין מה היא חושבת עליי עכשיו. בטוח שלא נהיה חברות עכשיו. אני לא רוצה רחמים. אני הכי רוצה רחמים.

ההרגשה כל כך מובנת אבל אני חושבת שזה אומץ ולא טפשות!! ואם הכל כרגיל אז בטח שהיא מבינה. ושמחה שיכולת לסמוך זה אמיץ ומדהים שיכולת. איתך, מיכל