היי אודי. זוכר אותי?

כל כך הרבה זמן אחרי הטיפול ההוא. ניסיתי קשרים. ניסיתי יחסים. ניסיתי לעבוד. כלום לא הולך לי התודעה שלי עמוסה זכרונות מן העבר. הטיפול הטראומטי ואחריו חוויות חברתיות טראומטיות גם במסגרת לימודים של בנות ביקורתיות שלעגו לי ואחת נטפלה אליי ועשתה הכל לגרום לי להרגיש לא רצויה . טענה שאני נדחפת ... לא יודעת . כלום לא הלך לי . עכשיו אני בת 37 תכף גרה אצל ההורים. מובטלת ובלי זוגיות. בעבודות שניסיתי לאחרונה מאחת שחררו אותי כי היא הייתה זמנית ומאחרת התפטרתי כי לא התחברתי לאופי הנוקשה של המעסיקה.. אני מתקשה לתכנן תוכניות לעתיד ולפעול. מרגישה כובד. כאילו קשה לי לקחת אחריות על עצמי. לא מבינה למה אבל ככה אני מרגישה. אז מעבירה את הזמן סתם... אני די תקועה. הייתי רוצה להיות כבר בזוגיות , להקים משפחה אולי, להכיר מישהו יכול להציע בטחון כלכלי.. להיות חלק מהאנושות הזאת ולא סתם בין 4 קירות לבד עם עצמי. אני מתביישת בעובדה שיש לי קצבה מביטוח לאומי . בכלל אני מתביישת. בי. לא יודעת איך לתת לאנשים להתקרב. איך לתת להם להכיר אותי כשיש ככ הרבה משקעים של חולשות וכשלונות. לא בניתי כלום משמעותי. מפחדים שישאלו אותי מה עושה ולאן שואפת. כבר לא מאמינה בי. מרגישה עייפה. אני לא בטוחה שזה היה נכון לשחזר לי את הטראומה האיומה של החוסר אונים בטיפול. לא היה שם תיקון. היא השאירה אותי לבד וזעקתי לאלוהים. גם הוא לא היה שם.. הפסיכולוגית סתם עשתה להכרה שלי רהטראומה. קראתי בספר של יואב יגאל הסבר מרתק למה הוא חושב המקור לכל התסמונות הנפשיות והנוירוזות. והוא מבין זאת כהטלת אחריות טרם זמנה לפני שהתינוק בכלל מסוגל להתמודד. זאת חוויית חוסר ישע טוטאלית. הוא גם דיבר על תחושת הכובד. זה בול... אני רוצה לעשות דברים בחיים. אבל תמיד מרגישה שאני צריכה שזה יבוא מבחוץ - הרצון. הסיוע. התמיכה. הכוונה. אנשים שיתמכו יעודדו.. בתחום שלי (עיצוב) יש המון תחרות ומרפקנות. אין פרגון. כולם שומרים שלא יעתיקו מהם ולא מגלים סודות על משאבי מקצוע. מי שמקושר הרוויח. יהיה לו חבר צלם/גרפיקאי/מנהל שיווק וכיוב.. לי אין את כל המשאבים האלה. אני לבד. צריכה לעשות הכל לבד ואין לי כח באמת. אין לי כח לחשוב. הנפש שלי ככ רצתה לקבל תמיכה מתאימה ומעולם לא זכתה. ופסיכולוגים רק רוצים שאלך לעבוד עבור מישהו אחר בשכר מינימום וקוראים לזה 'תפקוד. הסתגלות' לשלם שכד במעט כסף שארויח ולשרוד מיום ליום... זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה שתהיה בי יצירה. דימיון. מעוף. הנאה. ביטוי. סיפוק. חופש. חוויות... אני רוצה להרגיש שייכת שמחה חיה מסוגלת ומסופקת עם זהות עצמית שאני גאה בה. אין לי זהות עצמית שאני גאה בה וזאת הבעיה. אני גם לא יודעת איך ליצור לי כזאת.. כבר בת 37 אוטוטו. האם אפשר להתחיל מחדש ב 37? ואיך נפטרים מכל הזכרונות השלילים שמכבידים על המח? תקוע בי. הקלטות שליליות נתקעות בי. גם מהטיפול הטראומטי שהיה וגם מהחיים. דווקא מה שפגע בי נתקע בזכרון.. מי אני? חשבתי להצטרף למישהי שהכרתי בפיסבוק לטוס יחד לתאילנד איתה. אנחנו לא מכירות ממש וחשבתי אם באמת ניסע יחד אז... איך אציג את עצמי? מי אני? אין לי מושג. היא עובדת ובזוגיות. אני לא.. אם היא תתקרב היא תגלה שאני ריקה. זה החשש שלי. זה קורה לי עם כל אדם.

הי מימה, חשבנו עלייך, אני מאמינה שאפשר גם מאוחר. אני הצלחתי להתחיל רק מאוחר, קרוב לגילך, מאד מאד פגועה, ועבודה מתמדת ורציפה של שנים עשתה משהו. בכל זאת, יש המון אובדן, את יודעת. ומה שמקבלים חלקי. סוריקטה

הי מימה יקרה אני זוכרת אותך :-) טוב לשמוע ממך!

בודאי שזוכרת היית חסרה כאן ... מסכימה עם סוריקטה בכל מילה ומילה .... מקווה שתצליחי לקבל שהחיים יש בהם חלקיות גדולה ורוב האנשים שכירים שעובדים קשה בשביל הבסיסי ...והם חיים ומאושרים .

ברור שזוכרים :) תמיד אפשר לתקן/לשנות וכו' מאמינה שבכל גיל ועם הכוונה מתאימה. אני מאמינה שתוכלי. השארי כאן לספר...טוב לשמוע ממך!