.......................................

הנפש שלי קצת גוססת. הרצון ההוא. בקשר. הכמיהות. התקוות. הפצע ההוא שפרץ בטיפול פסיכולוגי בצורה הכי מבזה שניתן. שאחרי שהיא ביזתה אותי והתנשאה עליי כמה היא עבדה קשה במקום לספק הכרה בקשיי התפקוד שלי אחכ היא כבר לא ידעה איך להתייחס לילדה המצוקתית הנטושה שפרצה שם.. פרצה לי גם אחרי שהאקס נפרד ממני. אף אחד לא מתייחס לילדה הזאת. היא בוכה כל בוקר כשהיא מתעוררת משינה. היא מתעוררת לתוך כאב רגשי שקיים. חושבת עליו קצת ומרגישה אותו כשהראש עוד על הכרית. ואחכ מתנערת מזה ומדחיקה כמיטב היכולת, מנסה לבנות שגרת יום מעשית כלשהי. ואלה הם חיי. כשהגעתי לטיפול הפסיכולוגי רציתי טוב. רציתי שמישהו ישתף אותי בטוב שלו ויעצים טוב אצלי. שארגיש שמגיע לי טוב גם. אבל הפסיכולוגית אנסה עליי בכח תהליך של תסכולים ואמרה לי שעליי לעבור דרך הכאב.... כמות הכאב הפנימי שחוויתי בחיי לפני הטיפול תוך כדי הטיפול ואחרי הטיפול... צריך להיות פסיכופת גמור כדי לומר לי שעלי לעבור דרך הכאב בתור תפיסה טיפולית שלה ... כמה כאב זה אמור להיות?? כמה זמן זה אמור להמשך?? למה להכאיב ולתסכל במקום להשקיע בליווי לפיתוח מיומנויות והעשרה? איפה הגאון שילמד אותי לעבור דרך השמחה?? אני רוצה לעבור דרך השמחה. אני רוצה להתעורר בבוקר משינה ושיהיה בי חיוך. שמחה אמיתית. באמת. איזה סיפוק ושביעות רצון פנימית. מישהו אהוב לצידי. למרות שלא חייב. נוח לי גם לבד. אבל שתהיה הרגשה טובה בתוכי. לא דמעות וריקנות. והרגע הזה שמתעוררים משינה או רגע לפני שנרדמים. אלה הרגעים הכי כנים ונטולי מסכות שיש. מה שמרגישים שם זה משהו שמקונן בתוכך באמת. ושם. במקום הזה - אני רוצה לרפא. למצוא דרך שירגיש לי מאושר שם. ולא כל מה שמרגיש עכשיו. ריקנות וכאב ואכזבה, שמודחקים דקה לאחר מכן לטובת התמודדות עם עוד יום חדש . לפחות אני מסוגלת להדחיק כשצריך. זה גם משהו!

הי אודי, אתה יודע - המטפל שלי אומר דברים דומים בהקשר הסבל. סוריקטה