שלום לכולם

ניסיתי להבין מה קורה כאן בימים האחרונים. נראה לי שהבנתי בגדול, אבל לא לגמרי. מה שכן, הכעסים והפגיעות ברורים. רציתי לשתף בכמה מחשבות: א. מאמינה שככל שהכעס עוצמתי יותר, יש מאחוריו יותר אכפתיות ורצון וצורך ענק להיות קיימים, נראים ונאהבים. ההפך מויתור ויאוש. ב. מאמינה שצריך לתת לרגשות מקום וביטוי, גם לרגשות הקשים. יחד עם זאת רוצה לספר משהו: לפני בערך שלוש שנים נפל בקרב עם מחבל, ינאי ויסמן הי"ד, שהיה חייל צעיר בחופשת רגילה, נשוי ואב לתינוקת קטנה. זכיתי להיות בהלויה שלו. בהספד, אישתו אמרה, בין היתר, שהם החליטו במהלך הזוגיות שלהם, שלא משנה כמה הם יכעסו ויריבו, זה תמיד יהיה מתוך כבוד אחד לשני. זה נשמע איזה משהו קטן וזניח מתוך חיים של בן אדם, אבל אני הרגשתי בנוגע לאמירה הזו שאור גדול מתנוצץ פתאום בעולם, עבורי היתה באמירה הזו משהו שקשור לגאולה ושאם גם לי יהיה מרחב כזה, אני אוכל להרשות לעצמי לחיות. ג. מקווה שהשלום יחזור ללבבות ולמרחב ושקומה חדשה תבנה. באהבה

יפה כתבת. מסכימה!

אמן כן יהי רצון 🙏🙏 אוהבת