פסימיות

הי, המטפל שלי, כאמור, מאד פסימי ורואה תהליך מאד שלילי והרס של המדינה, כזה שאין בו עתיד ואופק סבירים קרובים, ולכן הוא ומשפחתו בחרו באפשרות להתרחק מכאן בשלב זה. אנשים עם כסף או מקצוע מבוקש או מבנה נפשי ואורח חיים מתאימים נוטים לאפשרות הזאת. לפחות כשמשהו מקביל, שעל פי רוב גם לא ממש זמני. ואני מרגישה שאין לי במה להיאחז, אין לאן להימלט, כולנו רוגזים יותר, פחות מסוגלים לאהוב אדם, מכונסים, רמוסים. ואני במיעוט ואי שייכות, תלישות, נידוי. אין חיוך. כמו פעם ממש עצוב. סוריקטה

הי אודי, מסכימה שסביר שתהיה מחזוריות כלשהי. אפילו יש מחקרים שזו מסקנתם (בהקשר האנושות). אך איני יודעת מה יהיה המשך של האירועים ההרסניים, עד לאן ירחיקו לכת, או מה יישאר כאן אחרי. לא בהכרח אותם פרטים. לא בהכרח אותם מינים. והאם אני עצמי אחווה וארגיש. לא אמרתי שום חדש. תודה רבה אודי היקר, סוריקטה