פורום פסיכולוגיה קלינית

הבן שלי תלמיד יב. יתגייס לצבא בנובמבר. הוא לא מדבר. עד עכשיו זה לא הפריע לו, אולי גם עכשיו זה לא מפריע לו. הוא טוען שהוא לא יודע מה להגיד. הוא תלמיד מצטיין ולכן כל אירוע שהיה במסגרת הכיתה הוא הוזמן אליו. אני מאד דואגת מה יהיה בצבא. האם יש בחיפה סדנה שעוזרת לנערים בגיל הזה להתפתח, נותנת כלים להשתלבות בשיחה חברתית?

הי ובוקר אור לקוראות והקוראים, השנה עוד יותר מתמיד קשה לי עד בלתי אפשרי (מתך שהתרחש בפועל) לחגוג. פסח, ההוא, חלף כלל ללא איחולים לאיש, לא יכולתי, ובכל ימיו וימי חול המועד רבצתי לי עם כאביי. לא נכחתי באירועים ולא טעמתי ולו דבר שנקשר לחג. התעוררתי ליום היום, בלוח רשום רשום העצמאות, אפגוש מספר אנשים כי זו לי הזדמנות בודדה כמעט לעשות כן, אבל בפנים לא חג. ומשערת שירחיק אנשים לראותנו ללא חיוך. אם כי, כן יודעת שמימוש עשוי להחוות שונה. מה שלא מפסיק לרוץ לי בראש, במיוחד בשל יום אתמול וסמליו הוא ש - I'm good for nothing. אמא אחת אמרה והטמיעה, ועוד מעט ששים שנה שאין מספיק כוח מנגד מול תחושת הרמיסה. ותחושה כזאת מרחפת עכשיו באוויר הכללי, ויהיה מאד עצוב ששארית ימיי יחלפו בסביבה שבכוונתה (או שתצליח) להרוס את שנבנה. כועסת ומתביישת שכל כך לא עזרו (ואף חיבלו) לי אז, ולא היה בכוחותיי שלי לעמוד מול העולם. וגם היום, אבל אחרת. איפה הגשר? (יש לי תשובה הומוריסטית לזה, אשמור אותה בלב, וייתכן שיש בה פתח). Tiramisù (על משמעות הביטוי) סוריקטה

הי אודי, ייתכן שיש גם קול אחר. מובס פחות. אולי... לראייה - הן דאגתי לצמחיה בסביבתי דאגה רצינית כזאת, תואמת אביב, וכן לקחתי את עצמי כבכל שבת והנפתי גבוה גבוה שלט של לוחמת. 'הם' לא יודעים מה כל הסיפור שמאחורי. שבוע טוב, סוריקטה

אני מנסה לחזור לנגן מנגנת לפעמים יותר משעה אני חולמת להצליח ללמוד יצירה עד הסוף ולהתמיד קשה לי לתאר את עוצמת הרגש שעוברת נעה בין כאב להתרגשות כל הגוף משתתף אני לא מצליחה ללמוד בעל פה משהו שב וגונב לי את התודעה וכאילו להכעיס אני לא מצליחה לא לזכור בעל פה לזכור בעל פה משמעו לשכב על הגב להביט למעלה לעצום עיניים חזק ולשנן יצירות שלמות בעל פה לזכור את כל התווים ולהריץ אותם שוב ושוב בראש עד שנגמר לעבור מיצירה ליצירה להפוך דפים בחוברת שצרובה בראש לשמוע כל תו עד שהוא xxxxx עד שהם הולכים לסגור את החוברת ולהמשיך גם להמשיך ללמוד יצירות חדשות יצירות ארוכות ולזכור כל תו כל הנחייה פיאנו פורטה קרשנדו דימינואנדו כל מנח של היד כל אצבוע כל לחיצת רגל על הפדל וכל הרמה המוסיקה בשבילי נושאת זכרון כואב.

וואו שירה, את מכירה אותי כבר. כשאומרים לנגן, אני מגיבה. תוכלי לספר על איזו יצירה / יצירות את מנסה להתאמן? באמת שסקרנית לדעת. אביב גפן אמר בהספדו על אביו היקר לו ולנו, יהונתן גפן, שאבא היה ויהיה האהבה הכי עצובה שלו. ההגדרה שלך למוזיקה מאד מזכירה. ושני האמנים המורכבים גם הם קשורים כל כך לעולם המוסיקה והיצירה. סיפרתי כאן בעבר שניגנתי פעם. שנים ספורות סך הכל. מגיל יחסית מאוחר, גם זה חלק מהטרגדיה, ועד גיל יחסית צעיר. מכל זה היית שנה אחת בה הקדשתי כמעט הכל לנגינה, וזו הייתה גם שנה של קפיצה בתחום. בבית שנאו מאד את הכלי וגם את הקולות הרמים מבחינתם שהוא הפיק. כתגובה השמיעו בווליום חזק קולות אחרים ממכשירים. יכולה להבין אותם, אבל זה כאב. ת'כלס אולי היה ניתן למצוא פתרונים מעשיים. אך לאו. בכל מקרה, בהמשך נכנס למערכת הבן של המורה לפסנתר, שהוא גם קרוב משפחה. השתלב בקשר בקטע של תקיפה וניצול נפשיים חומריים ומיניים למשך שנים ומשם עולם הנגינה התערבב ונבלע. האיש הזה גם הגיע לשבעה של אבא והייתי צריכה לשאת זאת מבלי לומר מילה. עדיין לפעמים חושבת לשוב ולנגן, כמו שהזכרת, יצירה שלמה מההתחלה עד הסוף ברצף, הגם אם כשלים טכניים ואחרים קטנים באמצע. בקריאת תווים הייתי חלשה מאד תמיד, ובזמנו, בצעירותי, עד שקראתי כבר ידעתי בעל פה. היום, לא ניסיתי המון, אבל מניחה שרחוקה משם מאד. נזכרתי שפעם במהלך קונצרט על במה שהיו בו תווים, כי הייתה בו נגינה משותפת, הדפים התעופפו להם והצלחנו להמשיך לנגן. הבחור שניגן איתי צמח וגדל וכבר בשנות העשרים שלו היה לו דוקטורט והוא מכבב באוניברסיטאות בחו"ל. ואני מאז די נותרתי באותו מקום. אשתף שאני די חוזרת ורק מדברת על נגינה, אך בפועל קצת מרפרפת, נוגעת ודי מהר נוטשת. התסכול מאד גדול. וכן ניסיתי לחשוב על אפשרות להתחיל במשהו שניתן להשלים בקלות יחסית - בוודאי שקיימים כאלה - ועם זאת, איכשהו מבקשת הנחייה, לווי, גישור, ואיני מוצאת אותם. כך גם בתחומים אחרים. ואחזור לשאלה אלו יצירות בחרת לנגן? ובהמשך לשאלתך מול אודי - חשבתי לי שלו הייתי שואלת את המטפל שלי בעיתוי בו הייתי מרגישה הפוך, הוא היה מחזיר תשובה מעצבנת בסגנון - היית רוצה שאוהב אותך? או שהיה אומר לי שייתכן ששוב אני תוקפנית כלפיו. והייתי מסיימת באוף עם איזו תנועת רגל חסרת שביעות רצון. בכל מקרה, כנראה שכן משנה העיתוי / המצב הרגשי בו שרויים, מתוכו שואלים את השאלה, ולכך, כנראה, מותאמת התשובה והאפשרות לספוג אותה, בהנחה שהיא מרככת ומחממת את הלב, לקצת יותר מרבע שנייה. איתך, סוריקטה

הי אודי, השתמשתי במוסיקה כדי להתנתק ולהתרחק מהגוף במצבים שהייתי חייבת להציל את עצמי ולא להרגיש. הייתי מנגנת בראש את כל היצירות ומכוונת לשם את כל הרגש והתודעה עד שיכולתי להתנתק לגמרי. נפלאות דרכי הדיסוציאציה. תןדה שירה

הי סוריקטה זו היצירה: https://youtu.be/RhGeMuldjLQ פאסאקליה של הנדל. ויש אלבום לבני הנעורים, כך הוא נקרא, של שומן שבתוכו הרבה קטעים קצרים או פשוט לקחת חוברות של אוספים למתחילים שיהיה קל יותר ויעזור לחוות הצלחות קטנות. תודה על תגובתך מצער כל כך לשמוע על הניצול שחווית בתוך מקום טהור כמו מוסיקה. אולי אפשר לנצח בכל זאת.. לאט לאט. אני יודעת כמה קשה ומתסכל ומכעיס ומאחלת לך שתצליחי ולו לרגעים. איתך שירה

נראה שההודעה לא נקלטה במערכת, אך מופלאות דרכי האינטרנט, מצאתי דרך לחזור לאחור ואז שוב קדימה והיא משתחזרת מעצמה, אז הנה, ניסיון נוסף - הי שירה יקירתי, יכולת מופלאה יש לך. לו הייתי שומעת את הצלילים שאת מפיקה על באמת, משערת שהייתי מקשיבה עוד ועוד. מאד יפה שלקחו קטע מיצירה מורכבת, עשו אותו פשוט ונגיש לרבים, גם מבחינת התאמת הסולם, למשל, כך שגם מתחילים יוכלו לנגן, ולב היצירה יישמר. כלומר, עדיין יישמע הנושא הראשי הזורם שלה. אבל אני... סיבוך להתפשר עם עצמי, גם בגלל קולו של המבקר והקפדן של אבא ברקע. לרוב מתביישת ומכונסת. את היצירות בחוברת של שומן לבני הנעורים ניגנתי בעבר, כשכבר ניגנתי יצירות מתקדמות הרבה יותר, ואלו היו הקטעים הקלילים לצד החמרים שעבדנו עליהם ממש קשה. אחת מהיצירות ההן של שומן נותרה באצבעותיי ובראש עד היום. בזמנו היצירות הגיעו בחוברת שצורף אליה תקליט (נו, שנות השמונים), ושמה ושם משפחתה של הפסנתרנית המבצעת היה דומה מאד לשמי האמיתי. קטע. עדיין לא מצאתי איך אני מצליחה בזה ובעוד דברים. לא עליתי על החסימה, או מה משחרר אותה. המוח טרם התעורר. כתבתי באריכות לא ממוקדת. שבוע טוב, תבורכי, את נפלאה ומרגשת, סוריקטה

והכל מתגמד מול אנשים שמתמודדים. .לא כמוני שלא יודעת להתמודד...אוףףףףףףף קטונתי. הורים מזדקנים.. אלצהיימר מחלה מוזרה נורא.. ו..סתם באסה. כאילו הכל רגיל אבל פתאום שאלה מוזרה ושכחה מוזרה..אוףףף. לשבת בערב יום הזיכרון לשואה איתם וסיפורים..לשמוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל דברים שלא נאמרו..סתם נאחס והכל מתגמד ..עולם כזה. אין לי כח לשמוע גם לא פוליטיקה וויכוחים הכל נהיה מגעיל..כבד ..איכככ. בכל זאת אחרי זה חג..מוזרים אנחנו. עם מוזר ;(

הי מיכל, מצטרפת לתחושת כבדות הימים. כידוע אנחנו דור שני וביום השואה ביקרנו בקבר של אמא ששרדה את מלחמת העולם השנייה ובתוכה. המשותף ביננו. ועם זאת, מורגשת הרבה מאד שנאה, קיטוב ושסע באוויר. אגרסיות מתפרצות לבלי ויסות. ובתוך כל זה, אישית, עדיין מנסה לעשות טוב. עם ילדים, צמחים, בעלי חיים, טיפוח של החלקה הזערורית. בקטע של הפוליטיקה, על אף המותשות, מבינה שחשוב מאד להתמיד. עד היום, כל השבועות, מהראשון בהם, נכחתי. המעבר לחג, בשלישי בערב, איכשהו כנראה גדול על כולנו. ובינתיים יום עצוב ומדאיג לפנינו. סוריקטה

הי לכם, מנצלת רגעי חסד שמרגישה שמסוגלת לכתוב.. מאז שהתחלתי לקבל כימותרפיה אני ישנה המון.. עייפה ברמות מטורפות. אם וכשעושה משהו פשוט, לדוגמא מטאטא הבית, צריכה לישון. מחליפה מצעים, צריכה לישון.. אני מדברת על מטלות פשוטות שעד לסרטן אפילו לא 'החשבתי'..היו על הדרך.. עכשיו מצריכות ממני כוחות על.. מי מדבר על כתיבה? יצירה? הכל מת.. מדצמבר 2022 העולם שלי כל כך השתנה... גילוי סרטן שד, ניתוח, כימותרפיה, ועכשיו מועמדת להקרנות.. מתה מפחד מההקרנות.. הבנתי שעוצמת הקרינה תהיה גבוהה.. מרגישה מועמדת ל'על האש' מפחדת... זהו.. נגמרו לי הכוחות.. מצטערת הולכת לנוח, לישון שלכם, במבי

אוף איתך במבי יקרה..הכל מתגמד. סליחה :( קודם כל טוב,שאת עושה הכלללל כדי להבריא! בכלל כל מה שעברת נשמע מפחיד ובטח שאת עייפה..זה מתיש נורא! תראי מה עברת. ההקרנות קטן עלייך! אמיצה שכמותך! יאללה.... ימים כבדים עוברים עליי והכל מתגמד לעומת מלחמה במפלצת כזו כמו "מחלה".. אוףףף..ואני רציתי לספר..נו..שטויות. יעבור לי. היי חזקה! נשמע שאת כבר! מה זה "על האש" קטן עלייך...תאכלי את זה בלי מלח. בהצלחה!, וליצור יגיע! בוודאי שיגיע! יש לך רצון עז לחיות! ויש לך עוד הרבה מה לתרום ולהציע וליצור! כן. ליצור! אלופה! בריאות איתנה! חג שמח.

במבי אהובה מאחלת לך ימים טובים ובריאים הגוף נלחם ועייף תקשיבי לו הוא יחזור את תחזרי שלך שירה

הי במבי, פחדים מורכבים. ראשית, אני ממש מקווה שיש לך ליווי של קרובים או משפחה. שנית, בהיותי לצדו של בחור צעיר שחולה סרטן כבר שנים ובשלב מתקדם, אני ממש רואה (אצלו) את השפעת הניתוחים המורכבים והטיפולים הכימותרפיים. בין השאר, הרבה מותשות, הירדמות, דברים שבורחים מהזכרון, רגישות מטורפת לקור ועוד ועוד. והבחור במקור נבון וחד ביותר. ולוחם. לוחם אמיתי. מאד רוצה לחיות ולהישאר מי שהוא. ובכן, כל מקרה הוא אינדיבידואלי. ועדיין רציתי לומר שאמנם מהצד, אך רואה וחווה. מה שכן חשבתי - אולי אולי אולי, ברגעים הקטנים שכן יש כוח תוכלי לאגד מילים / חמרים לכדי משהו, אולי יהא זה דבר שמספר את הסרטן? כלומר, לקחת את מעט המשאבים שמרגיש שיש לכיוון יצירה שבלבה הנושא שהכי מקיף אותך. אפילו משהו שנוצר באפיסת כוחות (חומר מעוך / שרוף, 'סתם' מושפרץ עם צבע או חשוף דווקא, מאד לא מושלם, והוא שמתאר אותם בדרך יצירתו ובאופן קיומו (?) נעטוף אותך ונושיט יד, סוריקטה

שלום אני בת 63 .אני סובלת במתן שתן כל שעה, רק בזמן שינה או צפיה בטלויזיה שאני שלווה ורגועה וזה ממש לוחץ לי על שלפוחית השתן אני לא יכולה להתאפק אפילו 5 דקות יש לי לחץ חזק.יש לצין שאני גם נותנת המון שתן אפילו שזה כל שעה . לעומת זה שאני מחוץ לבית מסתובבת אין לי צורך במתן שתן אפילו 5,6, שעות . ואין לי לחץ דחוף על השלפוחית . זה לא קשור לכמות השתיה שאני שותה הלא כל הלילה אני לא שותה ואני מתעוררת בשינה של 8 שעות לפחות 5 או ,6 ,פעמים למתן שתן. בזמן שאני צופה בסרט בטלויזיה הדחיפות למתן שתן כל 45 דקות .אני ממש עייפה במשך היום. הלכתי לכל הרופאים ההפשרים ולא מצאו סיבה קלינית למצב . אשמח למתן עזרה

שימחתם אותי במילותיכם🤍 אנסה קצת לשתף, כבר תקופה ארוכה מאד, ובדיוק עכשיו שנה להפלה שעברתי. מנסה להיות אמא,. ולא מצליחה. וזה חרא וזה קשה ולבד. מאד לבד. כבר נגמרו המילים. כבר נגמר הכוח. כמה עוד אפשר. מרגישה פגומה. בסהכ רוצה להיות אמא, וזה ככ קשה וככ כואב. והגוף והלב שבורים.. ומזל שיש את המטפלת האהובה שלי שתכף אנו מכירות עשור (עם הפסקה של מטפלת אחרת באמצע ..)

היי חנה יקרה, זה באמת קשה וכואב...והלבד מוסיף. אין לי משהו פרקטי לחשוב עליו..רק לומר שאיתך בכאב.

חנה יקרה, מצטערת לשמוע על הקושי המסע לאמהות מפרך וקשה, על תוותרי על כמיהתך החזקה. שלך שירה

משהו שקשה לי לכתוב אבל בכל זאת אכתוב ואשלח אודי, אני מרגישה שאתה לא מחבב אותי. בעוד שלפעמים בין השורות שאתה כותב לאחרות אפשר לזהות גוונים של חיבה לפעמים אפילו במילים מפורשות כמו יקרה או חמודה או מחמאות אחרות, אני חושבת שמעולם לא זכיתי ממך לכינוי חיבה. כמובן שהמקצועיות שלך נכרת גם בתגובותיך אלי אבל לפעמים הייתי רוצה להרגיש את הגוון החם יותר. סליחה אבל הייתי חייבת לכתוב את זה

שירה אהובה!!! מנצלת רגעים של כח.. מילותייך , הבקשה הכל כך 'פשוטה', אלמנטרית ,שנכתבת כך ,מהלב,משהו כל כך ראשוני.. נוגע בי עמוק עמוק... מבקשת לחבק אותך .. מה איתי? סיימתי ממש בערב פסח את מחזורי הכימותרפיה שתוכננו עבורי. עכשיו אני מועמדת בשבועות הקרובים להקרנות.. מדמה את הגוף שלי 'על האש'.. שואלת את עצמי אם לאחר מסלול 'על האש' שמתוכנן עבורי אגיע לחג העצמאות? שלך, במבי

אמנם לאודי... אבל את יודעת שירה יקרה, בכתב כ"כ קשה להביע איזשהו רגש. לפעמים הוא לא עובר בכלל ולפעמים אפילו טועים בכוונות ובפרשנויות...אודי יענה לך. אבל הההרגשה קשה כשאת לא מרגישה אהובה. מבחינתי את אהובה! וראויה לכל סוג של חמלה ואהבה!

היי שירה את אמיצה שאת משתפת ונותנת מקום לבקשה של מילים של חיבה... האמת כאשר הצתרפתי לפורום דיי בהתחלה גם אני רציתי וראיתי שיש בנות שאודי כנראה מרגיש נוח יותר לכתוב להן מילים של חיבה... עם הזמן ויתרתי על הרצון.... תודה שכתבת ינשופים

במבי אהובה וגיבורה תודה על הקול שלך שנוגע ברכות ועל החיבוק נדמה לי שסיפרתי על חברה טובה שאני מלווה וגם היא סיימה את הכימו והתחילה אתמול בהקרנות. הבנתי שפרק זה בטיפול קל הרבה יותר מהכימותרפיה. הנה הגעת ותגיעי ליום העצמאות ולא איבדת את חוש ההומור. ויום העצמאות הזה טעון מהרגיל. במבי תודה שבאת תודה שאת תחזיקי מעמד תתחשקי ותרגישי טוב שלך שירה

מיכלי יקרה, תודה על המילים החמות והמבינות.

ינשוף אהובה, תודה ששיתפת תודה על המילים המזדהות שלך שלך שירה

הי שירה, המון מחשבות עלו לי בראש, ואאל"ט, בנוסף לכל, ועל הגל, יצא שרשמת את ההודעה סוג של ברגע האחרון, לפני שהתרענן כאן שוב, והיא נותרה מיותמת לפי פרידת סופ"ש. כאילו איכשהו נכנסת, במקרה או לא, ל'שטח המת'. ואומר אני, שרואה שאת עושה המון המון המון דברים טובים. כאן, וגם כנראה בעולם הגדול. המון דברים טובים. נפלאה איתנו. אבל איתנו זה 'קל'. נפלאה עם עצמך נשמע בלתי נסבל, נכון? בינתיים, סוריקטה

אודי ושירה, בעיניי, הדרך שאתה, אודי, כאדם נורמלי, מרגיש כהרחקה, תתפרש כפלרטוט על ידי אדם סוטה / זאב והזמנה עוצמתית לקשר מעוות והרסני. שירה - האם את מצליחה להבין את מה שנראה לי בהקשר? יש בכך משהו, או שככה גם אני מכניסה לכאן את עולמי? סוריקטה

אודי יקר, תודה על תגובתך מלאת הכוונה, הכנות והמחשבה. אני צבינה צה אתה אומר. שמחה שהצלחתי להעביר את הצורך בקרבה. שלך שירה

תודה יקרה תודה על ההבנה והמילים האלה. עם עצמי כל כך בלתי נסבל. שלך שירה

ברור שבסדר לא כל כך הבנתי את ההקשר

שלום לכולם, אני נמצאת בטיפול מזה כארבעה חודשים אצל פסיכולוגית קלינית. היא ותיקה, מקצועית ואני נוטה להאמין שיש לה רצון גדול לצאת איתי למסע משותף. העניין הוא שאני מתקשה מאוד לשתף אותה, בין אם בעולם הפנימי שלי ובין אם בחוויות. אני עברתי דברים לא קלים ומרגישה את ההשלכות והקשיים בחיי היום יום בעקבות זה. אחת לכמה פגישות אני מצליחה לזרוק משפט אחד או שניים בעניין אבל לא מצליחה להעמיק. אנחנו מדברות על הכל, רק לא על מה שבאמת חשוב. היא כל הזמן מנסה לגשש בנושאי אהבה, מיניות, זוגיות כי אולי זה מה שמעסיק את רוב בנות גילי אבל לא אותי מכל כך הרבה סיבות. זו לא הסיבה שפניתי לטיפול. הסיבות מגוונות ומורכבות אבל זה כנראה ניכר כי זה יוצא דופן מבחינתה. הייתי רוצה להיפתח ולעבור איתה תהליך משמעותי ולהעמיק את הקשר. אולי אני מפחדת להתמסר אליה? אולי אני לא רוצה לאהוב אותה כל כך עד שיכאב וארגיש תלות? הייתה לנו הפסקונת של עשרה ימים בגלל פסח ואז שינינו יחד את השעה הקבועה שלנו ליום אחר כי פחות התאימה לי השעה הקודמת. לא הרגשתי חיסרון או קושי מיוחד בהפסקה הלא מתוכננת הזאת. בטיפולים קודמים כל הפסקה נתפסה אצלי כחוויה קשה ומפרקת. היום אני מצליחה להתקיים ולהפריד אותה מהחיים כאילו קיים מימד אחר של זמן שהיא פשוט לא חלק ממנו. מה עושים?

היי .. ניסינו..הציעה זמן שלא טוב עבורי ועוד אחד ויוצא שרק עוד חודש יש לה זמן לפגישה. החיסרון של אי עקביות.. רק רציתי עזרה לצלוח את החודש..נדמה לי שלדעתה אני מספיק חזקה כבר..היא לא אומרת שאני לא צריכה להפגש אבל ככה מרגיש....כאילו אני כבר אדע להתמודד עם הכל. זה לא נכון. .אבל מי שלא מנסה לא יודע נכון??? החודש זה חודש טעון ...גיל עגול גם לאבי המזדקן ורוצים לחגוג לו..טוב נו. אזרום עם הכל. בכלל חודש טעון מאוד..תמיד הימים האלה של יום הזיכרון לשואה עד יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות. השנה כבד במיוחד עם כל הקולות האלה..תשאירו ממלכתי מבקשים וזה מפחיד,כשזה לא בטוח יהיה כך....החוץ והפנים סוערים יחד. לא בדיוק,יודעת מה רוצה ממך או מהמקום הזה..... רק לכתוב שקשה לי. יש ארועים לעבור וציוני דרך ו...איש לא מבין כ"כ למה סוער ככה. עדיין כנראה כי זה לא מובן ולא ידוע לאחרים....

הי סוריקטה, ראיתי את ההודעה שלך והתרגשתי חשבתי שלא בטוח תראי אם רק אגיב אז שולחת דרישת שלום... ו- הי לכל מי שקורא או רואה, הרבה זמן לא הייתי פה, שלומי חרא. ולכן כנראה נכנסתי להציץ פה, אולי כדי להיות קצת פחות לבד

חנה יקרה! מה שלומך? יכולה לשתף? מקווה שפה תרגישי קצת פחות לבד.

היי חנה כמה טוב שנכנסת רק להציץ מה שלומך ? מצטערת שאת מרגישה רע כל כך רוצה אולי לפרט,? חיבוק חטולית

הי חנה מתוקה, בואי כרצונך. ומוזמנת, אם תרצי, לפרט מה מחורבן. ותודה, במבוכה, איתך, סוריקטה

היי, מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד הייתה לי נטייה להתרגש עד דמעות מאירועים שרוב האנשים צולחים בקלות. לאו דווקא אירועים מצערים (שאליהם יש לי סוג של חסינות או אפאטיות) - זה יכול להיות שיחה עם בת הזוג (בין אם שיחה חיובית או מריבה), חתונה (לאו דווקא של אדם קרוב במיוחד), ואפילו מחשבה על סיטואציה מרגשת צפויה... מיותר לציין שהתופעה מביכה ביותר, ומעידה בעיניי על חולשה - הבעיה העיקרית היא חוסר היכולת שלי לשלוט בנושא. אני מתחתן בעוד חודשיים, וכל מחשבה על רגע המפגש עם הכלה, הכניסה לחופה וכו' - מרגשת אותי עד דמעות.. אולי יש מקום לציין שחיכיתי לא מעט שנים למצוא בת זוג, וחתונה הייתה חלום שוויתרתי עליו כבר מזמן. עד שאתפנה לפתור את הבעיות בדרך הנכונה, בטיפול - מחפש פתרון כלשהו לחתונה עצמה. האם תוספים כמו רסקיו / רגיעון יכולים לסייע? האם גורמים ל"ריחוף"? יש פתרונות אחרים (כולל תרופות מרשם) שיכולים לעזור? תודה מראש

היי. מזל טוב! נשמע שאתה אדם רגיש וזה מקסים בעיניי.. אדם רגיש יהיה גם רגיש לאשתו ולזולת. ואין בושה בלשמוח ולדמוע. מבינה שזה מביך.. אני גם כזו. אני חושבת שאני בחתונה שלי הדחקתי וקצת התרחקתי..הייתי מנותקת קצת כדי לא להתרגש מידיי...אין לי עצה ממש טובה אבל לחשוב על דברים אחרים ולהתנתק עוזר. למרות שאין שום פסול לבכות משמחה, להפך זו רגישות מופלאה. בהצלחה ושוב מזל טוב!

אני עם רקע נפשי עשיר מאד. נסיונות אובדניים רבים. בשנים האחרונות ברוך השם מאוזן מתפקד עובד ומפרנס. גרוש. אמור לעבור עליי חודש וחצי מתוחים מאד עקב מצב משפחתי מסויים. אני רוצה פסיכולוג לתקופה הזו. האם יש פסיכולוגים זמינים לשיחות בשעות הלילה ? 24 שעות ?

שלום ד"ר האם זה נכון, שאישה ללא ילדים מרגישה, שהיא לא חיה ואין לה טעם בחיים? 2 האם זה נכון, שעדיף, שיהיו לאישה ילדים שמבזים אותה ומתנכלים לה, מאשר ללא ילדים? 3 האם זה נכון, שילד שגדל ללא אם, מצבו יותר גרוע מילד שגדל עם אם מכה ומתעללת? תודה

מרגישה על רכבת הרים שלא עוצרת לא יודעת מה לכתוב לא יודעת למה כותבת אולי מבקשת קול שנוגע מילים שיודעות מרגישות ומבינות מישהו שיגיד את שמי בכוונה כאילו מכוון לנוכחות שלי לעצם היותי לתת לי גוף וצורה כל הימים אני מוחקת את הגוף כותבת מילים ומוחקת מנסה להבין משהו להאחז במבע של רגש לתת לו שם ופשר כמה זמן כמה עוד זמן איך מבריאים את הנפש איך הופכים לזהות מגובשת שיודעת מי היא שלא זקוקה לאישור מבחוץ שיודעת לזקוף קומה ולהיראות איך מגשרים בין העולם שבפנים לחיים שקורים בחוץ אלה שאני בתוכם אלה שאני נמנעת נהם גם

שלום, הייתי רוצה לדעת איך כדאי לחקור את הנושא בעצמי בצורה נכונה, אולי איך כדאי להסתכל על הנושא, הבעיה ששמתי לב לגבי עצמי זה שאני נוטה לפתח מחשבות מאוד מוזרות, אפילו פרנואידיות כשאני בסביבות מסוימות אבל בסביבות אחרות אני לא מבין את המחשבות שחשבתי ברמה שאני לא הייתי מזהה שהן שלי אם היו מוחקים לי את הזיכרון שאני אמרתי אותם, אפילו ההתעסקות בנושא זרה לי, לא מעניין אותי בכלל הנושאים שבהם אני מפתח מחשבות. מחשבות בסגנון אמא שלי מנסה להשפיע על המשפחה בצורה הרסנית ומשפיעה על ההתנהגות של כולם על ידי התנהגות פסיבית-אגרסיבית, זריקת האשמות, זלזול באחרים (שלפעמים זה קורה, היא מזלזלת, וזה 'מצדיק' את החשיבה שלי יותר) אם אני עם חברים בדרך כלל זה קורה שמצטרף חבר 'לא אורגני' לקבוצה המצומצמת, אז אני חושב מחשבות של האשמה עצמית, אם מישהו כועס על משהו שבדיעבד אני מבין שלא קשור אליי בכלל אני משליך את זה על עצמי כאילו אני גרמתי לכעס ואם הייתי מתנהג בצורה אחרת הוא לא היה כועס וכו', עם קבוצת החברים המצומצמת זה לא כל כך קורה. התנסיתי עם סמים פסיכודלים פעם אחת בעבר הרחוק ויכול להיות שיש לזה השפעה, אבל מצד שני יש פה איזה אלמנט שמשפיע שאני לא רואה, כי כשאני לבד בדירה שלי אמנם זה יכול לקרות אבל בעוצמה הרבה יותר נמוכה ובתדירות יותר נמוכה. יש לי חשד שזה מושפע מלחצים מהמשפחה בגלל שאני שונה ולא מבין קבוצתיות, אין לי אמפטיה, אז המשפחה לוחצת לעשות דברים משפחתיים, כמו לאכול ביחד בשישי, וכל המחויבויות שאני לא מבין למה בכלל זרקו אותם עליי משפיעות עליי לרעה, אני לא מבין למה זה משנה אם אני אוכל לבד או עם המשפחה (זו רק דוגמה אחת מדוגמאות רבות), בעיקרון ניתקתי באופן חלקי את הקשר עם אחותי כדי להימנע ממריבות מסוג זה (מפעילת הלחץ העיקרית)

לאחרונה אבא שלי התחיל לשמוע קולות, זה תמיד כשהוא ישן או קם משינה בהתחלה הוא היה שומע קולות של מישהו שדופק בדלת או שמישהו עושה רעש חשוד ועכשיו הוא התחיל לשמוע כאילו אנחנו קוראים לו ובכלל לא קראנו לו. מה לעשות ?

היי אודי וכולם, בזמן האחרון יש אסונות..ו..מלחיץ. שלחתי הודעה לא מזמן לפסיכו' שאני בסדר אבל רוצה להפגש...הנייד,שלה היה סגור ונראה רק קו אחד. חיכיתי. עברו שעתיים..ונלחצתי.. ואז היא שלחה הודעה שהיא בחו"ל ותתקשר כשתחזור. באותן הזמן ששלחתי הודעה הודיעו על התאונה עם האוטובוס ושאישה כבת 60 נהרגה... הראש שלי הסתחרר..דאגתי לה. היא בסדר. אבל..הלחץ הזה של לאבד אותה במשך שעתיים אוףףף. תארתי לעצמי שהיא בחו"ל כי הנייד תמיד מחובר מראה 2 קווים...אף פעם לא אחד. רק כשהיא בחופשה... השאלה..מה עושים? מה עושים אם באמת קורה אסון כזה??? אתה נפשית מאבד "הורה מיטיב" כזה..ואתה לא יכול לדבר עם איש שיבין זאת.. האם יש תמיכה ממישהוא אחר? נורא להגיד אבל...מישהוא שיבין...שיהיה שם להכיל??? ו.. איך מגיעים ל..למשפחה לבקש שלא יתעסקו בדברים החסויים לדוגמא.. או ..לא יודעת. אין לי שום דרך אחרת להשיג אותה חוץ ממספר נייד יחיד...וזה קצת מלחיץ גם. הלכתי רחוק. אבל ממש הייתי בלחץץץץץ. חזל"ש טוב,שיהיה.נמאס לי מאסונות ומריבות של אחים במדינה.. :( ותודה לסוריקטה היקרה שמשתדלת כל כך...את אמיצה! שנלחמת.

היי מיכלי לפני מספר שנים המטפלת חלתה והתאשפזה... קבלתי הודעה מבעלה כנראה והוא כתב שהיא חולה בלי שום הסבר... 3 חודשים כמעט ולא שמעתי ממנה והרגשתי אבודה ודאגתי מאוד... בגלל שלא הסבירה כלום... אז אני מבינה אותך.. ובאמת זה מפחיד... המטפלות שלנו לעולם לא יהיו בשבילי כמשפחה כי הם לא. ינשופים

וואו ינשופית, נשמע קשה ממש! חוסר ודאות שכזה..נכון, הם לא משפחה ולא חברה קרובה אבל הם יודעים הרבה יותר מכל אדם אחר שהכרתי או ממישהוא קרוב או משפחה. תוהה איך הם מרגישים אילו זה היה הפוך..קורה משהו למטופל ואיש לא היה מעדכן אותם...

שלום רב, מזה 7 שנים יש לי כל כמה חודשים מצב שאני שוקע לבועה של עצמי סוג של "דאון" לבדיוק שבוע. בדרך כלל המצב רוח שלי מאוד שמח, עובדה במשרה מלאה, סטודנט, עם בת זוג כמה שנים, מתאמן (אורך חיים נורמאלי). ההרגשה של ה"דאון" באה לידי ביטוי בכך שכמה ימים לפני ההרגשה מתחיל להיות לי דחף למתוק - בדרך כלל לא אוכל מתוק. מתי שאני נכנס לדאון יש לי הרגשה כבדה של חולשה עם רצון ויכולות של לישון מעל 12 שעות במשך כמה ימים. ורצון למתוק. מרגיש לא מחובר למציאות - כלומר דברים חדשים שקורים לי באותו הרגע ירגישו לי לא אמיתיים ושאולי אני הוזהה ( דוגמה, דווקא בהרגשה של הדאון פתאום משפצים את החניה של הבית שלי שזה לא קרה 20 שנה זה גורם לי לחשוב שאולי זה לא באמת קורה). עם השנים למדתי שהכל קורה, ולכן משתדל לא לצאת מהמיטה/ מהמקום נוחות שלי באותו שבוע. נ.ב ההרגשה שלא מחובר למציאות באה לידי ביטוי שאולי אני לא רואה ב100 אחוז טוב באותו מצב מרגיש הרגשה של עירפול. עוד סימפטום שקורה באותו השבוע הוא חלומות מרובים עם הרגשה של כאילו אמיתי - מה שבדרך כלל לא קורה. הייתי אצל פסיכוליגים, פסיכאטרים, נורולוגיה, אורולוגים ושללו את הכל ואף אחד לא הצליח להביא לי אבחנה של מה יש לי. אשמח לעזרה.

הי ושבוע, המממ... שלשום בערב ראו אותי. מובהק. שם ממש בלב העניינים. ותעדו. הרבה. ושמעו. נבוכה ומבויישת ברמות. לוחמת חירות שכמותי. פצועה שכמותי. ... וכרגע כמעט כל המשאבים מופנים למצב החירום במרחב שלנו. ממש על זה ובעניינים. עושה כל ניסיון, בכליי השקטים, בינהם עצם היותי, נוכחותי, שעדיין מותרים, אמירותיי ופרסומיי, שעדיין מותרים. עם זאת, קיים צד פסימי, אולי פחות מומלץ לשדר זאת לקהל. אולי. ולמרות הפסימיות איני פסיבית, כי לא אסלח לעצמי, כי אוכל תמיד לומר ששם הייתי בניסיון בנקודה ההיסטורית. לא ויתרתי. לא רק כבשתי את פניי בכרית. כשאני בבית - שרויה באימה; אבל בצאתי החוצה, לחווייה, כשהמסך גלוי, ואולי ההיפך, יורד, נראים, אולי, חלקים אחרים. כאן לרוב שומעים את מחשבותיי (כמו עכשיו, למשל) כשאני לבדי מול מקלדת. מעניין היה לראות את התיעוד מבחוץ ואת הפער בין ההתרחשות בפנים, אפילו מבחינת תפיסת זמן ומרחב. אפשר ללמוד מזה. ואתן? מה מרגישות? אופטימיות? פסימיות? אדישות? פוחדות עד שיתוק, או שהפחד מתמרץ? בבקשה הצטרפנה, שלכן, סוריקטה

יישר כח סוריקטה על חלקך במאבק ועל היכולת להיות גלויה, להיות חלק, להלחם. וואוו!!! המצב כולו מדכא, הפיגועים, ההפגנות, האטימות של השלטון והטפשות גם. קולך נשמע כאן היטב והסקרנות שלך להמשיך לחקור ולהבין את מה שבפנים ואת המרחק בינן לבין הבחוץ שלך שירה

הי חברות וחברים, אוסיף כי שיתפתי את רופא הנפש שלי בראיון לתקשורת ואהב. וגם כמה אנשים שמכירים אותי. מאד בקטנה, הקצת הזה הוא משהו. נאמרו שם כמה דברים אינטליגנטים, כנראה, ומי שהבין/ הבינה, ייתכן שהבינו מאד. תודה שירה ואודי על החיזוק והתמיכה, סוריקטה

דייי!!!! מהממת. חבל שאני לא ידעתי איך את נראית. וואי איך מתחשק לי לשמוע ולראות אותך מדברת כך. בבטחה!, אלופה!

את אלופה וואוו את צומחת ואת מהממת כמו שתמיד ידעתי תודה על השיתוף הזה שלך ריגשת אותי ממש אוהבת חיבוק אביב

הי בנות, האם הרגשתי ביטחון מבפנים? לא רק. אין לי מושג מה מזה הועבר במסר החוצה. בפנים החוויה היא שחלף המון זמן ורצות המחשבות. בחוץ הדיבור אולי כן נשמע שוטף יחסית ולא עד כדי כך מגומגם. אולי אפילו מהיר מידי. יש משהו מן האומץ. גם מגיעה, לעתים ממש לבד, משכונה שיש בה חלקים רבים בעלי משקל על הכף האחרת של המאזניים. חלקם עמוסי אלימות כלפי חוץ וסביבה. איכשהו כנראה שיש משהו באינדיבידואליות שמאפשר. נדרשות הרבה תעצומות. הרבה מאד. לא מובן מאליו כלל. https://youtu.be/IBeUJY-YBls סוריקטה

אני נוטלת טיפול תרופתי אנטי פסיכוטי וטיפול בסיטואציות זה שאני מספרת לפסיכולוגית מצבים חברתייים שאני לא מבינה והיא מפרשת אותם כי יש מלא מצבים בחיים שאני לא מבינה פירושים בחיים ואין לי גם עניין אני לא מרגישה שמחה מדברים הנאה נגיד אני ירכב על אופניים זה לא ירגיש לי רק מרגישה אוכל כי יש לזה טעם שמרגישים

הי גאולה, אני רק משתתפת פה בפורום, בכל אופן, מניחה שאת מקבלת טיפול טוב ומותאם, ולאט לאט. ייתכן שהמצב הנפשי או הטיפול התרופתי משטחים רגשות, או פוגעים בהבנה ובתקשורת. את זוכרת האם בשנים קודמות המצב היה שונה? כן הצלחת להנות או להרגיש יותר? יום נעים, סוריקטה

היי סוריקטה ,כן אני גם בלי תרופות לא מרגישה את הרגשות של ההנאה וההתרגשות געגוע וכולי..

כן שאני מדברת עם בחור זה מרגיע אותי אם זה בנוגע לשידוך אבל אני מתביישת לדבר על זה ליד אנשים שלא יחשבו שאני רוצה גבר כדי להיות איתו

תכף הכל יסגר לכבוד החג לקראת החג שהלוואי שלא יגיע הכל רועש בחוץ ורועש בפנים ואני צריכה לדאוג לכל כך הרבה דברים ומרגישה שאני לא רוצה לא רוצה להיות בחג הזה במשפחה הזאת בתוך הסיר המבעבע שאני צריכה לשמור כל הזמן שלא יגלוש לשמור על רתיחה איטית על פעפוע אבל הכי בא לי לזרוק את הסיר הזה לפח ולעשות שקט הכל מרגיש מר מרור הכל החמיץ אני לא אוהבת אף אחד אני שקופה ולא נחשבת אין לי כח די ואף אחד לא אוהב אותי אף אחד לא דואג לי גם לא אכפת לי שאני אומרת ומה אני אומרת בכלל מה אני רוצה לומר ומה אני מצפה סתם להקיא מילים רעות סליחה

הי שירה יקרה, טוב, החג הזה, אין מה לומר עליו ועוד השנה במיוחד, אמנם תראי רק בשבוע הבא, אך בהמשך למילותיו של אודי - האם תינוק קטן יכול להנגיש אותך לרגשות רכים? גור של בעל חיים? התחלתו של פרח, או פרפר? רגשות שקצת מוהלים את המרמור? אולי אם מישהו יעשה משהו שיצליח, בקטנה, ליצור את ההקשר לכך שאת כן מובחנת (למרות שגם זה מייד מוסתר על ידי כוחות הפשיזם הפנימי)? במצבים ממש קשים, גם אלו לא מדברים, ואז יודעים שמאד לא טוב. אולי כשישכך הפסח הזה תהיה הקלה, איתך, סוריקטה

תודה על הבבנה והמילים המדוייקות...פשיזם פנימי אוהו, אף אחד לא היה עומד בשואה הזאת... יש הבלחים של רגש מתינוק או מנגינה או עוצמתו של הטבע אבל הם נמהלים מהר מדי ולא מחזיקים חשבתי לנסות להתנדב בחיבוק ראשון או משהו כזה אבל התורים ארוכים והמשאבים שלי מוגבלים מכדי להתניע... הרגשתי שאודי לועג לי.. לא יודעת תודה שלך שירה

מזדהה עם רוב הדברים שכתבת לצערי כואב להרגיש שקופה כואב להרגיש לא אהובה שלאף אחד לא אכפת ממך שירה אהובה יודעת שזה לא מספיק אך כאן את מאוד אהובה הפסח עומד כבר להסתיים עוד מעט קט כבר נהיה מאחרי החג הזה הרעש שבחוץ מפוצץ גם אותי לא מוצאת פינה אחת קטנה של שקט רק חורקת שיניים כל הזמן חיבוק אם מתאים לך חטולית

תודה רבה חטולית יקרה, מאחלת לך ולנו שיבואו ימים שקטים יותר. חג שמח שירה

הי שירה, את יודעת, אמר המטפל שלי, שלפעמים היות במקום שלו, מרגיש ממש חווייה אנטישמית כלפיו. הוי, חשבתי לעצמי, מול מה הוא מתמודד... מצד שני, נראה לי שהוא יידע להפריד, ואולי, בשונה מאיתנו, לא חי את זה כל הזמן. צעד קדימה - אולי כן ניתן ללמוד מכך שגם לנו יש אפשרות להשיג שליטה פנימית ופחות לחיות מערכת יחסים כזאת בלבד. מדוע חלקנו מסרבות להיפרד ממנה? מדוע מבקשות להנציח עוד ועוד? מה זה נותן לנו? שאלה טובה. אגב, תקפה גם להתרחשויות ההרסניות בגדול כאן, בעיניי. שירה - המחשבה על התנדבות בחיבוק ראשון נפלאה. אולי גאונית אפילו. נדמה לי שאת יודעת זאת. ו וואו נראה לי שעד השבוע הבא אנחנו בחופש פסח שני. להתראות, סוריקטה

אני כבר כמה שנים לא מרגישה דברים נגיד אני לא רוצה לקנות טבעת לדוגמא או לא לשים משקפי שמש אני לא ירגיש אותם אני מרגישה רק אוכל אני לא יקנה לעצמי משהו רק יצטלם לתמונה ויוריד כמו עגילים אין לי צורך ואין לי הרגשה שלהם איזה טיפול פסיכולוגי אני צריכה טיפול בסיטואציות זה טוב? אני יציין שאני לוקחת טיפול תרופתי אבל אני מפגשים אצל פסיכולוגית ולא זז כלום במצב רוח שלי

רציתי לכתוב המון דברים שעלו לי בראש אך עד שהגעתי לכאן נמלכתי בדעתי כי זה שוב ישמע כאלו אני מתלוננת... וכולם מצפים ממני רק להבנה ולסתימת פה אז זהו אני סותמת את הפה ורק באתי לאחל חג שמח לכל מי שטוב לה בחג חג החופש הפעם דומה מאוד למה שקןרה בחוץ מדברים דמוקרטיה אך הכל פקה פקה חטולית

הי אודי והי חטולית, אמנם תגובתי תופיע, כנראה, רק בשבוע הבא, אבל אהבתי כל כך את המשפט - בדמוקרטיה לא סותמים פיות. על זה, גם על זה, (היות שסוף סוף אחרי שנים ארוכות מביעה את עצמי, בחלק מהמקומות, בחלק מהעיתויים, גם אם בטפטופים, גם אם בשטף) אני נלחמת ומשקיעה ומתאמצת. כל השבועות האלה. ממש מההתחלה. לפחות פעם בשבוע ובחודש האחרון גם יותר מזה. מלחמת עצמאות והגדרת זהות. גם שלי כאישה. גם כהמשכיות. אולי אכתוב זאת מחדש בשבוע הבא. הפעם גם לי פחות מסתדר לקרוא לו בשם חירות. מתארת לעצמי, חטולית, שנפלו עליך מעמסות רבות ולא הוגנות. שמרי על עצמך, ושיעבור בשלום, עד כמה שניתן. שלך, סוריקטה

סוריקטה יפה שלי אכן מאמסות כבדות ובאמת שהתכוונתי לומר שכולם צועקים דמוקרטיה רק אני לא יכולה אפילו לומר זאת בלחש כי אין שומע אני שקופה את מקסימה כמו תמיד חג פסח שפסח עלי כך חטולית

לבי גם למענך. סוריקטה

היי, הפגישה האחרונה הייתה מורכבת. הגעתי לפגישה ללא חשק לדבר ואכן כמעט ולא דיברתי. לאחר מספר דקות ביקשתי לצאת מהחדר וללכת. יצאתי וישבתי בחוץ. המטפלת ביקשה שאכנס ונדבר. נכנסתי. לא יכולתי להסתכל עליה, הסתרתי את הפנים שלי עם הידיים. רציתי שוב ללכת. יצאתי. ישבתי ברכב ואחרי חמש דקות שוב חזרתי עד לסוף הפגישה. היה לי קושי גדול לשתף אותה במה שעובר עליי. היה לי שבוע טעון וקשה. לפעמים מרגיש לי שהזמן עד הפגישה מקהה את התחושות וגם אם קרה משהו קשה אין לי רצון לשתף. היא אומרת שאולי זו טראומה מתקופה מוקדמת ושזה משתחזר כרגע מולה. היא אומרת שאני צמאה לקשר ושיש לי משאלה שהיא תבין אותי. לא יכולה להגיד שהיא לא צודקת. יחד עם זאת, הכאב באותו רגע היה בלתי נסבל. הפגישות הבאות נופלות בדיוק על החג ולא רציתי לקבוע מועד חלופי. אמרתי לה שניפגש בעוד שלושה שבועות. היא תמיד אומרת שהרצף כל כך חשוב. יצאתי בתחושות מעורבות. מצד אחד, ההפסקה הזו כדי להבין מה קורה שם בטיפול ולמה כואב וקשה לי. אני שם כבר ארבעה חודשים ונראה שאני דורכת במקום. מצד שני, אני הייתי רוצה שהיא זו שתשלח הודעה ובכל זאת תנסה לשכנע שאגיע ושאני לא ארגיש שהיא מוותרת עליי.

הי בלו אייז, קראתיך, כמטופלת בעצמי, והרגשתי, איכשהו איזושהי תוקפנות / אימה שמרחפות באוויר. וזה בסדר, טיפול מעלה הרבה אגרסיות שחשוב לעבור דרכן ולדבר עליהן. כרגיל - בנוסף לשיתוף כאן ההמלצה היא לומר אותם דברים בדיוק בטיפול. משאלה של רבות מאיתנו היא לקשר של שתיים שהן אחת (למשל, שינחשו את המחשבות בראש מבלי לומר אותן במפורש, או מתוך התנהגות / אקטינג אאוט). והנפרדות מרגיזה. התבוננות בעיניים משמעה נפרדות גם כן, להבנתי. קושי להיישיר מבט (רשמת שהסתרת את עינייך, אבל בה בעת הסתרת גם את עיניה, ואת הסביבה) יכול להביע קושי בקבלת קיום זולתך ברגע מסוים, וגם, שוב, להביע את משאלת ההתמזגות. על פי רוב מאחורי שתיקה יש המון מילים ומקווה שתוכלנה למצוא אותן יחד. ובעיקר את מילת המפתח שמאגדת את כולן ביחד. ההמלצה, כתמיד, להחזיר לטיפול בדיוק את מה שרשמת כאן. וכן לנסות לשמור על רצף - חשוב מאד, גם בעיניי. אולי אולי תנסי ליצור קשר מכיוון ויזמתך וכן לקבוע פגישה נוספת במרחק זמן סביר? כן, גם הפעולה הזאת מדברת נפרדות ונדרשים לה לעתים תעצומות רבות... שלושה שבועות יכולים להיות יותר מידי. מילות המפתח, בעיניי - נפרדות / התמזגות / הגדרה עצמית. נושא בעל משקל. סוריקטה

היי בלו אייז, נשמע קשה, אך כל כך מוכר עבורי. אני עברתי הרבה שנים בטיפול... עדיין נפגשת כשצריכה. ארבעה חודשים זה ממש מעט זמן במונחים של טיפול דינאמי. תלוי מה המטרה שלך ומה הגדרתן אבל בטיפול ממושך זה כלום זמן. ולכן תני לעצמך להרגיש הכל, זה בסדר. זה בסדר להתבייש, לא להצליח לשתף ועוד. נשמע שהמטפלת מבינה אותך ממש, לא נלחצה ולא הלחיצה... הרצון לקשר והפחד ממנו מוכר לי היטב. כיום יכולה לומר שכבר לא פוחדת מקשרים..ואפילו קשרים מאוד מאוד רגשיים ואינטימיים ושיתופים עם הקרובים אליי...בהצלחה. חג שמח! 10 שנים בערך ברצף ועוד 3 שנים אחרונות כשזקוקה. זה בסדר להזדקק. למדתי שהכל בסדר.

היא לא מוותרת עליך היא פשוט לא מכריחה אותך להגיע כשאת לא מוכנה היא רואה את הקושי שלך לדבר ותקופה של 4 חודשים לא מחייבת שתוכלי לדבר כאלו שאתן החברות הכי טובות בעולם בכל זאת היא המטפלת שלך ולוקח זמן להכיר ולתת אמון באדם שלר מכירים זה חלק מהתהליך אל תרימי ידים היא איתך חג שמח חטולית

ממש ככה. הרבה תוקפנות. אני לא מפסיקה להתקיף אותה בכל הזדמנות. לפעמים אחרי הפגישות שהיו טעונות כל כך, אני מוצאת את עצמי מתביישת באיך שידברתי ומה שאמרתי. ברור לי שלא מגיע לה. כמו כן, הרבה אקטינג אאוט. אני מבינה שהקושי לתת מילים דוחף אותי להתנהג. לבטא את כל התוקפנות ואת כל הדחפים וכל מה שמסתתר בפנים בפעולה ולא במילים. קשה לי. באמת. הקושי להסתכל עליה ולהישיר מבט לא מניח לה. אני יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים העזתי להסתכל לה עמוק בתוך העיינים ולהיבלע בתוכן. כמעט בכל פגישה היא דורשת שאסתכל עליה ולא אסיט את המבט. אני מדברת איתה כשאני כל הזמן מביטה על נקודה מסוימת בשטיח בחדר שלה. אני כבר מכירה כל רקמה וכל סיב על השטיח הזה. העניין הוא שאם אשלח הודעה ואבקש להיפגש, במידה מסוימת זה יחשוף את הנזקקות ואת הרצון שלי לקשר איתה. אמנם זו האמת אבל יחד עם זאת, כן הייתי רוצה קצת להעניש אותה במידה מסוימת. אני רוצה שהיא תחפש אותי, תרדוף אחרי, תרצה אותי. אני יודעת שזה לא יקרה. אני גם חוששת מהפגישה שאחרי האקט הנוראי הזה. כמו ילדה קטנה שמפחדת שינזפו בה.

אני צמאה לקשר קרוב ואינטימי. קשר שאוכל אצליח להציג את כל הצדדים האותנטיים שבי. את כל הפחדים, הכאבים, הטראומות. לעבד את העבר. להשתחרר מהרגשות שכובלים אותי. הלוואי והטיפול הזה יהיה הטיפול שאני כל כך כמהה לו.

היי, הנקודה היא שהייתי רוצה שהיא תכריח. שתרצה את הנוכחות שלי. אותי. תודה על התגובה.

הלוואי ואצליח. תודה אודי וחג שמח!

הי בלו אייז, קראתי את כל תגובותייך - כתבת נהדר ונפלא! כרגיל - מה שרשמת כאן אלו ממש ממש מילים להחזיר לחדר הטיפול. כמו שאודי רשם - חזרה גנרלית, אבל לא במקום, אחרת אפשר יהיה לומר שזו זליגה אל מחוץ לטיפול, שאולי אינה טובה במיוחד. כולי תקווה שככל שתהיי מודעת יותר, אבל מעבר להבנה של המתרחש עמוק, גם תוכלי לעצור את התגובה הרגשית ולהתגבר עליה ולפעול יותר בהגיון. אזכיר שההישגים תמיד יהיו חלקיים. איכשהו אני שומעת ציפיה לקשר עצום מימדים רגשית, והמשאלה עצמה לחלוטין בסדר ומובנת, רק לשם תיאום ציפיות - המציאות, כנראה תאכזב ותתסכל. ולומדים מזה. ככה זה עובד. בהצלחה!

בול פגיעה. אני משתוקקת לקשר קרוב כל כך. היא לא נותנת לי להתקרב. לא לכתוב לה. אין תקשורת בין הפגישות. גם בפגישות עצמן לא תמיד יש רגישות מלאה. הרבה כשלים אמפתיים. לפעמים נדמה לי שהיא עושה את זה במכוון כדי שאדע בדיוק מה המקום שלי.

אני לא יודעת איך להיעזר בסטינג שהשתנה אני יוצאת ממנה וחייבת להגיע לעבודה אני נשארת אסופה מפחדת להתפרק לא נותנת כל כך מקום לאף חלק. והבאסה הכי גדולה זה ארוך להם המרווחים בן הפגישות היא פשוט נמחקת ...לאט לאט הם לא מכירים אותה יותר ... עבודה של שנים הולכת לי לאיבוד בתוך הסבך הזה שאני נמצאת בו כן אני חזקה אבל החוזקות שלי באות מהניתוק הזה מחלקי הפנים שלי מהרגש ... אני לא יודעת מה לעשות .. זה פשוט נורא, מצד אחד זה יצמיח למעלה התחלת הפרדות מטיפול של 13 שנים ומצד שני ...אני חוזרת לנקודת התחלה של ניתוק מהחלקים שלי .... האמת עייפתי ....

הי אביב, באמת נשמע שממש בעייתי, עד כדי בלתי אפשרי וגרוע מכך, להסתגל. העבודה, לדעתי, נשמרת, אבל הגישה לכלים אולי חסומה יותר, כי איכשהו מרגישים שאם אינם מופעלים תדיר הם נעלמים ונמחקים. ימים יאמרו אם היטיב עימך, או החמיר, או משהו אחר. מוכר ועצוב. איתך, סוריקטה

אביב יקרה פרידה מעורר מכלל של רגשות... מובן מאליו שאת יותר מתרחקת המרווחים בין הפגישות ארוכים יותר ודרך אחד להתמודד זה שאת חשה שהמטפלת נמחקת.. האמת שכך זה אצלי מאז ומתמיד - הנתק הזה ממנה זה ממש מקשה ומרגיש שאין עוגן לאחז בו.. מבינה שזה שיקול כלכלי ובגלל זה אתם נאלצים להפרד זה כל כך כואב אני מבינה שולחת חיבוק מנחם ומרגיע

אביבוש יקרה!!! כלום לא הולך לאיבוד. כך למדתי.. זה מרגיש כך. אבל לא! היא כאן, איתך.. סטינג,שמשתנה- אני אלופה בזה..וברגש שתארת..מובן.

אביבוש לא מבינה בחלקים כבר אמרתי בעבר אך מה שמצמיח אותך למעלה כנראה זה הניתוק מחלק מהחלקים שמפנה מקום לצמוח הלאה אם כתבתי שטויות תזרקי לפח אוהבת חג שמח חטולית

אביב יקרה, מאוד מורכב וקשה לאזן בין חיים בתפקוד גבוה בחוץ לבין החיים בעולם הפנימי, כל כך מבינה את המתח הזה והמעברים החדים כל כך בין מה שמתרחש בתוך הפגישה להפלטות ממנה החוצה אולי לאודי יש רעיונות איך ניתן בכל זאת לאחוז בשני הקצוות... איתך שירה

'אנחנו' נוטים להרבות במילים - ומכולן שומעים איזה שלם שניתן לאגד במילה אחת או מילים ספורות. אמנם השבת לאביב, אודי, אך כולנו קוראות, אם כן, תודה, אודי, על האופטימיות, גם מכיווני. מקווה שגם אביב יכולה לראות את היופי באותן מילים ממש והן טובות בעיתוי בעיקר עבורה. עבורך, אביב יקרה. סוריקטה

עכשיו נכנסתי ... הבנתי שסוג שנאבד לי יום ... בקושי זכרתי שכתבתי אני מניחה שכמו שכתבתם הכלים ישארו כרגע זה בהחלט מלחיץ את המערכת בעיקר שזה הגיע בתקופה לא פשוטה בחיי אני עוד מקווה שאצליח לחזור לפגישות סדירות ,אני לא חושבת על פרידה זה מאוד מלחיץ אותי .

תודה שהגבתם. מעולם ציון של חג לא גרם לי להרגיש כך..הפעם התחברו להם התאריכים של יום ההולדת והחג...משהו בגיל העגול השונה הזה...כאילו פספסתי את גיל הבגרות והפכתי לזקנה בלי התרעה..הרעש בחוץ והרעש בפנים התחברו. לא קורה לי הרבה... טוב שיש פה (עדיין) אתכם! ואותך! המקום הזה נותן לי עוגן וכרית להניח ראש כשצריך. תודה וחג שמח!!!! חג של חירות, כי כולנו זקוקים לה כעת במיוחד!!!!!, תודה ממש!! מיכל. 🥰 שכבר מזמן לא חותמת את שמה כמיכ

הי מיכל, גם אני מוצאת הרבה קווי דימיון בין המתחולל כעת בחוץ קרוב אלינו לבין תרחישי העולם הפנימי המוכרים. היום, מקווה, שאני יודעת להבחין בין הקולות. קווי הדימיון הם בעיקר בקשור לבלבול בין מציאות לדמיון, אמת לשקר, שגעון לשפיות, אני וזולת ועוד. באופן חזרתי שמעו אותי כאן שנים בנושאים אלו בדיוק. באופן כללי, פסח בעייתי לי והשנה במיוחד. האם תגיע העת בה אוכל לאחל לנו חירות ועצמאות? סוריקטה

מיכלי מאמי חג שמח ותהני מהחרות ומהגיל העגול הוא כייפי באמת חטולית

הקאתי אחרי כשלושת רבעי שעה אחרי שלקחתי 2 קלונקס 2 מג ופרייד 200 ועוד שתי כדורים לשיעול שאלתי האם הכדורים כבר נספגו ואני לא צריכה לקחת שוב או שאני צריכה לקחת שוב פשוט כדי לדעת אם אני ארדם בזמן הקרוב או לקחת שוב ואז ארדם

למה לקחת כל כך הרבה כדורים בבת אחת זה מסוכן !! נראה לי שהכדורים נספגו לאחר שלושת רבעי השעה אייך את מרגישה ?? את בסדר ?? חטולית

היי. אני בת 21 מזה תקופה ארוכה שאני מרטיבה בלילה ויושנת אם טיטול. אני מרגישה כאילו אני בעיתית בעצם ולא שיש איזה בעיה בריאותית לאחרונה אני הסתכסכתי אם חברה שלי שיודעת על זה והיא מזכירה לי את זה מידי פעם ויש לי פחד גדול שהיא תפרסם את זה. אשמח גם לדעת איך להתגבר על עצמי ולא להיתביש בזה ושאני אוכל לישון אם חברות.

מה קרה שגרם לך להרטיב? לא חושבת שזו בעיה גופנית אם רק לא מזמן זה התחיל כנראה שמשהו יושב לך על הנשמה טראומה ? לדעתי כדאי להתייעץ עם רופא/ה בענין ולהגיע לשורש הבעיה בהצלחה חג שמח חטולית

הי אודי, תודה רבה על התשובות האמיצות שלך. הלוואי ונוכל לשמור על חוסן. Take Care, סוריקטה

מצטרפת.. ממש ממש אלוף אודי!!!

ואת סוריקטה יפה שלי אייך את מרגישה ? שומרת על עצמך ? מטפלת בעצמך ? חג שמח חטולית

הי חטולית, תודה, במבוכה, ששאלת. עדיין מאד בכאבים, וכרגיל לא רואים עליי. כן, מנסה לטפל גם בזה. התורים רחוקים, תרופות, גם הקשוחות שבהן, לא הזיזו. ממשיכה בכל אופן. תודה יקירתי, סוריקטה

שלום, האם קיים אלוהים? אלים? גורל?סימנים?טלפתיה?תקשור? עולם? יקום? חומרי יקום?יצורים רעים כמו שטן ועין הרע? והאם הם מתערבים ומחליטים וקובעים לי, לא מרשים ולא מסכימים לי, מזיקים, חוסמים ומעכבים אותי? והאם הם נוגעים ביקום וחומרי יקום ובשלי, ובמשהו שקשור אלי ביקום?האם הם מייצרים כמוהם או משנים אותם או מייצרים חזקים יותר מהם? ומזיקים וחוסמים ומעכבים אותי בעזרת זה? אשמח וחייבת תשובות בבקשה לאלו. ואובחנתי בסכיזופרניה ואני כל הזמן מרגישה שאנשים זרים נוגעים ביקום, בחומרי יקום שלי ובמשהו שקשור אלי ביקום ומזיקים חוסמים מעכבים אותי ומחזיקים אותי בעזרתם ושהם משנים את אותם חומרים ודברים וגורל ומייצרים חזקים מהם

בדידותן של מילים מילותיי נסדקות מבדידות, עצבותן מרחפת. האוכל לאחות הסדקים? את עצבותן הנודדת? בין מחשבה לכתיבה מילה ועוד מילה נבנית רשת עוטפת, מאחדת את בדידותן של המילים.

לאחר תקופה ביקשתי פגישה, נפגשנו...היום הולדת הזה טלטל אותי. רמת אישה/ילדה/קפצה עליי הזקנה..ושאר בלאגן. מתקשה לשתף כאן. מוזר ..סליחה. רק לשהות ולהיות נוכחת כרגע..בכאן ועכשיו. אם תוכלו לשהות איתי/לצידי איכשהו במרחב הזה אודה לכם:(

הי מיכל, יופי שנפגשתן. אולי קצת הרגשת קרוב. וזה טוב. הגיל מזכיר (גם) את הסופיות בעולם המציאות. והמשאלה לבלי גבול עודנה קיימת. אנחנו עדיין כאן. תרתי משמע. סופ"ש נעים, סוריקטה

מיכל יקרה ימי הולדת יכולים להיות ימים של חשבון נפש או הסתכלות לאחור בכל מיני היבטים ולהציף בהמון רגשות, בלבול ותהייה. איתך בלב שירה

טוב שבאת , אתך חיבוק של הלב אביב

היי לכולם. אני חדש כאן. כבוד הד"ר אולי תוכל להסביר לי נקודה מסויימת.כשאנו בימים כל כך טרופים,שכולנו מוצפים בקריאות פילוג השמצה, וריב.דווקא המקום של פסיכולוג שזה מקום של הכלה,והבנה.איך זה שלא רואים את טובי הפסיכולוגים מנסים ללמד דעת כיצד להכיל יותר ולאהוב יותר גם את מי שלא מסכימים איתו?

הי, אמנם שאלת את אודי, אך אנסה לבטא את נקודת מבטי כמטופלת שניתנו לה כמה כלים - ראשית, גם המטפלים הם בני אדם. על אף שבחרו במקצוע, ומיומנים בשנים של ספיגה מבלי להחזיר אגרסיות, גם הם בשר ודם, ובסופו של דבר לעתים גם להם יש גבול והם מביעים אותו. הם חייבים, בראש ובראשונה, לשמור על עצמם, כדי שיוכלו להמשיך לתפקד. שנית - ניתן לחולל שינויים בנפשו של מטופל. האדם המטופל נותר אותו אדם, לא שחל איזה מהפך מרחיק לכת במיוחד. כדאי להתחיל / להמשיך לזהות את עצמנו. המטופל (שבחר ללכת לטיפול, והסכים ללמוד ממנו) יכול לבחור לספוג, מאידך, גם יכול לבחור לתפוס מרחק, אם סיטואציות מסוימות גורמות לו לרדת מהמסילה. לומדים להכיר ולפעמים גם טועים. לא כל אחד מסכים להיות מטופל וללמוד (גם למידה היא ספיגה), וגם מי שכן, לפחות בשלבים ראשונים של הטיפול מתנגד לשינויים, כחלק מהתהליך. מזכירה שלא מעט אנשים בטוחים שאינם נזקקים לסיוע מקצועי בתחום הנפש, כשדעת הסביבה שונה. השינוי, באם מתרחש, הוא דרך ארוכת שנים, וגם חלקית. וכאן - אנחנו מדברים על קבוצה רחבה של אנשים. שורה תחתונה - מורכב ביותר. אם הספיגה ועוד ספיגה הורסים אותך מבפנים - גם אי הכלה היא בחירה. סוריקטה

היי אודי רציתי לשאול אם פסיכולוגית מתמחה בפסיכולוגיה קלינית היא כמו פסיכולוגית קלינית רגילה או יש הבדל

אני מאובחן ב..PTSD מורכבת מאוד עם הפרעת קשב וריכוז ברמה גבוהה ביותר ואני בתהליך החמרת מצב מטעם ביטוח הלאומי וכנראה אשלח בםעם הראשונה בחיי לאיבחון פסיכודיאנוסטיק ורציתי לדעת איך האיבחון הזה ישפיע עליי כי אני פוחד להיות בסביבת אנשים ונלחץ ברמות ממבחנים והתיפקוד שלי נםגע קשות כמו רמת האמון באנשים ששואף לאפס תודה

לראות את הטוב, תקשורת טובה ואהבתי את "הכח הנשי:)" תודה יקרות על הברכות וגם לך אודי יקר... עבר. נגמר.. וקבעתי פגישה..מעניין נכון? אעדכן בהמשך על מה.

הי ושבוע טוב לכולם, אתמול, בתוך קבוצה גדולה, היינו קבוצה קטנה ובה נוכחתי אני, וחברה מחלימה מסרטן שד, וידיד שהשד יודע איך הרים את עצמו עם סרטן דרגה 4, ונערה חולת אנורקסיה, ובחור נכה. אנשים עם סיפורים משלהם ומלחמות אישיות לצד המאבק על החירות גם בקנה מידה של הרבה. ככה זה חשוב לנו. סוריקטה

יפה שלי קבוצה קטנה אך מאוד מכובדת עם המון כאב אישי כל אחד והסיפור שלו והחרות שחשובה לכל אחד ואחת בתוך הכאוס שמשתולל כיום בכל פינה ברור שזה חשוב כמה נפלא שהעלת חטולית

ד"ר אודי שלום.. בן משפחה אצלנו , נפל לסמים ממריצים, הוא בדיכאון כרוני , לא יוצא מהמיטה אציין שהדיכאון יותר תופס מקום מהסמים , בעבר נפל והצליח לצאת מזה בכוחות עצמו , הוא בן אדם שצריך דרך, שצריך העצמה שצריך תחושה של סיבה לקום בבוקר (כמו כולנו). הוא מתחיל סוג של טיפול שבוע הבא אבל לא מול פסיכולוג אלא בקבוצות. הוא אבא לילדים . מדובר בבן אדם שהיה שאפתן עם יכולת הובלה מאוד גבוה. נסיבות חיינו אף פעם לא היו טובות, הגענו משכונת עוני , ויש לו מלא חסכים וצורך לפצות. הסיפור עוד עמוק בהרבה. עם זאת , אודה לייעוץ מבחינת טיפול. כמו כן, אנחנו היינו רוצים להחזיר אותו לעבודה כלשהי כדי שיצא מהמיטה וירגיש חופש כלכלי וגם מיצוי כלשהו ותעסוקה ליום יום. האם זה נכון לעשות זאת תוך כדי טיפול? ואם כן מה אופי העבודה המתאים? האם עבודה שמאפרת חופש ומכילה או האם כזו שירגיש שהוא בעל אחראיות? (כי מבחינתו כזה הוא ), השאלה אם זה לא לקפוץ למים עמוקים ישר?

הי אודי וכולן תקופה לא פשוטה בפנים ובחוץ הכל מתערער גלי המחאה עוצמתיים כל כך יש אלימות בכל מקום כמעט בכל שיח מפחיד נראה שבשנים האחרונות משהו התערער בעולם מאוד, מגפות, מלחמות, פגעי טבע ועוד... הזמן קיבל מימד אחר. כדר עשור אני מתמודד עם התפרצות קשה של משבר נפשי. החיים המשיכו ובשבילי כאילו נעצרו, אבל לכאורה לא. הייתי מאושפזת ולמשך כחצי שנה פרשתי מהחיים, חזרתי לעבוד חלקית, הוספצי לימודי תואר שני שסיימתי בהצלחה עם עבודת מחקר, הילדים גדלו מאוד, שניים כבר פרחו מהקן ועוד אחד עוד מעט, צעיר ילדי גבוה ממני והיה רק בן שלוש בתחילת המשבר. אני רוצה להשיב לי את הזמן האבוד או לחזור לשם ולהבין מה קרה. הכל כל כך מבולבל. הכל מרגיש לי כל כך לא אמיתי. חכה עוד רגע אני אומרת לזמן אבל זה חסר סיכוי. אני כל כך עצובה ומבולבלת. העצב הזה מכרסם ומכרסם ואינו מרפה. הייתי רוצה קצת להיות קצת לנשום קצת להרגיש הקלה. להבין שאלה החיים. מרגישה מאוד בודדה בתוך העצב והתחושות האלה. שירה

הי שירה אהובה, את יודעת, בתקופה המתוחה שאנו נמצאות בה, והמצב, אגב, מושך אותי יותר לרשום בלשון נקבה, ובכן, בתקופה האחרונה, מוצאת את עצמי מתרחקת ונעלמת 'כמו פעם'. מדוע תחושה כללית של הגברת אגרסיביות? אולי כי הצטופפנו מידי, ו/או אולי בשל הצפה ממקורות מידע שזהו הכיוון העיקרי שלהם. ו/או אולי כי אנחנו בתוך שינוי גדול מימדים. ועוד אפשרויות רבות. ובעיקר - סביר שאיני יודעת. אתמול הוזמנתי כאורחת, נדיר מאד כשלעצמו, והרגשתי שכלל לא זכיתי ל'כבוד' של אורחת. הבנים רבו בינהם על פוליטיקה בקולי קולות, הבנות היו עם חברות או לעניינן, אפילו בעלי החיים לא היו שם, ונותרתי בהרגשה מאוימת, ופשוט קמתי ונשאתי את רגליי משם. והרגליים יודעות ללכת הרבה. עד כדי חצי מרתון ביום. לא מפחיד אותי. שירה - התוכלי לספר מה היה שם אצלך לפני עשר שנים? איכשהו המחשבות לוקחות אותי ל'סיפור שאינו נגמר'. תוהה יחד איתך כיצד ניתן למהול את הכאב ברגשות מרוככים. אתמול ושלשום, למשל, בחרתי להתבונן בירח שנראה כפס דקיק בראשית החודש העברי. איתך, סוריקטה

כל כך מבינה אותך את העצב בתוך הבדידות כוחות וחיבוק אביב

כל כך מדויק סוריקטה, הסיפור שאינו נגמר מהדהד לי בראש לא מעט או אפילו מתנגן תודה ששיתפת גם אני מרגישה הרבה פעמים בצד במפגשים אבל לרב אין לי את האומץ לקום וללכת לפני עשור משהו השץנה, הילדים הגיעו לגילאים בהם נפגעתי ומניחה שזה היה טריגר רציני ובנוס כנראה היתה תשישות גדולה של שנים ארוכות של הדחקה ואי ידיעה. שיהיה לך שבוע טוב סוריקטה יקרה

מתוקה שאת כל כך צודקת הכל השתנה ועדיין משתנה גמני מאבדת איזון לא מצליחה לעקוב אחרי הארועים גם בחוץ וגם בבית מזדהה איתך אהובה חטולית

ובכל זאת כאן...מנסה. מתקשה. גיל עגול- "מזל טוב?" לא יודעת היום הראשון של האביב שוב. ...שוב עבר. קבלתי איחולים..שוקולדים, פרחים.אהובה? רצויה? סתם כי צריך לרשמיות לאחל? ... הרגשה לא משו. העיקר נגמר היום הזה.

ובכל זאת מזל טוב מיכל יקרה הרבה בריאות טובה, ימים שקטים ונחת. בטוחה שאת אדם אהוב ומוערך ומאחלת לך שתראי את הטוב ותהיי טובה לעצמך. שלך שירה

הי מיכל, ברוכה הבאה לעשור. מתחברת לתחושת ההקלה שהיום עצמו כבר מאחורייך. גם קצת חושבת שבמרחק זמן לעתים מצליחים להרגיש את מה שפחות הצלחנו בהיותנו בתוך הרגע עצמו. משערת שהיית רוצה להרגיש קצת במרכז ומשמעותית ושיש משהו שהוא רק שלך ולכבודך, ועם זאת, אולי גם קצת מפחיד להיות שם. אספר לך שיום הולדת חמישים היה הראשון בחיי שאיפשרתי לעצמי לחגוג ואפילו עם זר על הראש ועוגה מעוצבת. הגיל אולי פחות נוח מבחינת תופעות המעבר (לפחות כאישה), הגוף כבר מתחיל להראות אותות של ניוון ועדיין ניתן לפעמים איכשהו לשמר ולשמן צירים, אבל, לדעתי, יש בו כבר המון חכמה וניסיון חיים, והם עדיין במצב צלול. חיבוקים וברכות לבביות, ובברכת Women Power סוריקטה

הרבה בריאות אושר עושר שמחה והמון אהבה ותקשורת טובה . חיבוק

מזל טוב ליום הולדת עגול מחייך לי שכך את מכנה את יום ההולדת שלך נכון ישנם טקסים מסוימים שנוהגים בימי הולדת ברכות מתנות איחולים הכל שיגרתי אך הבלי כל אלה... יום הנולדת היה יותר עצוב כך מרגיש לי אולי כי כך הורגלנו וכך גדלנו וכך ממשיכים מסורת לא יודע ... וכן הכריזו על בוא האביב ולכבודו שוב החלו גשמים מצחיק לא? שתהיה לך שנה עגולה נהדרת שתסגור לך המון קצוות פתוחים בחיוך ענק חטולית

הי.. מה אומר לכם ? האמת ? בא לי לחדול. עייפתי מהעולם.. בשבוע שעבר קיבלתי מחזור שלישי של כימותרפיה. הפעם יה ממש ממש ממש קשה. תופעות לוואי שונות ומשונות ומאוד לא נחמדות.. בין שלל ה'צימוקים' שקיבלתי ,חום.. מתקרב ל 38. לא יודעת אם אתם יודעים אבל אסור שחום גופי יעלה מעל 38 . לפחות כך הזהירו ומזהירים אותי. אם יעלה, את חייבת להגיע למיון... אפילו אם יעלה ל 41 לא אלך למיון. לא מסוגלת לראות בית חולים. מאז הכימו השלישי אני על כמעט 38. מרגישה רע. יש לי גם המוני התפרצויות בכי בלתי נשלטות. בכל אופן ,היום הייתי חייבת להגיע לקופת חולים בכדי לקבל זריקה בשעה 9:40. יצאתי מהבית לפני 9:00 . יש הרי המוני מחאות ושוטרים חסמו כבישים. לפתע מצאתי את עצמי ממשיכה לנסוע בכביש ישר למרות ששוטר הראה לפנות שמאלה . הוא צעק לי לעצור. וכך באמצע הכביש התחלתי לבכות בקולי קולות ולצרוח שאני לא יכולה יותר ולא איכפת לי מכלום ושאני חייבת לקבל עכשיו זריקה שמדובר על חיים ומוות כי אני חולת סרטן. דוממתי את המנוע ותוך כדי בכי בקולי קולות התחלתי לצרוח ' דייי נמאס לי מהכל ,אתם תראו אני אתאבד'.. האמת, איבדתי את זה לגמרי.. אני חושבת שבחיים לא הייתי במצב כזה פסיכי. בקיצור, הגיע אלי פקד והורה בקשר לשוטר עם אופנוע להגיע אלי, השוטר על האופנוע נסע לפני וכך הגעתי לקופת חולים. הייתם צריכים לרות את הפנים שלי.. אדומות מרוב בכי.. וכל היום, כולל עכשיו, יש לי פתאום התפרצויות בכי בלתי נשלטות. אגב, לגבי השיער, אין !! לא מסוגלת בכלל להסתכל על עצמי במראה. גבות וריסים יש לי עדיין באופן חלקי. למה אני בכלל כותבת ? אין לי מושג... נכנסתי לפורום לקרוא כפי שאני עושה כמעט מדי יום ופתאום האצבעות רצו לכתוב. משהו אחד טוב, אמרו לי שאולי גם קצות האצבעות ייפגעו.. נכון לעכשיו הן בסדר.. אולי פעם ,אם אחיה אנגן שוב, אולי אפסל ? אצייר ? אכתוב ? לא יודעת מה החיים מזמנים לי.. חיים ? מוות ? שלכם במבי

אוי מתוקה שלי, השיער היפה שלך :-( ... כמה עצוב. כל כך מובן. זעקת שבר אמיתית אמיתית. ערעור גדול מאד והגיוני. יש משהו מרכך בכך שראו את מצוקתך הענקית וליוו אותך, וגם שצרחת את זה מכל הלב, הכי אמיתי ובלי מעצורים ועד הסוף. טוב שכתבת ועדכנת. תמשיכי לכתוב? בבקשה. הכימו מצד אחד עוזר, מצד שני הרבה פעמים גורם לנזקים, מה זה לא פייר. את גם רוצה לחיות, ואני, גמני רוצה שתחיי, ועוד שנים קדימה. ובאיכות טובה. תקופה קשה מאד מאד. שולחת לך תקווה, סוריקטה

במבי אהובה לבי כל כך איתך ממש דמעתי למקרא השורות האלה אני יודעת כמה הסבל גדול כמה הגוף סובל אני מלווה חברה שחולה בסרטן ותכף תסיים כימו. היא אומרת שהיא מרגישה כמו בג'ט לג כל הזמן, תחושות מוזרות כל כך בגוף. אני נוסעת איתה לטיולים, הטבע קצת מרגיע ומשקיט. התסכול גדול ומובן וגם פתאום התנהלות אינטנסיבית מול כל מיני גורמים ומוסדות ואינטנסיביות שמכתיב הגוף. במבי יקרה, טוב שבאת ותודה ששיתפת. את נלחמת ובקרוב הכל ירגע ותחזרי ליצור כי כולך אומת יצירה. שלך שירה

במבי אהובה מצטערת לשמוע כמה קשה היה לך ואייך משפיע עליך טיפולי הכימו אך זכרי שזה רק שלב בטיפול וכשהכל יהיה כבר מאחוריך השיער שוב יצמח וכל אשר כרגע נעלם יחזןר בהדרגה אין בעולם יאוש כלל רק מצבים משתנים זמניים שולחת חיבןק עדין לנגב לך את הדמעות חטולית

במבי יקרה אין לי הרבה מילים רוצה רק להיות איתך, עלידך שתרגישי שאת לא לבד ינשופים

אוי במבי במבי יקרה!!!! נשמע בהחלט התמודדות קשה... מחבקת אותך. טוב שכתבת ועדכנת...ויש אנשים טובים באמצע הדרך, כל הכבוד להם שהיו רגישים וליוו אותך לקופת חולים! זו תקופה קשה ואת עוד תצרי ועוד איך!!! יש תקווה. כולנו איתך!

במבי יקרה תודה שבאת תודה שאת מנכיחה את עצמך טוב שאת נלחמת מטפלת בעצמך טוב שיש מי שעוזר כוחות אביב

אני בת 24 ויש לי לחץ שאומרים לי לכי תעשי ספורט אני לחוצה מזה וגם לצאת מהבית לקנות דברים כל דבר שהוא דורש מאמץ או ללכת למקומות שיש בהם חברה וכאלה ואני לא יודעת מה לעשות יש לי פסיכולוגית מה אני אמורה להגיד לה כדי שאני יוריד את הלחץ הזה

בןקר מבורך גאולה הלחץ ברחובות וכל מה שקורה בחוץ היום משפיע לרעה על המון אנשים שלא רגילים למהומות כאלה את רק צריכה לשתף את המטפלת שלך במה שכתבת כאן יעזור לך בשיחה עימה יקל עליך מאוד גמני לא סובלת את כל מה שעובר כיום כל ההמולה שסביבנו רעש אין סופי דברי ספרי ותפרקי את כל הפחדים שלך חטולית

זה לא קשור למצב אני לא אחת שיש לה חרדות פשוט המצב הנפשי שלי לא מאפשר לעשות בנוח ספורט כל הזמן נילחצת שאני יעשה יותר ויותר...

אני לאחרונה אוכלת כל הזמן בלילות וגם בבקרים ובמהלך היום אני לא יכולה בלי אוכל זה מרגיע אותי באמצע הלילה אני קמה ואוכלת כי אני לא יכולה להמשיך לישון בלי לאכול ככה כמה פעמים הפסיכולוגית אמרה שזה בגלל שאני במצוקה ואני אוכלת אני מבטאת את זה באכילה אבל אני לא יכולה לאכול כי אני לוקחת תרופות וזה משמין אותי אני חייבת למצוא פתרון כדי שאני לא יתנפל על אוכל ואני לא יודעת מה להגיד לפסיכולוגית כדי שתעזור לי כי אני לא נהנת מכלום רק מאוכל אני לא מרגישה הנאה זה לא דיכאון זה פשוט כי אני צריכה להתחבר לעצמי ובקשר לפן החברתי אני לא רוצה לדבר עם אנשים לפעמים אני מכריחה את עצמי בכוח לדבר ואז מפסיקה מהר את השיחה נגיד עם חברה אני מדברת רק עם המשפחה יותר קל לי לדבר איתם ,למה?אשמח שתייעץ לי מה אני אמורה לדבר עם הפסיכולוגית כדי שאני יטפל בבעיות האלו ותודה על ההבנה....

בוקר טוב לאה המצב המלחיץ בו את נמצאת גורם לך לאכול כל הזמן מפני שאוכל מרגיע זה רק עכשיו מצב תקופתי או מצב קבוע? למעשה הכי קל עבורך לדבר עם הפסיכולוגית על כל מה שאת עוברת לשתף אותה כדי שתוכל לעזור לך בהצלחה רבה חטולית

זאת אני היי כן זה מצב קבוע זה תחליף לבן זוג האוכל שאין לי מישהו שאני מדברת איתו אז אני אוכלת...

אין לי מושג מי עוד נוכח פעיל כאן, לא פעם חשבתי לוותר, ואולי. אבל כן אתמיד, בינתיים, ככל שאוכל, להשמיע את קולי בעולם המציאותי. גם מבחינה פוליטית. ולעשות כן נחשב עבורי להישג. קולי חרישי מאד ומוצנע. כך הוא לכאורה מוגן, אבל, כנראה, גם פחות נשמע, או שפחות מאמינים לו. טראגי משהו. ובאה חברה מהעבר, שיודעת כמה כואב גם בגוף, לעתים כואב מאד עד כי אזחל, ובאה ונוזפת בי, שבחרתי בקשיי להילחם את מלחמתי ולנתב את משאביי לתקופה ההיסטורית שאנו עוברים ופגישת קפה וקשקושים איתה לא יצאה לפועל. פחות קל לי לראות אותה כחברה כרגע. מייצג כל כך את השסע. ובמקביל ידיד טוב חולה סרטן כבר שנים בסטייג' 4. ודאגתי מצטרפת. רופא הנפש שלי ואנשים נוספים חוזרים ומדגישים את ההתמדה והעקביות והחלקיות. מבינה. שבת שלום, אנשים. סוריקטה

סוריקטה אהובה טוב שאת מתמידה אני תמיד מרגישה שהשגרה שומרת עלי. וברקע החיים עם כל המורכבות והכאבים. מרגישה שאני נלחמץ כל הזמן ושום דבר לא בא או קורה כפי שהוא כפשוטו. שלך שירה

מעניין שאולי דווקא עם שינוי השגרה אצלי, וזה מוזר מאד לעבוד באופן חלקי ולא במשרה מלאה פלוס פלוס, התפנתה עבורי האפשרות להתמיד במשהו שהוא כאן ועכשיו והרגע. מה שלתפיסתי בעל חשיבות מכרעת בקנה מידה משמעותי מאד. חשבתי שאולי אוכל להגיע לאיזו התעסקות מכוונת מטרה עם תנועתיות של הגוף, או כיוון יצירתי המוכר מהעבר - אלו לא התרחשו. אבל קורים דברים גדולים בחוץ, ולהזדמנות הזו אני בוחרת להצטרף יותר ויותר. בעידוד רופא הנפש. לא ניתן לזהות כאן מי אני, אבל ראו 'אותי' בכמה וכמה מקומות בתקשורת. יש משהו בסדר יום ששומר לפעמים שנישאר איכשהו על המסילה. כנראה שכך הוא עם נפשות מורכבות. פחות מרגישים את ה'פשוט' וה'קל' וה'שטוח'. נראה לי שכן קיימים שפע של דברים שהם 'פשוט קורים' ואינם מובנים מאליהם עד שנתקלים בבעייה ואז מבינים מה היה ואיבדנו, או עלולים לאבד. המציאות פה מייצרת מצבים בהם אנשים נפגשים גם מחוץ למסגרות התחומות והקבועות בהקשרם מאד מסוימים. מעניין. דואגת לך מאד, וגם לך אביב, טוב שבאת, מאד מאד. איתך, איתכן, סוריקטה

שירה יקירה, אליך הופנתה ההודעה שכותרתה 'יום חמישי'. כל כך מצטערת שאיכשהו נעלמה הפנייה. היא, כמובן, עבורך. סוריקטה

תודה, אודי.

תודהההה שאת מתמידה גם כאן תודה עלייך קרן שמש חיבוק

היי לכולם לפעמים נכנסת מתקשה להכיל לקרוא להבין להיות כאן או בכלל המון דברים עוברים עלי בשנה וחצי האחרונות . חלקם מדהימים טובים ,יש שיגידו אושר גדול ( לא מרגישה כלום ) המון דברים מפרקים ,אמא , עבודה שהתחלפה בריאות שלי של בן זוגי ...כאילו חזרתי אחורה שנות אור...נאספת לתוך עצמי , ללא רשת מגן או בטחון כבר הרבה זמן שהורדתי פגישות מהמטפלת , הרבה זמן שמתכננת איך ליצור את ההפרדות שלייה , הקטע הכלכלי הכריח אותי לבצע , זה לא פשוט בתוך הכאוס להיות לבד בלי שהתכוונתי ...לא יכולה גם לכתוב , מנסה להחזיר לי מקומות כמו כאן שהיו לי רשת בטחון , מתקשה ... אז הנה שיתפתי קצת מתוך מה שעוברת , מנסה להאמין שהכל לטובה שמכל משבר אצמח . זוכרת שבסוף כל גל מגיע לחוף שקט וקטן אבל האמת שכבר נגמרו לי הכוחות לגלים ולסערות אני עייפה מהחיים ..סליחה שלא ממש מביאה כוחות .

אביב יקרה טוב שבאת. היית חסרה כל כך מבינה את הקשיים והבלבול, את האילוצים לעומת הצורך האמיתי והבדידות הגדולה בתוך כל זה, התחושה שצריך להלחם כל הזמן והכוחות שאוזלים. ןבכל זאת אנחנו כאן. טוב שבאת אביב איתך שירה

אביב יקרה מצטערת שכל כך קשה ואת צריכה להפחית בפגישות בגלל כסף.... מוכר כל כך... לי זה מכעיס כל כך... שאין מספיק עזרה בשבילנו.. האמת שהתגעגעתי אליך.. לא שזה עוזר במשהו..

טוב שבאת, אביב, חשבתי המון מה לומר, ואולי פשוט להושיט יד. יכולה לחשוב לי מה אמור להיות האושר הגדול שהזכרת וכלל אינך מצליחה להרגיש. היעדר הגישה לרגש הצפוי מובן ומוכר מאד. אם הכיוון הוא מה שאני חושבת עליו, אז גם אני כמהה להרגשה הזו, של היות את שתיארת, למרות שכפי שאת יודעת היא בכלל לא ריאלית במשש עבורי, אבל מאד מעניין שיש הרגשה כזאת ואני רואה בה את הרצון להנות ממשהו מבלי לקחת עליו המון אחריות, אלא לקלוט רק את הרוך מתוכו. הטוב שידלל את המון הרעלים, שלעולם לא יפוגו, בפנים. גם חושבת שיש גבול לכמה משברים ניתן לעבור, בוודאי כל עוד את מותשת ממהמורה שהתרחשה בצפיפות ממש. מצד שני, גם קצת מפחיד לחשוב שמה נעשה אם יהיה שקט. איך נסתדר. עצוב לשמוע על עניינים בריאותיים אצלך ואצל בן הזוג. אוף גדול. והאבל על אמא יחסית טרי עדיין. רוצה להאמין שזו אינה חזרה לאחור, ושישנם כלים שנרכשו, אבל כן, צריך כוח לגשת אליהם ושגם הראש יאפשר. והשנים מחלישות. ומנסות להתאזן. בשורה תחתונה - הלוואי ויהיה מעט מנוח. הלוואי. חיבוק, איתך, סוריקטה

אביבוש אהובה מקומך כאן שמור תמיד והשמחה לראות אותך איתנו מחממת את הלב כל פעם מחדש רשת הבטחון שלך גם תמיד נשמרת כאן עבורך בואי הביתה אהובה שאת כולנו כאן איתך תמיד חטולית

אביבוש יקרה, מובן..יש לך כלים אך לא ללכת לטיפול בגלל כסף..אוףףף מוכר🙄 עוד תקופה מיני רבות..תמיד,תמיד, ישנה תקווה.

עצוב התרגשתי בהבנה ,שכולכם כאן הגבתם לי נתתם מזמנכם מחשבות חיבוק יד עוגן ורשת בטחון . אז למה עצוב כי אני לא מרגישה כלום זה מטורף עד כמה עולם הרגש שלי מנותק אז תודה באמת תודה מכל הלב על כל מילה אני אכנס שוב לקרוא לנסות להתחבר . אוהבת אותכם אביב

שלום רב, אני מרגישה שבעלי מספק לי אחד משני מצבים: כשהכל בסדר הוא מקסים, כל הזמן רוצה לחבק, לאהוב, לתת תשומת לב. אבל ברגע שאני אומרת משהו שנשמע בעיניו כביקורת על התנהגותו. גם הכי קל שיש. למשל "קבענו בארבע, למה באת בחמש? זה לא בסדר". הוא נעלב קשה, שותק, מתנתק. שתיקה עם אנרגיה קשה וזה לוקח כמה ימים לחזור לעצמו. אנחנו ככה כבר הרבה שנים אבל הבריאות הנפשית שלי כבר קורסת מזה. הייתי שמחה לשמוע עם מה אני מתמודדת.

רק לומר. מתה מפחד ממה שקורה במציאות שלנו. סוריקטה

מובן..... נשמע לפעמים כמו שטיפות מח שעשו לכולם. רב האנשים לא מבינים לצערנו, מביעים דעה בלי להבין וזה אכן מפחיד. מה נשאר? תקווה שיהיה טוב..תקווה.

מתה מפחד, אבל יצאתי החוצה כמו גדולה. אם זה הישג של הטיפול - נאה הוא. סופ"ש נעים. סוריקטה

עצוב אבל יש במציאות עוד גוונים אתך בלב

החיים ממש רועשים לי אין טיפת שלווה ולא שקט אחי וגיסתי ביקרו בארץ שבוע לאחר שהנכדה של אחי עזבה לשם שינוי אחי היה יותר מתחשב מתמיד (נס ?) לא הסכמתי לישון בבית הרוחות שם הם התארחו כהרגלם .. כשהגענו לשוחח על הנכדה שלהם אמרו שהם לגמרי מבינים את המצב גם בבית היא מתנהגת כך ! ומאז הכל סובב סביבי רק בצעקות ..בפרצופים מקומטים בטענות הם כבר חזרו הביתה זה לא קשור לאחי וגיסתי אלה לכולם הסובבים אותי אם שכחתי משהו למה שכחת אם לא עשיתי משהו שהייתי צריכה מלא טענות אצלי בבית הכל הולך על גלגלים לא יכולה להתנהל כאלו אני הולכת על ביצים!! הדיירים שלי כנראה מחפשים דירה אז למה שאני לא אדרבן אותם כבר ללכת ?? טענות אלי כאלו שיש לי כוח להכנס לתוך הדבר הזה ואני אשכנע אותם לעוף מהבית מה נסגר איתם ??? מישהו כאן שוכח שזה גם הבן שלי???? והנכדים החדשים שומעים את כל הצעקות והמריבות האלה דרך דלת החדר שלהם ולמחרת נצמדים אלי עם מבטים מסכנים כאלו שהחיים שלהם תלויים בי!!! למה למה רק רציתי לעזור מה ביקשתי סך הכל רק קצת שקט בבית אין שקט ברחובות אין שקט כולם חוזרים מהעבודות שלהם עייפים מכל הימים העמוסים שלהם ותקועים עם ההפגנות ואני אמורה לקבל את כל העצבים שלהם ככה כאלו לא קרה כלום ?? הפכתי לשק "איגרוף" מילולי כמה קשה לקבל שקט המוח שלי נהיה מעורפל מרוב לחץ וחוסר שינה משווע בבקשה רוצה קצת שקט !! חטולית

הי חטולית, יש לי רעיון שנשמע מצחיק, גם אם לא ייושם, אולי יעלה חיוך - קחי זמבורה, מגפון וכיו"ב, נשפי חזק, משל הפגנת-מחית-התנגדת בשביל עצמך ואמרת - די! סוריקטה

יפה שלי באמת העלת חיוך על פני מעצם הרעיון רק שאני לא מסוגלת לשמוע את הרעש הזה גםםםם לו יכולתי הייתי סובלת גם את כל השאר יפה לך יפה שלי ))) חטולית

האם אדם שהתקשה לקחת אחריות על חלקו בקשר זוגי(פאסיבי,הרבה לבקר, מיעט בקירבה ותקשורת מטיבה, הסתגר רבות בתוך עצמו ובתוך חוסר אמונה מיכולת להצליח במערכת הזוגית. חסר אמפתיה ומתן משמעות לבת הזוג)יכול בטיפול פסיכולוגי להתנהל אחרת לגמרי בזוגיות? האם טיפול יכול לגרום לאדם כזה להתנהל לפי הנורמה בזוגיות?

זה לאחר 2 טיפולים זוגיים. אחד ארוך של כמה שנים, ואחד קצר של כמה חודשים. אחריהם קראתי מאמר על בן זוג שאינו מראש רגשות. זה שיקף מאוד את מה שחוויתי. הפאסיביות, הביקורתיות וההסתגרות..לא היה לי פרטנר. ואז הוא לבקשתי התחיל טיפול פסיכולוגי שבו הוא הבין שיש לו בעיה של נכות ריגשית.