הוא לא הסכים להיכנס בסנדי אז נכנסתי מנדיי

אתה יודע מה, אודי, אני ממש לא מבינה! ולא רק שאני לא מבינה, אלא שאיזה חוש צדק שבי ממש מתקומם! אם הבנתי אותך נכון, אז פשוט אני מרגישה שנעשה כאן איזה עוול גדול עד למאד. חייב להיות שאני לא מבינה משהו, כי אחרת אנשים נורמטיביים לא היו מסכימים לזה. אנסה להסביר מה כל כך מקומם אותי. קראתי פעם ספר של מהפנט, הוא כתב על דרכי היפנוט שכמובן אתה מכיר בין היתר כתב (הספר לא לידי אז רק אצטט מהזכרון ) שהמהפנט מנסה להפעיל קשרים על המהופנט, ויעשה זה את זה גם בהפעלת קשרים מיניים, הכיצד, כאשר הוא מבקש מהמהופנט להרגע, הוא יזכיר גם מקומות אירוטיים בגוף של המהופנט, ודבר זה יצור קשר מיני במהופנט וכך הוא יוכל להשתלט עליו טוב יותר. עד כאן עכשיו למטפל רגיל טיפול זה קריירה אחד מורה אחר עורך דין אחת מזכירה אחד מטפל הוא עובד בשביל כסף הוא לא מפילנטרופ הוא לא עובד בחינם ברגע שלמטופל אין כסף לשלם, הוא לא יטפל בו. החיים של המטופל הם לא החיים של המטפל, הוא שומר מרחק (כדי לשמור על השפיות) הוא שומע המון דברים, הוא מקבל כל מטופל לזמן קצוב, וכאשר הזמן נגמר, זהו, נגמר, הבא בתור נכנס. עם כל הכבוד עבור המטפל, המטופל הוא קליינט, אכפת לו ממנו, אב זה משהו מקצועי, כל מה שנעשה כאן זה משהו מקצועי. ועכשיו אתה בא לומר לי שהקשר של מעבר עם המטפל הוא חלק מהטיפול זאת אומרת שיש כאן הונאה, זאת אומרת שהמטפל נותן למטופל הרגשה שהיא מעבר למקצועית, הרגשה היא נכנסת לו עמוק לתוך הרגש, לתוך הנשמה, כאשר בעצם הטיפול שהוא מקבל הוא טיפול מקצועי, יש כאן ערבוב של עבודה, של מקצועיות עם רגיש, וואו! נאבדות לי המילים כדי להסביר כמה נורא הדבר הזה. אדם נמצא במצוקה, אדם קשה לו, הוא מגיע לקבל עזרה, הוא משווע לעזרה, הוא זקוק למישהו קרוב למישהו שיחזיק אותו שלא יפול, והמטפל 'משחק' אותה אותו בן אדם, כאשר בעצם זה חד צדדי, כי המטיפל לא ישנה את החיים שלו כדי לעזור למטופל, המטפל לא מקדיש יותר מאשר שעת הטיפול הזו עבור המטופל, בעוד שהמטופל מקב את זה, שבעצם בצד הרגשי הוא מקבל מהמטפל מה שהוא בעצם לא מקבל. זו נשמעת לי הונאת המאה, זה נשמע לי משהו נורא ואיום! הייתי ממש רוצה שתסביר לי שאבין, זה מקומם זה, זה גורם לי לרצות לצרוח למטופלים שלא יתנו שיובילו אותם למקום בתוך העמדת פנים שהיא לא אמיתית, היא מקצועית, היא לא רגשית, המטיפל לא ממש אוהב אותך, הוא ישן טוב בלילה למרות הצרות שלך, היא לא מתפלל עליך כל היום, הצער התהומי שלך לא משנה את קצב חייו, את אחת מיני רבים, את לא בת יחידה, הוא נותן לך כל מה שהוא יכול במסגרת המצומצמת של הטיפול תפסיקי לשלם יפסיק הטיפול, זה לא יותר מאשר טיפול

שלום סנדי - אמרת כמה משפטים שאני נוטה פחות להסכים איתם: יש מטופלים שמטפלים בחרו בהם (מטופלים שהוכיחו אמינות לאורך ונראה שיש בהם תקווה, במקביל לדלותם) שכן יטופלו בהנחה גדולה. במקרה שלי - בשנות הטיפול הראשונות שלי הייתי הומלסית. ולקחנו הימור. ובכן, יש, כנראה משמעות לכסף כרכיב השקעתי (גם נפשי) מצד המטופל והיחס שלו למה שהוא מקבל. שנאמר, כסף הוא לעולם לא רק כסף. ייתכן מאד שהמטפל יאהב ועוד איך את המטופל. חלק מהקטע של האהבה היא גם להיות מחוברים לשנאה שבך. לעתים המטפל (למשל) יכעס ובאותו רגע הוא, כנראה, פחות מרגיש אהבה. לעתים ישים גבול וכד'. קשר הוא משהו שאמור להיבנות לאורך זמן. עם זאת, סביר שהמטפל ינסה להימנע מיצירת סימביוטי שעובד בשירות דחף המוות. בחלקנו יש משאלה לקשר כזה. ואנחנו ממלכדים לשם. (ולכולם - בעיניי - זה מה שאיכשהו קרה כאן, לצערי, והתרחש אצלי בראש מאז תהליך של מחיקה). אז יש קשר עם הדמות המטפלת. ויש אנשים נפרדים. כנראה שלא טוב להזדהות להיות עוצמתית מידי. לכל הצדדים. לעתים המטפל ימלא מקום (חלקי אמנם) של דמות הורית. באיזשהו שלב, לאחר התמדה, ייתכן שאיכשהו ייתאזן המשקל מול זה הכבד של הדמות המשמעותית שהרסה לנו. לא, ממש לא כל הזמן אמפטיה והכלה. לפחות לפי המעט שאני מכירה. גם העניין של הסופרלטיבים - אולי אנחנו מצפים לחיות על זה, אבל אולי זה קצת לא נכון. גם כאן, יש, כנראה עניין של מידה, וגם אולי צריך לבחון עד כמה המטופל, שמשווע להם, מסוגל להחזיק אותם. לעתים יש לנו נטייה להרוס או למחוק. עניין מורכב. בשלבים מסויימים כן תהא אמפטיה (שתחווה ככזו, ואולי גם לא). בשלבים מתקדמים תיתכן מראה (שיש סיכוי שיברחו ממנה, יהדפו אותה). הם קשים ומדאיגים הן למטופל והן למטפל. כלומר, לפחות כפי שאני מכירה אישית מהטיפול שלי - אין שקר. ונהדר שאין, אחרת, מניחה שלא היה נוצר קשר של אמון. וכן ייתכן שחדר כושר באיזה שלב, כשאחר כך הכוונה לצאת מהמעגל החוצה. אמשיך בדרכי, סוריקטה

הי סנדיי, העובדה שמטפל מקבל כסף עבור עבודתו, לא מבטלת את האכפתיות שלו כלפי המטופל. גם אני מקבלת תשלום בעבור עבודתי ועדיין אכפת לי שהיא תתבצע טוב. אני לא מאמינה שמטפלים לא חושבים אף פעם על המטופלים שלהם, בדיוק כמו שגם אני חושבת לפעמים על העבודה שלי שאני בבית. אבל ברור שיש גבול והם לא שוקעים במחשבות אינסופיות על המטופלים שלהם מחוץ לשעות העבודה. אני לא חושבת שיש אדם בעולם שיכול להכיל בנאדם אחר באופן שאת כותבת כאן. גם אני כאימא לא חושבת כל הזמן על הילדים לי. ואני גם חושבת שמטפל טוב לא מעמיד פנים עם המטופל שלו. הוא מביע התרגשות מתי שהוא חש כך באמת, וקרבה מתי שחש כך באמת. וגם כעס ותסכול, מתי שחש כך כלפי המטופל. וזה המהות של הקשר - האותנטיות. התשלום הוא עבור הזמן של המטפל , עבור ההקשבה המקצועית שלו, עבור היכולת המקצועית שלו לפרש ולבאר, עבור המקום שהוא נותן למטופל להכיר את נפשו. חיבה, אהבה ואכפתיות - לא קונים אותם בכסף. וכמו שאם המטפלת שלי תודיע לי פתאום שהיא מעלה את תעריף הפגישה ל- 1000 ש"ח, אני אקום ואעזוב כי זה לא בתקציב שלי. כך גם המטפל זכותו לקום וללכת אם הוא לא מקבל תשלום, או לחילופין לדרוש מראש תשלום על עבודתו. לכל אחד, גם למטפל וגם למטופל,יש את הגבולות שלו - והקשר ביניהם מתקיים בגבולות הללו. ועוד משהו חשוב, המטפל לא אמור לשנות את חייו בשביל המטופל, המטופל הוא האחראי הבלעדי לחייו . אני כן מסכימה איתך שמדובר בהרבה כסף, וטיפול פסיכולוגי צריך להיות נגיש יותר לעם.

היי.. קשה להסביר. כמו שאודי כתב לך שהראיה שלך מאוד חד מימדית וצרה.... אין משהו שאפשר להשוות אותו לטיפול, כתבו לך ממש יפה! מיקה, התגעגעתי כתבת נפלא! וסוריקטה יואו ..התגעגעתי לתשובות שלך המעמיקות האלו. אוכל לדבר בשם עצמי...פעם חשבתי די דומה למחשבותייך, שלמטפלת לא אכפת, היא חיה את חייה, אני רק עבודה בשבילה וכו' לאט לאט נבנה איזושהו אמון בנינו..והבנה שלי שאפשר לאהוב אותי. שהיא אוהבת אותי! שאני לא סתם עוד מיני רבים...אלא כמו שאם יכולה לאהוב הרבה ילדים כך מטפל... המקצוע שלי קצת דומה. אני גננת, אוהבת את העבודה מאוד ואת הילדים. לוקחת איתי את הילדים בליבי! דואגת לשלומם וחושבת עליהם גם כשאינם בגן! איזו עזרה ניתן לתת להם, כיצד לקדמם, איך היחסים עם ההורים שלהם וכו' זה תפקיד עם אחריות,!!!! כך גם מטפל! תפקיד עם אחריות , לא רק בשעה היעודה! קרה כמה מקרים שהיא אפילו התקשרה לברר איך אני...קרו מקרים של ליווי כשהייתי זקוקה בנייד ובווטסאפ! ודאגה, אמיתית וכנה! אולי אם תחשבי על גננת או מורה אכפתי זה קצת דומה...פעם מורים היו עושים ביקורי בית אפילו....והעבודה בשבילי היא לא סתם עבודה אלא עוסקת בדיני נפשות! כך גם פסיכולוג! מקווה שתביני יותר. ואגב, יש לי תלמידים שאני זוכרת היטב עד היום ואפילו בקשר עם כמה מהם ומתעניינת כיצד גדלו והתפתחו. כל כך שמחתי לשמוע על תלמיד שמצליח באוניברסיטה או בצבא. ואפילו יש כבר כאלו שמקימים משפחות. ממש הרגשה של אושר ואהבה לכל מי שלמד בגני. מקווה שהובהר לך יותר.

לא הסכמתי עם הדוגמאות שהבאת. כולנו עובדים, חלקינו מתמסרים יותר וחלקנו פחות, אבל לפחות אנחנו לא נותנים אשליה. לדוגמא, הפקיד בבנק לא נותן לך אשליה שהוא פועל לסגור את המינוס שלך. העובד סוציאלי לא נותן לך הרגשה שהוא זה שיקנה לך דירה לבסוף. המורה משתנה בכל שנה מורה אחרת ואת יודעת שהיא לא מבטיחה להיות המשען שלך כל החיים. העזרה שנותנים לך לא יוצרת לך את האשליה של משהו שהם לא ממש נותנים. אודי אומר שאני לא מבינה מה זה טיפול. מסכימה אתו, שכן מה שלא נראה, זה משהו שמקומם אותי עד הסוף. ליצור איזה מין אילוזיה לקשר שלא באמת קיים, אני רואה בזה זיוף. אני רואה לכל רגש - קשר, אפיון מסוים ואני לא חושבת שראוי לקחת רגע של לחבב, לסמוך, דאגה, ולבלבל את זה עם משהו שלא מאפיין אותם, לא בחיים הרגילים, זה לא נכון, זה כמו לתת הרגשה שהכסף של מונופול הוא כסף, תתן לאדם חסר כספים חבילות של מונופול כדי לתת לו להרגיש מה זה להיות בעל אמצעים.

גננת שמראה איכפתיות לבנות בגן, זה משהו אחר, כי באמת אכפת לה, זה לא חלק מהעבודה שלה, היא מחנכת את הילדה, ואכפת לה דברים מסוימים ולכן תתקשר אליה הביתה או משהו אחר, חלק מהיותה גננת אינו לתת לילדה הרגשה שהיא אוהבת אותה כמו אמא שלה, שהיא מעוררת בה רגשות תמירים כאילו והייתה אתה לנצח. גננת זו גננת ואמא זו אמא. אבל בטיפול נפשי, חלק מהטיפול, ואני מדגישה חלק מהטיפול, הוא דווקא בקשרים נפשיים, באילוזיה של המטופל שהמטפל מרגיש אליו מעבר לזה שהוא קליינט שלו, שישנם רגשות, והרגשות הללו הם רק כלי לטיפול, הם לא באמת רגשות כמו שאנו רואים אותם בחיים האמיתיים, אלא ניצול של הרגש כדי לטפל, אולי הניצול הוא לתועלת אבל זה עדיין ניצול. דוגמא קצת קשה, נאמר שיש אשה שמתה לה הבת יחידה שלה, והיא כל עולמה חרב ואז תבא מישהו ותתחזה שהיא בעצם בת שלה וכך תנסה לנחם אותה, היינו שימוש באלמנטיים לא נכונים כדי לפתור מצוקה אמיתית למטופל יש מצוקה שצריכים לטפל בה יוצרים אלמנטיים רגשיים שהם לא אמיתיים כמו שאנו מכירים אותם בחיים המציאותיים, אלא אמוציות שטובות לחדר הטיפול, והמטופל מתרגם אותם לחיים הרגילים שלו, והרגשות הללו יוצרות אצל המטפל כלי שיוכל דרכם לטפל במטופל, אבל על הדרך הוא רומס את כבוד האדם וחרותו, כי זה משפיל לעשות שימוש ברגש שהוא לא אמיתי מצד המטפל, לא, המטפל הוא לא דמות אב, לא, בחיים האמיתיים הוא לא ישמש כדמות אב למטופל, הוא לא ישמש כמאהב למטופל (בתקווה שלא ינצל אותו), הוא לא נמצא כצוק איתן לעזור לו באש ומים, אלו רק אילוזיות, ואין לזה שום קשר למסירות שמראה גננת או מורה לתלמידות שלה

וואו..אני חושבת שנכוות מאוד מטיפול ומטפלים. אני לעומתך לא חושבת שמוכרים לי אשליה! כי גם מטפל הוא אדם עם רגשות וגם הוא מפתח רגשות בטיפול. את כאילו הופכת אותו למנתח רגשות ולא אדם.... למה לגננת אכפת ולמטפל לא?? מי אמר שלא אכפת לו? שאין לו רצון לעזור באמת? לא אשליה? אצלי היא מעולם לא אמרה שהיא תחליף לאמא, חברה וכו' להפך תמיד אמרה שהיא לא תחליף כשאני זו שרציתי תחליף. היא גם אמרה שיכול להיות שהחסך לעולם לא יתמלא והיא יכולה רק להקל ולהיות איתי. יש מטפלים טובים ויש מטפלים לא טובים. כמו בכל מקצוע! את עושה הכללה גסה.

אודי, ממש דאגתי שתעלה כמה מההודעות ולכן שלחתי לך בפרטי שלא תעלה אותם, כן, ממש חשבתי שהן יכולות להזיק וחשבתי שהן נכתבו שלא במקום הנכון. אז אני ממש ממש מודה לך שלא העלית ודי דאגתי בימים האחרונים שאולי בגלל הנסיעה לא תשים לב להודעה הפרטית, (אם הגיע אליך) ותעלה את ההודעות. אז תודה שלא העלית וכן, אני מבינה בהחלט למה דבריך מכוונים, אם כי לא כל דבר אני מבינה בתוך כל התהיות שכתבתי לך, אבל אולי בהחלט לא רק שלא הצורה, אלא יתכן ויש בהם משהו יותר מדי .... שאני אפילו לא רוצה להאריך.... והם בהחלט לא מתאים לכאן. שוב תודה ו.... בכל אפן היו מסקנות שהוסקו כאן מעשיות חלקן עקב דברי (עם כותבות חדשות שאני בכלל לא מכירה( ןאולי הבהרה יותר חזקה ממך נצרכת שם! ניסיתי לכתוב בעצמי והעלתה את זה, אבל אני חושבת שאולי זה לא מספיק) ואני באמת חוששת מתוצאה לא נכונה ואפילו מזיקה שיכולה לקרות, אז אם תעבור ותנסה לעשות מקצה שיפורים אני מה זה אודה לך. תודה