פורום פסיכולוגיה קלינית

הי, נשמעת כותרת מפחידה, אולי. היא מביעה חשש, כנראה. בשבוע האחרון הפסקתי לעבוד ושקעתי בעייפות ובכאבים ובעצלות. יש יאמרו מנוחה, אבל איני מתייחסת למה שקורה כך. התחושה אינה של חופש או חירות, בטח לא נוכח התרחישים ההיסטוריים שכעת. התחושה היא של קיבעון, חוסר תזוזה, נסיגה של הנפש, חוסר אונים מול העתיד. אתמול, אף שהייתי בשיעור התעמלות (נגררתי לשם, והייתי יכולה לוותר, גם הייתי יכולה לוותר על הרישום), בכל מקרה, אף שהייתי בשיעור התעמלות, הדופק הנמוך שלי לא עלה מעל רף שנחשב פעילות ונרשם לי אפס. אז אמרתי בלבי - אוי ואבוי. ואוי ואבוי כי תרמתי מידי ועכשיו לי חסר. ואוי ואבוי כי לא בא לי לתת בכלל לאף אחד. ואמרתי לי בלב שלא רוצה לדעת כלום ושום ומאום מהחג הזה. עוד יום שאתחפר מוקדם ואסתום את האוזניים והעיניים בלי לרצות לדעת מה מסביב. והעולם צורב לא רק בנפש כי גם בגוף. כשנה של כאבים שאיני יודעת מה לעשות איתם. ואין לי מוטבציה לא להיות במקום נחמד (ומהו מקום נחמד) ולא לבצע פעילויות שגרתיות אפילו, שחלקן כן מבוצעות. ואוי ואבוי כשמגיעים למצב שכבר לא מתרחצים, למשל. אבל אני כן. גם בימי האין-בית היו אזורים שנשמרו. ואוי ואבוי לי - אמרתי לעצמי - אולי תאכלי בשר כי יש חסרים תזונתיים, אבל נדחית מהרעיון. זה לא. ואוי ואבוי שחשבתי אולי על טיפה אלכוהול, שאני נרתעת ממנו מאד ותמיד בקושי נוגעת, וגם כשכן זה עושה לי ממש רע, בשונה מאחרים שמספרים שהוא מרומם אותם, או לכאורה משכיח (הבלוף של מתמכרים). ואוי ואבוי שגם יצורים פרוותיים כבר לא מצליחים לעזור לי לגשת לאזורים רכים. ואוי ואבוי שאיני יוצאת החוצה, ועשיתי זאת בכוח, אבל במצבי פרגמנטציה ואובדן אוריינטציה - זה לא. כמה לא. איפה הכן, איפה. יש כן. ביצעתי כמה משימות שנדחו המון, אבל ביטלתי את חשיבותן מהר מאד. כאילו לא נתנו לי כלום. אוי ואבוי שעכשיו משום שאיני קמה כל כך מוקדם לפנות בוקר חזרו דקות החלום החשובות, החלומות שזוכרים (זה אמור להיות טוב), אבל מפחיד כל כך לזכור אותם, החלומות הקשים. וכל הזמן כואב לי הראש, זה מעצבן. ואוי ואבוי כי רמת הריכוז בשנים האחרונות נהייתה ערפל. ואולי במובנים מסוימים טובה מעט עננות, כהגנה מיותר מידי מידע. ואוי ואבוי שפתחתי הודעה. חתיכת מתלוננת ממורמרת יצאתי. ומוחקת מבטלת. ומניחה שאם אקרא את דבריי ממרחק, יש בהם משהו הומוריסטי. אמרו לי זאת פעם ואני נוטה להסכים. כל זאת רשמתי, אבל אם יפגשו אותי ברחוב עם תינוק קטן, או תינוק בהתהוות שם בבטן של מישהי, לא תראו מכל מה שכתבתי כלום. ההיפך. יראו שאני בריאה ופעילה. הפיצול. שיעברו החגים שיעברו. נקודה בהרגשה. היא יכולה להשתנות, אתם יודעים. וירד גשם. מכל הדברים - לתחושת ההקלה שכאן (מעודף האחריות שלקחתי) אני מצליחה להתחבר. |שלח| סוריקטה

מקווה שהלחץ לא יכניע אותי עם כל מה שיש לי לבשל בין היום למחר מברכת את כולם חג שמח שנה חדשה בפתח מי יתן והשנה החדשה תהיה טובה מקודמותיה שקטה ורק בשורות טובות לכולם שנה טובה חטולית

הי חטולית, מקווה שיצאו לך מטעמים שווים. שתרבינה בשורות טובות, שמרי על עצמך, סוריקטה

שלום לכולם, הייתי משתתפת פעילה בפורום לפני כמה שנים... בטח לא זוכרים אותי. הצצתי אחרי שלא נכנסתי לכאן הרבה מאד זמן והרגשתי צורך לכתוב שאצלי הכל בסדר... לא יודעת למה... ומפחיד מאד לכתוב את זה אחרי שהייתי בבור חשוך כל כך הרבה זמן... שנה טובה לכולם. הילה - אם את קוראת, מקווה שאת בטוב.

נטע נפלא שאצלך הכל בסדר שימשיך כך שנה טובה ומבורכת חטולית

מגיל 15 התחילו אצלי חרדות מסרטן, מאז טופלתי אצל 4 פסיכולוגים והעוצמה פחתה אבל עדיין יש חרדה לפני בדיקות רפואיות או תוצאות לא תקינות של בדיקות וכו האם קיים טיפול יעיל לזה שיכול לעזור? אני קצת מיואשת כי ניסיתי כמעט הכול

החרדה ממחלה כזן אינה משמחת אף אחד ות בגבורה מתמודדת כבג מגיל 15 וואוו לצערי איני בקיאה בנושא אך מאחלת לך שבשנה החדשה תבריאי חטולית

לבן זוגי יש אחיינית מתוקה בת שנתיים. היא חייכנית ומשתפת פעולה עם כל בני המשפחה חוץ ממני ובן זוגי. חשבתי שאולי אלה סימנים של דחייה מקשר להטבי. אני יודע שזה מוזר אבל ההורים שלה ממש פתוחים ואוהבים אותנו ואנחנו לא מראים סימנים פיזיים של מגע או נשיקות מולה. היא ממש היסטרית כשהיא רואה אחד מאיתנו או את שנינו. בחדר אוכל בקיבוץ היא בכתה נורא וסרבה לאכול. בבית הוריו היא תמיד מפנה את הראש ולא מסתכלת. לפעמים היא צועקת לא כשאומרים לה הנה דוד א. הגיע. אני מנסה להבין מה פשר הדבר. קנינו לה מתנה ליום הולדת שהיא מאד אוהבת, ועדיין..

חגים שמתחילים מערב שבת מלחיצים אותי מאוד ואז שבת ואז גם ראשון ויש גם אורחים כמובן כמו תמיד והמון בישולים גם של כל הסימנים לחג שצריך להכין וגם אוכל לכמה ימים 17 אנשים כולל ילדים לא פשוט להכין ובחג הזה יש המוןןןן אוכל רק מלחשוב כבר אני שבעה המצב בבית לא מזהיר והבלאגן חוגג כמו תמיד גם לא יכולה לבקש מאנשים שבאים להכין משהו להביא איתם כי זה לא בכשרות שלי אז כולם באים רק לאכול .... מצב רוח ירוד כל כך וגם החדשות לא מורידות מהלחץ אווווףףף למה תמיד קשה לי כל כך ?. גם בעלי לא מרגיש טוב חטולית

הי חטולית, הלחץ שלך ברור מאד. עם זאת, אני חושבת שבתוך כל זה יש בך צד שאיכשהו מתעקש לקחת את התפקיד. אולי את גם נהנית איכשהו להיות מי שאחראית על הארגון והאוכל, כי שם יש לך משמעות, כי שם את גם מרגישה טובה ותורמת, וחיונית ואולי אפילו, גם אם לא מודע, אהובה. זהו מעגל, שגם אם רוצים לצאת ממנו, מאד מאד קשה ומתלווים אליו ויתורים ואובדנים כבדים. לפעמים מעדיפים לזרום ולכאוב את המוכר. מבינה מאד את המשאלה שלך ומאחלת לך אפילו רגעים קטנים של נחת. למשל, גאווה בנכדים יכולה להיות כזאת, אולי. בכך שיש משפחה ענפה, אולי? שנה טובה, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי אני ממש לא בכיוון של להיות בשליטה ממש לא מי שכן הוא בעלי וגם כלתי שלאחרונה החלה מעט יותר לעזור אני כמעט מושבתת בגלל מצבי הבריאותי וזה מה שהכי מלחיץ אותי באמת אני באמת הרמתי ידיים ויתרתי לגמרי רק את מה שאני מכינה בחגים אני עושה ותו לא שנה מבורכת אהובה חטולית

היי אודי שום דבר כבר אינו בשליטתי ויתרתי על השליטה חוסר היכולת שלי הביא אותי להכרה שאני צריכה להרים ידים לוותר לא מתים מזה תודה ושנה טובה חטולית

אז אוכל להיעצב איתך ולשלוח חיבוק. אולי קצת טוב שיש סיוע. באמת אוף. שנה טובה, סוריקטה

ביתי בת 26 אוכלת "מהעיניים" ובעיקר פחמימות. אני ממש דואגת לבריאות שלה, יש לה עודף של 15 או 20 קילו, מבחינתה מראה שהכל בסדר והיא שלמה עם הגוף שלה. מהצד גם אני וגם בעלי רואים את הכמיהה לאוכל ובמיוחד לפחמימות והמתוקים....איך אוכל לדבר איתה על הנושא בלי לגרום לה "לנזק" או שתרגיש שאני מבקרת אותה או לא מקבלת אותה כך. (במשפחה יש סכרת ועודף משקל) היא מתנהגת כאילו לא איכפת לה.

המטפלת אמרה לי השבוע את לא מדברת על מה שקורה בינינו ... בטיפול לא רק מדברים על מה שקרה אז פעם... או מה שקורה בחיים עכשיו אלא על הקשר בינינו וזה עיקר הטיפול. למה היא מתכוונת???

ברוכה הבאה לעולם הטיפולים. מאמינה שבהדרגה תביני דרך חווייתך האישית למה הכוונה. לרגשותיך כלפי המטפלת בקשר יש משמעות רבה (לפחות ככל שמדובר בטיפול דינמי) ואולי אפילו יש סיבה חשובה לכך שקרה שנמנעת מלדבר עליהם. הם מספרים על עולמך הפנימי היום, על מאפייני הקשרים שאת בונה כעת, אותם ניתן לקשור לחוויות העבר. אפשר ללמוד עוד הרבה. בהצלחה סוריקטה (משתתפת בפורום, שגם לא הכירה או הבינה בעבר הרחוק)

ראשית, תודה על המענה המהיר והממוקד.שנית ,על מה אני כן אמורה לדבר? היא כאילו מאוכזבת ואומרת שאני נמנעת מלדבר...תמקד אותי. מבולבלת. ממש

הי, אמרי לה שלהרגשתך 'היא' מאוכזבת מכך שאינך מתמקדת במה ש'היא' מצפה ממך. שאינך יודעת מה את אמורה לומר. שאת מבולבלת ולא מבינה איך זה עובד. בדיוק זה. זו כבר התחלה טובה ממש. הנה את מדברת על רגשותייך שלך. סוריקטה

היי אודי ותודה לכל המעודדים רציתי לשתף..אני לא אוהבת להיות בחברה של אנשים מלבד שידוך או משפחה וגם איתן אני לא ממש מדברת הרגע האהוב עליי זה להיות עם הפלאפון לפני השינה בחדר שאני מסודרת לקראת השינה ו אני חושבת שזה לא בריא שאני לא אוהבת חברה..אני מרגישה שגם הבחור שאני יכיר לא תהיה לי הצלחה איתו ברגע שאני לא אוהבת לדבר עם בנות אז איך עם בנים......לא יודעת אני לא מבינה סיטואציות נגיד אם כולם צוחקות הדיירות על משהו בדירה אז מרגישה לא שייכת כי אני לא רואה כל כך שייכות לצחוק שלהן...מה לעשות

סוריקטה יפה שלי באמת שמבינה אותך כל כך גמני לא במודע בלחץ תמידי ממה שכל רגע עומד להתרחש לפחות את יוצאת לעבוד אייך שלא יהיה את מעורה במה שקורה בחוץ לא כמוני כבולה ל4 קירות של הבית אייך מצבך הבריאותי כעת ? מקווה שהרבה יותר טוב ממני את באמת אמיצה כל האבוד לך באמת שבוע טוב ומבורך חטולית

ההודעה ניתקה מההקשר - אשיב כאן. מסכימה שיש הבדל עצום בין להיות בתוך החווייה לבין לשמוע על אירועים, או להתבונן בתמונות. אני אכן המון בחוץ. למרות החרדות. ומאד מעניין שאז מתגלים צדדים אחרים. משערת שהחזקים דווקא. מצבי מבחינת הכאבים נורא למדי. אבל מניחה שפשוט בהרבה מזה שאת נמצאת בו. על האומץ דיברתי בצניעות ומבוכה גם באמצעי התקשורת. אז. ממש בקטנה. תודה על המילים. סוריקטה

אודי וכולכם.. מרימה עיניים בבוקר ועננים של סתיו מביטים בי. מריחה כבר את הסתיו.. שנה חדשה בפתח.. כולם מתכוננים לחדש וטוב.. ואני ? הודעתי במקומות העבודה שלא אחזור לעבוד לפחות עד סמסטר ב. עצוב.. ריק.. עוד מעט והציפורים תנדודנה לארצות חמות יותר.. תשארנה ביחד.. אצלי .. ? נשארת לבד בארץ קרה, רחוקה, זרה, עקובה מדם, מקרינה, מכימותרפיה, ממלחמות, עצוב.. סתיו.. ובנובמר, יהיה יום הולדת.. אולי.. יהיה ..??

חיבוק ממני.

במבי - בסבירות גבוהה מאד תהיי פה בנובמבר ותהיה יומולדת. ואאמין שטוב שלקחתי מרחק קצת מהעבודה. אולי הזמן יומר ביצירה מחודשת? אולי? בטבע הסתיו הוא קצת כמו אביב, בקטן. יש לבלובים והתרבות. מרגישים כבר את הסתיו מתקרב. מרגישים. במובן החיובי של הכמיהה למנוחה יחסית ובריאה חדשה. שלך, סוריקטה

היי במבי, אתך בכאבך, מכאן שולחת לך חיזוק וחיבוק אמיץ. מקווה שהיום יומיים האחרונים שהפתיעו בקרירותם הנעימה - איתות לסתיו המתקרב, יביאו איתם עבורך גם נובמבר שמח יותר ומלא תקווה. ריקי.

במבי יקרה בטוח שתהי כאן ליום הולדתך ולמה לא? מאמינה שהטיפולים הכימוטרפיים יעזרו מאמינה שיש לך עוד המון מה לעשות ועוד המון ימי הולדת לחגוג חטולית

בוקר טוב אודי וכולם\ן, התחושות מהפגישה האחרונה לא מפסיקות להציף אותי ואני לא מצליחה להבין מה קרה שם. במהלך הפגישה האחרונה וזו שלפניה דיברנו על הטיפול הקודם ועל הקשר המיוחד שנוצר ביני לבין הקודמת. השיחה הגיעה לנקודה שבה המטפלת הנוכחית הסיקה שהקודמת הייתה מלאה ברוך, חום ואכפתיות. היא שיתפה אותי שעם השנים היא הבינה שהיא לא כזו ויכול להיות שזה בעקבות עבודה עצמית שעשתה שהפכה אותה לקשוחה יותר. אמרתי לה שההבדל בין שתיהן הוא בין היתר גם בניסיון ואולי במקרה הזה הזמן והידע גרמו לעשות דברים באוטומט. היא אמרה שאיתי אי אפשר לעשות שום דבר באוטומט ושמעולם לא פגשה מישהו כמוני מאז שהיא עובדת בקליניקה (מעל 15 שנים). כשניסיתי להבין על מה מדובר היא אמרה שאני בן אדם ללא פילטרים וככה זה היה מהרגע הראשון. בהשוואה לאחרים אמרה שלוקח לפעמים להוריד את הפילטרים, אם בכלל. אמרתי לה שאני שונה, כנראה והיא אמרה שהיא זכתה בזה שאני אצלה. ברגע שאמרתי לה שאין כאן יותר מדי אז התגובה שלה פשוט הפתיעה אותי - "יש פה המון, תסתמי". היא ישר שאלה אם נעלבתי ועניתי לה שלא כי ממנה אני לא יכולה להיעלב. מודה שהייתי מופתעת באותו רגע, מאוד. לא ציפיתי ממנה לתגובה כזו. היא אמרה שקורה המון בפנים, גם אם אנחנו לא מדברות על זה. היא אמרה שאם היא מסתכלת פנימה לתוך הנפש שלה ועל מה שקורה לה בנוכחותי אז זה השתקפות של מה שקורה בנינו גם אם זה לא מדובר. אני מנסה להבין את הסיבה לתגובה כזו. מצד אחד, אותנטיות ועוצמה של רגש. מצד שני, זה משהו שמטפלת צריכה לשתף את המטופלת ועוד להגיב בצורה כזו? אם הייתה אומרת את המשפט הזה שקורה המון ושאני צריכה לסתום בסיטואציה אחרת, נניח אם היינו חברות או בקשר קרוב אחר, כמובן שלא הייתי מתייחסת ואולי צוחקת מהסיטואציה. משהו כאן הלחיץ אותי, מודה. אשמח לכל תובנה. תודה.

האמת שלדעתי התגובה שלה מאוד מפתיעה אי אפשר להבין למה היא מתכוונת ...?! מה היא רומזת ..? אולי את צריכה לדרוש ממנה שתפרט למה אמרה זאת .. אני לא הבנתי חטולית

הי אודי והי לחברות וחברים, אומרים שהמדינה עולה באש, מדממת - אלו גם תחושות פנימיות שאני מכירה. ועל אף שלכאורה מסתובבים בחלק מהרחובות והכל נראה 'אותו דבר' - הוא לא. לפחות בעיניי ולהרגשתי. ולא רק שלי, אלא של רבים. מרגישה צרובה ומאוימת מכל מגע עם הסביבה. פוחדת לצאת החוצה ולראות עוד משהו מת. גוסס. יצור או צמח, או פולש. אבל יצאתי. הן אתמול, כדרכי בלקיחת צד בהיסטוריה, הגם אם בקושי רב, וכמו כן, עשיתי איזו פעולה שהיא, מימוש קטן וחשוב שדחיתי ארוכות, מאד לא טריביאלי לי ומאותו יום בשבוע שעבר, כולי רעידות ובאובדן אוריינטציה וכאביי הפיזיים ממש מגבילים, ובעיה כי עד כדי בלתי אפשרי להמשיך בעיסוקי בהינתן המצב. אבל יש תקווה, נכון? יש. בינתיים יוצאת לעבודה כרגיל ומקווה שאצליח לעבור את היום איכשהו. שבוע, סוריקטה

סוריקטה יקרה, איך את יודעת להדליק את האור והתקווה. את באמת משהו שבוע טוב ואמן שיהיה גם פחות כואב בגוף ובנפש שלך שירה

תודה שירה יקירתי על המילים הכל כך נעימות שלך. שלך, סוריקטה

אצלנו טרם ירד גשם והאוויר עדיין שחור ממש. אני מפסיקה לעבוד קצת מהחודש הבא, תמיד אפשר לחזור, לראות אם הכאבים הפיזיים יתמתנו. מפסיקה בלי רופא שייתן נייר. אין לי גם ניירות שנותנים לי זכויות כלשהן או פיצוי בהינתן כאביי הנפשיים. ועצוב שלא מרגישה שיש תמיכה. איכשהו לו הייתי מצליחה להרגיש כך - מדמיינת לי שגם החלמה או הקלה היו מתאפשרות. מוכר לי שיאמרו שאני לא נותנת לעצמי. באסה. בודדה ופוחדת, סוריקטה (ממש מוזר לי 'לחתום' בשם הזה כבר)

נגמרו לי המילים נגמרו לי הכוחות נגמרה לי הסבלנות והכוח לסבול אני חולה כל הזמן דלקות שלא עוברות חוסר שינה משווע ... מצב בריאותי לא משו... הציעו לי ללכת לנוח כמה ימים אצל אמא שלי בדיוק ה"מקום" עבורי למנוחה מניחה זאת כאן חטולית

חטולית יקרה יש משהו מתיש בקיץ ועוד מעט סוף אוגוסט ותתחיל תחושה של סתיו ושנה חדשה... אם בית הרוחות מעורר טריגרים זו באמת בעיה אבל אולי אצלך בבית, בחדר שלך, את יכולה להחליט קצת לשחרר ולנוח. שולחת לך איחולי החלמה ובריאות, שירה

רצתי להגיד לך שממש מצטערת על המצב בריאותי ונפשי ירודים כל כך. הלוואי שאלוקים ירחם וישלח רפואה שלמה וכוחות להתמודד... איתך חטולית יקרה, מושיטה לך יד. ינשופים

הי חטולית, באמת נשמע שאת מרגישה כלואה וחנוקה ושהכל סוגר עליך ללא מפלט או דרך להיחלץ. בעיה גדולה מאד. למרות שאאמין שכן ישנה אפשרות לנוח חלקית ויש בנו צד שאולי פחות מאפשר. סוריקטה

שירה אהובה החום המתיש לא נורא עבורי חולת פיברומיאלגיה להפך החום הזה עוזר להרפות את השרירים הדואבין מחפשת סיבות לשמוח אפילו משהו קטן אך לא בנמצא הדיירים שלי היו אמורים לעזוב לבית אחר אפילו לא רחוק מכאן עשיתי הכל על מנת לעזור למרות מצבי הבריאותי הקשה אך בסוף הכל התבטל מפני שהמשכירים התגלו כאנשים ממשפחת פשע וטוב שניצלנו מהצרה הזו אך הכל נשאר כשהיה ושום דבר אינו עומד להשתנות מפני שהדיירים הם הם... ואין טיפול העומס הנפשי גומר אותי שוקלת כעת ללכת לטיפול פסיכיאטירי בתקווה שיעזור לי לפחות מבחינה נפשית לעבור כמה משוחות קשות שעומדות בדרכי שאיני מצליחה לפתור סתיו זה יפה מקסים מעט יותר קריר בלילות ולי קור עושה כאבי תופת תודה על כל מילותיך הטובות את נהדרת חטולית

ינשופית מתוקה תודה לך על הושטת יד אני מאוד מעריכה אותך תודה על הברכות שלך יודעת כמה הן חשובות חטולית

באמת שאין אפילו פינה אחת לרפואה בה אוכל לאסוף את עצמי ולנוח בטח לא בבית הרוחות אז להסתגר בחדר השינה שלי יהיה הפתרון? זה כלא בתוך כלא רוצה לברוח רחוק מכאן למקום ששם השקט יגרום לי לנשום להאנח להרגיש להיות... תודה לך יפה שלי חטולית

אם היה מתאפשר תאמין לי שכבר הייתי יושנת כל לילה במנוחה ורגיעה אך לא תודה אודי חטולית

היי אודי אני עובדת כקופאית ורציתי לשאול אם אני חייבת לחייך כי אמא שלי אומרת שיש לי פרצוף תשעה באב....וקשה לי שאומרים לי לחייך כי אני חושבת שאני לא בסדר אני לא נורמלית כמו כולם ומוזרה..

הי גאולה, לדעתי, את לא צריכה להיות מי שאת לא. לפעמים ה'דרישה' לחייך, למרות שאת מרגישה אחרת, יכולה להחמיץ פנים עוד יותר. אם כי סבר פנים יפות אולי מזמין יותר לחיבה כללית. עכשיו בואי נאמר שאת 'מוזרה', או שונה או אחרת. או במילים יפות יותר - מיוחדת. אז נניח שאת 'מוזרה'. אז מה? כן אפשר ללמוד, וזה אורך זמן רב, להבין יותר קודים חברתיים ולהגדיל את רמת ההשתלבות. אם את רוצה. סוריקטה

אני עובדת כקופאית ואני פוגשת בעבודה הרבה בחורים בסופר אז מבושה אני לא מסתכלת עליהם השאלה אם זה לא מפריע להם או מעליב אותם שאני לא מסתכלת אבל יותר חשוב אני שאני לא ערנית כי אני לא מסתכלת על אנשים ועל בנות אני גם לא מסתכלת שלא יחשבו שאני מקנאה בהם או לא יודעת כי פשוט יש לי מבט מוזר כי אני מסתכלת על המראה החיצוני לא כמו שאדם אחר מסתכל השאלה אם זה נורמלי כי אם אני מסתכלת אז ישר הם מסתכלים עליי.. על בנים אני לא רוצה להסתכל שלא יחשבו שאני רוצה אותם אבל זה לא נכון אבל ככה אני חושבת

את יכולה לבחור לא להסתכל על בנים מבחינת צניעות .. על בנות את לא צריכה לעשות חשבונות מה הן יחשבו בכלל !! תהי עסוקה בעבודה שלך שזה הכי חשוב לדעתי חטולית

היי אודי רציתי לשאול אני גרה בדיור מוגן ואני נשארת שבתות לפעמים בדירה ולא עם ההורים ונוצר מצב שאני כבר מחכה ששבת תסתיים כי לא נעים לי להיות בלי המשפחה ועם בנות זרות שאומנם אני כבר מכירה אבל מרגישה בודדה מרגישה געגוע עז לאחים שלי השאלה היא אם אני לא יהיה השבת בבית של ההורים אחים שלי פחות יתרגלו אליי או פחות יאהבו אותי? מזה אני מפחדת...

יקירה משפחה נשארת משפחה גם אם היית נוסעת לחול לא היו מפסיקים לאהוב אותך זו לא אהבה על תנאי תהני כל זמן שאת יכולה מהמסגרת שבה את חיה נסי להנעים לעצמך את השבתות מנסיון אומר לך שזה לא קשור לאן שאת נמצאת ומחכה לצאת השבת ....כן היא יוצאת עכשיו מאוחרת גם תלוי מתי את מוציאה שבת רגיל או לפי רבינו תם חטולית

היי לי עצוב שלא התחייסת למילים שרצו לגעת בך... שבוע טוב ינשופים

תקופה עמוסה שכזו לא רק יולי אוגוסט אלה כל המצב הכולל במדינה מאוס עלי וקשה גם להכנס בגלל בעיות בריאותיות שלי ===== ינשופית מתוקה שלי כולנו במצב לא מצב הכל כזה כאוס מקווה שאצלך יותר טוב לפחות התגעגתי אליכן למרות שקשה לי מאוד להכנס שבוע טוב וחודש טוב לכולן חטולית

מתנצלת ממש ועוד איך שנגעו המילים שלך! תודה לך וסליחה הבדידות הזו קשה ונראה לי לפעמים שזו תהום שלא ניתן למלא, בור שלא ניתן להשביע... מאחלת לך שבוע חדש וקל יותר שירה

תודה על ההבנה באמת תקופה עוד דברים מתווספים לקשיים, המצב, החום, הקושי הפיזי.... מאחלת לך שבוע קל יותר וחודש טוב שלך שירה

הי כולם, הנה בוקר, סופ"ש, אך כנראה ההודעה תופיע בראשית השבוע הבא. יום שישי, לא עובדת, אך כן עסוקה, והנה מעט זמן לכתוב 'כמו פעם'. יש לי פנטזיה ללכת לישון ולהתעורר בריאה. זה לא קורה, אבל היום, למשל, התעוררתי כך שכרגע, על אף הכאבים, יש לי מספיק אנרגיות לכתוב סופ"ש נעים או שבוע טוב. אחת מחברות העבר שלי, במציאות, טירללה אותנו בקבוצה וירטואלית ובסוף עשתה גוסטינג. הייתי מוטרדת מפעולות וירטואליות שלה שנחוו בעיניי אלימות, הגם אם הייתה להן צורה חמודה כביכול. אני גם מכירה אותה ואת העקיצות וההתנהגויות שבורחות לה. שורה תחתונה - איפשהו בראש הנחתי למחשבות המוגזמות סביב העניין, אולי שחרור של לחץ נקודתי. גם משהו. לא יודעת מה יהיה, אבל נילחם על עתיד של חיי נפש. סוריקטה

תודה, אודי, איש יקר. במעט הכוחות שעוד יש לי ולחלק מהאנשים האחרים אנחנו מראים נוכחות עקבית. לו היית רואה את השלטים שעמלתי עליהם, את האמירות השקטות רועמות שלי. בעצם, ראית בעקיפין. תודה, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי גאה בך המון על כל מה שאת כן מתאמצת לעשות זה בכלל לא מובן מאיליו חטולית

תודה לך, חטולית :-)

שלום, אני מתבאס מכל דבר קטן שקורה לי ומגזים על כמה אני חושב עליו, למשל אם הייתי באירוע, והיה סתם משהו קטן למשל סיפרתי למישהו מה אני עובד אבל לא סיפרתי בדיוק הכל כלומר היה חסר כמה דברים, למה אני מתבאס ? אם אני עושה משהו/מהלך ולא היה מושלם, טעויות קטנות שטותיות שאף אחד אחר בכלל לא אכפת ולא מעניין אותו אבל אני מאוד מתבאס, ובדרך כלל בוויכוחים אני בדרך כלל בן אדם לא מתווכח ואין לו כוח אבל אחרי וויכוחים תמיד מתבאס מסתן דברים, מה אפשר לעשות עם זה? מוכרת לכם התופעה?

מקובל להגיד שפגיעות מיניות הן הסיפורים הכי קשים. ויש הכי הרבה מקרי קצה של התאבדויות וכו' מהסיפורים האלו. האם לדעתכם זה נכון? (חשוב לי לשמוע דעות, בגלל מחשבות שיש לי על טיפול בדברים האלו).

הי, מניחה שיאמרו כאן שאין תחרות וכל מקרה לעצמו. סיפורים מורכבים יש, למשל, גם לשורדי שואה, להלומי קרב, תינוקות שנולדו להריון לא רצוי וננטשו, או התעלמו מצרכיהם, גם אם אומצו למשפחה טובה יחסית בהמשך, אנשים שחנקו את נטייתם, מי שחי בעוני וחולי ורעב, ומגוון רחב של אפשרויות. אפילו מה שמתרחש כאן ועכשיו במדינה הוא סיפור טראומטי מאד, בעיניי. נוטים, אולי, לומר גם, שאם הפגיעה החלה בשלב מאד מוקדם, הייתה עוצמתית ואינטנסיבית ונמשכה לאורך זמן רב - היא תסבוכת. מה המחשבות שיש לך? סוריקטה

המקרים הקשים ביותר הם אלו המורגשים ככאלה על ידי אלו שחוו אותם. אין "סולם דרגת קושי" רשמי המגדיר חומרה של חוויות ומדובר בעניין אינדיבידואלי לחלוטין. יכול להיות שחוויה שתגרום לסבל נורא לאדם מסוים לא תפריע כלל לאדם אחר, ולהיפך. בקיצור: רמת הסבל האישית היא הקובעת את דרגת החומרה והקושי.

הי אודי וכולם שוב שומם כאן אולי זה החום של אוגוסט ואולי משהו נשבר כאן. כבר פחות שיח עם שיתופים או תגובות. לי עצוב אולי כי יש בזה יאוש בחוסר הרצון או היכולת לתקשר כאן, לפחות כך עבורי. אבל הנה חסר. יש מי שלא מגיעות בכלל כמו אביב שהיתה כאן פעילה. לא בטוחה מה ניסיתי לומר. אולי בתוך הבדידות התהומית שלי מכורח המצב הנפשי הזה העיקש, היה פה מקום שומע כזה שמאפשר קצת יותר לחשוף ולשתף ולהיות חלק מקבוצה. שירה

הי שירה, אכן החסר של אביב, כך רשמת, וגם אחרות, מורגש כאן מאד. לפעמים 'שוכחת מהפורום' בזמן האחרון, גם בגלל מעורבותי במחאה. ויגידו מה שיגידו, אמשיך. וגם אוגוסט הוא עבורי חודש של עבודה קשה במיוחד. היה פה משהו... סוריקטה

כן סוריקטה, גם הנוכחות שלך חסרה, זוכרת שהיית פותחת כל שבוע? וכבר את מדברת בלשון עבר על המקום נראה שזו הדינמיקה בפורומים כאלה.

היי שירה תמיד מחכה לשיתופים שלך... ומרגישה שאת מצליחה לבטא דברים שנוגעים בי.. גם לי חסר השיתופים של הקבועים שהיו.. גם אצלי הבדידות תהומית וכואבת.. איתך, ינשופים

הי שירה, התחברתי לפורום והתנתקתי (טכנית) וחזור והלוך שוב ושוב ושוב והנה אנסה לכתוב. קשה להתרכז. באמת סליחה. מאז שהטיפול שלי כבר קלוש, ועוד יותר כי ייתכן שהמטפל ומשפחתו יעברו מכאן בגלל המצב במדינה, והשנים והתרופות ועומס היתר והכאבים המפושטים בכל הגוף והדקירות ושנים בהן הייתה צפיפות של מוות של נפשות קרובות - עייפות וכבדות. כתבת בהודעה לא מזמן על טיפול חדש עבורך. ומאד הסתקרנתי ורציתי לשמוע וגם אודי הזמין. ואיכשהו נשבר הרצף. אני, אגב, בתחושה שוויתרתי עליי. ניסיתי את מה שניסיתי. על המגבלות. ואין לי כוח יותר כרגע. המצב כעת הוא שגם אפסיק לעבוד במה שנחשבתי ממש טובה בו, בגלל הכאבים והייאוש. זה לא הכי טוב בעולם. ככה ללא המשכים. מעניין שההרגשה שלי שאני נמצאת כאן יותר מידי. לא זכרתי שפתחתי הודעות לקראת שבוע. תראי. לא זכרתי. לרגע. כן נזכרתי. מניחה שלרוב לאחרונה גם לא התפתחו עצים ענפים. אוכל להיעצב נוכח הבדידות. נוכח התלישות, אי השייכות החסר בשותפות. להיעצב מאד. סוריקטה

סוריקטה יקרה תודה שהשבת אני יודעת שבתוך הקושי העצום עברת עוד תקופה קשה עד מאוד של מוות. טוב שלמרות הכאבים את ממשיכה... גם אני נאחזת בשיגרה הרבה פעמים אחרי לילות נטולי שינה טובה קמה והולכת לעבודה, מרגישה לפעמים שהשיגרה מצילה אותי. סוריקטה, אם יורשה לי, מציעה לך לנסות ירוק רפואי שיודע להקל על הכאבים. חיים בכאב גם נפשי וגם פיזי קשוחים מאוד. על הטיפול החדש אנסה לכתוב קצת בהמשך, מדובר במיקרודוזינג, ובינתיים לא הסתיים סבב הטיפול ואין השפעה. איתך בעצב ובכאבייך שירה

הי שירה יפה, אני מפסיקה את השגרה בקרוב. לא בטוח שזה טוב, אבל, כאמור, קצת מוותרת. העבודה קשה מידי. בכלל, ולא כל שכן נשיאות משקל לצד הכאבים. הציעו לי לא רשמית קנאביס רפואי. הרי אותו איש שאני מלווה שחולה שנים בסרטן מוגבר ואלים משתמש בו קבוע כדי איכשהו לתפקד. אבל לא אעשה שום דבר כזה על דעת עצמי והסברתי לו זאת היטב. אשמח אם תספרי עוד על הניסיונות. סוריקטה

ההמתנה לבדיקה החשובה שרק לאחריה הרופא המומחה יציע לי את מה שיציע. ההמתנה לפגישה עם המומחה שתהיה שבוע לאחר הבדיקה. ואז ההמתנה לצנתורים או הניתוחים, ושלא מבטיחים לי שגם לאחר הצנתורים המצב לא ישוב לקדמותו בתוך מספר חודשים או שנים מעטות. אף פעם לא הבנתי כיצד אנשים חיים ומתפקדים כאשר נודע להם שנכנסו למציאות שכזו, והיום, כשאני אחד מהם, אז אני ממש לא מבין זאת. כיצד אפשר להימנע מן החששות והפחדים? כיצד אפשר להימנע מלעסוק בכך בכל רגע נתון? מה הסוד של אלו המסוגלים לחיות כרגיל במצבים שכאלה? אולי ההשלמה עם מצבם? אולי ההכחשה וההדחקה? מה הסוד שלהם?

הי, באמת קשה. מה ה'סוד'? אלו, כנראה, אנשים שמבינים ויודעים ברמת העומק להסתדר, יחסית, עם אי ידיעה. אלו אנשים שיודעים 'לשחרר' ולהבין שאין באמת שליטה במצבי הביניים האלו, ואין תועלת במוטרדות היתר. ולא שהם אדישים, אלא שאין זה תופס את כל הנפח כולו לטווח זמן ארוך מידי. אלו אנשים שדווקא מאפשרים לעצמם, באופן פרדוקסלי, להיות תלויים יותר. להישען. מכירה שמשפטים כקודמים שרשמתי יכולים להרגיז אפילו את מי שאין בידיו כלים כאלו. אכן - אין זה נס, פלא או קסם. תרופות שמצמצמות חרדות יכולות לסייע. וגם טיפול מעמיק וארוך טווח יכול להשיג תוצאות דומות. הבנה עמוקה היא תהליך ארוך, באם היא מתאפשרת בסופו של דבר, וזאת אנו יודעים בדיעבד. אישית, מתחברת יותר לטיפולי העומק, אבל יש גם קצרים וממוקדים יותר. אנחנו לעתים מוצאים את עצמנו מוטרדים, בדרך כלל בשל חרדות, בהמוני מחשבות טרם ידיעה ולעתים הן מאד מרחיקות לכת. המחשבות הללו מעידות בעיקר עלינו, על הלך מוחנו. במקרים רבים, כאשר מתבררת המציאות, היא פשוטה יותר. לפעמים גם לא. המצב, סביר, לא ישוב לקדמותו, לא נשוב להיות צעירים ודברים שיכולנו לבצע, ואפילו ממש להתרברב בהם, זהו, כבר לא, אין ריסטרט, ועדיין, יש הרבה מאד דברים שעדיין אפשריים. אנחנו אמורים להרבות משקל על היש ופחות על האין. בוודאי שזה לא קל. תוכל לומר באלו דברים אתה מרגיש עצמאי? וכמה קשה לך עם תלות? סוריקטה

היי סוריקטה - תודה גדולה על התייחסותך ודברייך. בנוסף לחרדה מן הטיפול הכירורגי הצפוי לי, ובנוסף לידיעה שגם טיפול הכי מוצלח יהיה יעיל במקרה הטוב למספר שנים מועט, אז הידיעה שאני מוגבל גם בהליכה קצרה פשוט "מטריפה" אותי. כל יציאה מן הבית, (לבדיקות או לסופרמרקט הקרוב אליי), הפכה למבצע גדול הכרוך בכאבים וייאוש. גם המחשבה שאם נחווה מצב הדומה לסגרים בקורונה, או מצבי חירום אחרים, ושאז אזדקק לרצונם הטוב של אחרים בכדי להתקיים, מציקה לי ומפחידה אותי. אני מתאבל ומקונן על מצבי כיום ועל השנים הבאות הצפויות לי וזו תחושה נוראה. הלוואי ושאמצא את הכוחות להשלים ולהתרגל למצב הזה כי האמת היא שאין ...אפשרות אחרת. מי היה מאמין שאני אייחל לכך שאתגורר בדיור מוגן ושאז אולי אחוש בטוח יותר במצבים שבהם זה יהיה חשוב וקריטי. ושוב, תודה גדולה על דברייך.

תודה אודי.

הלחץ הנפשי שלי עולה לרמות שאין שליטה ביקשתי לחזור לטיפול המטפל שטיפל בי פורש בקרוב מהמקום בו הייתי מטופלת צריכה להכין מסמכים חדשים כדי להתקבל אצל המנהלת החדשה לשיחה והתור להגיע ארוך כמו הגלות מי יכול להאשים אותם כשישנן כל כך הרבה נפגעות ואני כבר טופלתי לא יודעת למתי יקבעו אם יחליטו שכן ...למתי יכול לקחת גם קרוב לשנה !! מיואשת גם חולה היום עלה גם חום 38.8 לא הלכתי לרופא שוב צריך לקבוע תור מסוחררת נפלתי הבוקר מהמיטה שוב הכל נגדי ממש הכל חטולית

איך אני יכולה לתמוך בחברה שמאושפזת במחלקה של הפרעות אכילה?

אני גרה בדירה עם עוד כמה בנות בדיור מוגן לתמיד בערב כמה מהם יושבות לדבר ו אני מתביישת לשבת איתן כי אני לא יצחק וידבר אני יהיה רצינית כי אני לא ממש יבין על מה הן צוחקות יש דרך שאני ירצה לשבת איתן יותר וגם מה יקרה אם בכל זאת אני יישב אבל לא יגיד כלום אני יתקדם במשהו כי נראה שזה לא יועיל רק מתי שאהיה בשלה לזה תודה..

הי אודי וכולן קצת קשה לי להגיב או לכתוב לאחרונה. תקופה שיש בה סערות גם בחוץ, בבית, במשפחה, במקום שהחזקתי תמיד שיהיה הכי טוב שאפשר עבור כולם, אני חווה סדקים וכואבת ופגועה. קשה לי לשלוט בתחושות שלי ולהמשיך לספוג. אני גם תוהה כל הזמן מה הופך אותי למטרה כל כך נוחה לפגיעה. אני לא שואלת ממקום קורבני, אלא תוהה האם יש סוגי אישיות שנוחים לפגיעה. מנסה טיפול מסוג חדש מבוסס פסיכדלים באופן מאוד מבוקר ואולי לא ארחיב כי אסור? ומתפללת שיעזור, כי די, כבר עייפתי מאוד. שלכם שירה

עוד מעט נכנסת עוד שבת לא מוצאת את עצמי בשום מקום אווירה של מתח ולחץ הורסים אותי אין לי אוויר יותר חנוקה חנוקה חנוקה חנוקה בעלי רוצה שכבר כולם יסתלקו וילכו מהבית ... לא מסוגלת יותר לסבול על סף הכוחות ומה שהיה פעם סבלנות לקחו ממני הכל לא נשאר כלום רוצה רק שקט ולישון לא מוצאת פינה שקטה בשום מקום ...................... חטולית

הי חטולית, רק אומר שמבינה את הרגשתך הנחנקת, וזה נורא. טוב שסיפרת. המשך שבוע, סוריקטה

מאז גיל 14 ידעתי שעליי להתכונן למצבים הקשים שבחיים כמו אובדן יקירינו וגם הכניסה לשלב הזקנה עם הבעיות הרפואיות הכרוכות בכך. והנה אני בן 67 ורק לאחרונה נודע לי שאני סובל מהיצרות בעורקי הדם בשוקיים, מה שמגביל אותי בניידות והגורם לכאבים קשים בהליכה של מעל 100 מטרים. החלתי בסדרת הבדיקות לקראת הטיפולים הנדרשים, (צנתורים או ניתוחים) ואני נמצא בתחושה של פחד ואימה מכך שהגיע השלב הזה בחיים. אין לי יום ואין לי לילה ותחושת האימה מפני המגבלות שנפלו עליי והטיפולים הלא פשוטים שיהיה עליי לעבור פשוט משתקים אותי. כן, אני יודע שישנם אחרים, כולל צעירים ממני, שיש להם בעיות הרבה יותר קשות, אבל מעולם לא התנחמתי בצרותיהם של אחרים. מגיל 14 הכנתי את עצמי לקראת ימים שכאלה באמצעות קריאת כל הספרות הפילוסופית, הפסיכולוגית, המדעית והדתות השונות על מהות החיים וכד', ולמרות כל זאת אני נמצא בטראומה ובתחושת באימה קשה. שקלתי נטילת תרופות הרגעה, אבל אני מתקשה "לשקר" לעצמי באופן מלאכותי שכזה כי איני יכול להדחיק או להתכחש למציאות, ויהי מה. זהו, שפכתי את אשר על ליבי, ותודה לכם/ן על הקריאה וגם על האמפטיה שאני בטוח שחשים/ות כלפיי.

היי אודי. האופק שאני מצפה לו הוא לזכות בהקלה בסימפטומים לאחר טיפול ראוי, ולאחר מכן להבין ולקבל שחיי הלילה שלי, (אני "נשיא הכבוד" של הפאב הקבוע שלי), הסתיימו ושעליי לעבור לדיון מוגן ולהמתין שם, ובתנאי נוחות ככל האפשר, לשלב המסיים של הקדנציה עליי אדמות. כל חבריי וחברותיי צעירים/ות ממני בכ-40 שנה ואוהבים אותי עד מאוד, והידיעה שעליי להכיר בכך שהקשרים האלו לא יהיו באינטנסיביות שאני אוהב ורגיל לה מכאיבה לי מאוד. אין לי טענות למען האמת כי חייתי חיים מופלאים וגם כיום אני אוהב את החיים אלא שעליי לקבל את דין הטבע, (או את דין הבורא) בהשלמה, והשלב הזה עדיין לא הגיע. ברור לי שאני נמצא כעת בשלב האבל הקשה, (לא בהכחשה, ולא תהיה הכחשה), ואני מקווה שבקרוב אכנס לשלב ההשלמה, ושאז אמשוך ככל האפשר ובתנאים נוחים ככל האפשר. חברים וחברות באים אליי ומציעים עזרתם ואני מודה לבורא עולם על שזכיתי בהם, אבל עצוב לי לדעת שיגיע זמן הפרידה מהם וגם מן ה"חאפלות" בפאב שאני כל כך אוהב. אני משתף בתחושותיי את כל חבריי וחברותיי, אבל היה לי חשוב להביא הדברים גם כאן בכדי לקבל "פידבק" מאדם מקצועי. אני מתנחם בכך שאימי בת ה-91 דמנטית לגמרי, כך שהיא לא תהיה מודאגת או חרדה ממצבי. יש לי עוד הרבה מה "לשפוך" אבל אסתפק בכך בשלב זה. תודה לך אודי על התגובה וההתעניינות, תבורך תבורך תבורך.

שלום איילי, מהמעט מעט שרשמת כאן נשמע לי כאילו תפסת את עצמך כנערי שנים ארוכות, עשרות שנים, ופתאום קפצה עליך הזקנה המופלגת. כאילו לא באופן תהליכי, אלא יותר כירידת מדרגה בקנה מידה עצום ומעליב במיוחד. שאלה לי - האם גדלת עם אבא? כלומר, האם מי שהיה אבא היה שותף לגידול שלך? והאם יש לך משפחה? סוריקטה

כן, היה לי אבא נפלא שנפטר לפני 15 שנה בגיל 81. אימא שלי בת 91, דמנטית, ומטופלת היטב בידי מטפלת זרה ונמצאת בדיור מוגן ויש לי אחות ושני אחיינים. אני עצמי רווק ובלא ילדים.

אכן כן אודי. אני בהחלט חושב על האפשרות הזו.

הי איילי, מחמם את הלב לשמוע שהיה לך אבא נפלא. ובסך הכל חי ועבר את גיל שמונים. מקווה שאחות ואחיינים גם משאיר אותך פחות לבד. אולי. קצת. לפעמים. הגבלה בתנועה יכולה לייאש ומאד, גם כל הטיפולים הרפואיים, הכאבים, אבל המוח עדיין כשיר ותקוותי שיש בכך גם נחמה מסוימת. מצטרפת למילים החכמות של אודי. סוריקטה

מאז הפרידה ממנו לא מצליחה לחזור לעצמי נאלצתי לבקר אצל הפסיכאטור כדי לקבל עזרה תרופתי- מעל 15 שנה לא נטלתי תרופות.. מנסה לברר למה כל כך קשה.... אולי היתה ציפיה שסוף סוף לא אצטרך להיות לבד יותר...עכשיו הלבד התעצם וכואבת כל כך שאני לא מצליחה לשבת בשקט לשניה ומחפשת להשיח את הדעת כל הזמן בקושי ישנה בלילות רואה בקשר שהיה איך שהלכתי לאיבוד ונכנעתי לכל בקשתו - והדפוס הזה שלהעלים את עצמי לשמח את השני כמובן חוזר לילדות רואה את עצמי ביום יום משמחת כל אחד ומעלימה את עצמי... המודעות זה שלב ראשון אבל בינתיים אני לא מצליחה לשנות אותו... יש לי כל כך הרבה לאומר ולרוב אני שותקת . למדו אותנו בילדות רק לדבר מתי שמדברים אליך ונותנים רשות. למדנו לעולם לא לדבר בלי רשות. מנסה למצוא את הקול גם כאן... אין לי עוד מילים בינתיים

ינשופית מתוקה שלי כואב לשמוע כמה שוב את מעלימה את עצמך למען האחר את כבר לא צריכה לשתוק תני לעצמך מקום לזעוק לבכות כל מה שמרגיש לך נכון חיבוק חטולית

בת 2.7. האמא סייעת בגן שלה, והסבתא הגננת. כיום האמא נשארת איתה בגן עד 12:00 והולכת עם פרידה מסודרת. למרות זאת, בוכה כשאמא הולכת מהגן וגם במקרים שאמא הולכת לחדר אחר בתוך הבית או אפילו יוצאת לרגע מהרכב. מעבר לזה, צרחות ובכי בכל פעם שמגיעה לסבתא וסבא אחרים שרואה כל שבוע ובכל פעם שרואה דודה אחת מסוימת בכל מקום. לוקח לה הרבה זמן להירגע באותם מקרים. כשאבא מגיע איתה לבד לסבתא וסבא היא לא בוכה בכלל. כשהייתה רואה דודה אחרת (לא זו שתוארה) אצל סבתא וסבא, הייתה בוכה ומתחבאת, אבל יש שיפור ועכשיו היא אמנם מתחבאת קצת בהתחלה אבל נפתחת בהדרגה. היא בוכה גם כשאבא מקלח או מרדים אותה, למרות שאבא מבלה זמן רב איתה. בערב, האמא מקלחת אותה ולאחר מכן נמצאת איתה בחדר עד שנרדמת. כבר חצי שנה באה למיטת ההורים בלילה ונשארת עד הבוקר. כשהולכים איתה לבתים של חברים/גן שעשועים, היא ממש בטוב ונהנית. עוד היבטים שאולי קשורים: היא חודש לפני תחילת גמילה והפסיקה לעשות פיפי/קקי בסיר בבית, אבל עושה בסיר בגן. נודה להכוונה מה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב.

אודי, ברוך השב, אמרתי שב, והנה אני שומעת על עוד אנשים, מן הקשרים בעולם החדש שלי, שנוסעים מכאן לתמיד. כי נורא פה. כי לא רוצים לגדל כאן את הילדים. . גם המטפל שלי. . כמה בודדה אפשר להיות ומשום בדידותי וכאבי התבאסתי שלא יכולתי להצטרף לצעדה. הצטרפתי כפי יכולתי במקומות אחרים. עצוב ובודד עד אין קץ, סוריקטה

כעת זה זמן זעם של כולם ומרגיש לי לפחות שאין הצדקה לתקופה כזו ארוכה של הפגנות כל מי שחוזר מהעבודה על איילון נתקע ממש תקיעה ומה עושים אנשים חולי לב כמו בעלי שגם החום וגם התקיעות האלה כמעט גרם לו לקבל מכות חשמל מהדפברילטור שלו ? את המפגינים לא מענין אותם אם ישנם שם גם אנשים חולים או נכים או....כמה חבל שבשם הדמוקרטיה הם פוגעים בחפים מפשע אשה עם 3 ילדים קטנים באוטו שברו לה את השמשה האחורית וכל הזכוכיות התפזרו על הילדים שצרחו מפחד גם זה דמוקרטיה ? לא זה דיקטוטרה לצערי לא מסוגלת לסבול יותר את כל הבלאגן הזה ברחובות הייתי צריכה להגיע לאיכילוב ולא הצלחתי הכל בגללם!!! חטולית

אני מקווה שלא לקחת באופן אישי מה שכתבתי בתגובה שלי אלייך אכן הבדידות קשה מאוד גם אני בתוך התא המשפחתי שלי חווה בדידות בגלל כל מה שקורה מבינה חטולית

אני רוצה לשתף במחשבות שלי בעקבות החודש האחרון בטיפול. לפני כחודש, הגעתי לפגישה כשאני פותחת בבקשה מהמטפלת לכתוב לי על דף שתהיה שם בשבילי ותבטיח שתטפל בי לא משנה מה. אחרי שניסתה להבין את פשר הבקשה, היא נענתה וכתבה. בהמשך הפגישה היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה בעוד כחודש וחצי. התגובה שלי לסיטואציה הייתה לא פרופורציונלית. לקחתי את זה בצורה קשה מאוד. אמרתי מילים שלא התכוונתי לומר. הרגשתי שהיא הורגת אותי. אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי מוצפת ברמה כזו שלא ישנתי באותו לילה וביום למחרת בקושי יכולתי לתפקד. בפגישה שהתקיימה לאחר מכן, הרגשתי שנוצר קרע בינה לביני. בור עמוק שאני לא יכולה לגשר עליו. חוסר הפרופורציה בתגובה שלי הבהיל אותי כל כך שפשוט השתתקתי. מאותו רגע עד לפגישה האחרונה שהתקיימה השבוע שהייתה האחרונה לפני יציאת המטפלת לחופשה, מיעטתי לדבר. היה לי קשה להיפתח בפניה ועוד יותר קשה לדבר על מה שהיה שם. פתאום לא מפריע לי שהיא יוצאת לחופשה, להפך, אני מחפשת את הניתוק כי אני לא יכולה לדבר וכשאני יושבת מולה זה מרגיש לי קשה עוד יותר. אני מרגישה שהיא נעלמת לי לאט לאט. אין רגש, אין אכפתיות. היא לא מעניינת אותי יותר. חשוב לי להדגיש שבאותו יום היא הציעה לי שאוכל לכתוב לה במהלך הפגישה הודעה, במידה וארגיש צורך. מאז אותה פגישה וגם בפגישה האחרונה, היא לא העלתה את האפשרות הזו יותר. הדבר היחידי שהיא הציעה זה להקדים במספר ימים את הפגישה השבועית שלנו, במידה וארגיש צורך. הפגישה אחרונה שלנו הייתה מרוחקת, קרה, בלי התייחסות לחופשה. לא הטריד אותה איך אסתדר ומה אעשה. לא חשבה להציע שוב לכתוב. דרך אגב, הגבולות נוקשים. אפס אינטראקציה בין הפגישות. זה מקשה עוד יותר, במיוחד המחשבה שבמשך שלושה שבועות לא אראה אותה וגם לא אוכל לכתוב אם ארגיש צורך. מעולם לא כתבתי לה בין הפגישות, מלבד הזזת פגישה אם הה דבר נוסף, לרוב, אני משלמת בימים הראשונים של החודש. הפעם, מסיבות שונות ומשונות יצא שלא הצלחתי ושילמתי רק לאחר שבועיים. לא היה אכפת לה, היא אפילו לא אמרה מילה על זה שלא שילמתי לה בזמן. מה שכן הטריד אותי היה שכשנכנסתי לפגישה האחרונה שלנו, היא בדיוק עבדה במחשב כדי לשלוח לי את הקבלה. לא הבנתי את זה. זה נכון שעבר היה לנו עניין עם הקבלות כי דרשתי ממנה לשלוח לי והיא הייתה מתרצת ולא שולחת עד שלבסוף הבינה שזה חשוב לי. עדיין, לא ברור לי למה לא יכלה לחכות לשלוח אחרי הפגישה או בזמן אחר?

הי, כתיבתך מזכירה לי את מי שכתבה תחת הכינוי blue eyes בעבר. האם זו את? בעבר כתבתי בהקשר זה על הזעם המתעורר בהקשר לפרידות ונפרדות ואני שומעת אותו גם כאן באופן עוצמתי. אציע גם לרשום, למשל, 'הרגשתי שהיא כך וכך' במקום ישירות 'היא', היות שמדובר ברגשות שלך, וייתכן שאלו השלכות. מה שנותר הוא, למרבית הבאסה, להמתין לשובה, כן להגיע לפגישה ולתאר את הכעס שלך. גם שתיקה יכולה להיות ביטוי של כעס ותוקפנות. הן על נפרדות, הן על תלות ועוד. סוריקטה

הי אני מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית כעשור,מדהימה באמת! הבעיה - אני קשורה ואוהבת אותה מדי. מכירה את המושג העברה, וקצת קראתי עליו אבל אני מרגישה קרובה אליה מדי. זה נותן לי תחושה ממש טובה (גם בין הפגישות) ורעה בו זמנית. מחד אני מחכה לפגישות איתה כאילו זה חמצן בתקופה הזו (תקופה משברית מציאת עבודה בעולם ההי טק) . מצד שני אני אומרת איך ייתכן שישמלזה כזו חשיבות בעיניי אני סך הכל עבודה בשבילה. אין סימטריה, זה טיפול ולכן זה לא אמיתי. אני סתם מדמיינת את הרגש. זה לא באמת אליה (זה לא קורה לי עם אחרים בחיי- כן קורה לי שאני מחליטה מהראש מה אמור או לא מבחינת רגשות) לראשונה בחיי אני חושבת עליה בין הפגישות. ברגעים קשים ויש יותר כאלו עכשיו מאשר לא. איך זה הגיוני שזה מעסיק אותי כל כך.זה מדובר איתה. יש לי שתי שאלות: אשמח להפניה למאמר כלשהו בנושא - אולי אגיע למסקנה בעקבותיו שאני נורמלית וזה הגיוני להרגיש כך? ואולי אמצא דרך להחליש את עוצמת החיבור (יש לי אמא מאוד ביקורתית וקשוחה ואני נראה מסתכלת עליה כעל האמא שהייתי רוצה) שאלה שניה - איך זה נחווה מהצד השני, מעיק כזה כמו שאני מדמיינת? שאדם זר אומר לה שהוא אוהב אותה מבלי שהוא מכיר אותה? זה נושא שמדובר בנינו רק בצורה מרוככת וממש קשה לי לדבר על זה

תודה רבה אודי על תשובתך פתחתי את זה מולה אבל זה לא פוחת אני מחפשת מאמרים או משהו שאקרא וזה יעזור לי להוריד את עוצמת הרגש. כאילו היה סביר מבחינתי "להינות" מהתחושה הטובה שהקשר נותן אבל זה מרגיש לי שאני נותנת לזה חשיבות רבה מדי, שהעוצמה גבוהה מדי. אני נשמעת לעצמי לא נורמלית אז אציין שאני בעלת משפחה ומיינסטרים לחלוטין

היי אודי לאחרונה עברתי לגור בדיור מוגן עם עוד כמה בנות בדירה והן עושות שבתות ביחד ורציתי להשאר כי רציתי לקרב אותן ואני לא רוצה מצד שני כי אני מפחדת להתרחק ממשפחתי וזה מלחיץ אותי לא לעשות שבת בבית עם ההורים

עברתי טיפול ארוך טווח אצל פסיכולוג שגרמו לי לי למחשבות אובססיביות, תחושות של אובדנות ומחשבות על פגיעה עצמית אפילו כזו של לחתוך מקומות אינטימיים. התחושות והמחשבות נשארו איתי גם אחרי שעזבתי את הטיפול- אומנם האובדנות הפגיעה העצמית נעלמו. הדיכאון נשאר. לאורך כל הטיפול הפסיכולוג דחה כל טענה שלי כלפיו וכלפי הטיפול, סירב לראות את עצמו ולקחת אחריות. לאחר שסיימתי את הטיפול (בקושי רב) בשתיים או שלושה מקרים הוא ניסה ליצור קשר בדרכים שונות- כמובן שזה גרם להגברת המחשבות ולעוד סבל.. אתמול החלטתי לפרסם ביקורת עליו בעמוד הגוגל שלו. הוא ייצר קשר שוב. אותה דינאמיקה פוגענית השתחזרה. הוא מסרב להכיר בעובדה שהוא רק אדם, שהוא עירבב את הצרכים שלו, שהוא פעל ברשלנות ושבכלל נגרם לי סבל ונזק בעקבות הטיפול שלו (לטענתו זה הכל אני..). אני רוצה להבין את המקרה שלי עוד וללמוד על הנזקים שטיפול פסיכולוגי יכול ליצור. באופן כללי אני מתרשם שזה לא נושא מדובר בתחום. אודי אשמח אם תפנה אותי לנושאים בתחום. תודה

שמחתי על התגובות שלכן מיכל, סוריקטה ושירה אהובות. כן.. אני חברה בפורום כבר קרוב ל 14 שנים (ב שני לנובמבר ימלאו 14 שנים ) ועד כמה שאולי ישמע לכם הזוי , בהתמודדות שלי עם הסרטן היו גם צדדים חיוביים... כן.. הייתי מוותרת על הסרטן.. אבל גם גיליתי מס' דברים ואולי הדבר המרכזי זה הגילוי שבאמת ישנם אנשים שאוהבים אותי באמת.. וחוצמזה , למדתי מעט גם לבקש עזרה.. עדיין לא משני ילדי אבל כן מאנשים שונים.. ועושה רושם שאולי הם אפילו נהנים ושמחים לתת לי.. (?) גם לגבי סדרי עדיפויות אני חושבת שקורה איתי משהו.. לא ממהרת לחזור לעבודה.. מאפשרת לעצמי עדיין מרחב נשימה להחלמה אט אט למרות שמבחינת הרופאים אני סיימתי את הטיפולים ואני נקראת מחלימה.. מבינה שאצטרך רק להיות במעקב כל מס' חודשים בשנה/שנתיים הקרובות ואחר כך בתדירות נמוכה יותר.. השיער צומח לאיטו ומקווה מאוד שאחזור להשתתף בקבוצת כתיבת שירה ,כל כך מקווה שאצליח לכתוב .. מרגיש לי בדיוק כפי שאת מתארת סוריקטה:'כמו שסתום לעורק הנפש'... כזה משפט מדויק!! אגב, ייתכן שזו התחושה במדינה וזו גם אחת הסיבות לאקטינג האוט של חסימת צירי תנועה מרכזיים.. ואודי אהוב, תדווש בכייף וחופשיות ללא חסימה כלשהי :) שלכם, במבי המחלימה

הי, חשבתי לי שחלק ממקור כאבי הגוף הוא, בין השאר, גם עומס היתר של הבכי הכלוא, המתומצת בעורקי הנפש. כידוע, תגובתי למתרחש סביב עכשיו עוצמתית מאד. כמו, כמו סתימת ביוב, והצפה, עד לבוא סופ"ש סוריקטה

מצער מאוד כמה הכאב שלך יכול לגרום לך לסבול הנה אוטוטו כבר סופש בפתח מקווה שלא יציף אותך עוד כאב כמו שאת מתארת במילים כואבות חטולית

סוריקטה יקרה רבות אני משתמשת בביטוי הזה בצמד המילים האלה בכי כלוא. כל כך מזדהה ומבינה. כל כך מרגישה את העומס הנוראי הזה שמקורו גם בנהרות הבכי הכלוא. אמן שנצליח לשחרר מעט. שלך שירה

סוריקטה אהובה בכי כלוא... עצוב.. אצלי דווקא שסתום הבכי נפתח ואני בוכה חופשי אצל אמא צביה. בבית, לא. בבית אני הדמות 'החזקה' שמחזיקה ,מכילה וכו'.. מהרגע שגילו לי את הסרטן כמעט ולא איפשרתי שיראו אותי חלשה. אבל אצל אמא צביה אני בוכה, צוחקת, כועסת, שלווה,עצובה ושוב בצוחקת חופשי. לגבי מה שמתרחש בארץ הקטנה שלנו לא מתערבת כלל.. צופה מעט כאילו מבחוץ וסוגרת את הטלוויזיה. 'בכי כלוא בעורקי הנפש'... משפט מאוד חזק ונוגע.. אולי זה יהיה כותרת לשיר שתכתבי סוריקטה ? כך גם על הדרך אולי השסתום ייפתח? אולי זו גם הכותרת של המצב במדינה ? שלך, במבי

תודה בנות, חטולית מתוקה, איכשהו הייתי בוחרת במילה שונה מהצפה, כי במצב של הצפה יש אזור שדרכו יש פריצה או דליפה החוצה, ובהרגשה שלי - המממ, כלוא. הכאב מחריף ומטריד וכמו שאת מכירה היטב - זה מתיש ומתסכל. שירה אהובה - שיערתי שתביני אותי מאד. אולי נצליח למצוא לנו איזה רעיון ביחד. במבי יקירתי - יפה ההקבלה שהצעת למצב במדינה. ואני, מאד מעורבת רגשית. באופן כבד. הצעת, במבי, שאכתוב שיר, וחשבתי לי שבימי ילדותי, גיל בית ספר יסודי, הייתי 'מלחינה' בשקט ובצנעה בלדות טרגיות מדממות. גם היום איכשהו עם הרגע אני בוראת שירים לתינוקות. נו טוב, אופטימי משהו מהסגנון הקודם. בכל מקרה, לא באמת שיר שירתי או לחן שלם. חלקיקים בלבד. נדרש לכך כוח שאיני מוצאת בי היום. תודה לכן, סוריקטה

תדווש בהנאה מרובה ותרגיש את הרוח ,המעוף,החופש הצלילים וכל מה שליבך הענק חושק. כל כך הרבה טוב אתה נותן בעולם. אני אמנם כמעט ולא כותבת אך קוראת את ההודעות ותגובותיך המופלאות. אנחנו צועדים ביחד כמעט 14 שנים. אני כבר לאחר כל הטיפולים,רק צריכים להתאושש. אפילו השיער כבר בצמיחה. מקווה שנמשיך לצעוד ביחד עוד שנים רבות מתוך בריאות טובה. תכייף אדם נפלא !!! שלך, במבי

היי אודי מאחלת לך סופש מרגיע ונהדר רוצה לכתוב אך המילים מתבלבלות ולא מצליחה חטולית

יואו...אודי איזה כייף! מקווה שנהנת! ובמבי האלופה!! אילו בשורות טובות. הייתי אצל המטפלת התחשק לי ;) סיכום חיים שכאלה וגם אני הזכרתי 13 וחצי שנים של הכרות וכתיבה פה בפורם....בקיצור משמחחח.

בזכות התגובה שלך, במבי, קראתי על החופשה. חופש מהטרלול פה. גם זה חשוב. הלוואי. מעריכה מאד פעילות גופנית. ככל שניתן. תהנה, אודי ותודה במבי. סוריקטה

במבי, איזה כיף שבאת במבי וטוב לשמוע שאת מרגישה טוב יותר והשיער גם הוא מתחיל לצמוח. מצטרפת למילותייך על כל הלא מובן מאליו - אודי, תודה שאתה! מאחלת לך חופשה טובה ומהנה. שלכם שירה

שלום, בן 28. ספורטאי בעבר. ללא מחלות רקע. לפני 6 שנים, לאחר תקופה לחוצה בתואר ראשון, פיתחתי תסמינים במערכת השתן (כאבים בהשתנה ובפין, דקירות, צריבות וכו'). בתקופה של 3 שנים נבדקתי ע"י 3 אורולוגים ו3 רופאי עור. ביצעתי אינספור בדיקות- שתן, US, CT עד כדי הרחבת שופכה בהרדמה מקומית (אירוע מאוד טראומטי, שלא עזר). היה פחד מהשתנה. אף רופא לא מצא מה הבעיה. סבלתי מאוד והייתי מיואש. לבסוף דיקור סיני הרגיע את הסימפטומים לאחר שנתיים של טיפול. המשכתי בחיי יחסית ללא כאבים. לפני חודשיים סבלתי מקלקול קיבה, שהתפתח לבחילות קבועות, צרבות (לראשונה בחיי), גזים וכאבים ברום הבטן. הגעתי אפילו למיון (עקב לחץ דם ודופק גבוהים בשילוב עם כאבים ברום הבטן)- גם שם לא מצאו משהו. בחודשיים אלו ביצעתי בדיקות דם וצואה (תקינות) וטופלתי בחוסמי חומצה (שלא עזרו). טיפול בדיקור סיני קצר הרגיע את מרבית התסמינים. לפני שבוע הרגשתי טוב. זה לא נמשך הרבה זמן ולפתע חזרו לי התסמינים מלפני 6 שנים במערכת השתן. אך הפעם, ככל שהתעמקתי בכאב, הוא התחזק מהר מאוד, עד הגעה כמעט לשיא הכאב ממנו סבלתי אז. מה שמלווה בפחד וחרדה. היום פגשתי רופא גסטרו- שאמר שהכל נראה תקין. אין חיידק, הבדיקות דם מעולות. בצהריים פתאום חזר הכאב ברום הבטן (שכנראה מעסיק אותי שוב), וכתוצאה מכך הכאבים בשתן נרגעו. זה מחרדה או לחץ נפשי? מה קורה לי? למה הראש שלי קופץ מבעיה בריאותית אחת לאחרת ולא מוצא רגע מנוחה מזה?

שלום, ביתי הבכורה כל הזמן עושה חשבונות עם כסף, מאוד קמצנית, אם אחד האחים שלה חייב לה 20 או 30 ש"ח היא תבקש ממנו שיחזיר לה. גם עם בין הזוג שלה עושה חשבונות על כסף...אני לא מדברת על סכומי גבוהים אלא על סכומים נמוכים, תמיד הייתה כזו מתחשבנת בעניין הכסף, מעולם לא הזמינה אותי כשישבנו בבית קפה (אני לא מצפה רק בשביל הדוגמא), אף פעם לא מביאה מתנות לחג...איך אני אמורה לומר לה על העניין הכספי בכללי ובמיוחד מול האחים שלה בלי שישתמע שאני לוקחת צד ......הם מאוד מתוסכלים וכועסים בעניין...מה גם שאני בטוחה שההתנהלות הזו מול הכסף רק פוגעת בה מול אחרים (חברות וכו')

הי אנשים, לא אוכל להישאר אדישה נוכח האירועים, ועל אף שתכננתי, כמו רבים מאיתנו, לסגור אתמול יום אחרי עבודה של שעות על הרגליים בחוץ, הגיעה קריאה, שלא הייתי סולחת לעצמי אלמלא הייתי מזנקת על אף כאבי ועייפותי לשטח. התלונות מונחות בצד. חמש שעות נוספות עד אמצע הלילה. וזו מציאות מפחידה מאד של כאן ועכשיו, ... סוריקטה

את מתכוונת לומר שהשתתפת בהפגנות אמש ? כנראה לא הבנתי נכון !! אש מה היתה הקריאה שהיית מחוייבת ללכת ? מקווה שתוכלי לנוח כל הסופש 🙏🙏 חטולית

הי חטולית, כן. הצטרפתי פעמיים בשבוע האחרון. כמה שעות טובות בכל אחת מהפעמים. לא תמיד אפשר או יכולים. מגבלות המציאות. אבל עושה את המקסימום. ואכן מאד קשה. תודה, סוריקטה

הי, יש לי התקפי חרדה מאירועים גדולים, וביום שבת עוד כמה ימים יש את החתונה שלי. אני נורא לחוץ ומפחד שבוודאות תקרה לי חרדה. אי משתמש בואבן לעתים (פעם-פעמיים בשבוע, 10 מג) - לוקח אותו שעתיים לפני אירוע מלחיץ. הבעיה שאני לא יושן וזה מגביר את הפאניקה קניתי טונייט מסופרפארם (doxylamine succinate 25mg) השאלה - האם אפשר להשתמש בטונייט בלילה, ואחרי 12-16 שעות במהלך היום לקחת כדור ואבן? זה לא ינטרל את האפקט של ואבן? ושאלה נוספת, אם אני מרגיש ש10 מג של ואבן לא מספיק, לקחת עוד חצי כדור?

הייתי ממליצה לך להתעייץ עם רופא שידריך אותך בצורה הכי טובה לא יכולה לומר לך מה לעשות גש והתייעץ חטולית

אני פונה בהקשר לבן שלנו (22) לאורך השנים שמנו לב כי יש פער בין מה שהוא רוצה לבין היישום של הדברים, מאז שהיה קטן, היה לו קושי בהתנהלות, הוא מתחיל משהו בהתלהבות ואחרי תקופה ההתלהבות יורדת והוא סוג של "בורח" לדוגמא התחיל אחרי צבא מקום עבודה, היה מרוצה ולאחר מספר חודשים לקח חופש חודש. עניין הדחיינות אצלו מאוד בולט, פעולה שאמורה להעשות יום אחד נגררת לחודש. (אני מתכוונת לדברים חשובים שהוא יודע שעליו לקדם.)בצבא איבד דברים, מאז שהשתחרר דחה תאוריה, לא הולך לטפל בבנק, יש לו שיעורי נהיגה לא מוציא כסף בזמן ומגיע לבקש מאיתנו) הוא מאוד מודע לעצמו, אינטיליגנט וחכם. אנחנו כהוריו מודאגים וכבר לא יודעים מה לעשות ואיך אפשר לעזור לו, יוצא מצב שכשאנחנו מדברים איתו הוא מבין זאת כביקורת וכאילו שאנחנו לא מרוצים ממנו. בתור תלמיד אובחן עם לקויות למידה, עוד כשהיה קטן לא היו לא הרבה חברים, גם שם היה קושי חברתי ושוב תמיד מצא מה לא בסדר אצל האחר. כן חשוב לי לציין שכשהוא מתעניין במשהו הוא יחקור את הנושא עד הסוף וילמד אותו. יש לו תחומי עניין והוא מתעסק בהם. הבנות שלי מאוד עצמאיות וגרות לבד (לא שאני חלילה משווה) והוא הקטן גר איתנו. אני ובעלי דואגים לעתיד שלו, אם הוא דוחה כל דבר, בורח מהתמודדויות ומוותר לעצמו מה יהיה בהמשך? אנחנו עובדי עצות מה לעשות ואיך לנהוג כלפיו.. הקשר ביננו מצויין ואנחנו לא רוצים שיהרס יחד עם זאת לא מוכנים שהוא ימשיך עם ההתנהלות הלא מקדמת הזו שלו, דואגים לעתיד שלו...כמו שכתבתי יש פער בין היכולות (הרצונות) לבין היישום..תודה

תודה על התגובה. איך אפשר לשוחח עימו בלי "להקטין" אותו או לגרום לו להרגיש שהוא לא בסדר אלא להביא אותו להבנה שהוא שהוא בהימנעות מלעשות את הדברים שלו ויש סיבה לכך...

אני גרה בדירה עם בנות דיור מוגן ואני מתביישת שיראו אותי אוכלת כי אני מתנפלת על האוכל ואם אני הולכת להוסטל אני מתביישת שהמנהלת רואה אותי אוכלת אבל יש אנשים ספציפיים שאני לא מתביישת מהם למה מחלק אני מתביישת וחלק לא

לא הבנתי.. כי אצל פסיכולוג אני לא מתביישת

הי אודי, אני מאוד כואבת. הכאב קם איתי בבוקר ומלווה אותי כל היום. כאב גדול מאוד. המטפל אומר שאני צריכה להביא את הכאב לטיפול ואני חושבת שאני מביאה, מדברת עליו בכאב כותבת ומשתפת. מבחינתו להביא את הכאב משמעו לבכות, ואילו אני לעתים דומעת ובשתי פגישות לאחרונה בכיתי מעט, בכי חרישי כמו שהוא אומר. העניין הוא הבכי. האם אין מבע של כאב ללא בכי קטרזיס כזה גדול? הרי אי אפשר לתזמן בכי שכזה ובינתיים הכאב לא מרפה והמעגל נשאר, אין טיפול בכאב כי אין בכי. איזה עוד מבעים של כאב גדול יכולים להיות? כיצד מעבדים כאב אם לא דרך המילים והסיפור? מה הוא מנסה לומר לי בעצם ומדוע הוא מתעקש שעיבוד הכאב הוא דרך הבכי? תודה שירה

הי שירה, חושבת שאת יודעת ומכירה שאוכל להזדהות המון עם מה שרשמת. הפירושים שקיבלתי, הפירושים שנמחקים ונמחקים תדיר, הם, שקיימת חרדה שאם יצא הבכי / הכאב הוא יהיה כל כך גדול ומציף יותר מאוקיינוס רחב ידיים ביקום כולו עד שגם המטפל (או דמות אחרת שתחשף לזה) ייסחף בו ויהרוג את שנינו. או, כולנו. בנוסף - אומרים שעדיף השיתוף של העולם הפנימי מאשר שימור פנימה בלבד. כן, אנחנו יכולות לחזור על כך בדקלום, והחוויה שלנו עדיין דומה לזו של שורדי שואה. מצטרפת לכך ההרגשה שאם איננו מביעות בצורה חיצונית עוצמתית את הכאב - לא מאמינים לנו. מקום בודד מאד. אנחנו נושאות גם כאבים גופנים שאינם זניחים בכלל ואיכשהו כנראה גם מתנועעות ומתנהגות כרגיל, כך שלכאורה תחושת הכאב לא עוברת ושוב 'לא מאמינים לנו'. אני כן מסבירה לאנשים סביבי שמאד מאד כואב ועדיין אני עושה את כל הקונצים הגופניים, אבל זה מבנה נפשי שאיתו אני מרגישה שהכאב שלי לא עושה רושם. את זה איכשהו אולי כן מבינים. אולי זוהי דרך להסתיר ולהסוות, כך שההרגשה ש'לא דואגים לנו' תשתמר. אני כן מקנאה במי שמצליחים לצרוח את הכאב או להתנהג אותו. כאילו 'להם' כואב יותר ואליהם יגשו ראשונים לטפל. כבחיילים בשדה קרב. אלו מחשבותיי, גם העם שלנו שתק הרבה יותר מידי, ועכשיו חלקים ממנו מנסים בדרכם השקטה יחסית לזעוק. אחזור על המשפט - השואה לא נגמרה... ניחומים, סוריקטה

הי אודי, שאלתי אותו כמובן ונשארתי עם תשובתו או גישתו שבכי הוא הביטוי לכאב ומרגיש לו שיש פער בין הדיבור לכאב. רציתי לבקש נקודת מבט נוספת שלך. כתבת אני משער שבכי זה אחד הביטויים, אולי תוכל להרחיב ולהגיד איזה עוד ביטויים באים לידי ביטוי בתוך הטיפול ביחד עם המטפל? תודה שירה

תודה שכתבת וכל כך דייקת ממש כאילו מפי נכתבו המילים לא רואים לא מאמינים רק מעשים קיצוניים וכל הכאבים האלה אוף מבאס כל כך וכל המוחצנים שיודעים אפילו לחשוף את הכאב ולספר את סיפורם על הבמה ממש שלך שירה

הי שירה, התחלתי לרשום לך כבר מזמן, ועכשיו חזרתי לכתוב ולשלוח על באמת. מי שבעיקר לא מאמיו לנו אלו חלקים בנו, וכשזו נקודת המוצא, העולם מסביב משתתף, גם אם ללא דעת, באותו תפקיד ממש. אנחנו אלופות בלעוור ולהפיל בפח. רגשות נוקשים קל לראות בתוך הטיפול. הרכים יותר איכשהו מוסתרים. בבכי מקרב, כזה שמאפשר להראות חולשה, יש גם התמסרות, ואמון. וקל יותר לאהוב. איך ניגשים אליהם...? מאמינה שחלק מהאנשים, שמספרים את הכאב על במה, עושים זאת לעתים באופן מנותק, וגם אז מוצאים קהל מכחיש ולא מחבק או תומך, ניתן למצוא חלקים יהירים ושיפוטיים. תפקידנו לנסות פחות להזדהות עם הקבוצות הללו בקהל. סוריקטה

כותבת כדי לנסות לעזור לעצמי ולעזר. לבד מעל 20 שנה לאחרונה הכירו לי בחור. יצאנו 4 חודשים באופן אינטנסיבי משום מה לא ראיתי כל הסימנים של בן אדם לא בריא בנפשו ואז התגלה שהוא סדו מקיסטי..והתחיל לדרוש כל מני... חברה קרובה שמה לב שאני לא בסדר ואחרי כמה זמן הכל נגמר. כרגע חודש אחרי ואני לא חוזרת לעצמי...סיוטים מהעבר... ואני לא מצליחה להפריד בין אז להיום. מרגישה כל כך הרבה מצוקה וחוסר אונים... וכועסת על עצמי על איך לא יכלתי לראות מייד. המטפלת שלי אומרת שהוא היה מאוד מתוחכם.. אני מתקשה לאסוף את עצמי

ינשופית אהובה, אמיצה שניסית. נורא ואיום ומכעיס ומזעזע עבורך מה שגילית. ושוב אמיצה וחכמה שחתכת, ואפילו די מהר, הגם אם לא מייד, וגם אם ממש מרגיש בלתי אפשרי להניח לעבר. וטוב שיש חברה קרובה שרואה, וגם מטפלת. וגם אותנו כאן - כך שאת באופן מסוים לא לבד עם זה. כולנו עדים. חיבוק וירטואלי, סוריקטה

אוי נורא וכמה טוב שאת נשמרת. לא להמשיך בתוך קשר הרסני זה הישג גדול והוא כולו שלך! שלך שירה

תודה לכם על המילים ועל ההבנה. באמת שהייתי אמיצה בזה שנסיתי להיות להיות בקשר. היה נס שלא נפגעתי.. כרגע מנסה להבין ולעבד מה שהיה שם ... תודה שוב

היי אודי יש לי לחץ מהרבה אנשים שיש בתוך זה מוזיקה כמו חתונה אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה נגיד ואני יהיה כלה וכולם יהיו סביבי אני לא יודעת איך לנהוג כדי לרצות את הסביבה אני רוצה לרקוד אבל מתביישת ורק הזקנות ירקדו איתי בטח ולא הצעירות אני גרושה אז אני זוכרת שחתונה שעברה אחיות שלי הקטנות התביישו לרקוד לידי וסבתא שלי הלכה ולא רקדה איתי אולי זה משהו בי שגורם להבריח אנשים..?

בפורום בבית ולצד המתרחש במדינה תקופה של רמת חרדות רגרסיבית. כואב ממש. סוריקטה

לא כל כך יודעת מה לומר לך.. קוראת אתכן.. קראתי בזמנו על החיה האהובה שלך שלא ניתן היה לה להצילה.. הצטערתי.. הייתי חלשה בכדי להגיב. לא כל כך יודעת מה לומר לך.. כן יכולה לומר לך שהמילים שלך מהדהדות גם אצלי.. אולי בגלל ההודעה שמדברת על קולות לרצוח ולהתאבד? אולי בגלל ריבוי ההודעות האלמוניות ? חסרים לי הקולות המוכרים על סגנונות הכתיבה המוכרים. יחד עם זאת מרגישה שאני האחרונה שיכולה לדבר על כך בגלל שאני כמעט ולא כותבת כבר זמן רב.. יחד עם זאת כן חשוב לי לומר שאני קוראת את ההודעות של כולכן. איתך, במבי

היי יפה שלי מצטרפת לרגשות כל מה שכתבת קשה לי בימים אלו להכנס ולכתוב רגשית ימים לא קלים אצלי בבית הכל הולך על גלגלים מעצבן ברמות קשות ואין טיפול אין למי לומר מה שמעיק וכואב הכל נשאר בפנים כואב ומתסיס רוצה רק לישון ולהתעורר כשכבר הכל מאחורי אין כוח עוד להתמודד איתך חטולית

מבינה אותך. מפחידה ההסתה, מפחיד הקיצוניות... הקיצוניות בהחלט מפחידה, וגם לומר את דעתך לצערי. אבל החרדות כדאי לטפל בהם. יש גם טוב בארץ ובכלל, אבל נכון הכל מקצין וחבל ממש!!! גם אותי זה מלחיץ. החיים פה נעשים קשים יותר ואין בכוונתי לעזוב!!ואולי מנצלים את הציוניות שלנו.. אבל עצוב לי שהכל מקצין.

הי במבי, תודה שכתבת. זו הייתה אחת מהחיות המרפאות המיוחדות שלי. אובדן כבד ועד עכשיו הכאב הגופני הנקשר לנפשי עצום. כן. בגלל ההודעה הספציפית וריבוי ההודעות האנונימיות. שוב, תודה שכתבת. אני מלווה בחודשים האחרונים חבר חולה סרטן כרוני שלב 4 יומיומית. איש צעיר ואמיץ שממשיך לרצות לחיות באיכות המיטבית שמתאפשרת לו. לבי גם איתך. ההלם והחששות, לצד האמירה שמאחורייך וניצחת. תודה שוב, במבי יקרה, איתך, סוריקטה

הי חטולית, תודה שהצטרפת. כל כך מבינה אותך. היעדר המקום מכאיב עוד יותר. אין מילים בכדי לנחם כאב בעוצמה הזאת. אוף. מקווה שתזכי למעט מנוחה יחסית. וקצת רענון. ממש. איתך, סוריקטה

הי מיכל, תודה על המילים. אוסיף ואומר שעל אף שחלק ממני מרגיש רמוס, מתמידה לצאת למחאות עם מילותיי והכרזותיי הבולטות כלפי חוץ, הגם אם אינן מתלכדות עם החלקים אליהם אני מצליחה להתחבר אליהם בזמן נתון. וממשיכים ורואים אותן לרגעים מאד בגדול. וואלה, אני... ומנסה כתמיד לעשות דברים טובים. לפחות עבור הפיצים שפה בשנה שנתיים הראשונות שלהם פה. עדיין פה. סוריקטה

תודה ממש שהייתן כאן בימים רגרסיביים לי. תודה, אודי, שהשבת בבוקר וכך התרכך בור החרדה. יש לי שאלה מעניינת - אולי אפתח נושא חדש. האם ניתן במצבי קריסה נפשית, כאב נפשי, פרגמנטציה, עומס יתר להשאיר לטיפול חלק מהחלקים החולים/ החלשים אצל מישהו אחר, באחריות גורם אחר. לשחרר. האם פנטזיה מציאותית? איני מתכוונת לאשפוז, או למצב בו נלקחות חירויות. יותר משהו בכיוון ההישענות וההתמכות. או שמא איכשהו תמיד משלמים מחיר. והאם המחיר מידתי? אולי אחשוב על זה. סוריקטה

הי סוריקטה גם לי יש פנטזיה ואני מבקשת לתת לחלקים צעירים להשאר איתו ולנוח. הוא אומר שאי אפשר כי יש לנו גוף אחד. כאילו שאני לא יודעת. הוא לא משתף פעולה עם הפנטזיה בנסיון מתמיד לעורר אצלי חמלה כלפי עצמי כלפי חלקים פגועים וצעירים שאני רק רוצה להשמיד. שלך שירה

הי אודי, את השיר המדובר של עמיחי הכרתי הודות לך והוא שמור איתי. הייתי מדברת על חלקים שאנחנו פחות מסוגלים לטפל בהם טוב מספיק בעיתוי מסוים, ואולי אחר כך נוכל שוב. הסיוע האפילו זמני וחלקי אולי יכול להקל וליצור מעט רווחה. תודה, ממש תודה :-) סוריקטה

הי שירה, רשמתי לך כמה וכמה אסוציאציות גם בהודעה למעלה. איכשהו מתאים לי 'לחלוק' על מה שהמטפל אמר, וכן למצוא איזו דרך. אולי באמצעות אובייקט מעברי. אבל זוהי מחשבה. אולי המציאות מורכבת הרבה יותר. סוריקטה

איך להעלים הקול לגמרה?