הגיגים ומחשבות .....

טוב אז כתבתי ארוכות והמחשב ניקה את הכל עוד לפני שסיימתי .... בעקבות מה שכתבו כאן על אמא , אני מאוד מבינה שזה מה שהיא יכולה .אבל זה לא משנה את הכאב של החסר . כן מאמינה שבסוף תהייה איזו השלמה עם המציאות בתהליך של אבל עם מקום לאכזבה ולתסכול .אולי בסוף גם אצליח להאחז ביש ולא באין . ובאמא שלי יש הרבה מהיש ,היא כן הייתה שם בהרבה צמתים של חיי היא כן הכינה אוכל דאגה ללבוש נקי ומסודר .. היא לא ראתה אותי היא לא ממש טיפלה בהפרעת האכילה שלי שהתחילה בגיל שש (בולימית בת 6 עצוב ) היא הכתה עם כל מיני אביזרים ואף פעם לא עם היד שלא יכאב לה ...ומה איתי לי לא כואב ... בעיקר זה האין ניראות היא פשוט לא ראתה אותי כמו עציץ שמאכילים ומשקים וכאילו עושים מה שצריך ... והאין ניראות הזו מביאה אותי למה שינשוף כתבה .לרצון שמי שעבר דבר דומה ישמע .. יש רצון עז לספר את הסיפור ככה גולמי , ויש קושי להביא אותו למקום שזה מרגיש אולי לא מותאם שלא יוכל להכיל ....אבל מסכימה אתך סוריקיטה שזה תהליך ,ודוקא כאן במקום הזה שאודי כל כך מאפשר . .אפשר לנסות לאט לאט להוציא מילים וכאב וסיפור.. וזה מביא אותי לטיפול ומטפלים ...אני 8 שנים בטיפול אבל עם שתי נשים .שתיהן בעיניי מטפלות מדהימות מיקצועיות...האחת רצה מהר ,ועשיתי איתה דרך מסויימת והשנייה העכשוית לאט לאט לאט וגם איתה אני עושה תהליך אחר.. מה שלמדתי זה שבעצם טיפול זה תהליך של שניים תוך גישוש וחיפוש אין מתכון מנצח אין מפה ...צועדים שתיים /שניים בשדה מוקשים ומתפללים שצועדים בדרך הנכונה מעצם ההליכה השרירים מתחזקים המיומניות גדלות הכלים מתרבים והמטען העודף נושר ...אבל זה תהליך .. ויש בו טעויות וכדאי ללמוד מהם ולצמוח .... אוהבת אתכם אתם חלק מהדרך שלי והיא לא פשוטה אז תודה לכם על היותכם ... חג של אור חג של אהבה.. שבת שלום וחיבוק ענק לכולם

אביב יקרה התחברתי מאוד למילים שלך: " מתפללים שאלוהים מוביל אותנו בדרך הנכונה" וכך אני מתפללת כל הזמן... רק שהוא יוביל אותנו בדרך הנכונה.. בדרך של ריפוי. מאחלת לך ולכולנו כאן שנרגיש שאלוהים מוביל אותנו לדרך הנכונה.. לדרך של ריפוי

הי אביב, האמא שלי - כן האכילה. אבל באוכל היו תוספים. בלי לדעת לא הסכמתי לאכול לא ממה שהיא מכינה ולא מהכלים שלה והפכתי להיות אשת המטבח בבית. כן. היא הלבישה, אבל בבגדים הכי לא תואמים ומבישים. היו לי הפרעות בדרכי העיכול, הנשימה והשלפוחית עוד מלפני שאני זוכרת את עצמי. מי כמוה היה לקחת אותי לבתי חולים, להמון זריקות, צילומי רנטגן, אינפוזיות, אנטיביוטיקות, ועוד כל מיני בדיקות חודרניות. היא לא הכתה. שלא יהיו סימנים. הנורא ביותר, אולי, הייתה האדישות שלה. והחבר שלה שהיא ידעה, ואומר שלחה, לכלות בי את זעמו. והוא גם נגע בי כמו שאסור. בצמתים בחיי היא נהגה לחבל בגדול ולהחזיר אותי להתכנס בבית. בתחומים שהייתי טובה בהם היא כנראה קינאה. היה מותר לי להראות, אבל רק בבית. את אהבתי לאבא לא הייתה מוכנה לקבל ותקפה. מתנות - בדרך כלל ממש לא תואמות. ובכל זאת - גרתי אצלה בבית. ולא יכולתי לפרח משם שנים. גם כן תסמונת שטוקהולם. ויש גם צימוקים. אישית, אני תמיד מתחברת יותר לגברים. כבר כתבתי. רופאים, מטפלים וחברים. אני יותר שנים בטיפול ממה שאת מציינת. חושבת שאולי רק אחרי שבע שנים התחילו לראות קצת. המון זמן. ומאד מאד לאט. נראה לי שהיום אני יותר חזקה מאשר בגיל שלושים נניח. כנראה שגם פיזית. וזה קצת מוזר, כי עם הגיל הגוף בדרך כלל נחלש. בכל אופן, כנראה שגם יש יותר כושר. צריכה תרגילים ייעודיים לגיל - לרגליים, בטן וכאלה. להיות שמורה יותר, יחסית. למרות ההרס שכבר התרחש. ואמרתי כבר - אני מאד שרירית. האחרונה בספורט בבית ספר. חג של אור, ולא חייבים לתת הרבה בשמן. סוריקטה

יקרה עצוב עד מאוד ...ואף הבנתי את זה בגלל מחלתה של אמך .אין לי מילים באמת .... ואת יודעת האמת שההתנהגות של אמא משאירה אותי מאוד מבולבלת וחסרת אונים ובכל פעם מתעוררת הציפייה וגם המחשבה שאני זאת דלא בסדר שאני חושבת עלייה דברים לא טובים שהיא בסדר בכלל... אין לי ספק שהנזק הוא עמוק ואנחנו משלמות את המחיר ...