איך מרגיש כששקט פה............

הי אודי וכולן אני פותחת עץ חדש אם אפשר שנשתף איך מרגעש ששקט כאן. התבואו? גם מי שמזמן לא נראו כאן? כששקט פה אני קצת נלחצת שהמרחב הזה פשוט יכול להיעלם עם כל המילים והא.נשים ואודי, זה די מפחיד. כששקט פה אני מרגישה קצת כמו חרדת נטישה או כמו גן סגור. יש משהו בדברים הקבועים, הימים הקבועים של אודי, ההודעות הקבועות שסוריקטה נהגה לפתוח בתחילת השבוע ויש משהו מערער בחוסר הוודאות. תבואו? ואודי, איך אתה מרגיש כששקט כאן? שלכם שירה

שהמון נשמט ממני. גם בפועל נשמטים לי דברים מהידיים. וגם כאן מצטרף לזה. אובדן של הורים בשנה וחצי האחרונות, אובדן של כמה יצורים אהובים, מהטיפול לא נשאר הרבה, מהעבודה שלי לא נשאר הרבה ועוד מעט כלום, החלקים החזקים שלי בגוף די התאפסו. בשלב זה נראה תהליך של הרס במדינה ובגלובוס בכוחות אדירים. השסע שכאן גם יצר קרע בחברויות עבר. במשפחה. שגם כך מפורקת. עצוב. וכאילו לא אכפת לי, וכנראה שבה בעת אכפת לי מאד. סוריקטה. דווקא ממני שמעו הרבה יותר מידי. עייפה ועצובה. והכי גרועה בפרידות.

היי שירה אני נכנסת מדי פעם..קוראת מרגישה פחות מחוברת לכאן האמת ההמתנה לתגובות מכניס אותי לחרדה... לכן מעדיפה לא לשתף.... איתך ינשופים

כשהכל שקט כאן זה בדיוק מגדיר אותי כבר תקופה ארוכה רק שקט למען השם מפני שהכל מקרה לא מתמודדת עם רעש או קולות גבוהים ובלאגנים שהם מנת חלקי מאז הגיעו הדיירים שלי לגור אצלנו ממש לא פשוט ואין פרטיות למעשה יש רק דברים שאמרתי שלא אחזור עליהם כי נמאס להתלונן לכן השקט הזה הוא נפלא בעיני לא כאן בפורום אלה בכלל וכן באמת שלאט לאט מתרסקת חטולית

היי שירה וכלם, השקט שכאן הוא כמו השקט מהטיפול. לכאורה סיימתי אותו. וגם כאן לכאורה מיציתי... אבל לכאורה כי בעצם הולכת/חוזרת..מדשדשת בתוכי/ בנפשי..דברים קורים גם בלי שאדבר ואתעסק בהם כל הזמן....למדתי סוף סוף שהחיים הם לא שחור/לבן יש אפור ויש צבעוני..ואפשר לבד אבל אפשר גם יחד.יש תקופות עליות וירידות. לומדת ללכת בכוחות עצמי. דווקא אני בסדר בלי טיפול. אז אולי כאן אני יותר🙄..לא יודעת. כששקט כאן אתן חסרות לי. לקרוא אתכן..ודי הפסקתי להגיב, אולי כי חושבת שאין טעם להגיב..כבר אין לי מה לומר..אולי מיציתי תגובות גם... לא יודעת.

שירה אהובה וכולכם, אני חלשה, עייפה ,כואבת, מפחדת ומלאה בחרדות אך נכנסת בכל אופן בכדי להיות איתכם בעץ הזה מקווה לימים טובים שלכם, במבי

הי אודי וכולם, מניחה שזוכרים שתיארתי אותי כסירת מפרש ללא מנוע. איכשהו נקשר לי גם לפרידות. ותיקים פעמים רבות דועכים מעצמם עם הזמן ומפנים מקום. לחדש. "טוב יותר? רע יותר? לא יודעת מה יותר. משהו אחר" משערת שהסיכוי שנגיע למצב של קבוצה גריאטרית סיעודית אינטרנטית (כולל אותך, אודי, כמנהל ותיק בן שמונים פלוס) אינו גבוה. ועל אף שנראה שהמקום מוצה זה מכבר, משהו משמעותי הוא כן נותן, כנראה. לא יודעת מה. נרגיש בחסרונו כשיהיה סוף. וסביר שנתרגל אליו, לסוף, למרחק, מתישהו. אומרים שבפרידה פרידה נעשית עבודה חשובה, ובכל זאת - הקטע מרגיז אותי, ויש קול שממשיך לצעוק - לאאאאא! אחד החתולים האהובים עליי נאבק על חייו ברגעים אלו ממש. לילות לבנים. יודעת שיהיה סוף ולא מאד רחוק, הוא זקן, והייתי רוצה ממנו עוד. וגורים, וגורי אדם חדשים, נוצרים. וגם אליהם אני נקשרת. ואוהבת מאד מאד. סוריקטה