שום דבר לא רגיל.................

אודי, כמובן שתיסע ותהנה ותנוח. ועדיין, שום דבר לא רגיל, עשרה ימים הם כמו נצח וכל הפירורים האלה שאני מנסה ללקט ולהחזיק כמו האוכל שאני מלקטת ולא מצליחה להחזיק. כל פעם מישהו הולך ומותיר חלל והחללים האלה הולכים וגדלים ועדיין לא מצאתי את החומר המיוחד הזה שממלא אותם ותמיד זה כמו תינוק שצורח עד שמבין שאף אחד לא יבוא אליו ובסוף נרדם (יש הורים כאלה) מהיאוש. ויש ימים שגם אני רק רוצה לישון מהיאוש או מהמטפל שאיננו או מהמעט שישנו ולא ממלא את החלל. ואני מבינה שככה זה, בראש אני מבינה. אני לא רוצה לתרגל פרידות כי היו לי המון וגם לא תסכולים כי היו יותר מהמון. ותמיד זה מגיע לנקודת הבכי של התינוק שאני לא יכולה לשאת. אודי יקר, נסיעה טובה ובטוחה ומהנה. שלך שירה

הי שירה, אולי אפשר לחשוב על דרכים שימלאו את הנפש וירחיבו אותה? אני מנסה. למשל, אתמול פחות נתתי, כי האיזון בין ההענקה לקבלה ירד מהפסים. אבל יש עוד. אם את מכירה, אולי התחלה של ניסיון ומגע אפילו טכני ומנותק יצליחו (ואולי גם לא ויש תקופות, אפילו ארוכות כאלה, שחולפות). --------- שלך, סוריקטה

שירה יקרה כתבת בשבילי.. מילים מדוייקות שמתארות את המציאות שלנו.. מציאות כואבת מאוד ינשופים

שירה היקרה, מרגישים מדברייך את הכאב והקושי העצומים. ומובן שמאוד קשה לך עם היעדרו של המטפל אליו התרגלת. אני יודעת שדבריי ישמעו כקלישאה, אך הזמן כידוע בלתי ניתן לעצירה, והוא חולף, גם כשמאוד קשה. ובין אם נרצה בכך או לא, הזמן יעבור והקיץ יחלוף, והמטפל שלך יחזור ואודי יחזור מהחופשה והדברים יחזרו למסלול הרגיל והקבוע שלהם. עד כמה שניתן כמובן... בהמון אהבה...

היי שירוש....את לגמרי צודקת...החיים מלאים בפרידות...ותיסכולים....ולא תמיד יש מי שימלא אותם.....לצערנו אנחנו חייבות למצוא בעצמינו את אותם.....דברים....שכן יכולים למלא את החללים האלה....מבינה אותך לגמרי....ישנן תקופות בחיים שלנו שלא משנה מה נעשה.....תמיד נשארים אותם רגעים....אותן תחושות של....לבד....וזה כואב מאוד....רק....אם נבין שזה זמני.....לא דבר קבוע...יתכן שיקל על המצב מבלתי נסבל....לנסבל....כי זה רק זמני....ותכף זה יגמר....בהמון אהבה...חטולית