גוף ונפש
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
גוף כמו בית פרוץ ללא חלונות ודלתות ובפנים כואבת עזובה ללא רוח נפש בודדה ילדה,נערה והרוח קרה כואבת בבשרה החשוף וכל רצונה לעוף זה התחיל מצורך להיות כאן נכנסת יוצאת ..מנסה להבין את מהות הצורך הזה , את חוסר השקט ...ואז שמה לב לכך שכל הגוף מכווץ וכואב . יכולה גם להרגיש את כאב הנפש שמחלחל מבעד לקירות הבית ..נותנת מקום לחלק אחר לכתוב כאן יחד איתי את ההרגשה שלי ...כן עדין מפוצל אבל כל כך קרוב ומאפשר ...אודי איזה שינוי , האמת מתרגשת מזה ...בסוף אולי אני ארשה לי / לה לבכות ...
אתה אומר שמותר ולמי שכאן בפנים ידוע שאסור אסור לכאוב אסור לדבר אסור אסור אסור אסור
אוי לנרקיס ההוא, אוי לסדיסט. איתך, 💗 סוריקטה
כן אוי מהסדיסט הזה שהוא אני ....כמה הרס , עצוב ובמחשבה שנייה אני שמחה שהחלק הזה נתן ביטוי לרגשות שלו כאן ...אולי אני מתחילה לקבל קצת אומץ בחלק הזה ...כנגד אותו סדיסט ..
אביב ואודי, אודי ואביב, 'לבכות זה משחרר'... גם אני עוד לא בכיתי ממש. עוד לא. אולי צריך להרגיש ממש קרוב ובטוח בשביל זה. ושמי שמולנו (ולא רק אנחנו) יעמוד באוקיינוס המטורף הזה, וגם יהיה מותר לו לחבק. קונקרטית. לי יש מטפל גבר. ובגילי. אז אין מגע פיזי, אתם יודעים... סוריקטה
הי אהובה , האמת שכבר אפשרתי מתוך ניתוק לחלקיי האחרים כן לבכות ..למרות שזה כל פעם מעצבן אותי מחדש לגלות שבכיתי ... ובקטע של הומור - אם הם חלקים אחרים שיבכו בצד בשקט ולא דרך העיניים שלי ...שם כנראה שאפילו אהיה אמפתית עליהם - מכוון והם לא ממש נפרדים , אז כן בכיתי ואפילו מאוד בטיפול הקודם וגם בזה . בהחלט מרגישה עטופה בטיפול ומרשה להן להיות איתי וגם לחבק אישית לא מאמינה שהייתי מצליחה לעבוד עם מטפל גבר . בטח לא עם חלקים מסוימים ... אבל בהחלט עוד לא בכיתי את האוקיינוס ....
הי שוב, אביב, היום אני בהמשכים... וההמשכים האלה מייד נתקלים בניתוק. זה קרה לי גם כשכתבתי את ההודעה למיכל (וציטטתי את אודי - 'אלה קולות מהעבר') וגם עכשיו כשרציתי לומר את (ונזכרתי, חזר החוט) - לגבי עצמי - אני חושבת שאחרי יותר מארבעים שנות שתיקה - אני סוף סוף מנסה להשמיע קול ולהגיח ראש החוצה. נדמה לי, אולי, שייתכן שגם אצלך קיים משהו דומה. בחוץ, משמע גם בטיפול, אחר כך גם בפורום, ויש גם פליטות בחוץ. בשונה ממה שמיקה מתארת, היציאה וההתגלות לחוץ אצלי עכשיו, אמנם כן כרוכים בחרדות, אבל כבר אין כמעט (אני מקווה) בריחה וקיפאון אל מול גילוי חלקיי וההיסטוריה שלי. שבכל מקרה סופרה רק באופן מאד כללי. ומעניין שההורים של הילדים בהם טיפלתי יודעים כולם באיזה אופן שיש היסטורית-אם קשה ורואים אותי כדמות טובה. תמוה. סוריקטה
בקשר לשתיקה ...היה לי שלב של רצון לספר לכל מי שזז , כל מי שהחלקים הילדים חשבו כמי שיכול לעזור הם דיברו היום זה יותר מתון ועדין יש רצון כזה ויש שאני מספרת אבל עם המון שיקול דעת ומחשבה . ממש לא תמוה את דמות טובה ומיטיבה וכן אני יודעת שקשה לך לקבל את זה אז נמשיך להגיד לך את זה בסוף ה יחלחל ....
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
