שבוע טוב

הי אודי יקר, כתבת לי כתגובה להודעתי: "קשה מאוד ובלתי נסבל למי שלא יודע להיעזר להיות במצב של תלות. אני שמח (ועצוב) על היכולת שלך לבקש יד ואוזן קשבת." מניחה, שאתה יכול להבין שבהיותי בת לאב כשתיארתי, גדלתי (למרות שלא איתו) על עולם דומה. ויש בי חלק משמעותי כזה. אז ממש מבפנים גם אני יכולה להבין את החלק הראשון בו תיארת את הבלתי נסבלות להיעזר. ומניחה שאתה יכול לראות זאת אפילו מבעד למסך. ותאר לך כמה עבדנו יחד, רופא הנפש ואני, כדי שקולו של המטפל ינסה לתת משקל מול הכובד הנגדי הבא מן הבית. גם לקול הזה. למדתי להיעזר, יותר מבעבר, באנשים, תרופות, אמצעים וכד', אני מניחה. מניחה גם שעדיין קיימת המלחמה הפנימית. קולו של המטפל מול קול אבא, קול אמא. תחושה של בגידה מצדי. בהם, ההורים. וכל זה כדי לאפשר לעצמי חיים. בינתיים מוגבלים למדי. ועוברות בי המון מחשבות שקשורות לגיל. לשינויים שחלים עם השנים. חוץ, פנים, לפחות אי אפשר לומר שאיני עושה פעילות גופנית. ואם בגיל עסקינן - נפשית נאמר עליי ש'אין-לי'גיל'. יש משהו מחמיא בזה. וגמני נראיתי צעירה יחסית, לפחות בעבר כך היה, וגם זה משעשע בעיניי. יש הטועים וחושבים שאני אמו של התינוק. אבל גם יש החושבים סבתא וגם זה מחמיא, כי אפשרות המטפלת רק באה אחר כך. סוריקטה