יום חמישי

הי, יודעת שכעת יום רביעי, אבל סופרת עוד יום אחד. מנסה לכתוב. וכאילו אין לי כוח לכתוב. לדבר זה בכלל. אבל הנה, התאמצתי מאד. די הזכרתי את אמא והאביוז החולני שלה. אמא והחבר שלה ובאי כוחה. אמא המרעילה ת'כלס. עכשיו המילה אבא. איזה פסיכי זה לדבר על הדמויות האלה כשאת עצמך כבר בגיל של סבתות. ובכן, מה שאירע שולח אותי אסוציאטיבית למקום הדי מקביל שלי גם אצלו. המחוק. נראה לרגע שמצאתי / מצאנו את המשותף בין שני האנשים האלה. אמא ואבא. מדוע התחברו ברמת הזוגיות. חיבור שהוא גם איבה. אבא מאד אגואיסט כל חייו ועיוור לסביבה, בעיקר הקרובה, גם כך. אבא, סינוור את כולם בחלקיו המרשימים, אך גם הוא, הפנה אליי, כנראה באופן ממודר, די דומה לאמא, את חלקיו החלשים. אצל אמא הייתי כותבת מעוותים וסוטים. אאמין שגם הייתי חלק בעניין ובחרתי למלא את התפקיד. קל ליפול בפח .מבחינה רגשית לתפיסתי, שימשתי גם עבורו כסוג של ז***. אוביקט חסר צרכים משל עצמו. כן, מילה קשה מאד. סובביו ראו זאת, ומכאן שזאבים ישתמשו בגוף שלי לתפקיד זה הדרך פשוטה. הוא מן הסתם דיבר על בחירותיי באופן מבזה, אבל זה די קרה גם בגללו. סוג של שותף שגילה את מערומיי וממש לא הגן או סייע להגדרת גבול. כאילו מכר אותי בחינם. גם אמא. ואולי זו בכלל אני שהצעתי את עצמי. היות שאלו כבר טבועים בי מני אז. נראה שתפסתי את התפקיד שסופג אליו את החולי מכל הסביבה ובי ממוקדת המחלה. ולכן, גם אם דיברתי – הרי אני אישה חולה ויש לקחת את דבריי בערבון מוגבל ובפרופורציות. ומצד שני, כך נדמה לי, אני מעדנת מאד את מה שעשו. ומה שאתאר גם כך די סמוי. עדיין, היו באבא חלקים, שאם אתאמץ לחשוב, אני מתגעגעת אליהם וכן אהבתי אותם. הם עוד קצת קצת היו שם לפני מה שעשה. וכן מצאתי את האזורים הלא מתים מבחינת שדה ראייתו. כך שאולי לא פייר מצדי ללכלך. ובאיזה מקום, מבחינתי הוא התאבד. נשאר גוף (סליחה, דוחה) והסיכוי לגישה לחלקים ההם שבקושי נגלו – נראה לי אפסי כעת. לא בטוחה שאוכל לומר שחוויתי פרידה אחת סבירה. גם בטיפול הארוך. נותרו משקעים כבדים. גם שם. אבל אולי זה מה שאני מתאמצת לעשות עכשיו. למצוא טוב לצד הרע. לאחד. למצוא שלם. פחות נראה לי כרגע שאני יכולה לפתוח ניסיון חדש עם דמות חדשה. ועם דמויות העבר והסבך – לא מאמינה שילך. כאילו מנסה להגביל את המכות. כמה אפשר. וגם אין לי משאבים. הפעם ממש אין. גם אזכיר שלמרות הסבל העצום - לא היו לי ניסיונות אובדניים מעולם. אבל חברת הילדות שהצליחה השנה, והניסיון של אבא נוגעים לי בראש. שורה תחתונה – עייפות וכאבי גוף. לא באמת אפשר לאטום, אתם יודעים. עדיין שותקת מבחינה קולית. אבל גם לכתוב זה כבר יותר. והנה כבר מתחרטת. על החיים |שלח| סוריקטה

הי אודי, תודה, גם אני מרגישה עצב. להרגיש זה טוב. ועצב, כמו שתמיד אני נוטה לומר, רך יותר מכעס. באופן מוזר, הכשלון של אבא יכול לאפשר לי הזדמנות לתקן את הפרידה ממנו. לנו, את הפרידה איש מרעהו, המשמעות, כנראה, תישאר עבורי. דיברתי איתו, עם אבא, על כך. החזקתי לו את היד, התבוננתי בעצב בעיניים שלו שהצליחו להראות פקוחות לרגע. נשיקה במצח. ליטוף בראש. עם המטפל והטיפול שהיה, פחות מצליחה לראות חרך להזדמנות כזאת למרות שאיש לא מת. הוא מאד עייף ואפרופו עיניים - הן נעצמות לו בממש. העיניים הפיזיות שלי פקוחות מאד אם יש מישהו בסביבה, אולי זה גם מבט האימה. לא יודעת, אולי יהיה רגע של הארה. או יזמה של אחד הצדדים. אנחנו ממש לא שם להרגשתי כעת. גם פה יש עצב רב. ברגעים כאלה אני נזכרת מדוע אני צברתי לי כל כך הרבה יצורים פרוותיים במהלך השנים. אבל מהם הציפיות אחרות. הם יכולים לישון ולהסתלבט, הם הרי לא מתקשרים לשאול מה שלומי או דואגים לי, ואני מספרת 'להם' את הסיפור רק בראש שלי. בכל אופן, כן היו רגעים בהם חלקתי מעט מהסיפור המטלטל עם אנשים נוספים. סוג של עוברי אורח לרגע. אודה שחלק מהם ביקשו לא לשמוע כדי לשמור על עצמם. תודה, עכשיו ברכות לסופ"ש רגוע. בראשון איחולי שבוע טוב. סוריקטה

כמה חמלה יש בך כלפי אחרים כמה רכות מקווה שגם מולך אתך חיבוקים להמשך השבוע אביב

הי אביב, תודה יקירתי. בואי נאמר שאיני מרגישה ברגע זה תיעוב עצמי טוטאלי, או דחף לתקוף אותי, וזה סוג של שיפור. תודות על המילים, שלך, סוריקטה