פורום פסיכולוגיה קלינית

חושבת עלייך הרבה , אז שיעבור הכל בקלות... חיבוק אוהב. תשמרי עלייך.

הי אביבי, אחרי הפסח הורדתי משמעותית פחמימות וכולסטרול. ואפילו קיבלתי היום תוצאות של בדיקה נוספת - והן תקינות. גם ה - BMI שלי תקין. אתמול הייתי חולה, והרשיתי לעצמי לנוח. הייתי רוצה ללכת לשיעורי פעילות גופנית מסוג מאד מסויים, שאין בסביבתי, לא כל שכן בשעות המתאפשרות לי. אבל הליכה תמיד טובה. המטפל שלי חסר לי והוא חוזר. להת' סוריקטה

אוהבת את הכוח שבך ובכל זאת יש מקום לקושי ...שמחה שנתת לעצמך מקום וחופש ....ויודעת שהוא יחזור ..

יום הזיכרון מעורר השנה את כל השדים מרבצם. לא רק מהמקום של השכול והכאב. קטעי זיכרונות בתור ילדה נערה , הבנה כל כך כואבת של למה שתקתי , ולמה היה קושי לראות אותי באמת ...עוררו בי רגשות ישנים של להם יותר קשה הם סובלים יותר מי אני שידבר אם הם ככה מחזיקים אם להם יש כוח . האסור לבכות הזה שכל כך טבוע בהם ... יום הזיכרון מזכיר לי כל כך למה אני מי שאני ... ובלב קושי להיות במקום חומל באמת כזה שרואה את השני מבלי לראות לרגע את הכאב שלי מבלי לרצות כל כך שהיא תראה אותי תהייה שם עבורי ...אני מבינה את הקושי שלה יודעת בוודאות שהוא לא צמח עם השכול הוא היה שם הרבה הרבה לפני ....אטימות הלב שהשכול רק העצים כל כך .. והיא כבר כל כך זקנה ואני מבינה שאף פעם לא יהיה תיקון ומבינה ששוב אני זאת שצריכה להיות בצד שמבין וחומל ומתקרב אבל זה כמו להתקרב לאש כדי להתחמם ובכל פעם להישרף בלהבות ..והבור הזה הבור שאין לו נחמה. כל כך רוצה לבכות בכי אמיתי כזה משחרר בלי חשבון בלי עקבות בלי לשמוע את הריקושטים הקבועים שצועקים בראש ..שמעליבים ומשפילים כל מי שבוכה. אודי האמת כל כך שמחתי שיוצא לך חופש ארוך כזה כבר הרבה זמן מרגישים את העומס שיש עלייך ומצד שני כל כך צריכה את הכוח שהמקום הזה נותן לי עכשיו ... אתה יודע אודי התזמורת די באיזון כבר הרבה זמן ואני חושבת שפשוט למדתי להקשיב להם ולנסות לתת להם את מה שהם צריכים...והם מבקשים כל כך יפה שיר , אז למרות שאני מרגישה עם זה כל כך לא נוח ...יש לך אולי שיר אחד כזה שאוסף ומרגיע ... ואודי וכולם שיהיה לכם חג עצמאות שמח ואסיפת כוחות , חיבוק .

אתמול היה יום שהגוף-נפש לא יכולה היה להכיל מידי. בחילות הקאות שלשולים. לא יכולתי לשתות או לאכול. לקום. פתאום חצי מרשה לעצמי להרגיש חלשה. נדיר בעולמי. פעם ראשונה שלא באתי לעבודה. כתבתי לרופא הנפש שלי, שהשיב לי במילים חכמות כל כך. הוא יחזור. וניפגש. העצב שחשתי הצטרף לעצבות יום הזכרון. בלילה התנגנו להם ברקע שירים עבריים נוגים. ואולי, אולי גם זה עוד שלב בתהליך לקראת הגדלת העצמאות. אודי וכולם, בעצב של פרידות, בחשש מפני התחלות חדשות, בויתור, שלכם, סוריקטה

אז כנראה שהרגשתי אותך כל כך נכון...איתך מחבקת

כתבתי לך תגובה כנראה שזה התפספס או שזה לא נשלח כי שלחתי מהטלפון והייתי באזור שלא הייתה כל כך קליטה בגלל זה אני לא שולחת את אודי לבדוק...(לא הייתי משאירה אותך אדומה..) נדמה לי שכתבתי שאת צודקת או משהו כזה. ימים כאלו דחוסים כבדים בין יום השואה ליום הזיכרון אבל עוד מעט זה מאחורינו, מאחלת לך ימים טובים ושלווים.

גם אדומה זה בסדר ...לפעמים אין את הכוח להגיב ואני יותר ממבינה...אכן ימים כבדים תכף זה יגמר...

שוב התפרקות בולמוס של אוכל זה עצוב החסך גדול

זה באמת מאוד עצוב יותר עצוב שאת לא מפרגנת לך את הטוב את הזוגיות את הלימודים ומענישה את עצמך באכילה הזו ...תרשי לעצמך מהטוב נבלי לפגוע.. המילים האלה שהיא אמרה לך מדוייקות כל כך ...אל תתני להם לעוף ..הכתובת רשומה על הקיר זה מה שהעיר אותי לא שאין נפילות בדרך אבל ההבנה שכבר נופלות אבנים לתהום ....חיבוק אוהב

השבוע לפני 3 שנים התחלתי אצלה טיפול... לפני שנתיים ביום העצמאות עצמו, הייתי לבד, והלכתי וישבתי ליד הדלת של הקליניקה שלה, שכבתי שם ובכיתי, ואפילו קצת נרדמתי (זה בלמטה של הבנין כך שלא ראו אותי, וגם קשה לי לדמיין את זה עכשיו קורה שוב). לפני שנה, בדיוק ביום הזה, ג"כ ביום שני בערב, יצאתי ממנה, והקליניקה שלה לא רחוקה מה הר הרצל, בעודי מחכה למונית, ראיתי את הזיקוקים מהחזרות של טקס של ערב יום העצמאות, נזכרתי בזה כי לפני רגע שמעתי את הזיקוקים (אבל מאיפה שאני עכשיו לא רואים ): כמובן שיש עוד הרבה... והיא עולה אצלי לא מעט.

אני לא שקטה..לא יודעת מה אני רוצה..! משעמם לי למרות שעושה המון דברים..קשור לשינוי דפוסי התנהגות? תותי

קטנה בתוך עריסה נחבאת, רק עיניה מביטות מבעד לשמיכה, מחכה למגע הרך, לליטוף. קטנה כל כך, כמהה למגע יד, למילה הנכונה שתבוא.... אם תעז לבקש עטיפה מנחמת, אולי כך תחמול על עצמה. השקט צורם מבכייה האילם, הרוח שורקת, תריסים נסגרים, הלב נאטם, אך היא לא רוצה לוותר.... התדע את בכייה כי רב? התבין את המיית ליבה? התגש להרימה, לחבקה בחום? קולה לא נשמע אך עיניה מבקשות... עטיפה שקטה, כיסוי של שמיכה שקט נפשי וחום אנושי, ללכת לישון, לא לחשוב בהקיץ, לא לחלום חלומות של עבר.

חיבוק לגדולה לקטנה ....תמשיכי לתת מקום לכל מה שמרגיש וכואב .

תודה שעם כל העומס והקושי שלך אתה מוצא זמן עבוריינו להיות לתמוך לתת יד וכתף . סליחה שכל כך מכבידה בזמן האחרון . מאוד מאוד מעריכה את המאמץ שלך

הי אודי, בעבר הייתי מקבלת למייל באופן חלקי תגובות שנשלחו לפורום, והיום - כלל לא. האם יש לך נגיעה בזה, בבקשה מהמערכת, מתוך מחשבת הגנה עלינו? זה טוב גם מבחינה זו, שאיננו נוברים היכן שלא טוב. וחוצמזה, פשוט חיבוק, שלך, שלכם, סוריקטה

גם אני לא כבר לא מקבלת.. ולי זה דווקא חבל. לי היה עוזר כשהיתי מקבלת תגובות למייל,נתן לי הרגשה טובה לראות התייחסות ולדעת מתי אודי הגיע לפורום (: נגיד אתמול כשאודי העלה הודעות רק היום בבוקר, אני פתחית את המחשב כל הזמן... אז לי זה קצת גורם לאובססיה לחכות, אבל אולי אצליח להיגמל (:

מאז שהתחלתי ללמוד לפני כחודשיים אני במצוקה- בקושי ישנה, ירדתי 4 קילו, בוכה המון ועם התקפי חרדה הרבה יותר מהרגיל. תכף מתחיל סמסטר חדש ואני הייתי בטוחה שכדאי לי להפסיק ללמוד כי המחיר כבד מדי. מיידית אחרי שהחלטתי להפסיק ללמוד הרגשתי הקלה עצומה אבל כמה שעות אחייכ החרדה חזרה ולא עוזבת אותי. אמרתי לכולם שאני נוטשת את הלימודים ואני מרגישה עצובה.. עצובה כי כל כך רציתי.. שאני אוהבת ללמוד... . אז מה לעשות? איך מחליטים כאשר 2 החלטות גורמות לי מעוקה וכאב??? איך מחליטים??? נתתי לעצמי יומיים לתת תשובה סופית, בנתיים זה 2:30 לפנות בוקר ורע לי..

מציאות מתחלפת בין רגע לרגע- מה שהיה לפני שניה כבר לא שייך עכשיו... קוראת את ההודעות שנכתבו והם לא מרגישים שייכים אלי.. דבר אחד יש לי לאומר שכרגע החיים הם סיוט..

ינשופי אהובה באמת שמבינה אותך. תנסי לשבת עם עצמך עם כולך ולהבין מה נכון לך לכל המכלול. תכתבי בעד ונגד ותחליטי שוב . לפעמים הפתרון נימצא בן לבין ....לא חייב להיות שחור ולבן , יודעת שתקפצי ותגידי אבל זה או לימודים או לא ובכל זאת תבדקי אולי אפשר לימודים אבל אחרת אולי אפשר דברים אחרים ..למה את רוצה ללמוד מה זה ייתן לך שוב אולי אפשר להגיע לאותה מטרה בדרך אחרת . מאמינה שאם תשבי עם עצמך עם כולך תגיעי להחלטה שתהייה נכונה לך ...חיבוק אוהב לכולך

אין לי אפילו לא גרגר כוח. וסוריקטה ואביב ומיכל כשיהיה לי גרגר כוח אגיב לכן. ראיתי. שואב כוח שאב ממני הכל.

מובן. זה בסדר, בינתיים איתך אם תרצי....

את יודעת מה שאני רואה שרשרת ידייים עד מקור הכוח שמעבירים אלייך כוח חזרה טוב שבאת להטען ....

במבי, את יודעת, אני עוסקת בגינון. ואחד הכלים שחמדתי, ועדיין לא יישמתי ורכשתי הוא מפוח. מכשיר כזה שיודע לעשות עבודה הפוכה משואב. מפזר את העלים (אלים, זוכרת את ההברקה של אודי?) מה דעתך? שלך, סוריקטה

אני בת 25 ונמצאת בטיפול פסיכולגי כבר 3 שנים, בשל כמה קשיים שיש לי, המטפלת מקצועית מאד ויחד עם זה אמפתית ורגישה וישר מהמפגש הראשון התחברתי אליה, ובכל זאת למרות שאני אוהבת אותה אני מתקשה מאד לשחרר ולזרום בטיפול מה שכמובן פוגע בהצלחה שלו, הקושי הזה לזרום מגיעה ממני ולא בגלל יחסה אלי זה היה קורה לי עם כל מטפל (זה אחד הקשיים המרכזיים שלי בחיים -הקשר עם אנשים), השאלה שלי היא כזאת: יש פעמים (בודדות) שהיא עוזרת לי לשחרר ע"י משחק קלפים או ציור, אני מאד נהנית מזה ומרגישה קל יותר דוקא באמצעות דברים אלו, הייתי רוצה לבקש ממנה שהטיפול יתקיים ככה כל הזמן הענין שאני מרגישה לא נעים לבקש זאת ואני רוצה לדעת אם זה מקובל לבקש כאלה דברים בטיפול או שזה מצחיק ועדיף לא לומר כלום? תודה מראש יעל

הי יעל , כמו שאני רואה וחווה טיפול חלק מהעיניין הוא להגיד שנעים ומתאים לנו וגם כשלא ...הרי במערכות יחסים אחרות בדרך כלל מאוד קשה לנו להגיד מה שאנחנו באמת מרגישים /צריכים . בהצלחה

הי אודי ממש מוזר שדווקא כשעושים המון דברים וחושהים דברים חיוביים באה המחשבה של "מה המשמעות"? נורא מוזר.. אשמח אם תסביר לי תותי

חיה בתוך פחד אימה מסתובבת בעולם עם תחושה שאין לי עור- שכל מגע עם העולם החיצוני שורפת את הנשמה כל נגיעה כואבת מאוד.. מרגישה חשופה ללא הגנות למרות כל זה מכריחה את עצמי - לתפקד,ללכת לעבודה, להיות שם בשביל אחרים אבל בפנים - אין שקט... מרגישה רדופה... לאן שלא אלך השדים מלווים אותי בכל מקום ולא מרפים לשניה .. אני כל כל עייפה מלשרוד.. מהמאמץ המתמדת להיות נוכחת.. רוצה לנוח... רוצה שקט בראש ואין....

ינשוף הכי מבינה בעולם , תראי מה כתבתי לשירה למטה ...אכן צריך המון המון כוחות לתפקד ולעבוד אבל מה האלטרנטיבה ??? נראת לי גרועה יותר .

יקרה, תודה שאת עונה לי ותודה שאת מבינה. אני יודעת שאת מבינה למה אני מתכוונת מבלי שידרש הסבר מעמיק. גם אני מבינה אותך, ואיתך.

מניחה שגם אודי הבין וראיתי שכתבת לו שוב. האמת שהלכתי עם מה שכתבת ועם התשובה של אודי כמה ימים בראש . עצוב שירה אבל אודי צודק זה המציאות שלנו אלו הם החיים שלנו האמיתיים רק שמי שלא שם ולצערי שירה גם המטפלים שלנו הכי מסורים והכי אמפתיים לא יכולים ממש להבין לא בדקויות הקטנות מה זה לחיות - לא לנשום ולאכול כי אם לחיות באמת בעולם החיצוני לנו . ואני יכולה לכתוב עולם חיצוני ואני יודעת שאת ועוד כמה כאן יבינו בדקויות הקטנות כי העולם הפנימי שלנו כל הזמן פעיל ועובד רק שאף אחד לא רואה אותו ולא מבין את ההתמודדות . לא יודע מה זה לשבת עם אנשים ולשתוק ובעצם לנהל שיח סוער ביותר או לדבר עם השני והתקע באמצע המשפט אבל לא לשים לב שניתקעת כי את בעצם ממשיכה אותו בתוכך . אף אחד לא באמת מבין מה זה ללכת ברחוב ומהמבטים של האנשים להבין ששוב דיברת לעצמך בקול רם ולעשות את עצמך מדברת לטלפון. לדעת שאת צריכה להיות באיזה מקום ולמצוא את עצמך במקום אחר . לעבור ליד חנות צעצועים ולצאת עם עוד בובה ביד ל"אחיינית האהובה" .וכמו שכתבת להרגיש את המיסוך הזה ולדעת שאת מדברת כמו מי שלקחה סמים ..הכי קשה לי זה הרגעים שהשני חושב שאני נרדמת כשאני בעצם נאבקת בכל כוחי להשאר. להיות בעבודה כשפתאום בתוכך יהיו צרחות ובכי מטורפים ...לדבר עם הילד או הבעל ולמצוא את עצמך מדברת בקול של ילדה בת חמש ושהילד ישאל אמא את בסדר מה עובר עלייך... כמה כוחות זה שואב להיות "נורמלית " במציאות כל כך לא נורמלית . לתפקד עבודה בית לימודים שמסביבך גם מי שיודע ומכיר לא באמת מבין ומצפה ממך לתפקד רגיל ומושלם כי הרי את לא באמת חולה אין לך איזה בעייה באמת את רק מתמודדת עם קושי וזכרונות...רק שאצלך הם חיים כל כך וכל כך עכשיו. ובכלל זה כבר היה ועבר וכבר מזמן את לא שם אז נו תתקדמי למשבצת אחרת ...ויש עוד אנשים בעולם הזה שסובלים והם לא מתנהגים כמוך... והכי אני אוהבת את המשפט נו מה את עושה מזה סיפור גם לי קורה שנסעתי וטעיתי או חלמתי גם לי קורה שנירדמתי התנתקתי ועוד ... אוף שירה יקרה אני יכולה להוסיף ולכתוב ולכתוב ..עוד ועוד אז כן שירה לחיות במציאות שלנו בעולם האמיתי זה גהנום עלי אדמות ועל כן אני אומרת שאף יום מחיי לא באמת באמת חייתי ...אולי הייתי אבל לא יותר מזה . אוהבת שולחת חיבוק וכוחות ...

ממש מעניין לשמוע את החוויות שלך/שלכן, גם אצלי יש עולמות מקבילים, אבל אני אף פעם לא "סבלתי" דווקא המצב הניתוקי שלא נעים להודות עד לפני מס' שנים היה ממלא את רוב זמני , הוא המצב הנעים יותר של הקיום שלי, אולי יש בזה אפילו מן סוג של היי כזה, לפעמים חשבתי שאני פשוט אולי מכורה לניתוק ושאם אני אתאמץ אני יכולה להיגמל אם כי אף פעם לא "הכנסתי" את עצמי בכוונה למצב ניתוקי, בד"כ מצאתי את עצמי שם. מידי פעם הייתי נתקפת תחושה שהחיים עוברים ואני לא ממש יודעת מי חי אותם שאם אי פעם אכתוב אוטוביוגרפיה לא אדע את של מי לכתוב...זה פגע בעיקר בילדים שלי ולא רק בגלל הבלגן הפנימי והחיצוני. מבחינה מעשית כל דבר אפילו הפשוט ביותר כמו הליכה לסופר, סתם קניות, כביסות בישולים וכו' היה סאגה שלמה, חפצים היו נעלמים ומופיעים בלי שום שליטה לא הצלחתי לקרוא ספר אחד שלם ברצף, וקראתי הרבה מאוד, הייתי מוצאת את עצמי בכל מיני מקומות ומצבים ועוד למדתי באוני' בגיל מאוחר יחסית שלושים ומשהו...קרה שכתבתי עבודות ותוך כדי או שכבר סיימתי הייתי מוצאת פתאום במחשב שבעצם כבר כתבתי/נכתבה אותה עבודה ושיש כאן כפילות. אבל מה שפגע בילדים וגם בזוגיות היה חוסר הרגשות, לא הרגשתי שום דבר, לא אהבתי אף אחד, הייתי עסוקה בלשרוד את הרגע ולהיראות נורמאלית-רצוי מושלמת או איך שרוצים שאהיה , הכל היה סביב דברים חיצוניים ושטחיים, מידי פעם הייתי חושבת לעצמי שאולי זה לא בסדר אבל מצד שני אולי אצל כולם זה ככה ופשוט כולם עושים הצגות (כמוני) אז הכל בסדר ואפשר להמשיך. הסבל נראה לי היה ב"להיות" אז פשוט העדפתי לא להיות ולא סבלתי אבל גם לא ממש חייתי אפשר לומר...אבל עכשיו שאני חושבת על זה לפעמים סבלתי מאוד אולי בעצם זה לא כל כך שונה.

ניסיתי להסביר לך שדרושים מאמצים כדי לקיים חיים מקבילים, לתפקד עם ההפרעה בעולם האמיתי. לשבת בישיבה ולהרגיש איך אני "מתפוגגת" ולהיות בחרדה שאאעבור למצב תודעה אחר. להעביר מצגת ולהתקע כי הרעש בפנים עושה מיסוך כזה שהמילים נעלמות. כשאתה אומר זה העולם האמיתי, נכון, זו המציאות שלי, אני וההפרעה שלי. שבת שלום שירה

האמת היא שאני מזדהה עם כל מילה שכתבת.. המאמץ המתמדת לחיות חיים מגבילים- הפערים- מתיש.. מבינה אותך כל כך... אנחנו חיים "כאילו " חיים נורמטיבים בחוץ אבל האמת זה שחלקים אחרים בתוכינו לוקחים המון מקום אבל אנחנו מחזיקים בכוח בפנים וזה מתיש .. רק רציתי שתדעי שאני רואה, שומעת ומבינה אותך...

צריכה שיקוף נורמלי .. בגלל שהתגובות שלי אנורמליות ומאוד אמוציות רוצה באמת לשמוע ... בשעור בנושא אלימות מישהי אחות במקצועה . צחקה חצי במבוכה חצי מתוך מחשבה שמה שהיא מספרת מצחיק . על שכנה חברה שהבת שלה בת 6 נושכת באופן קבוע את בן השנה האמא ברגע של כעס אמרה לילדה רוצה להרגיש כמה זה כואב נשכה את הילדה. בבית הספר למחרת (צריך להיות חזק )ראו את הסימן כשהמורה שאלה מה זה היא אמרה האימא ..דווח מידי והעו"ס המליצה על טיפול.... הסיפור סופר כדי להראות שהעוסיות מגזימות ...ואני ישבתי שם עם דמעות חושבת על המצוקה של הילדה לא פעוטה בת שש שנושכת ...ועל אמא שלא שולטת בעצמה ונושכת כדי ללמד את הילדה לא לנשוך ...אודי זה נשמע מצחיק .זה לא נשמע כמו מי שבאמת צריך טיפול .... אוף ...הקלות הזו שעד היום אנשים מתייחסים לאלימות "קטנה " ... לא יודעת בימים אלה הכל מטלטל אותי חזק מידי ...

זה באמת לא מצחיק. פעם ורדה רזיאל, פסיכולוגית שנויה במחלוקת, המליצה ברדיו להורה שהילד שלו נושך, לנשוך אותו כדי שיבין, והיתה סערה ציבורית גדולה מההמלצה שלה ובסופו של דבר היא התנצלה על כך. את בסדר.

תודה לך ..ומה שלומך ?? שוב נעלמת לתוך עצמך ....כוחות

לפעמים אני באמת תוהה בקשר לזה. היה שבוע קשה. הייתה פגישה לא טובה בקבוצה, במיוחד החלק הראשון. הייתי די הרבה בטלפון, למרות שהן מבקשות באופן כללי שלא נהיה איתו. הוא היה על שקטף אבל אנחנו סה"כ 4 בנות ואיתן 6. הרגשתי לא מחוברת למה שקורה וזה כנראה המפלט שמצאתי. אחרי ההפסקה ניסיתי לחזור לעצמי וחושבת שדי הצלחתי. היה איזה משהו שדיברו עליו ואז הן ביקשו מכל אחת שתגיד איזה משפט בחרה מאיזו רשימה כלשהי ועוד משהו בקשר לזה (בערך...). הן פנו לכל אחת אישית, ואותי שכחו... הן כן פנו אליי במהלך הקבוצה, אבל דווקא אז, אני הרגשתי שהיה סבב יחסית מובנה ועליי דילגו. גם ככה הייתי במצב לא מזהיר אז זה הקשה עליי ואפשר לומר שממש נעלבתי. ואז היה לי מה לומר וגם רציתי. המשיכו הלאה בקבוצה ואז ג"כ פנו אליי אבל כבר לא יכולתי. אמרתי שאני לא רוצה. וברגע הקודם כשדילגו עליי רציתי להגיד משהו, אפילו לא בכעס אבל לא הצלחתי. רציתי לצאת אבל חשבתי משום מה שזה לא יפה. הפגישה נגמרה ואני יצאתי, די בלי לומר שלום.. די מהר אחרי זה שלחתי לה הודעה, שמאוד נחמד שהן פנו לכולן ואותי שכחו ושאף אחת אפילו לא שמה לב... משהו בסגנון. כתבתי עוד כמה דברים, שדווקא רציתי לדבר, ועכשיו נהרס לי הערב. ושמה היא כבר תענה לי ואיך זה יעזור לי? ואחרי חצי שעה, היא עוד לא ענתה והוספתי- שנעלבתי ושאני כועסת ושרציתי לקום וללכת אבל הרגשתי שזה לא יפה. היא ענתה- שצר לה לשמוע ושמציעה שנתייחס לדברים בפגישה. עניתי לה- שתגובה כזו מכעיסה אותי ולא רואה את עצמי מצליחה לבוא אליה ככה. אבל אז זוכרת שתפסתי את עצמי, והבנתי שזה לא יעזור שזה מה שאני אומרת לה, אז הוספתי- שאני רוצה שהיא תדבר איתי בטלפון לפני הפגישה כי אחרת יהיה לי קשה מדי לבוא. ענתה שבסדר וקבענו לדבר למחרת. בשיחה לא היה יותר מדי. ואז היום בפגישה- הרגשתי מותקפת. היא התחילה ואמרה שהיא הרגישה מותקפת מההודעות שלי, וכשהייתי בטלפון בקבוצה זה לא מכבד (יש אחת שהטל' שלה מצלצל לפחות פעמיים כל פעם, שלי היה על שקט ועוד אחת שגם מתעסקת בטלפון). כבר לא זוכרת את המילים שלה במדויק, אבל אמרה שהיא לא יכולה להתייחס להודעות כאלו, זה מרחיק אותה, מותקפת וכד'. אני התחלתי לבכות... הרגתשי רע. בכלל לא התכוונתי לתקוף, רציתי שהיא תדע שנפגעתי. היא דיברה לא יודעת כמה זמן רק על ההתנהגות "הלא טובה שלי" ועל מה שזה עושה לה ומרחיק אותה. אני הבנתי שאני לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אמרתי לה שאני מרגישה שיש לה רק דברים לא טובים להגיד לי. ענתה משהו שהיא חושבת שזה חלק מהתפקיד שלה... ואתה יודע מה אני בכלל חשבתי?? אני לא רציתי ללכת מהקבוצה באמצע כי הרגיש שזה לא יפה, אז אמרתי לה ומה היא עונה? היא בכלל לא הבינה אותי, אמרה שאם אני מרגישה אז שאקום. ואני נשארתי, כי הרגשתי שלקום זה פשוט לברוח וניסתי להישאר בכל זאת. אמרה שבהודעות האלו שלי אני מגיבה מהאני הרגשי ועוד כל מיני, אז אמרתי לה שלא משנה ואני כבר לא אכתוב לה יותר כלום... שאלה/ אמרה גם, שזה בטח קורה בעוד מקומות, אז עניתי לה שלא. כי תכלס אני לא מראה את הרגשות שלי לאף אחד, אז מה היא עונה, אז אולי פשוט תפסיקי/ או אל תעשי את זה גם מולי. ואמרתי לה, שאם ככה הגבתי אז אולי אני פשוט לא יודעת משהו אחר. היא אמרה שהיא יודעת שאני כן. וקודם, אמנם פחדתי אבל הסתכלתי שוב בהודעות ורציתי לראות אם אני רואה שם תוקפנות כפי שהיא תיארה היום ואמרה את זה לא מעט... והאמת שלא. לא הרגשתי את זה. הרגשתי פגיעה ועלבון בעיקר. אני לא אתווכח איתה על מה היא הרגישה אבל נראה לי שהיא לא מספיק הבינה אותי. ואני כותבת עכשיו ובוכה שוב. והיא כן בסוף גם הצליחה להגיד לי "כמה דברים טובים" וגם שבוע הבא יום העצמאות ואחרי הפגישה שלחה לי הודעה שכן מצאה זמן שטוב לשתינו... שאלה בסוף הפגישה היום, איך אני יוצאת מכאן אבל לא ידעתי איך לענות. הרגשתי פחד ובלבול שכבר לא משנה מה אני עושה, זה לא בסדר ושאני אולי בעצם לא יודעת איך להתנהג ושמה שאני חושבת הוא לא טוב או לא נכון.. וגם הרגשה חזקה שאני לא יודעת עד כמה היא הבינה אותי. היו רגעים שהצלחתי להרגיש שכן, אבל היו גם היום הרבה שלא וזה כואב לי. גם כמה פעמים היא אמרה אולי את צריכה לספר לחברה נניח. היא התכוונה שאספר נגיד מה קרה בקבוצה ושלא אפעל מהאני הרגיש כלפיה.. ואני רק רציתי להגיד לי אם היה לי עם מי לדבר ואל מי לפנות אולי לא הייתי מגיעה אלייך, אבל שתקתי. ושוב הרגשתי לא מובנת. ואני רק רוצה שמשהו יצליח לקבל אותי כמו שאני, להגיד לי כמה דפוקה אני וכמה אני לא בסדר, יש לי את זה מספיק מעצמי.. ואלו הרגעים שהמטפלת הקודמת כ"כ חסרה לי. ואני פניתי אליה פעם שעברה כשהיה איזה שהוא משבר ביני לבין המטפלת כי הרגתשי כלכך לבד... ושאולי רק היא תוכל להבין אותי. ואני יודעת שאנחנו ניםגש שבוע הבא וסביר שנמשיך לדבר עוד על מה שקרה, אבל היא די שברה אותי היום, למרות שבסוף זה קצת יותר נרגע. והיא לא יודעת שאחרי הקבוצה בשני לא הלכתי לעבודה בשלישי... זה כנראה חלק מזה. אודי אשמח לשמוע אותך, וגם אתכן, אם יש לכן משהו להגיד. ובכלל, השבוע רציית להיות כאן ורציתי גם לכתוב משהו אבל אני כבר לא מסוגלת...

לדעתי הכל בגלל הטלפון הנייד. אולי תנסי להשתיק אותו ולשים אותו בתיק כשאת בקבוצה. זה לא קל כי פיתחנו תלות מטורפת במכשיר המטופש הזה אבל דווקא בגלל זה שווה לנסות. המטפלת שלך פרשה את ההתעסקות בטלפון שאותה הגדרת בריחה מאי נוחות, כחוסר כבוד כלפיה היא נפגעה ויכול להיות שזה מה שגרם לזה שפסחו עלייך וזה באמת מעליב שפוסחים עלייך.

תודה! באמת שלא מאתים לי להיות עם הפלאפון כי אני יודעת שזה לא יפה ולא מכבד... היא לא לגמרי הבינה אותי ואני מאמינה שעוד נמשיך דלבר על זה.

מבינה את הפגיעה שלך ולא ממש את התגובה הזו שלה כלפייך.כשאיך בדיוק ולדעתה,זה גם תורם לך,ובמסגרת תפקידה לטענתה,ובאופן הזה שבו זה נעשה מצידה..??ובייחוד שאת אדם רגיש מאד.(וגם...אם בסהכ,יש בינכן ואיתה עוד ואחר.).מבינה מתוך דברייך,שזה בעיקר פגע בך ורק מרחיק וסוגר. מקווה שזה יפתח וילובן בהמשך...ובמסגרת התפקיד והעבודה. כרגע בעיקר מאחלת לך שבת שלום.

אני מקוהו שנכול להמשיך דלבר על זה.. אני באמת נפגעתי והיא כנראה לא התכוונה.. ועכשיו גם שבוע חדש, אז שיהיה שבוע טוב!

את יודעת, הזכרת לי שבטיפול הקודם כל הזמן קיוויתי שהיא תקבל אותי כמו שאני עם כל התוקפנות והג'יפה והאיחסה ותאהב את כל החלקים.. והיא עזרה לי להבין שזאת פנטזיה לא אפשרית.. שחלק ממה שלומדים בטיפול הוא שכשאתה מכעיס אז כועסים עליך וכשאתה מעליב נעלבים ממך, ולא תמיד נעים להיות איתך, אבל, זה לא אומר שהיא עוזבת אותך, היא אומרת לך, שימי לב, יש בך חלקים שלא נעימים לאחר, אולי צריך לחשוב מה עושים איתם, אולי למשל אפשר לתקשר/להגיש אותם לאחר בדרך אחרת? זה לא חיב להיות או שאת לא מבטאת בכלל את הרגשות כמו שאמרת לה שקורה במקומות אחרים, או שאת מבטאת אותם בפול ווליום, אולי אפשר למצוא עוד דרך? התגובות שלה כלפיך לא קלות, אני יודעת. אבל היא מנסה לעזור לך, לשים לך מראה שתביני איפה את מקלקלת ומשם הדרך לאיך לתקן כבר הרבה יותר קלה...

תודה על השיתוף! אני באמת זוכרת אצל המטפלת הקודמת שהיא כעסה עליי פעם והיא באמת הסבירה לי והבנתי אותה, ועדיין הרגשתי פגיעה. במקרה הנוכחי, את כנראה צודקת וזה בעיקר כאב לי לשמוע ולדעת שיש אמת בדבריה... וזה הרגיש לי מאוד לא נעים ותוקפני. והיא גם ניסתה להסביר לי שיש דרכים אחרות וצריך לשובמ הם, אבל נראה לי שמשהו בדרך שלה אליי, לא היה לגמרי מותאם אליי.

את מתאבדת אומנם מוות איטי אבל את בדרך לשם כך אמרה לי היום הנהלת שלי בעבודה שאוהבת אותי מאוד בגלל ההשמנה החולנית שהגעתי אליה. אודי הטיפול לא עוזר ולא פותר. שום דבר לא עוזר. אני מחליטה שדי שאי אפשר שלא אגע במתוק. אחרי זמן מה זה מתנדף.... לא בשליטה שלי כמה שמנסה אין תוצאות ממשיכה לעלות השמנת יתר חולנית***

האם הפרעת הסתגלות עם קווים דיכאוניים עקב מחלה היא מחלת נפש ?תודה

אודי, הצעת לי לקבל את הפערים האלה אבל העניין הוא לא לקבל אלא להחזיק... מה הכוונה לקבל? הם קיימים כבר הרבה זמן ודורשים החזקה אינטנסיבית כדי שאוכל לתפקד, להתפרנס וגם לטפל בעצמי. אבל נגמרו לי הכוחות לחיות את הפערים ולהיות על המשמר. בעולם האמיתי אין מקום להפרעות האלה. שירה

כתבת אותי . הכי מבינה לא שזה עוזר הרבה . יש באתר מקום דף עם טיפים ורעיונות להחזיק את המכלול ..אני לא ליד מחשב לשים קישור אז אם תירצי אני אנסה למצוא. אני דווקא לקחתי משם כמה רעיונות כמו למשל בובה קטנה כאילו קישוט שתלוייה לי על התיק ..עוזר מאוד ברגעי מצוקה . גם אוזנייה עם מוזיקה ...איתך

כתבתי לך למטה ולא עלה ..אז רק שתדעי שליבי איתך , רואה אותך מקווה שהבדיקות בסדר ושאת בסדר . תודה לך על המילים שכתבת והאמת אכן מאוד מאוד דייקת אני מאוד מאוד מפורקת ....האמירה הזו שהוא (קצב)במצב נפשי קשה טילטל אותי עד היסוד ...הוא בכלא כמה שנים ואני בכלא כל חיי פשוט ....נגמרו לי המילים

אביב, ראיתי את הכתבה ברשת. הייתי רוצה שכולנו נצטרף לעץ הזה ונקיף את חלקייך הרכים והלא אשמים במלוא חמלה. איך אני אומרת לתינוקי 'שששששש' ומלטפת בעדינות לפני פרידת הלילה. יום טראגי, ואולי גם פתח ליום העצמאות. שלנו. שלך, סוריקטה

מרגישה אותך קרובה קרובה ...שומעת שיהיה לך סופ"ש קל ורגוע שימרי עלייך

נכתב פעם מזמן......כשגיליתי דפי עד.... כתב ידו של סבי מוכר לי, ועתה הוא מונח לפניי. האם חש בחסרונם? האם עליהם חלם? האם ידע פרטים נוספים? האם חשב על חיים אחרים? איך אפשר למחוק כך עבר? הרי משפחה זה לא אדם זר? איך אפשר לא להזכיר? מדוע שתק? מדוע הסתיר? כנראה שרצה לשכוח דבר נורא, כנראה שרצה שלא נדע, רצה לגונן, להקים משפחה חדשה, רצה את העבר הקשה למחוק, כדי שיוכל בארץ לצחוק. סבא, מדוע היית קשה עם עצמך? מדוע היית קשה אתנו ועם עברך? צר לי עלייך סב יקר על חיים עצובים, שלא נתת להם ביטוי מתאים. דע לך סבא , שיש לך נינים! מצליחים, חכמים, אהובים ומאושרים, ו____ על שמך הוא נקרא, מלא חיים, שמחה ואהבה. והם כבר יודעים וחשוב שידעו, שיבינו מה קרה פעם, בעבר שהוא עבר של כולנו ולא רק שלך! תודה שדפי עד מלאת, שהשארת את כתב ידך עליהם, עדות חיה לאנשים שאינם... דבר אחר, אני עצובה, נפקחו קצת עיני, מתחילה להאשים אותו ולא אותי, לומר שאני לא אשמה בלי בושה...חומלת על הוריי ומנסה לחמול גם עליי קצת.........קשה מאוד.........עצוב לי :( מתאים ליום זה כנראה.

מיכל כתיבה מרגשת ושמחה כל כך שמחה שאת כבר קצת יכולה להאשים אותו ולא אותך

כשראיתי שההודעה לא עלתה והבנתי שיצאת מהממשק נאחזתי ביד המושטת שלך מהפעם הקודמת שיצאתי מאיזון:) וחשבתי לעצמי שעד רביעי אני בטוח כותבת לך תחת ההודעה ההיא שהכל נפלא וחזר לאיזון. לצערי הסטרס לא פחת אני כל הזמן מרגישה שמישהו עומד מאחורי זה פשוט מתיש. הפער בן הכלא של קצב לכלא שלי פתח עומק של בור שאני נאחזת לא להשאב לתוכו. דייקה סוריקיטה מפורקת מאוד. עייפתי אודי עייפתי מלהלחם מלהבין את עצמי מלהיות אני והיא ואנחנו מלהחזיק את המכלול . אודי זה כל כך עצוב עייפתי מלהיות אני צריך בשביל זה כל כך הרבה כוחות . שאולי חוץ ממי ששם היה ומי שאיתנו בקליניקה לא יכול להבין ולתאר... אני יודע

אני יודעת שזה גל ויודעת שהמעברים היום יותר מהירים ויש לי במי להאחז ואני עושה את זה ובכל זאת אודי עייפתי ... האמת שהעייפות שלי מפחידה אותי ...מפחדת להתפרק יש בי חלק שמושך לכיוון הדיכאון וההתכנסות עמוק פנימה . ואודי כל כך תודה שאתה כאן באמת כל פעם מחדש פשוט נגמרות לי המילים.

מביך אותי שאני לא יודעת מה להגיד לך...כל כך מביננ אותך...כל כך מוכר...שונה אבל מוכר... מקווה שעוד מעט תרגישי הקלה...

את פשוט מרגשת נוגעת ...אוהבת אותך לא חשוב מה את כותבת ..יושעת שאת איתי וזה המון . אז פשוט תודה על היותך

מקווה שקצת יותר קל וטוב....ושבכל זאת הצלחת לאחוז גם בטוב ומרגיע . האמת שרוצה לכתוב לך כמה דברים אבל עמוסה מידי בגדול פרסונה אין מנוס מלהרגיש את כל קשת הרגשות גם השליליים כמנסים לחנוק אותם בשיטות הניו איגן זה רק גובר ובה חזק יותר ... לכל רגש יש מקום וזמן . איתך

הי אודי, לפעמים אני מחכה כדי שאוכל לכתוב שבסדר אבל בסדר לא מגיע ואני מוצאת את עצמי שוב מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לצאת מהמצב הזה. אני מרגישה כל כך לוזרית על שאיני מסוגלת לאחוז במושכות ולהתחבר ממש מבפנים ולהרגיש בסדר אמיתי כי בחוץ הכל נראה בסדר, אני נראית שלווה, מתפקדת בכל החזיתות. מבפנים.הכל סוער. אני רוצה להיות בסדר אבל לא מצליחה. באמת שמנסה כל כך ומתאמצת.

אנחנו נפגעות גילוי עריות ונפגעות תקיפה מינית נאבקות על חיינו נאבקות להיות קיימות ולא להיות שקופות היום בערב יום השואה אני קוראת לכולנו לזכור ולא לשכוח! אנחנו שורדות גילוי עריות עדיין נאבקות על קיומנו רבים המכחישים אבל אנחנו כאן כדי לזכור! לזכור ולא לשכוח לדבר ולאמר לכולם אנו נפגעות! פגעו בנו האנשים שהיו אמורים להגן עלינו! היום ביום השואה אני אתכנס ואספר לבן זוגי את סיפור חיי אעמוד מחר גם עבורי ואקדיש את היום הזה מזמינה אתכן להגיב/ להתיחס הילה

האמת הילה שבשנים האחרונות אני באמת מרגישה שגם לי מגיע יום שואה כזה לזכור ולא לשכוח ...גאה בך על הצעד הלא פשוט שאת מתכוונת לעשות . איתך

אני גאה בך!באמת מכל הלב...

את יודעת, הילה, עברתי ניצול מיני בתוך המשפחה וניסיונות אונס ומגע לא מותאם ממשך שנים ארוכות, ואיני משייכת את עצמי לקבוצת נפגעות תקיפה מינית או גילוי עריות. הפגיעה העיקרית מבחינתי, זו שגררה פגיעות והתעללות נוספות, מכל מיני סוגים, היא ההתקפה של אמא. וגם עליה, על אמא, לא הייתי אומרת שהיא אישה רעה. אלא פסיכוטית. מה שעשתה לא עבר דרך התודעה שלה. לא עבר דרך הקורטקס. הסיפור שלי מוכחש, מאד קשה להאמין. גם לי עצמי, ואולי זה לב העניין. התחושה שלי. היום אני יודעת, מקווה, שהמטפל מאמין להיסטוריה ועד לה. יש אדם נוסף בחיי שגם הוא יודע את האמת הזו. אולי ביום השואה והגבורה אנסה לקחת לי חופש (רגש). אנסה קצת לטפח את עצמי. מה שאמא לא מרשה. סוריקטה

את יודעת ביום התקשרתי לאמא די בגללך ..בגלל יום השואה ויום הזכרון שיש לה נגיעה קרובה בהם...והחלטתי להיות בחמלה . האמת כל כך מבינה אותך גם אני מרגישה שהבור הגדול ביותר שלי זה הניתוק הזה של אמא שלא כמו אמך לא חולה ולא ממש התעחלה בי אבל הניתוק שלה ועוד תחלואי הנפש והאימרות שמלוות אותי עד היום . כואבים ומוחשים יותר מכל פגיעה מינית שעברתי ...עצוב חיבוק לכולך

אומרים לי תרפי - אין סיבה להחרד זה סיפורים שאני מספרת לעצמי אם אשנה את המחשבות אז גם החרדות יעלמו אבל... אני לא מצליחה להרפות רועדים... וכל כך מפחדים כל הזמן... אין שניה של שקט...

כתבתי לך קילומטר ומחקתי הכל ...אוהבת אותך המון

היי, מה שלומך? יש חוויה כללית של הישמטות בין חברות הפורום, הלוואי שיוקל הילה

היי מתוקה אני רואה אותך.... ואיתך... הלואי שיוקל לנו הילה

אהובה יוקל לנו זה רק גל ואחריו תבוא אדווה נעימה ואחר כך שוב גל וכך הלאה .... אודי פעם כתב דבר מקסים תלוי תוך כמה זמן מתאוששים ...אני חושבת שלשתיינו כבר יש את היכולות להתרומם ולצוף עד הגל הבא ...

שוב קשה שוב אין מילים שוב שונאת את הילדה שוב לא טוב לה

שוב נותנת לך יד שוב אוהבת אותך אותה שוב מזכירה לך שאת מיוחדת כולך ומדהימה שוב יושבת איתך עד שיעבור.... ולמה השוב להזכיר לך כמו שמזכירה לעצמי את הגל שעובר את הספירלה ...ואוף כמה זה קשה לעבור את זה . מחבקת אותך בחום

:( עצוב....מקווה שתמצאי מקום לאהבה ולא לשנאה. חיבוק כזה שמתאים.

בעלי לא מצליח להתמודד איתי ומערב את אמא שלי כדי שתשמור עלי. המצב הזה מכניס אותי ללחץ כי אני מרגישה שמפעילים עלי כוחות משני הצדדים ואני לא יכולה להתמודד עם זה וזה בדיוק מה שיוצר את הלחץ עלי. הוא מאיים לאשפז אותי והוא גם לא נותן לי לבחור לבד את הפסיכולוגית שלי. מה עושים במצב כזה?

מרגישה כל הזמן שמישהו רודף אחרי לא מפסיקה להביט לאחור היום ...חושים מחודדים בצורה מטורפת ...כלום לא עוזר לזה הרעש בראש נוראי...אני יותר שם מכאן ..מחפשת רצפה הסיפור הזה מעורר את כל השדים שבלב..הבור יותר גדול ויותר עמוק ממה שדימיינתי ....זה סיפור שלא ניגמר של כאב איך נוגעים בו זה ככ שורף

אביב יקרה..יודעת ומזדהה איתך. .כרגע הכל מציף ויש מחנק בגרון- תזכרי יקרה שעכשיו את בטוחה- ששום דבר רע לא קורה עכשיו- הגל הזה תכף יחלוף- איתך,מחבקת

כמה קשה.........איתך.

אחותי הקטנה בת 7, היא לומדת בכיתה א. עוברים עלייה הרבה דברים קשים לאחרונה, עברנו דירה, עזבנו את החברים, את המשפחה, את הבית ספר הקודם. אבל זה לא מה שבידיוק מטריד אותי. כשהייתי בת 7 ואפילו יותר הייתי חסרת ביטחון עצמי. לא הייתי ילדה שמחה כמו כולם. הייתי דכאונית, בכיתי בבית ספר, שנאתי את עצמי, הסתכלתי על המראה ויכולתי לבכות, לא היו לי חברים וחברות, ועברתי הרבה תקופות בדידות והצקות... אחותי בידיוק ההפך מזה, אבל עם המעבר היא השתנתה, היא נהייתה הרבה יותר עצובה, היא הזכירה לי את עצמי. היא מפחדת להיות לבד, בבית הספר אין לה חברים וחברות, היא לא מרימה את הראש שלה, ותמיד בטון עצוב כזה... כולם קוראים לה מציקנית ו- מעצבנת ובאמת שהיא לא עשתה משהו רע למישהו. מה שאני יכולה לשאול זה איך אני, בתור האחות הבכורה יכולה להפוך את המצב שלה לטוב יותר, ולהחזיר אותה ללהיות ילדה שמחה ומאושרת. תודה לעונים.

... אודי.... עייפה... עייפתי.. נפגש היום, נפגש גם ברביעי ואח"כ היא נוסעת... נחזור ונפגש בראשון ב 22/5 כן.. אני מניחה שהיא תחזור ונפגש.. (מקווה) גם מכירה ויודעת מה מחכה לי בתקופה זו.. מכירה את החיכיון הזה שמרגיש שלא נגמר... מחכה דקה, ועוד דקה ,ועוד דקה ,שהופכת לשעה. לשעתיים, שלוש..ארבע..יום ,יומיים .. מגרדת את הקירות.. מנסה לתפקד כרגיל, מעמיסה עלי עוד ועוד משימות... אולי הם שיגרמו לזמן לעבור מהר יותר... ?? זוכרת שבאחד הפעמים שהיא נסעה קטפתי כל יום עלה, פצעתי את העלה ,חרטתי עליו את מס' היום של החיכיון,הצמדתי לדף וכתבתי/ציירתי לה משהו על הדף ושילשלתי לתיבת המכתבים שלה (של הקליניקה) כשהיא חזרה, הוציאה את כל המכתבים הממוספרים שעל העלים והרכיבה על הרצפה מעין פאזל מהדפים והעלים הללו.. הסתכלנו ביחד והיא הקריאה בקול... בפעם אחרת כשהיא נסעה ומאוד כעסתי עליה קטפתי המון עלים (רציתי שיכאב גם להם,לא היתה בי חמלה על הצמחים) ומילאתי לחלוטין את תיבת הדואר שלה..התיבה כמעט והתפוצצה... ועכשיו ?? מרגיש לי כזה יאוש... לא רוצה לפוצץ, לא רוצה גם להכאיב.. למעשה מרגיש שלא רוצה כבר כלום... חלמתי הלילה חלום . בחלום,היתה תינוקת שנולדה עכשיו. לא יודעת מי מחזיק אותה. מישהו. והמישהו הזה מתבונן בתינוקת ובודק לראות אם לא חסר לה איבר כלשהו. אם היא נולדה שלימה. אני מתבוננת בתינוקת הזו ונדמה לי שביד שמאל שלה חסר האגודל. שהתינוקת נולדה עם ארבע אצבעות בלבד ביד שמאל. אחרי כמה זמן, המישהו הזה שמחזיק בתינוקת מסתכל על יד שמאל שלה ורואה שהאגודל דבוקה פנימה בכף היד. הוא פותח ומפריד ומשחרר את האגודל של התינוקת. פתאום התינוקת נשמטת ומתגלגלת בגרם המדרגות למטה.. המון מדרגות.. היא נחבטת עם כל גילגול שלה וחוטפת גם מהמעקה משני הצדדים של המדרגות. בסוף גרם המדרגות היא שוכבת. מרימים ושמים אותה במיטה באיזשהו מקום. תוך כדי החלום (ואולי זה כבר היה בחצי יקיצה ?) שאלתי את עצמי, איך זה שלא מביאים רופא שיראה ויבדוק את התינוקת ? תינוקת בת יום שנפלה באופן כ"כ קשה ... ?? התעוררתי.. אודי.. לא יודעת אפילו מה אני מבקשת ממך.. :((( רע לי :((

הי במבי, את יודעת, גם המטפל שלי יוצא עכשיו לחופש. נוסע לחו"ל. אולי הם נוסעים לאותו מקום? אולי ייפגשו וידברו עלינו :-) חח מעניין העניין עם האגודל של התינוקת. אגודל, בעיניי, כעין פיטמה, בהקשר של מציצת אצבע. קשר עם אמא, אולי? מעניין גם שזו יד שמאל, בעיניי - יד של יצירה. את מוזמנת להריץ אסוציאציות המשך או לתקן. בדימיוני אבהיל רופא מיידית אל התינוקת. וגם רוך ועטיפה וחמימות. אולי אולי קצת קל יותר? שלך, סוריקטה

היום הייתה לך פגישה איתה ... יקרה הכי מבינה אותך בעולם.רק להגיד לך שאנחנו כאן באהבה רבה איתך ..

כן..ראיתי שהכל עלה.תודה.רציתי רק להסב את תשומת לבך לזה שהגבתי בשירשור..(ולא כהודעה נפרדת חדשה). וכדי שתגיב ותתייחס לדברים שרשמתי שם. אשמח אם תוכל לעשות זאת.. תודה.

הי אודי מה זה חזל"ש?

ניסיתי לעשות מה שלואיז היי אמרה, אולי לא ניסיתי מספיק. מאז הכל לא הולך לי, מן חוסר מזל או שאצלי הכל עובד תמיד הפוך (רק אם אני חושבת מחשבות רעות ושונאת את כולם העניינים מסתדרים) .לא הפסקתי להודות ליקום, לחינם עמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי שאני אוהבת אותי הרגשתי כמו אידיוטית. על מי אני עובדת כאילו? האמת היא שאני קצת מדוכדכת, אולי קצת יותר מקצת. כבר שבועיים וזה לא עובר... מה שהיא (לואיז) אומרת נשמע הגיוני כל כך, הלוואי שהייתי יכולה להאמין שכל מה שקורה קורה לטוב.

עצב אמיתי מהבוקר..חדשות הבוקר שאומרות שהוא המסכן במצב נפשי קשה....אהה תפש אותי כל כך לא מוכנה בום התרסקתי הוא במצב נפשי קשה ואנחנו מה איתנו.. לוקחת כדור להרגע כי זה כל כך טילטל ... אני אדבר רק מאני מעל גיל חמישים יום אחד לא באמת חיה ..נכון סוג פגיעה אחר נזק גדול יותר ועדין ,לי גם יש כוחות שאין לכל אחת. אלפי שקלים לטיפולים אלפי החלטות שבאו משם כל החיים נגררת בתחתית הסולם ... זוגיות הבחירה משם .. ומיניות אהה בכלל נורא ואיום ומשם לכל הכיוונים מניתוק כללי עד גועל אמיתי . אז כלום בחיים שלי לא שפוי ולא רק שלי והוא המסכן מצבו רע ... ואני חושבת לי אביב יש בך חמלה לנמלים לזבובים לגוקים ולמה לא אין לך ... הוא כל כך מזכיר אותו נהנתן גברתן חושב שהוא מלך ...מהעליתה של המדינה מי יחשוב שהוא פוגע. אני שונאת אותם שונאת.... חדשות הערב בכלל תופשים אותי חשופה כל כך עוד סיפור ועוד..והבן שלי מתבגר צעיר מי ירצה ללכת לזונה בת 13 ואני כמעט צועקת לו מי שרוצה לגעת בבת ארבע ...ובמקום אכן זה באמת עולם מעוות ובליבי שמחה שגידלתי דור מתוקן אנושי חומל אוהב ... אולי זה באמת היעוד שלי בחיים לעצור לפחות בבית שלי את הרשע ... עצובה ודי מטולטלת מהיום הזה מזל שיש כדורים להרגיע להחזיק אחרת מי יודע אולי גם אני הייתי טוענת רחמנא ליצנא שהנפש שלי בקריסה ... ואודי סליחה על קבלת הפנים ושמחה שחזרת ...והכי בעולם מקווה שנהנית ושנחת מכל האנשים שנפשם מתוקנת :)

מקווה שהוקל לך בנתיים.אני חוץ מעצב שומעת גם כעס וזעם על אי צדק...אל תדאגי,יקרה,יש בורא לעולם והוא יחזיר להם מידה כנגד מידה.כמו שהחזיר למצרים,לנצים ולשאר שניסו...שולחת לך חיבוק חם ורך אם זה מתאים לך

לא שמעתי חדשות הבוקר אבל אני יכולה לתאר לעצמי כי לצערנו... זה באמת נורא, אבל היום בניגוד לעבר לפחות מדברים על זה. מושיטה לך יד אם מתאים לך. ותודה על השיר אמן למילים.

כל כך מבינה אותך- כואבת יחד איתך..מושיטה יד אליייך להרגיע שתהיהי פחות לבד

אכן חלום יש גם כעס ..האמת מנסה להתחבר לסיפור חיי וזה עוד יותר מטלטל את העולם . לא ממש מוצאת מקום לכל המכלול ושוב מוצאת את עצמי מעדיפה שחלקים מסויימים יעלמו .... תודה לכן חלום פרסונה וינשוף על היד ועל היחד זה המון ואני מאוד מאוד מעריכה את הכל .

אביב יקרה יקרה, ההודעה שלך נשמעת לי מפורקת נורא... אם עצרת את השרשרת, ולא זו בלבד, אלא שהתחלת מחדש בפנייה לכיוון מצמיח של נדיבות וחמלה - אין יפה ומדהים מזה. אף שתעצומות אינספור נדרשות לשם כך. אני לא יודעת מה היה בחדשות באותו יום, ובאמת מסכימה עם תחושת החוסר המשווע של ההגינות, תחושת הלם (ואלו רק מילים קלות לתיאור המצב). ואנחנו לקראת יום השואה (אני דור שני). תליתי דגלים. שלך, סוריקטה

תקופה מאוד מאוד מפוצלת ..וחדשות היום פיצלו ופרקו עוד יותר זה התחיל בקצב שמבקש חנינא על סמך מצב נפשי קשה ונגמר בבנות שלוש עשרה במצב כלכלי קשה שמישהו החליט לשדלן לזנות בשביל הרווח .... עדין אני עוד מתקשה באיזון ואחדות זה מאוד מאוד טילטל ו...חמלה הייתה בי תמיד אבל לא מול עברייני מין ובטח לא במי שפוגע בילדים ...שם החמלה שלי נעצרת לא יכולה אחרת ....

הגבתי להודעות האחרונות ממך,בתוך השרשור עצמו.

החופש והחג התישו אותי!! אני שמחה לחזור לשגרה..החופש הזה הגעיל אותי. השתגעתי מזה. לי לא היה פשוט כל החג והחופשה. ידעתי שיהיה קשה. ממה הכי נהניתי? מכלום. כן. אני כועסת. מעצבנת כל החופשה הזאת. ארוכה מדי.

הי, הכותרת מספרת. איכשהו רובנו שם. ואולי ישנה גם הקלה מסוימת של חזרה לשגרה. מבואסת לאללה, שמו לי גבולות הבוקר, איש לא נעים, אך בדיעבד, במחשבה שנייה, יש הרבה מאד צדק והגיון בגבול הזה. שמעתי לי את הפרודיות על 'היום יום ראשון' ביו טיוב. וזה קצת חייך. קראתי גם קצת על הנחיות פשוטות על התמודדות עם שביזות-יום-א' כדי להזכיר לעצמי. הולכת לבדיקות, ויש לי נוספות. אוף, לא הכי נעים. שיעבור בשלום. שלכם, סוריקטה

מקווה שישתפר ושהבדיקות בסדר ...שימרי עלייך חיבוק

שיעבור הכל בשלום

לד"ר שלום האם אומץ וביטחון עצמי קשורים אחד לשני ?. אני בחור בן 31 ומרגיש שאין לי אומץ כל דבר מלחיץ אותי מבהיל אותי וכל פעם שיש לי הזדמנות להתקדם אני מפחד וחזור אחורה .אני כאילו מחפש כל הזמן את הבטוח כדי לא להיתקל הקשיים .והאם טיפול בהיפנוזה יכול לעזור לי ? הייתי בעבר אצל פסיכולוג של דרך קופ"ח אבל זה לא כל כך עזר

https://www.youtube.com/watch?v=8RPXgv67sms ועל כך אמר הרבי נחמן מברסלב: אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות.

https://www.youtube.com/watch?v=M2dWXZOFwCA

מחקרים מלמדים שהוריהם של ילדים שהופנו לטיפול פסיכולוגי מעריכים את ילדיהם פחות מאשר הילדים מעריכים את עצמם. לעומת זאת, ילדים שלא הופנו לטיפול מוערכים על ידי הוריהם יותר מכפי שהילדים מעריכים את עצמם. מה אפשר ללמוד מהמחקר הזה?

שלום , הסיפור של מצב רוחי הירוד התחיל לפני כמעט שלוש שנים. כאשר הייתי פרודה כמעט שנתיים מהארוס שלי ולא רציתי מערכת יחסים עד שאימא של גיסי הצעיה לי להכיר מישהו והסכמתי , נפגשנו לדייט והקליק קרה , כשהגעתי הביתה אמרתי לאימא זהו זה הגבר שאני צריכה , ממש אהבה ממבט ראשון , ונראה שגם אני עניינתי אותו כי הוא התקשר יום למחרת וככה הדברים זרמו נפגשנו עוד כמה פעמים הלכנו למסעדה וסרט והרגשתי שהוא בעניין . אחרי חודש בערך קיימנו יחסי מין אצלו בבית ואחרי זה יצאנו עוד פעם אחת , אני הזמנתי אותו לארוחה משפחתית אצל אחותי ואז הוא נעלם , אחרי חודש וחצי הכרות הוא נעלם , הרגשתי שמשהו לא בסדר התקשרתי והרגשתי שהוא לא מעוניין לדבר . מאותו הרגע התחיל הסבל שלי המון בכי וכאב . רק אחרי חודשיים הוא התקשר בשביל שאני אבוא אליו לנקות אחרי שהוא שיפץ את הבית ואני הלכתי ישנתי אצלו ניקיתי לו ובישלתי וזהו לא שמעתי ממנו עוד מספרחודשים ואז שוב אותו סיפור , ואז אני החלטתי להתנתק ממנו , היה לי נורא כואב לא יכלתי להבין למה זה מגיע לי למה התאהבתי באדם כזה , הרי הכל כבר ברור שהוא לא רוצה אותי , עברתי שנתיים של גיהנום . הייתי צריכה בזמן שלמדתי במכללה וגם בעבודה לשדר שהכל כרגיל , לחייך ולהראות שהכל בסדר אבל מבפנים הכל שורף וכואב , הייתי נסחבת עם התמונה שלו מנשקת אותו רוצה להרגיש שהוא איתי שיש עוד תקוה , תקוה שהוא היה נותן לי כל פעם מחדש כשהיה מתקשר אחת לכמה חודשים , משגעת את החברה הקרובה שלי את אימא בדיבורים בלתי פוסקים עליו . במהלך הזמן הזה אני והאקס ארוס חזרנו אבל הקשר לא כל כך טוב ורק בגללי . הוא רוצה לגור ביחד רוצה להתקדם אבל אני לא נותנת לזה לקרות, אנחנו כאילו בתחילת הקשר מצד אחד אני רגילה אליו, לצחוקים שלנו לחוויות שלנו לכל מה שעברנו כשהיינו ארבע שנים ביחד ומצד שני אני מרגישה שבלב שלי יש את אותו בחור שהכרתי ופשוט התאהבתי אבל מהאקס ארוס אני לא מצליחה להתנתק כאילו מצד אחד אני לא מרגישה שאני אוהבת אותו מצד שני לא יכולה להתנתק ממנו וכל הזמן הזה אני רוב הזמן במחשבות על זה שהתאהבתי והוא שבר לי את הלב . לאחרונה הוא יצר איתי קשר שוב ואף ביקש להיפגש ואני הסכמתי ואז לא שמרתי כלום בבטן סיפרתי לו הכל שאני מאוהבת בו שהתאהבתי בו ממבט ראשון שאני דמיינתי את החתונה שלו את הזוגיות שלנו שאני עוברת לגור אצלו שאנחנו זוג לכל דבר והוא כשהוא אמר לי שהוא לא חושב שאנחנו מתאימים ויכולים להיות ביחד הכל פשוט התמוטט כמו מגדל קלפים , שהוא סובב לי את הראש ושבר לי את הלב , אבל זה לא עזר לא שמעתי ממנו יותר מחודש ועכשיו הוא שוב התקשר בחג ואף הגיע ליד ביתי עם בן דוד במפתיע וביקש שאני ארד להגיד חג שמח, ואחרי כמה ימים נפגשנו והחלטתי שזה הזמן לדבר שוב דוגרי , ושמעתי ממנו דברים שקשה לי להבין , שהוא לא יכול לחיות עם מישהו בבית גם לא עם אישה שהוא רגיל ללבד , שהוא מפחד שאם יהיה בקשר זה לא יצליח ואם יתחתן יתגרש שהוא לא מצליח להרגיש את הרגש הזה של אהבה שלא רק איתי גם עם אחרות שהכיר הוא מכיר ומתנתק , אמרצי לו שאנחנו יכולים להיות זוג מושלם גם חיצונית ובכלל מכל הבחינות אנחנו מתאימים רק שהוא לא נותן לזה צאנס , אמרתי לו שאני מוכנה להיות האישה הכי טובה בשבילו והוכחתי לו שכמו שאצלם הגרוזינים נהוג שהאישה תבשל תנקה עשיתי לו את זה , אני לא בליינית כל היום בעבודה נקראת בים לעזור לאחותי עם הילדים לבין לעזור להורים ולכל מי שצריך , הוא אמר לי שהוא חושב שאני בחורה טובה שיש לי לב טוב שהוא לא הכיר בנות כאלה וגם חיצונית אני מאוד מוצאת חו בעיניו . ואזבפגישה הוא שאל אותי אם אני מוכנה כמוהו להתחזק בדת שהוא עושה את זה אחרי שאחותו נפטרה ואמרתי לו שכן מוכנה בשבילו וגם באופן אישי אני לא נגד זה , ואז הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אלד לו ילד שהוא יעזור לי לאפל בו שיקנה לי בית שיתן לי כסף שהוא כבר בן 37 והוא רוצה להיות אבא , אז הסברתי לו שהבעיה אצלו שהוא צריך עזרה כי יש לו פחד מזוגיות משהו רציני , אמרתי לו שילד צריך אבא ואימא שצריך להתחתן ולחיות ביחד , שמאוד רע לי עם זה שהגורל שלי היה להכיר אותו להתאהב בו לרצות אותו. אמרתי לו למה לך להציע לי דבר כזה ברי אתה לא אוהב אותי לא רוצה אותי תסתיר אותי מהמשפחה שלך , והוא פשוט שתק ורק חיבק אותי . מה שקרה הוא שבאותו היום קיימנו יחסי מין יש בינינו את המשיכה הזאת לא יכלתי לעמוד בפניו . מוזר לי מאוד שאחרי זה הוא יומיים ברציפות מתקשר אפילו בבוקר שואל מה איתי מנהל שיחות בנאליות אבל עדיין שומר על קשר רציף . אני אבודה באמת אבודה , קשה לי אני בוכה הרבה , וצריכה להתנהל מול אחרים כאילו לא קורה איתי כלום , אין לי למי לשפוך את הלב, אני חושבת עליו בלי הפסקה , מסתכלת על התמונות שלו מדמיינת אותנו ביחד , אבל לדעתי לא משנה כמה אני יהיה כנה ואפילו שהצלחתי לא מיוזמתי לסיוט ממנו את האמת על ההתנהגות שלו כלפי , לא קל לי אני נרגישה שאני חיה בסיוט !!! סיוט מתמשך שלא נגמר כמה שכואב לי כאב שמילים לא יכולות לתאר זה גם משפיע על הבריאות שלי מה לעשות? חייבת עצה? בבקשה!!!

שלום.אני בחורה צעירה,סובלת כבר שנים רבות ממחלות רבות פיזיות וגם מדיכאון. גם שאר המצב שלי לא מזהיר פנים-בדידות,קשר רע עם המשפחה,מצב כלכלי לא פשוט בלשון המעטה ועוד..בקיצור-אין מה לקנא בי. אציין שגם אובחנתי בעבר בהפרעת אישיות.לא זוכרת איזה סוג -אבל הסוג הזה שיש בו קיצוניות וכו'.. הבעיה שלי-אני נפגעת מאוד מהיחס הרע של אנשים כלפי.בגלל מצבי ,אני נעזרת באנשים רבים(לצערי).והם לא תמיד סבלנים ונחמדים.הרבה פעמים הם נוהגים בי בגסות,בעצבים וחוסר הבנה שבגלל מצבי-אני רגישה יותר. אציין גם שגרתי הרבה שנים עם משפחתי ועברתי בגגל זה שבע מדורי גיהנום מה שלדעתי,יחד עם כול שאר הצרות,גרם לי להיות חסרת סבלנות ומאוד פגיעה נפשית. קשה לי שמוציאים עלי את העצבים כול פעם. עכשיו-אני לא יודעת אם זה "אשמתי" או שבאמת זה קשה לי להיות בנעליי,ולכן הצדדים האחרים צריכים להבין זאת. כרגע יש מישהי בחיים שלי שמאוד חשובה לי.אני מאוד אוהבת אותה והיא עוזרת לי .אבל היא צורחת עליי הרבה פעמים כשהיא עצבנית.וזה רוב הזמן.ניסתי להתעלם,ניסתי לדבר איתה על זה אבל זה לא עוזר. באיזשהוא מקום כבר בא לי לחזור להיות בודדה -העיקר להפסיק להפגע ממנה(עם כול המשמעיות שבדבר-שהיא תפסיק לעזור לי וכו'..). מה לעשות?

כבר מעל שבוע בלי טיפול- בהתחלה היה קשה עכשיו יותר קל- אפילו יותר רגוע טיפול הוא סיוט- נכון שהתקדמתי הרבה.. אני מתגעגעת לחיים "רגילים" חיים "נורמליים" חיים בלי מצוקה - בלי להתחבר לכאב הבלתי נסבל- חיים בלי להזדקק במטפלת ברמה שקשה להמשיך בלעדיה.. אולי אין שחור ולבן..אולי אפשר גם וגם.. בנתיים אני לא מאפשרת לעצמי להתחבר לכל מה שקשור לעבר... בא לי גם לחסום את המטפלת בטלפון...

מקווה שבסדר ובכל זאת תחזרי לטיפול ...אחרי שתעברי את הכעס על החופש הזה ותקבלי את התלות הזאת ..חיבוק ענק

החג עובר בסדר... טיילתי קצת עם חברה והרגיש לי שזה יותר מדי... ותוהה לעצמי על זה.. אותה החברה קפצה אליי לבית של ההורים והבנתי שאני לא רוצה שתראה אותם כי מתביישת בהם ): ראתה רק את אחד מהם בסוף והיה סביר. מרגישה שמשהו בחופש לא באמת עושה לי טוב... לא מצליחה להנות או לא יודעת כל כך.. וסופש ארוך ועוד לא יודעת איפה אהיה. יכול להיות שאם אסע אצטער ואם אשאר יהיה לי יותר מדי... בכל אופן אין מושלם כנראה ובמצבי אף בחירה היא לכתחילה. ואודי, תודה רבה על זה שאתה כאן.. תהנה בטיול, וניפגש בשבוע הבא(:

מרגישה שהרבה גם ככ לא ברור לי.וזה מטריףףף אותי.וגם סוגר. כל הטיפול הזה ומהותו...,מה בעצם קורה..,מה לא קורה...,ומעבר לזה.., דברים שגם אומר..,ובטח אם זה בחצאי מילים או משפטים,שהרבה פעמים סתומים לי,או לא ברורים לי מספיק כדי שאתחבר,ובמצב הזה שגם נמצאת בו. והחסימות האלה,והבלתי נסבלות של הפורמט הזה כולו. ואז..,ושוב...,וכרגיל.., נגמר הזמן..,ואני נשארת עם כל הבליל הזה כולו לבד.ואז גם...עם כל האסמסים שכותבת שגם מעיקים מאד...(כשזה גם האופן היחידי בו משהו גם מצליח להאמר..),ומרגישה שעומדת להתפוצץ כבר מהכל.ומ"הקשר".. הזה , שככ מתעתע בי, וכבר לא יודעת איך להתייחס אליו ולכל הדבר הזה, וכשאלו פני הדברים. וכך זה נשאר. וזה מטריף אותי. ומתסכל ככ.ומה יהיה....?? ואם הכל ככ חסום ולא מתאפשר. ?? ואיך בעצם התלות מתקשרת לכל זה כקושי עיקרי שלא מאפשר...???לא מבינה.

והבלתי נסבלות לא מאפשרת לזה להתאפשר. וחוששת...וככל שהזמן הרב כבר עבר ועובר...,שככה זה גם ישאר.ושלא מסוגלת במצב הקיים, כבר אחרת.וזה מן הסתם מייאש...,כי אין את כל הזמן שבעולם. הגענו לפה לזמן מוגבל,שהולך ואוזל לי, בין האצבעות,ומסתבר שלא מצליחה לנצל אותו בשל כל הקשיים והתקיעויות.ומזדקנים..,ומתים.. בכלאופן תודה. זה בכלזאת, ולמרות הכל..., כן הצליח(הצלחת...) לעודד אותי.