אני כועסת שקיבלתי 'טיפול' כזה!

אודי! אני בת 37 עוד מעט.. בגיל 27 הלכתי לטיפול . הגעתי לאותה פסיכולוגית שבדיעבד אני מתעבת על חוסר הכשרון הטיפולי הבלתי נתפס שלה . אני גם לא אוהבת שאתה טוען שבכל טיפול היה יוצא אותו דבר. היו לי טיפולים לפניה וגם אחריה ומעולם לא כעסתי תערומת וחשתי מבוזה ככ מאף מטפלת אחרת. ומה הבסיס להכל? דבר קטן אחד שגרם להכל. היא הייתה אישה נאה וניכר שאמידה אז הבעתי קנאה מסוימת ברמת חייה והישגיה. בתגובה היא ענתה ' עבדתי קשה להגיע היכן שאני' . היא אמרה זאת במן טון נחרץ ומתנשא. אני עניתי 'אני לא מאמינה שאמרת את זה'. ואז היא ענתה 'נו, אין שום דבר שיכולתי לומר שהיית מקבלת' . וגישת ה'עבדתי קשה' חזרה פעם נוספת בהזדמנויות אחרות. זאת הייתה נקודה קריטית בטיפול שקרתה יחסית בתחילתו והשפיעה על כל ההמשך. לכל הרוחות - זה משהו שאני לא שוכחת ויכול להכעיס אותי להזכר בזה עדיין אחרי כמעט 10 שנים!! אני טוענת שאם הפסיכולוגית הפשוט טיפשה חסרת כשרון וחסרת אכפתיות הזאת הייתה מפעילה טיפת שכל ולב שם בשיח איתי היא הייתה שמה את עצמה ואת המגננה המחורבנת שלה בצד ובמקום לענות לי כאשר נפגעתי ומחיתי 'נו אין דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' כדי בעצם להגן על עצמה ולהטיל אחריות עליי שאם קשה לי עם האמירה 'עבדתי קשה' זה בעיה שלי ולא קשור אליה. אני טוענת שהיא לא הייתה צריכה לומר 'נו אין שום דבר שיכולתי לומר' אלא היא הייתה צריכה להתייחס ולומר 'אני רואה שלקחת מאד קשה את האמירה שלי כשאמרתי שעבדתי קשה. מדוע? איפה זה פוגש אותך?' אודי ההבדל הקטן הזה בגישה היה חוסך לי ככ הרבה זעם ותחושת ביזוי. ההבדל הקטן הזה בצורת ההקשבה ובהתכווננות אלי!!!! המטפלת הרשלנית הזאת התייחסה אליי בצורה ככ לא מותאמת ולא קשובה שזה שיא הרשלנות והיו לכך השלכות חמורות עליי על רגשותיי על הזכרונות שלי. כמו כוויה בנפש. צורת ההתייחסות שלה השאירה בי כוויות נרקיסיסטיות!!! היו לי מטפלות לפניה ואחריה. זה לא קרה לי איתם! רק איתה. רק היא התייחסה ככה!! ודווקא איתה הכי נתקעתי שזה מה שמדהים. דווקא את המטפלת הזאת הכי ניסיתי 'לתקן' וכעסתי דווקא עליה הכי הרבה. מה הייתה הבעיה שלה פשוט לומר במקום 'נו איך שום דבר שיכולתי להגיד" פשוט לשים את עצמה בצד רגע ולשאול 'אני רואה שהףלקחת את האמירה שלי קשה. איפה זה פוגש אותך?' הבדל כזה היה משנה גורל את ההרגשה שלי מבחינת סחיבת כעסים משם. היה משנה את כל חווית הטיפול שלי, את איכות הקשר וההשלכות . עברתי אצלה בסופו של דבר שחזור נוראי של הנטישה באופן טראומטי ביותר על רקע ברית עבודה לא טובה. זה נוראי לשחזר מול מטפל שאתה לא חווה אותו כמחובר אליך. זה נוראי! זה רהטראומה ולא 'תסכול אופטימלי' ואולי כפי שאני טוענת אם במקום להגיד לי 'נו אין שום דבר שיכולתי להגיד לך ולהפוך אותי לאדם שאינו בר שיחה או קבלה כביכול' הייתה באמת מתמקדת בי ומנסה להבין על מה התערומת ואיפה הערתה פגשה אותי אז אולי הייתה שומעת מה שהיה לי לספר על ניסיון חיי. לומדת להכיר ולהבין אותי! למשל אם הייתה שואלת הייתה שומעת כמה קשה היה לי לתפקד במקומות עבודה. ואיך נהגתי לסבול ככ עד שפעם אחת שהתקבלתי לעבודה בשירות לקוחות לאחר מיונים אז סבלתי שם ככ עד שרציתי להתפטר אבל הרגשתי אשמה נוראית שאני לא מצליחה להחזיק מעמד ולהתמיד וכעסתי על עצמי. שגערתי בעצמי 'למה את ככה עצלנית ועקומה? למה את לא יכולה להחזיק עבודה כמו בן אדם נורמלי..' ואז לקחתי סיגריה ועשיתי לי כוויות על הבטן מרוב כעס ותסכול... ואחכ נרגעתי ואמרתי לעצמי 'נו טוב. אם את מסוגלת לפגוע בעצמך ככה כנראה שאת באמת סובלת שם ואת לא עצלנית. החיים לא נועדו כדי לסבול. תתפטרי מהעבודה. זה בסדר. לא חייב בכח. לא חייבת להיות שם אם את לא רוצה'. ולמחרת סופסוף הצלחתי להביא את עצמי לומר למעסיקה שאני מעוניינת להתפטר (בבכי, כי היה לי ככ קשה להגיד את זה. לאכזב אותם אחרי שקיבלו אותי). אחרי שעזבתי הרגשתי הקלה ענקית שלא אצטרך שוב להתייצב לתוך המסגרת התעסוקתית הנוראית הזאת , בעיני. כוסעומווו הפסיכולוגית הזאת , למה היא לא התעניינה בחוויה שלי???? למה היא לא שאלה ובדקה מה גרם לי לקחת ככ קשה את אמירת ה'עבדתי קשה' המתנשאת שלה?? למה היא לא הציעה קשב והכרה בחוויה שונה משלה? איזה מן דבר זה להגיד 'נו, אין שום דבר שהייתי אומרת שהיית מקבלת' ? סליחה??? יושב מולך בן אדם. את פאקינג פסיכולוגית בכירה. וזאת רמת ההתייחסות לנפשו של אדם אחר??? למה הגיע לי החרא הזה בכלל?? למה הגיע לי להכנס לקליניקה של מטפלת ולהתקל בככ הרבה אטימות לחוויה שונה משלה בנוגע לכל מה שקשור לסוגיה של יכולת תפקודית? למה רק בגלל שהיא פסיכולוגית אז היא לא יכולה להציע הכרה??? כאילו כוסעמו העולם- רק עובדים סוציאלים אמורים להראות נכונות להציע הכרה בקשיי תפקוד של מטופל? הגישה הכי נכונה בעיני היא להכיר ולכבד את הקושי בלי לאבד תקווה ביכולת ההתמודדות למרות הכל. זאת מן גישה דיאלטקטית. זה היה שאמור להיות. אז תחשוב אודי כמה נפגעתי לחינם וכעסתי וסבלתי ככ הרבה מהתייחסויות לא מותאמות מצד פסיכולוגית פשוט סתומה וחרפתית בחוסר הכשרון שלה להתייחס. הייתי תובעת אותה וביררתי אפילו. אין סיכוי. מטופל לא יכול לתבוע מטפל על 'התייחסות לא מותאמת' או על 'גישת עבודה לא נכונה לצרכיו של מטופל מסוים' . אז אי אפשר לתבוע על זה. זה לא אומר שלנזקים של התייחסויות לא מותאמות אין השפעה ממשית והשלכות - על ההרגשה הישירה באותו רגע ולאחר מכן על הזכרון של החוויה וההרגשה שמתעוררת בעקבות אותו זכרון. למה לכל הרוחות שטיפול פסיכולוגי יהיה מקום שבו נרשמות חוויות צורמות נוספות במקום שיהיה מקום שבו זוכים לקבל קשב הבנה הכרה הכלה וכיוב. אחרי זה היא באמת פתאום ניסתה קצת להשתפר. אפילו שמתי לב שהיא מתאמצת. אבל זה קרה אחרי שכבר 'הזדהמתי' מהדבר הזה שתארתי כאן. מהפספוס וחוסר רגישות משווע לחוויה שלי. ההשתדלות המאוחרת שלה כבר לא יכלה למחוק את הפישולים הנוראיים בהתחלה (היו יותר ממה שתארתי פה). אלוהים יודע שאם במקרה הייתי נופלת על מטפלת יותר אמפתית אליי ופחות מתגוננת אז אולי ככ הרבה כעס היה נחסך ממני. אולי את טראומת הנטישה הלא מודעת הייתי זוכה לשחזר בתוך קשר מוחזק שאני חווה כאמפתי באמת במקום שהכל ביחד יהיה ככ מזעזע בשבילי. וזה לא היה חייב להיות ככה. זה מה שהורג אותי.. זה לא היה חייב להיות ככה ובמובן הזה זה ממש לא היה תלוי רק בי! זה גם היה תלוי מאד בה ובאיכות ההתייחסויות שלה. את הנעשה כבר אין להשיב. הזכרונות האלה ישארו חקוקים בי לנצח. המילים שאני זוכרת והפישולים... ובכלל בא לי להקיף את עצמי רק במילים טובות ומסרים חיוביים. זה מה שאני זקוקה לו. תמיכה. עידוד. אהבה. למה מילים רעים ומסרים שלילים נתקעים ככ הרבה יותר מהטובים... בקיצור אודי לא הזינו אותי עם הדבר הנכון שהייתי צריכה!! לא בילדות לא בחיים וגם לא בטיפול! ועכשיו מי יתן לי מילים טובות ומעודדות שמסוגלות גם להכיר לי בקשיים וגם לעודד למרות הכל באותה נשימה. כי זה מה שאני צריכה. וגם חיבוק. היה עוזר. חיבוק.. אבל לא סתם מכל אחד. אוף. לא סתם מכל אחד. למשל היה עוזר חיבוק מהאקס האידיוט שלי שזרק אותי אחרי שהחליט שאני לא מספיק טובה בשבילו (הוא מחליט ככה על כל אחת.. רווק בן 43 ולא במקרה)... אם פתאום הוא היה מחליט שאני דווקא כן מספיק טובה בשבילו ונותן לי חיבוק ואומר שהוא רוצה אותי. יש הרגשה שזה יכול היה לרפא אותי. גם הוא לחץ לי על הפצע. במקום למלא בטוב סתם נטש.. ואני רוצה את התיקון שלי דווקא משם. מאיפה שאין. מאיפה שקשה. מאיפה שלא מובן מאליו. כי תיקון חייב להתרחש במקום שיש בו קלקול. לא ככה? אז למה כל אלה שמקלקלים לי לא טורחים לתקן עבורי?? אני לא מספיק חשובה וראויה כדי שאזכה לזה מהם? למאמץ הזה? לרצון הזה? להתגייסות הזאת למעני? שיתנו אישור שכן. שאוהבים. שרוצים אותי. זה מה שרציתי מאז ומתמיד. אני לבד. אני ככ לבד . בעומק של הדברים, אתה יודע. לבד עם אלוהים. משום מה בזמן האחרון נראה לי שאלוהים דווקא אוהב אותי. לא יודעת למה. אפילו אין לי מושג אם הוא קיים אבל כן יש לי איזה אמונה שמישהו אי שם איפושהו רחוק כן אוהב אותי, מרחוק. רחוק מאד. שיגיע כבר. שיהיה קרוב .. ואי רשמתי טונות. אמאל'ה. זהו. הלכתי. ביי.

הי מימה הכואבת, אמא'לה כתבת בסיפא של דברייך. זו גם מילת התמצית שהייתי בוחרת עבורם. אולי הזמן מתבזבז על חוויות משתחזרות. אולי הרבה זמן. הרבה מאד זמן. לפעמים צריך גם להבשיל בשביל עוד טיפול ואנחנו, אנחהו בקצב של עולם הדינוזאורים. מחשבות עבורך וכולם, סוריקטה