תגובות פוסט טראמתיות

הרבה דברים קורים בשבועות האחרונים ..חלקם הכי נורמטיבים של אנשים מהשורה ..והגוף שלי קורס מולם ... מעבר למחלה שלא עוזבת שבועיים ..ההבנה אולי בפעם הראשונה של התגובה .. פתאום מבינה את ההמנעות מבינה מה הפסדתי מבינה למה מבינה את הגוף מקשיבה לו . והאמת זה עצוב כל כך ... כי כמה שאנסה להכחיש שאלו הם החיים שלי .. זה כל פעם מכה בי .. אולי בפעם הראשונה שעולה בי השאלה למה אני ??,למה זה קרה לי .. למה הגיעו לי הורים כאלה למה מגיעים לי חיים כאלה ... את יודעת סוריקטה ,כעס כן המון כעס בגוף...שיוצא בצורת מחלה וזה כל כך עצוב ... יש בי חלקים כועסים ואני ,אני מסתבר לא יודעת לכעוס כרגע בקושי מצליחה לדבר את הכעס ..תהליך ...

את יודעת, כשאת משתמשת בביטוי 'למה זה מגיע לי, למה הורים כאלה?', הוא יוצא, להבנתי, מנקודת תפיסה שאת אשמה. אממה, ההורים היו שם קודם, לפנייך, דפוקים גם קודם, ועצם בואך לעולם לא הפך אתם לחולים. אין לך כוחות כאלה. אבל ככה זה עובד אצל ילדים, התפיסה הזו. אנחנו מכירים. כעס שמתבשל בפנים ולא מדובר, אולי גם הוא יכול להיות אחראי למחלה הגופנית הקונקרטית שלך עכשיו. כתבתי ששתקתי שנים, שתיקה שהיא החזקת רעלים פנימית, אז כן, הגוף היה חולה. ויש שרידים וצלקות מן הסתם. מבישות אולי (כי הן מספרות על הפגיעה גם שלי בי). ולמרות שחולפות שנים, ולכאורה מחלות נוטות לבוא לידי ביטוי חמור יותר, דווקא אפשר ואפילו בגיל מאוחר, אחרי עשרות שנים של חולי, לשפר את המצב. תקווה סוריקטה

מחשבה מעניינת .. תראי הבנתי לאחרונה את מהות הפיצול .. הבנתי שיש המון רגשות שאני יודעת לדבר אותם .עד כדי שהמטפלת (השומע) ברור לו שזה מה שאני מרגישה ואני לא ממש מרגישה אותם . כשאני כועסת אני יודעת שהגבתי בכעס ככה אני יודעת שכעסתי בדיעבד . כרגע כעס עצב אשמה .. הם רגשות שיותר מדוברים פחות מורגשים (מן הסתם הם מורגשים בחלקים מנותקים ) מורכב משהו .. תקווה לצמצם את הפער . לדבר אותם זה סוג של התחלה נראה לי .. ובנתיים מקשיבה לאחרים איך הם חווים אותי ...