תהיות של אמא שתלטנית כמו אימי :( ..................................

מעניין אותי עד כמה אני אמא שילדיי עושים את רצונותיי ועד כמה הם עושים רצונותיהם...האם אני שתלטנית????? אני נלחצת ממחנות קיץ, לא נתתי לבן שלי הצעיר לצאת. החלטתי לשחרר ולתת לו השנה לצאת, לינה של לילה אחד בלבד, אבל מלחיץ אותי, לא שיקרה משהו רע, יותר בקטע שלא יסתדר, ירגיש לבד, דחוי וכו'...הבנתי שאני לא רוצה שיהיו כמוני :( שירגישו שלא רואים אותם, אני מבקשת מהם להתקשר אליי כל יום כשהם במחנה, והם עושים זאת בגללי....אני יודעת בכל רגע נתון איפה הם נמצאים (צריכה לדעת) זה שלי, לא שלהם ומבקשת בשבילי והם עושים למעני...תוהה עד כמה אפשר להיות אמא חרדתית חופרת ולא נותנת עצמאות.........הצבא בדרך מלחיץ אותי..הנה הם גדולים כבר....איך אדע האם הם הולכים בכיוון שאני דוחפת כי אני דחפתי את בני לכיוון מסויים ולשם הוא הולך, האם בגללי? האם כי זה מה שהוא באמת רוצה? אני כבר לא יודעת........אצלי תמיד כיוונו אותי והדריכו ואמרו לי לאן ללכת..עד שהתחתנתי ורק אז הבנתי מה רצונותיי בזכות בעלי ואחר כך יותר מזה בזכות הטיפול הבנתי שלמשל בעבודה עשיתי גם מה שאני אוהבת ולא רק מה שיעדו לי...אבל בכל זאת הכל כיוונו בשבילי ואני לא רוצה לחזור על כך ובכל זאת זה קורה...לרדוף אחריהם, לעשות להם, לדאוג להם.אוף הם כבר גדולים, איך אשחרר??? צריך לתת להם גם לטעות ולי אין מושג איך לעשות זאת.......חרדתית שכמותי :( שתלטנית!!!! אני מעבירה הלאה את הדפקטים שלי. איך עוצרים את שרשרת הדאגת יתר, החפירות האין סופיות, הדאגה איפה הם? מה הם עושים בכל רגע נתון.....וכאמור הם כבר גדולים, אחד לפני גיוס.....הצילו...הבכור ילד ממושמע וטוב(מרצה?), השני קצת מרדן אבל ממש מקשיב לי וקרוב אליי והשלישי התחנן ממש שאתן לו לצאת למחנה :( אוףףףףףףףףףףףףףףףףף