רק יום שני היום

ובינתיים, התבשרנו על מותה של יעל גרינברג הנאנסת משומרת, אחד הסיפורים האיומים שבהם, וכמה חוסר צדק בעולם. ואיך פושעים מסתובבים להם חופשי בכיף שלהם והקורבנות מתכלות אל תוך עצמן. ההתלהבות שלי מהרגע ההוא שבהודעה הקודמת, כעת נראה מטופש, והיא נגוזה, או, השתנתה, גם כי פשוט חלף זמן. מצטערת על פתיחת הודעה חדשה. אבל סיפור מזעזע שעולה שוב לפני השטח, והאדישות היחסית של הסביבה לכאורה שאופפת אותו, או, ההתייחסות הקלושה ובמקביל להתרחשויות אלימות אחרות - הולמות בנו. יש גם יפה וטוב - הנה הולכת לעבודה שמטפחת חמידות ותבונה ויש בה רוך וחמלה ואהבה ושמחת חיים, אך מתערבב בה פחד - כי כנראה לא אמשיך עוד בכיוון, כפי שכבר אמרתי, כואב מאד מאד בגוף, והעייפות פולשת עוד ועוד, ואין לי תכניות המשך. נשימה עמוקה, סוריקטה

סוריקטה יקרה, עצוב מאוד מותה של מי שהיתה סמל למאבק של נפגעות רבות. יפים בעיני הגלים שבהודעותייך, הרוע, הקושי והכאב לצד ההתעקשות לראות גם את הטוב והיפה. כמה את אמיצה סוריקטה. וההתגלות שלך יש בה מן הנראות, רואים אותך, את קיימת ממש וניבטת אלייך מבעד למסך. רק יום שני או כבר יום שני והזמן בשלו. שלך שירה

רק אומר מדוע מרגיש לי קצת פתטי - כאילו מיצינו כבר את ה'ראו אותי'. וואלה יופי לי. ואפילו היה מזה יותר מידי (פה, למשל - אני ממש מתפדחת ומעלה גרה מרוב סוריקטות). אולי נתקענו, המון המון נתקענו, אך לאן הלאה... סוריקטה

סוריקטה יפה שלי מצטערת על הכאבים בכולל שאת חווה גם אם כרגע אינך מוצאת מה לעשות בהמשך תני לזמן את הזמן מאמינה שכבר תמצאי פתרון למצב חטולית