השנה עוד יותר מתמיד

הי ובוקר אור לקוראות והקוראים, השנה עוד יותר מתמיד קשה לי עד בלתי אפשרי (מתך שהתרחש בפועל) לחגוג. פסח, ההוא, חלף כלל ללא איחולים לאיש, לא יכולתי, ובכל ימיו וימי חול המועד רבצתי לי עם כאביי. לא נכחתי באירועים ולא טעמתי ולו דבר שנקשר לחג. התעוררתי ליום היום, בלוח רשום רשום העצמאות, אפגוש מספר אנשים כי זו לי הזדמנות בודדה כמעט לעשות כן, אבל בפנים לא חג. ומשערת שירחיק אנשים לראותנו ללא חיוך. אם כי, כן יודעת שמימוש עשוי להחוות שונה. מה שלא מפסיק לרוץ לי בראש, במיוחד בשל יום אתמול וסמליו הוא ש - I'm good for nothing. אמא אחת אמרה והטמיעה, ועוד מעט ששים שנה שאין מספיק כוח מנגד מול תחושת הרמיסה. ותחושה כזאת מרחפת עכשיו באוויר הכללי, ויהיה מאד עצוב ששארית ימיי יחלפו בסביבה שבכוונתה (או שתצליח) להרוס את שנבנה. כועסת ומתביישת שכל כך לא עזרו (ואף חיבלו) לי אז, ולא היה בכוחותיי שלי לעמוד מול העולם. וגם היום, אבל אחרת. איפה הגשר? (יש לי תשובה הומוריסטית לזה, אשמור אותה בלב, וייתכן שיש בה פתח). Tiramisù (על משמעות הביטוי) סוריקטה

הי אודי, ייתכן שיש גם קול אחר. מובס פחות. אולי... לראייה - הן דאגתי לצמחיה בסביבתי דאגה רצינית כזאת, תואמת אביב, וכן לקחתי את עצמי כבכל שבת והנפתי גבוה גבוה שלט של לוחמת. 'הם' לא יודעים מה כל הסיפור שמאחורי. שבוע טוב, סוריקטה