מה באמת קורה הפגישה ולאחריה?

שלום אודי וכולם, בפגישה האחרונה שהייתה לי עם המטפלת, לרגע אחד הרגשתי שכל התהליך הזה מזויף ולא אמיתי ושביום שאפסיק לשלם לה היא בכלל לא תתייחס אליי כפי שהיא עושה כיום. פתאום מפריע לי שיש לה מטופלים אחרים, וכמובן שאני יודעת שיש לה כי אני כבר זמן ארוך אצלה ומודעת לעובדה שאני לא היחידה. המחשבה שהיא מטפלת באחרים, אולי כפי שהיא עושה איתי, השיחות המיוחדות והעמוקות שיש לי איתה, אולי יש לה גם עם אחרים ואולי שיחות טובות יותר משלנו? אולי אני לא כזו מיוחדת עבורה, אולי אני רק שעה בשבוע ולא מעבר לזה? ההפרדה הזו בין החיים האמיתיים, החיים הטיפוליים עם המטופלים האחרים, התחושות שאולי הן לא אמיתיות, למרות האמירה והניסיון שלה כן להוכיח לי שהיא כן בשבילי אבל אולי זה רק משחק? אני לא יודעת אם זה חלק מהשיטה הטיפולית לתת את ההרגשה הטובה הזו אבל לא באמת להתכוון? אולי רק לזרוע בי תחושה של ביטחון אבל לא באמת להרגיש אותה מהצד השני? אולי זו אני שנותנת משמעות כזו גדולה לכל שיחה, מילה, פגישה? אתמול עלו בי מחשבות להתחיל לנתק לאט לאט את הקשר כדי שהוא כבר לא יהיה חלק מהחיים שלי כי אני לא בטוחה שאני באמת רוצה אותה חלק מהם.

הי קפה, להודעה כל כך דומה לזו שפתחת כתבתי לפני שנים את המגילה הארוכה ההיא על קנאה. נוסטלגיה... נושא מרכזי בפורום לאחרונה. סוריקטה

היי קפה יקרה אין לי מילים כמה מבינה, מתחברת, מזדהה אם כל מה שכתבת! שואלת את עצמי את אותן השאלות ומרגישה את הכאב העז והחותך בהתמודדות מול הדבר הזה .. כל מה שכרוך בקשר הטיפולי ובטח מול האספקטים האלה שתיארת באופן מדויק, חד וישיר... כאילו הפנטזיה להיות ה- מטופלת שלה, הכי קרובה. שמתקיים בינינו הקשר הטיפולי הכי ייחודי, מעמיק וקרוב.. שהיא מחכה לשעה שלי יותר מכל (לכל זה יש את הצד השני.. לא אוהבת אותי, עוד שנייה זורקת אותי מהטיפול ..הצד השני של המטבע..) שמה שיש ביחסים לא קיים באף קשר אחר מלבדינו...(שאולי זה נכון במידה מסוימת, ,אבל המחשבה על קשרים יחודיים נוספים שיש לה..עלולה להטריף....) נראה לי, אחרי תהליך של אובדן ואבל מול הסוגיה הזאת.. לצד הכאב על מגבלות הקשר.. שתהיה תמיד קרובה, להרגיש את הנוכחות שלה יותר..על השינויים שחלים בתוך הקשר ... הקנאה (בה ובמי שעוד מטופל אצלה).. הפחד לאבד את הקשר כשחלקים פחות נעימים ..שלי או שלה.. שלנו.. צפים עולים.. חיים.. מול זה יש גם את החוויה הפנימית מול הקשר, שאכן בעיני, המטופל סוג של נושא אותה יותר (ייתכן שגם המטפל, אבל השוני בעוצמות ובאינטנסיביות של ההתעסקות מול הטיפול ואולי גם כי לנו יש מטפל/ת אחד ולכל מטפל יש כמה וכמה מטופלים) המטופל מצפה, תלוי.. מפנטז, חולם, רוצה להיות הילד/בן/ת זוג וכו' של המטפל או קרוב בצורה אחרת.. וכמו שאמרת, נותן משמעות לכל מילה, מבט .. יש גם סוג של השלמה.. קבלת המציאות כניעה.. אין ולעולם לא אדע, מה היא חושבת, מרגישה לגבי המטופלים האחרים שמגיעים אליה. למי מתחברת יותר או פחות.. כי היא בן אדם... וכן, היא אשת מקצוע ואם לא אשלם לה, לא יהיה.. גם לצערי היא אינה מחויבת לאהוב אותי.. מחויבת בהחלט לאכפתיות, מקצועיות, התמסרות, יצירתיות, להיות כנה ואותנטית, לקחת בעלות כל כשלים וכו' בכל עת שאני מטופלת אצלה. לגבי השאלה על האמינות התגובות שלה, היחס, זיוף- אמת.. להרגשתי, דווקא בתחילת הטיפול יש יותר 'זיוף', חמימות כזו, מענה מדויק יותר לצרכים וכו' בהמשך פחות, אבל אז הקשר הופך להיות קשר. את פוגשת בן אדם. על כל המשתמע מכך. אמיתי,אותנטי, גלוי, פגיע ופוגע. לא מפחד לומר דברים, שאולי נשמע שקשים אבל חשובים. המורכבות והשחזור מקבלים תאוצה וקורים הרבה דברים. אולי יעזור לך, לדעת שאכן הקשר ביניכם יחיד וייחודי, שהוא גם משמעותי עבורה. להבין ולדבר על הקושי שלך מול הדברים שכתבת. לשאול אותה על היחסים והקשר ביניכן... מהצד שלה... בהצלחה וחיבוק!!