פורום פסיכולוגיה קלינית

היי אודי וכולם, אני אדם רגיש מאוד מאוד..לוקחת ללב ולצערי גם נפגעת מאחרים. המטפלת שלי בזמנו לקחה את זה לכיוון חיובי של אדם רגיש ..אז רגישות לזולת ולילדים ובגן זה נפלא. אני הייתי רוצה פחות ...פחות לקחת ללב מה שאומרים לי, פחות להפגע.. למרות שאני במקום ממש ממש טוב עם עצמי. בטוחה בעצמי...משהו נפגע בי כשיש איזה הרגשה של חוסר אמון ופרגון מאחרים. אומרים שלהפגע זה לבחור להפגע? האמנם יש לי בחירה ברגש? בזה שרע לי כשפוגעים בי? שהופכים אותי ללא בסדר כדי שהם ירגישו בסדר? ככה כני מרגישה. עצוב לי. קשה לי כשאומרים עליי דברים ובמיוחד שמלשינים עליי ומאחורי הגב..זה פוגע ולא מקצועי. למה אני כל כך רגישה? למה אני נפגעת מהר? והאם חוסן אישי זה משהו שניתן לאימון???? כי אני יודעת שאני בסדר ועומדת מאחורי הדברים שלי למרות שהאחר אומר שאני לא טובה וכו... מה עושים? איך מתגברים?

הי מיכל, אומרים שהאחריות על העלבון היא על הנעלב. הכוונה היא שמי שנעלב ידע להפריד וכך איכשהו לעצור את ההתבחשות הפנימית אחרי העלבון. לשים לה גבול. גבול להזדהות, למשל. זה גם אומר, להבנתי, הקטנת תלות בנאמר לטובה ולשבח. מידתיות. ייתכן שהתגובה הראשונית האוטומטית אכן תהיה עוצמתית. מאמינה שכן ניתן במרחק זמן סביר להשיג שליטה וויסות אחר כך. כלי הטיפול מתאימים לזה. לקראת אמצע שבוע, סוריקטה

האם זה מקובל בטיפול שהמטפל/ת מביא למטופל מתנה ביום הולדת?? אני בטיפול שנים עם המטפלת הנוכחית והיא מביאה מתנה כל יום הולדת... המתנות האלה בארון ואינני מסוגלת לגעת ולהסתכל עליהן... עולה לי חרדה גדולה בכל מה שקשור אליהן... המטפלת טוענת שאינטמיות נוצר כתוצאת מנתינה וקבלה וזה אחד הדרכים שלה לתת.... למרות שנים בטיפול אני לא מצליחה להיןת בקשר אינטימי ולנרגיש קרןב ...רק איום ופחד

הי ינשופית מתוקה שלי לא יודעת אם זה מקובל היו לי כמה מטפלות בעבר ומאף אחת מהן לא קיבלתי אפילו כרטיס ברכה לקראת סיום הטיפול עם המטפל הנוכחי קיבלתי ממנו ספר מדהים מתנה שגם עבדנו עליו וזו הפעם הראשונה שקיבלתי מתנה והיא מאוד שווה כך ישאר לי עוד זיכרון טוב מהטיפול ! מקווה שהפחדים שלך ישתחררו ויקלו עליך חיבוק חטולית

היי ינשופית, לא חושבת שיש מקובל או לא...יש קשר ויש מה מתאים עבורך ועבורה וזה נושא לשיחה בניכן. אצלי קבלתי מתנה ממנה כשסיימנו. אני קניתי לה כמעט בכל חג מתנה...נהגתי להביא לפעמים עוגיות שהכנתי או משהו נחמד...אחר כך זה הלך ופחת..ושוחחנו למה זה חשוב לי לתת לה ושהיא תיקח ממני...( כנראה היה פה קטע של אמון והרגשה שאם היא תסרב אחשב זאת כדחיה) למרות שהיא אמרה שאין צורך תמיד תמיד שוחחנו על כך..על מה הבאתי ולאיזה צורך/מטרה..מה זה משרת וכל הפסיכולוגיה של זה 🤣 בקיצור נושא לשיחה! וכן תעלי בפניה שזה בארון וכו. ואגב נורא רציתי שהיא תקנה לי משהו ליום הולדת או לפחות תזכיר את התאריך שלי לפניי . מעולם לא קרה תמיד אני ציינתי את התאריך לפני היום הולדת כי זה היה חתיכת נושא לשיחה🤔😉

הי ינשופית מתוקה, מתי יומולדת, אם אפשר לשאול (?) אומר מה כן - המטפלת כן זכרה וציינה את התאריך. כנראה שגם את זכרת את התאריך שלך (זה לא מובן מאליו בכלל, בעיניי). כן לקחת את המתנות. כן הנחת בארון. כן שמרת אצלך. מאמינה שיש חלק שכן מתמסר וכן מרגיש אינטימיות, אבל יש חלק אחר שחוסם גישה ותוקף את העניין הזה. מאד. שטן כזה. עם קלשון. אם כן, הייתי שמה סייג. אם ננסה להתבונן בשכבות העמוקות, אאמין שלא רק איום ופחד. יש חלקים נעימים ובריאים ומוגנים. לצדם - סביר שש חלק שצועק חזק על פני השטח ומסתיר את התחושות של הרוך. החלק הקטן והנוקשה שעושה המון רעש ועושה את המוות ומחבל בחיים. שיט. סוריקטה

תודה חטוליטוש ומיכל שכחתי לציין שאמרתי למטפלת שאני לא מעוניינת שנחגוג ימיי הולדת יותר- שהיא לא חברה וגם לא משפחה ושזה מבלבל אותי וגורם לי להרגיש חרדה גדולה... היא כבדה את מילותי ... אבל עכשיו אני תוהה אם זה נכון...

היי סוריקיטה תודה של תגובתך יום הולדת שלי במאי האמת האמיתי שאין אף חלק שמרגיש נוח עם איטימיות.. אני רוצה להאמין שנוכל להרגיש אי פעם אינטימיות ובטוחים... המטפלת אומרת שזה עבודת נמלים... כואב לי מאוד תחושת הנתק והלבד אבל אני לא מוותרת

לפני חצי שנה הייה לי כאב ראש חד וחזק. שחזר על עצמו לאחר שעה שוב. עשו בדיקות מקיפות הכול יצא תקין. כ 3 חודשים הייתי עם חרדות קשות שכולל כאבי ראש ורעידות במקומות סגורים ליד אנשים. בתקופה אחרונה עדיין יש חרדות ממש קטנות ורגועות יותר וזה גורם לכאבי ראש קטנים במקומות שונים בראש. מה לעשות..? התיחסות לנושא.

אני בן 50,כבר מעל חודש בבית לא עובד, מרגיש חולשה ברגליים כשאני הולך זה מרגיש כאילו אני על ספינה, מעין שיטיון. חוויתי את זה לפני כשנה וייחסתי את זה לתופעות לוואי ממחלת הקורונה, עשיתי בדיקות רפואיות כולל mri מוח, הכל תקין, לקחתי תקופה קצרה ציפרלקס, וכשמצבי השתפר, בליווי הרופאה הפסקתי. וחזרתי לאיתני. והנה עכשיו המצב חזר, ובסביבתי טוענים שאני בסוג של דיכאון. חשבתי לקיים שיחות בזום עם פסיכולוג, כי קשה לי להגיע פיזית, אבל מתקשה במציאת פסיכולוג טוב, אני צריך המלצות . בקיצור, לא ממש יודע מה לעשות. אני נשוי עם 4 ילדים קטנים יחסית ולא מתפקד.

הייה לי לפני חצי שנה כאב חד וחזק בראש .והכאב חזר על עצמו לאחר שעה. לאחר כ3 דקות הייה לי סחרחורת והתעלפתי. ( האם זה יכול להיות מחרדה). עשיתי בדיקות מקיפות יצא תקין. מאז הייה לי חרדה חזקה עם רעד בגוף במקומות סגורים ליד אנשים. החרדה היתה מלווה בכאבי ראש רוב היום כ3 חודשים. מאז החרדה ירדה ויש לי לפעמים מחשבות על מה שהייה וגורם לחרדה קלה. וכאבי ראש נקודתיים במקומות שונים בראש. התיחסות לנושא בבקשה.

ושוב הלב נשבר, כשממילא הוא כבר שברירי וכואב העצב עוטף והדמעות ממלאות. עד מתי אחכה לך ילד אהוב שלי. מתי כבר תגיע לאמא? מחכה לך עם חיבוק ואהבה, רק תבוא

הי חנה יקרה, עדכנת, גם אם בעצב ושבר. אין הרבה מילים. איתך, סוריקטה

מותר להיות עצובה.. נשמע קשה ועצוב בהחלט! איתך.

איך מתמודדים עם פרידה כפויה ממטפל בשלב קריטי בטיפול? שלב שנוצר בדיוק קשר טיפולי חזק. נ.ב. הפרידה היא מצד המטפל עקב מצב בריאותי לא תקין. תודה

היי אני מטופלת אצל פסיכולוגית כבר כמעט שנה ואני לא בטוחה אם הקשר שלי איתה טוב כי כיף לי איתה נעים לי נחמד אני מחכה כל שבוע לפגישה איתה אבל אני מפחדת שאני מידי תלותית בה וחוצמזה שאני אוהבת להתמסכן לה כאילו שאני אוהב להגיד לה דברים שהיא תבהל ותרחם עלי וכו... וזה נורא מפחיד אותי שנוצר פה משהוא קשר לא טוב ביני לבינה ואני רוצה לדעת אם יהיה לי טוב לעזוב אותה כי אני גם מפחדת לעזוב אותה אני מפחדת להשאר לבד.. אם תוכלו לעזור לי ולענות לי תשובה הכי מהר שאפשר שאדע מה לעשות תודה!!!!!

היי טיפטוף הייתי ממצליצה לך בכנות להיות מה שאת באמת אם את רוצה להשיג תוצאות טובות מהטיפול להתמסכן לא יעזור לך בכלל חטולית

הלכתי להצביע. מייד על הבוקר. כמו אבא. הוא היה כל כך מעורב מבחינה מחשבתית בזקנתו, אך גם מעשית בגילים צעירים יותר. הייתה חסרה לי מאד שיחת הייעוץ איתו לכיוון הבחירה. דמיינתי בראש. שוחחתי עם מכרים. איזו שנה. עוד בשורה ועוד בשורה על מוות. אחרי מותו של אבא התבשרנו על התאבדותו של צעיר במשפחה ועכשיו עוד אובדן של איש שהיה סבא מתוק אך לא מאד מבוגר. נראה שיש תקופות כאלה. ריכוז של אובדנים. ימים של חולי. כבד הדבר הזה... לשם איזון - אני מתעסקת גם בדברים של חיים ומעגליות. החיים והזמן אינם דבר מובן מאליו... (וגם הברור ש שרשמתי בהתחלה :-)) סוריקטה

השתנו כמה דברים והייאוש התעצם. 'אבל מה זה משנה' אומרים הקולות הפנימיים. שורה תחתונה - בדידות. אבל אתם כבר מכירים את זה. שוב מור אוף זה סיים. יאמר מישהו - וכי מדוע אינך עושה מעשה כיד לשנות את המצב. ואני ארגיש כאילו אלו חבטות ונזיפות בי. האמון במין האנושי... ובעלי החיים לא מספיקים. סוריקטה

כן הלכנו להצביע היה נחמד לכמה רגעים לצאת מהמצב אליו נקלעתי עדיין חולה אך מטופלת היטב ימים יגידו עד מתי אחלים חטולית

סוריקטה אהובה לכייל סקאלה לא פשוט לצערי גם אני זקוקה לכייל את הסקאלה שלי ולא מצאתי עדיין את הדרך לכייל מחזיקה לך אצבעות שתעברי גם את הגל הכואב הזה בדרכך שלך ותוכלי משם להמשיך הלאה חיבוק חטולית

הי חטולית, בכל זאת גם בתקופה הזאת - זה אינו גל אחד ענק ובלתי פוסק, אלא עדיין גלים גלים. והם חתיכת גלים, עם אורך, עוצמה ותדירות. וכנראה שהתקופה עוד תיארך. לגביי - אולי צריך לקבל את מה שפחות ניתן לשנות? קרי, רגישות היתר, עוצמת התגובות (הפנימית). בכל מקרה, מניחה שהיא פחותה בתקופות של התמתנות בחרדות. חוצמזה - אולי יש יתרון בתכונה הזו? למשל, בעבודה עם זאטוטים? או, אצלך, הרגישות המופלאה שלך לנכדה המיוחדת. חשבתי לרגע על התרופות שגורמות להשטחת רגשות. מניחה שכיול, באם אכן מתאפשר, אמור להגיע מהעומק האמיתי. ואולי אני טועה. לא יודעת. בשבועות האחרונים אני מנסה טיפה'לה (כמובן בשיתוף עם הרופא המטפל) לרדת במינון של התרופות. ממש בקטנה, במעקב, ולאט לאט לאט. מה כן אפשר? אולי אם יש בחירה להתרחק ממצבים שמוכרים כמורידים ממש מהמסילה - אז כזה. היום יום בחירות. אבא תמיד היה מגיע גם בשארית כוחותיו. במקביל - אמא ביטלה ומעולם לא חשבה לתרום את חלקה בעניין (תפיסה קונספירטיבית תמיד נכחה חזק). זה היה מוריד אותי מדעתי. רגע, אבל זו דוגמא לדברים שאולי חבל היה על האנרגיות לנסות לשנות. שניהם, אמא וגם אבא, אינם עמנו עכשיו. לי אין דור המשך משלי. לאחים יש. חבריה שהצטרפו אל לאחרונה למעגל המצביעים. כתבתי מה שיצא. תודה, חטולית. מקווה שגם את תצליחי למצוא את דרכך לאזורים ומרחבים שתהא בהם פחות תחושת חנק. ויותר מרחב וחירות. שלך, סוריקטה

רק רוצה לומר לך שכן מציבים גבולות זה השטח של בעלי הוא זה שאחראי על הצבת גבולות זה עובד למשך כמה ימים ושוב חוזר על עצמו מאחר וכבר תקופה ארוכה מצבי הבריאותי לא תקין אני לא ממש מתפקדת חולה כבר תקופה די ארוכה הדיירים עושים ככל העןלה בידם הכאבים הגופניים מהם אני סובלת מביאים אותי למצב שאני כל הזמן רק בחדר השינה שלי כבר לא מסתובבת בכל הבית בימים האחרונים גם כבר לא עושה מה שהייתי קודם לכן כך בלי מילים בלי להסביר בלי לתת דין וחשבון לאף אחד אני מתעלמת מכולם חוץ מבעלי שהוא היחיד שתומך בי בכל המצב הקשה הזה נשלחת להמון בדיקות קשות ופולשניות בגלל מצבי הבריאותי עייפה כל הזמן מלאה באנטיביטיקה עד תישתוש הראיה עד שמצבי ישתפר יקח זמן .. תודה לך על תשובתך אלי חטולית

היי, אני נפגשת עם פסיכולוג מומחה באופן פרטי. בפגישה הראשונה הוא אמר שהכל נשאר בחדר. לאחר מספר פגישות קראתי על הדרכה ושאלתי אותו והוא טען שאין מה לדאוג כולם מחויביים בסודיות. 1. יכול להיות שהמשפט הראשון של הרבה פסיכולוגים, שיוצר אמון, שהכל נשאר בחדר הוא שקר או לפחות לא האמת המלאה? ולמה לא לנהוג בשקיפות עם המטופלים? 2. אם המשפט הכל נשאר בחדר נאמר, האם הפסיכולוג עדין יכול לדבר עלי בהדרכה בלי ידיעתי? 3. האם בהדרכה מוזכרים שמות? מה אם המדריך הוא שכן שלי לדוגמא ויזהה אותי מתוך הנאמר (גם בלי שמות)? בכל זאת מדינה קטנה. איך ארגיש ואיזה כלים יש למטופל לוודא שזה לא יקרה? 4. כרופאה, אני מיידעת את המטופלים ומציינת ברשומה הרפואית, בהתייעצות עם ד״ר... הוחלט... האם גם פסיכולוג מתעד זאת ברשומה הרפואית שלי?

הי הגר, רק רציתי לומר, שמעניין, היות שלי, כמטופלת מתחילה בזמנו, היה מאד חשוב עניין העדות של עמיתים נוספים, הכלי של התייעצות איתם, ועניין ההדרכה. קצת כמו פיקוח. האחד על אחד מאד מפחיד אותי. אציין, כי לצד החרדה הגדולה מפני ידיעת ה'אחרים' - הייתה קיימת גם המשאלה שכן ידעו. בנוסף, לדעתי, דמות מטפלת שמטופלת בעצמה היא דבר חשוב. מישהו מטפל במטפל. בדרך כלל אני חושבת שהכי 'מסוכנים' לנו הוא אנו עצמנו (חלקים בנו) בהתנהגותנו ובחרדותינו. אולי כדאי להחזיר את השאלה למטפל כחומר לעבוד עליו ולשם בניית אמון הדרגתית וריכוך חרדות(?) וכל הכבוד לך על המקצוע שבחרת. מניחה שיש לכך קשר גם לעוצמת החרדות והכיוון שלהן ומחשבות על העתיד. סוריקטה

תודה על התובנות. מניחה שאנחנו שונות. בכל מקרה אשמח לתשובה מקצועית של אודי או גורם מקצועי אחר לשאלותי. תשובה שתיישר את המסגרת של נכון, חוקי ומותר בראי השאלות ששאלתי ואח״כ תבוא העבודה הטיפולית. ממש מוזר שקשה לקבל תשובות מדויקות לנושא שאמור להיות כל כך ברור ומוסדר.

תודה. אני מבינה את שחלק מהדברים הם התחושות והדברים שעולים במטפל. את הטוב בעיבוד הזה והתרומה לטיפול. עדין התשובה של לשם את החששות בצד קשה ואסביר. גם ברפואה יש רשומה רפואית ואישית. באישית אני יכולה לרשום דברים שלא קשורים לטיפול לדוגמא המטופל נראה מוזנח או חושש מהפרוצדורה. תרשומת אישית. כל מה שקשור לטיפול עצמו, כולל חוות דעת שניה נרשם ברשומה הרפואית וזמין למטופל. יתרה מזאת אנחנו מעודדים לשתף מטופלים כי התיעצנו עם פרופסור x וזו דעתו. אין סודות מהמטופל בנוגע לטיפול בו. בקורס אתיקה היה דגש שחובה לידע מטופל על אבחנות, מה פרטי (ונשאר בחדר הרופא) ומה עשוי להיות משותף עם גורמים נוספים למעט במקרים מאוד חריגים. פה הנושא מרגיש מושקט. אין שקיפות ונעשה ההפך ממה שנאמר בפגישת ה intro (״הכל נשאר בחדר״). מבינה שהמדריך מחויב לסודיות אבל עדין הייתי רוצה שליטה מסוימת של עם מי מדוברים מחשבותי. האם הם משותפים עם קולגה לעבודה או שכן לדוגמא? שעשוי להבין שמדובר בי גם בלי שמות וסיכוי נמוך להכרות. בדיוק בגלל כך הלכתי לפסיכולוג פרטי. אודי, תוכל בבקשה להתייחס ל 4 השאלות שכתבתי. האמרה של לא לדאוג לא עוזרת אלא רק תורמת לתחושת ההשקטה והאי שקיפות בנושא.

תודה. פשוט לא מצליחה להבין את העמימות. מוזכרים שמות? רשמת אתיקה וכו׳ - למה הכוונה ב״וכו׳?״ ולמה להגיד הכל נשאר בחדר אם זה לא?

אבא החמוד והאהוב שלי היה תמיד מזכיר שצריך לכייל אצלי את הסקלה... הי כולם, הימים ימים מרוסקים. מאד. לפעמים רצף של ימים כאלה, לפעמים גלים של כמה שעות ביום. תמיד, כנראה תהיינה, כל יום, שעות בהן מבחינה רגשית אהיה 'כמו' סוריקטה של פעם, של לפני הטיפול. שאז, די 'רק' זה מה שהיה. הפירוק. האימה מהעולם. האימה מאנשים. הפגישות הטיפוליות, בעולם שלי, נחוות אולי כמעט תמיד קשות, קשות מאד, נוראיות. זהו. קשה להיות מי שאני. קשה מאד. בעצבות, סוריקטה

תודה, אודי, לא ידעתי ולא יודעת לכייל את הסקלה. רק להתייפח שזה מה שאבא הנבון היה אומר, כי הוא חסר לי כל כך. "אמרתי לך אבא שיהיה נורא קשה אחרי שתמות. אמרתי לך. אפילו לא תיארתי לעצמי עד כמה". ואין אבא לומר לו. עצוב עצוב עצוב, סוריקטה

היי אודי וכולם, סוף סוף שגרה 😁 הלכתי לדבר סוף סוף עם המטפלת. אחרי המון זמן..פשוט לא היה זמן אחר מוקדם יותר. בכל אופן היה טוב, שיחה טובה מאוד. בסופה החלטתי לוותר על טיפול כרגע. אני לא זקוקה כרגע. את זאת ידענו שתינו. וגם היא שאלה נניח שהיה נשאר המחיר הקודם האם הייתי באה קבוע? אז כנראה שלא וכסף הוא לא רק כסף 😉 אני מסתדרת וכבר לא נכנסת למקומות של פעם...ואני בסדר. יודעת שיש לי מקום אצלה תמיד! תמיד אפשר לקבוע מפגש. הידיעה מספיקה לי כרגע. ושילמתי לה בתעריף החדש. אמרתי שזה בשביל שאדע שזה המחיר... החיים ממשיכים....החלטתי לשחרר בהרבה מובנים, עם ההורים לקחת יותר בקלות- אני חומלת שם כרגע. כבר לא כועסת כלל.... ובכלל בכל דבר אחר לשחרר..יותר קל ככה. אז גם איתה משחררת...היה חיבוק קרוב וטוב בסוף הפגישה. יצאתי מאושרת. וטוב שכך.

היי אני בת 16-17 עוד מעט הכרתי בחור בבית הספר התכתבנו במשך חודש כמעט כול יום... הוא אמר שאני בחורה מיוחדת ,והוא דיבר עם הרבה אבל אחת כמוני לא ראה,שהוא רואה איתי עתיד שהוא יקנה בית ,מכונית ואני אהיה אשתו ,אמרתי שזה מוזר לדבר ככה על בן אדם שאתה מכיר רק חודש(אז הוא מיניפולטיבי?) ויצא שפתחתי את הלב מהר... והיה לו צילום מסך הוא כתב בנים לא אוהבים קרשים,אני אמרתי יש לי "חזה קטן והישבן בסדר" והוא ענה,יהיה לך קל בספורט וכו..ואני מרגישה מטופשת אני ממש מתביישת בזה... גם הוא שאל אותי על מין (אתם חושבים שזה בסדר לדבר על זה בגיל כזה?) כי עניתי תשובות סתם בלי לחשוב אמרתי שלפעמים אני רוצה ,ושנגעתי בעצמי(אני יודעת שאסור לדבר על זה ולהגיד את זה ,אבל אני מטומטמת ועשיתי את זה...) עכשיו אמרתי לו שיממחק את הצילום מסך הוא אמר שהוא מחק ולא נשאר לו כלום... ושאלתי אם הוא עשה צילום מסך מתי שדיברנו על זה הוא אמר שלא ,והיה לו רק אחד והוא מחק (כמעט כול יום שאלתי אותו ,הוא לא תמיד רצה לענות הוא אמר שנמאס לו מהנושא והצילום מסך רצה מזכרת ממני ולא התכוון להראות לאף אחד,ואין לו כבר כלום..הוא אמר שלא נשאר לו כלום,הוא משקר? ועכשיו אני מרגישה מטומטמת אני מבינה שזה עבר ואי אפשר לשנות ,אבל איך נפלתי על זה? אני מבינה שאחרי חודש אולי אני אשכח את זה ,אבל עכשיו אני מרגישה מטופשת וחושבת שעשיתי משהו לא בסדר. יש לכם טיפים מה לעשות? מה אתם חושבים על הנושא? עד כמה חמור? הוא יכול לעשות עם זה משהו? אנחנו גרים רחוק לא באותו בית ספר ויש רק 2 אנשים ששנינו מכירים אבל הוא לא ממש מדבר איתם רק מתאמן או משהו כזה... והוא אמר שהוא מבטיח שהכול בינינו ,ושהיה לו מלא מקרים כאלו ורק אני עשיתי מזה כזו דרמה. אני מטומטמת? אם מישהו ישמע על זה? וגם אם לא בעזרת ה' שאף אחד לא ידע מיזה אני עדיין מרגישה טיפשה... סיפרתי לאמא שלי רק חלק קטן שהוא שאל על ס*ס אמא אמרה שלפעמים עדיף לשאול ישר מאשר מאחורי הגב ,ושעל הגוף שלי לא צריך לדבר ושאני התקדם הלאה ואקח את זה כשיעור,אבל קשה לי להתקדם הלאה.... עכשיו האם יש בה כתבות הזאת משהו חמור? שאלתי אותו גם אם הוא דיבר איתי בשביל דבר אחד הוא אמר שלא,פשוט זה מעניין וגיל כזה עם הורמונים אבל הוא באמת רצה לדבר איתי ומצטער ומקווה שאבין אותו. האם אני באמת סתם עושה דרמה יאפשר לשכוח מיזה ולהתקדם הלאה? הוא איחל לי בהצלחה בהמשך הודה על הכול ואמר שלא ימצא עוד אחת כמוני... אשמח לעצה!

נכנסתי לאוטבוס ואז מישהו התיישב מאחוריי למרות שכל האוטבוס היה ריק מה אני אמורה לחשוב?

חשבתי שהוא רוצה לדבר איתי

הוא גרוע בהקשבה, לרוב מפרש ומניח הנחות. הוא אומר דברים במפגש אחד ומכחיש שאמר אותם במפגש אחר. "ממליץ" באופן לא ישיר לעשות דברים\לקבל החלטות מסוימות ובמקרים אחרים (אף באותו מפגש) ההמלצות הפוכות (תישאר עם החברה-תיפרד מהחברה). מסרב להגיב לביקורת בצורה עניינית- לרוב משתיק אותי\משנה נושא או מעביר את הפוקוס אלי. בעבר אם כעסתי עליו אז הוא השתיק אותי (טוען שזה confrontation), לאורך זמן זה גרם לי לחשוש מלכעוס עליו. הוא טוען שאני משליך כעסים עליו, כעסים שיש לי כלפי הורי..אבל יש לי בעיות איתו, אני כועס עליו, על הצורה שהוא מתייחס אלי, המפגשים איתו לא נעשים בדימיון אלא במציאות. הוא תמיד מסיר אחיות מעליו, "זה הכל אתה", כאילו אין לטיפול משמעות והשפעה. והוא מוסיף שכבה בכך שטוען שאני לא מבין "יש בעיה בעיבוד", כאילו מה שאני חווה וחושב איננו מייצג את המציאות. אני מטופל אצלו כבר כארבע שנים בעקבות דיכאון עם הפוגה אחת של כמה חודשים. הוא טיפל גם בי וגם בבת זוגתי לשעבר בו זמנית. אני מרגיש שהמצב שלי מדרדר, בשבע חודשים האחרונים התחילו מצבי רוח קיצוניים ומלאי כעס, גם עליו וגם על עצמי. נטיות מיניות עברו התפתחות מוזרה. אני חש מנוון, מבודד יותר מסביבתי, כועס ללא סוף, לא מתפקד ולא מצליח להביא את עצמי לתפקוד. אני לא סומך עליו אך עדיין קשור אליו, לא מאמין בטיפול\פסיכולוגיה אך עדיין צמא לעזרה ומזור. מרגיש תקוע, כמו אישה מוכה או חבר בכת. אני מדמיין? הוא פועל באופן תקין? יש פסיכולוגים שלא פועלים דרך מערכת יחסים השלכתית? פשוט בני אדם שיודעים להקשיב, שאכפת להם מאחרים, שרואים את עצמם כשווים למטופל ולא דואגים לשמר את כוחם, שפועלים בכנות ושיתוף המידע ולא במניפולציה, שמתייחסים לחיי ולא רואים את הטיפול כסביבה סינטטית להמציא את המציאות מחדש? יש חייה כזאת? אני מבקש יותר מידי? רוצה שיראו אותי כבן אדם ולא כאובייקט.

מקווה שאתה נהנה מהטיול אופנים שלך הנאה מרובה אצלי חוץ ממה שלא בסדר כל השאר בסדר והדבר הראשון שעולה אצלי במחשבה שהפרדה מהמטפל שלי עומדת להסתיים בעוד חודש וזהו !! עד שסוף סוף יצא מטפל נורמלי גם זה כבר עומד להסתיים.. בואו נגיד שכל מה שאני מנסה לעשות בתוך הבית שהוא של כולנו עכשיו ...?!! באמת ?? לא לא אני לא מבובלת ואולי כן ? !! כבר לא בטוחה בשום דבר באמת אתמול היום או מחר הכל נראה אותו הדבר .. אין חוץ ממני אף אחד שמענין אותו מה הולך בתוך המקום הזה שנקרא בית.. במיוחד הדיירים שלי עם הילדים .. אמרתי שאהיה שקופה אך עד כאןןןןן!! אילו יכלו לדלג מעלי פיזית בלי שארגיש יתכן וגם זאת היו עושים בכמה שפות צריך לדבר כדי שכולם יבינו ?? אובדת עיצות משום ששום שיטה לא עובדת לי נמאס לי באמת הלוואי שימצאו מקום אחר לגור בו ואנחנו נחזור למה שפעם היתה לנו שחגרת חיים שקטה משעממת אך רגועה יש עיצות אשמח לשמוע כמובן משהו שעדיין לא נסיתי עד היום חטולית

יש לי סוג של חוסר עניין ואבא שם לי על הראש את הכובע שלו ואז אני הורדתי את הכובע מה יגרום לי להשאיר אותו על הראש ולשמוח ?

לא רציתי פשוט לשים את הכובע אבא שלי שם לי כובע על הראש סתם רצה להצחיק אותי נראה לי אז איך אני יגרום שאני לא יוריד ויישאר איתו עם הכובע

רציתי אבל לא היה לי כוח שזה יהיה לי על הראש

היי לכולם , קוראת אתכן וליבי רוצה לצאת אליכן ,להושיט יד לומר לכן שאתן בסדר שיהיה בסדר והמילים שלי תקועות. ינשופי קראתי מבינה את הקושי גאה בך מאוד על ההקשבה פנימה , זה בסדר גם וגם לפעמים לשחרר לתת להם קשר עם המטפלת לא חייב שחור ולבן . מוכר לי המקום הזה שאם לא נלך לקצה השני לא נצליח , לפעמים קל להחליט שאפשר גם טגם ולסכם נגיד עם המטפלת שלא כל יום אבל נאמר לפני סופש סמס אחד שייתן מנוחה מכל השבוע וכוחות לשבוע הבא . להקשיב להם זה לא רק לשמוע זה שיח של משא ומתן כמה ואיך . מיכלי גם אותך קראתי בהתלבטות בכאב בהעלבות בכסף ..את יודעת מה הכי נכון לך , בן הצריכה לרוצה .. האם עצם זה שהיא העלתה את הסכום אומר שהיא כבר פחות אוהבת אותך , שאת פחות חשובה לה ..מניחה שידעת שלך היא עושה הנחה ..זה בסדר לברר את זה מולה וזה גם בסדר לברר מול עצמך ..הצעה לא חייבת כמובן קחי לך דף גדול כמו של בלוק ציור מלא עיתונים עדיף צבעונים מלא צבעיים , סוף יום תתעקבי בעבודה שבי בנוחות כל הגן שלך יש לך שם חומרי יצירה ופרטיות ...תני לידיים וללב לעבוד מול נושא הכסף וכל הרגשות שלך ...תשתמשי בכתיבה אינטואטיבית ויצירה אינטואטיבית ..את תגלי עולם מלא פנימי .. לגבי ההורים , סוגייה קשה בשנים האחרונות לחיי אימי לקחתי מרחק לא יכולתי אחרת וידעתי שלאחר מותה זה יהיה לי קשה . אחרי המוות יש יותר יכולת למחול לקבל שזה מהשהיא יכלה לא מתוך רועה מתוך מי שהיא ומה שעברה , יש גם חמלה מול עצמי שזה מהשיכולתי ובכל זאת אני תופסת את עצמי מהרהרת כמה הפסדתי מאמא כי הייתי בתוך הבור הזה שלא יכול לראות מעבר למילים שפגעו ...אני עדין שומעת אותה צועקת לי אותם , זה לא פשוט בכלל ..מורכב ..המלצה , תעשי מהשאת יכולה תחשבי על עצמך ועל סגירת המעגל , אני אספתי לי חוויות נעימות לא היו הרבה , את האפור צבעתי יותר בורוד ..כדי שיהיו לי גם זכרונות טובים לאחרי ...לא עבורה עבורי . תעשי מהשהלב אומר לך ותקשיבי גם לראש החיבור בינהם יוצר תהליכים. ודרך אגב אני לא עובדת בטיפול העבודה שלי אחרת ודומה אבל נחשפתי פה כבר יותר מידי להרגשתי. סוריקטה , מבינה אותך לעבד אבל כפול ודי מנוגד זה מאוד קשה . תהיי שם עבורך , תקשיבי לגוף נפש שלך מותר לקחת ימי מחלה ...אני הייתי מנסה כן לעשות את התהליך מול ביטוח לאומי ....להוציא אבחנות ללכת לרופאים ולהוציא קצבה רגע לפני שכבר תפספסי בגלל הגיל ..זה ייתן לך קצת שקט לעת זקנה ועוד כמה זכויות היום , את לא חייבת להיות לבד עם החיים האלה . אם תרצי נמצא דרך להסביר לך ולכוון אותך , ולשמור על האנונימיות והפרטיות של שתיינו. תני לעצמך את הזמן להתאבל , בהתחשב באבל שלך ובחגים והתקופה הקשה אני רואה בך את הרוך והכאב .וכן מאמינה בך ויודעת שאת יכולה לעוף גבוה ...תרשי לעצמך לנפנף בכנפיים לתת לשרירים להתחזק את תצליחי בענק ... ולכולן וכולם כאן שיהיו ימים טובים ואודי תהנה , תחסר כאן ...נתגעגע 😊 אוהבת אתכם שמחה שיצאו לי מילים בסוף ... חיבוק ענק אביב

הי אביב, יופי של מילים. מקווה שהן בעיקר עבורך ובשבילך. מניחה שהודעתי תופיע כאן רק בעוד כשבוע פלוס. על כל פנים - מכירה את המחשבה / משאלה / פנטזיה הזו בפנים להיות שם יותר עבור אמא או אבא, או כל דמות אחרת. המציאות הראתה שזה לא אפשרי. החווייה מול הדמויות הללו במפגש האמיתי שונה, ואפילו מאד, ממה שקורה בדימיון. אולי ארחיב בשבוע הבא. ובעניין הוצאת הנכות - ניסיתי לפני שנים, ואז הרופאה ההיא אמרה לי שיגידו לי בביטוח לאומי 'מה נזכרת עכשיו'. ומה אומר היום, בחלוף זמן כה רב. וגם ניסיתי באמצעות קשרים, אבל מסתבר שבגלל שינוי כתובת אין שיוך למקום שהיה אמור לקבל אותי. ואולי גם לי יש בעייה פה מולי, מול 'אמא' שבפנים. לא'דעת. בינתיים, סוריקטה

היי..אודי, איזה כייף טיול אופניים! תהנה! והכי כייף כשלא כל העולם בחופש..מצחיק אבל אני מחכה לפנסיה(יש עוד הרבה זמן) בשביל שאוכל לטייל במשך השנה ולא עם כולם בחגים או בחופשות. אני ממש חולמת לטייל בחורף למשל או בכל תקופה שהיא בזמן שאני אבחר! ולא שיבחרו עבורי ואשלם פי 2 או 3 בשביל להנות...אתם יודעים שאסור לנו לטוס לחו"ל במשך השנהגם לא בחופשות כמו חנוכה או סוכות. רק בקיץ? או לקחת כמה ימי חופש? כלום...וכולם אומרים יש לכם מלאאא חופש. נכון אבל הוא לא שווה כל עוד אתה משלם הון והוא מוכתב לך מראש ואינך רשאי לצאת מהארץ רק ביולי אוגוסט.... קנאה ;) סוריק, קראתי כל מה שכתבת עבורי, את ממש משקיעה בי..כך אני מרגישה :) ויש בך הבנה ודיוק וואו...תודה! אקרא שוב ושוב..אחשוב טוב. השאלה אם באמת כשהזמן כזה בול עבורי..אוףףף נראה כאילו פינתה במיוחד בשבילי..ו..כן, אמביולנטיות שתמיד מלווה אותי בהקשר הזה. ..עד כמה אני אהובה/רצויה..סיפור חיי. הלעולם יהיה כך? האמון יותר טוב היום..ובכל זאת...עדיין יש לי זמן לחשוב אם לקחת את ההצעה שלה. לחזור לקבוע...מאוד בעייתי המחיר שאשלם על כך. רווח והפסד. נראה.. בנתיים חג שמח לכולם.

ומזכירה לעצמנו לנסות להתקדם עם היש והאפשרויות שעימו, ופחות עם האין. ולנסות פחות למשוך זמן, במידה. ובמידת האפשר. כמה קל לומר. בוקר יום חמישי, סוריקטה

להיות איתו בחג. אבא אין. החסר מודגש עכשיו. גם הבית בו התגורר לא היה שלו, הוא גם לא השאיר אחריו חפצים בעלי ערך רגשי, ושום דבר חומרי, גם ביקש לא להותיר את עצמו כגופה, אלא כאפר. מרגישה שאין לי כרגע חפץ או מקום או אדם לחבור אליו קור דקיק. יש זכרונות רבים, אך ייתכן שלא מספיק עבורי למטרה הרגשית של משאלותיי. ייתכן שרשמתי הודעה נוספת, מצטערת, לא זוכרת אם ומה היה שם. אולי חוזרת על עצמי. סביר. אבא היה אחרון האנשים איתם הייתי בקשר יומיומי. גם השתמשתי בו איכשהו בכדי לא 'להישאר עם 'אמא' לבד'. סופי השבוע עכשיו וימי החגים יכולים לחלוף מבלי שמישהו זולתי ידע אם אני פה או לא. בעיקר בחורף ובהסתגרות שבאה עימו. אולי בעלי החיים יעשו קצת רעש. מאד עצוב, סוריקטה

היי סוריק.. החגים אכן מסמלים "משפחה ויחד"...הקושי מובן. יש כאלה שמרגישים הפוך- לא אוהבים את ה"יחד" הזה ובורחים בחגים לחו"ל מחפשים את הלבד כי האלטרנטיבה גרועה........אני לא נמצאת בחגים עם הוריי או אחיי בכלל,בשום חג מבחירה...סוג של בריחה מהם אולי. כשאין ברירה אני שם. אין ניתוק...אבל הדבק הזה בחגים לא מתאים עבורי. לגבי אבא שלך הזכרונות ולאו דוקא החפץ הם הדברים שנותרו ואולי ניתן לדבר איתו בראש...לדמיין שיחות בינתיים? חלק ממנו תמיד ישאר אצלך לנצח... מועדים לשמחה..רק שלא נמעד ואם כן שנדע לקום מחוזקים.

הי מיכל, מצטרפת אליך. גם אני לא אוהבת את החיבור המאולץ, אולי איכשהו אפילו אגרסיבי, שלעתים מרגישים סביב החגים. הכוונה הייתה שהייתי הולכת לאבא לבדי. הוא לבד ואני לבד. ככה בקטנה. מפגש בין שני אנשים. לא יותר. גם אבא בשנותיו המבוגרות לא חיבב במיוחד את המפגשים המשפחתיים ה'כפויים' מרובי הנפשות. אני משוחחת איתו בראש כל הזמן. כל הזמן. השפה שלו הייתה גבוהה משלי בפער, תארי לך. יש ביננו דמיון, ביני ובין אבא. גם ביני לבין אמא... יש דברים משותפים. לטוב ולרע. ימים כאלה של דיכאון תהומי ושבר שגם הגוף מגיב כבר ממש חזק. כואב בכל מקום וממש קשה לזוז. וקשה לעבור ימי עבודה מאד. ההודעות האחרונות שלי פה הרגישו מיותמות חמישה ימים עד שהגיעו פרסומים חדשים. מאד חבר לבדידות. תודה על התגובה. סוריקטה

וואו...שפה גבוהה משלך בפער... מזכיר את סבתי ז"ל מצד אבי שדברה בעברית צחה כזו..עלתה מאוד מוקדם במאה הקודמת והכירה את אנשי הבוהמה בת"א...לא יאמן הא? לעומת הצד,של אימי הפולני.איזה פער..זה פ ע ר! בכל אופן ברחתי קצת מהנושא..אכן עצוב וקשה להרגיש כמו שאת מרגישה עכשיו ובכלל שהודעותייך חיכו..החגים וכו'..לימים טובים יותר וימים של שגרה ופחות קושי ללכת לעבודה. 🌹❤

התערבב יפה עם אנשי הבוהמה, וכשהרגיש שמידי, לדבריו, בחר ל'התיישב', ואז התחתן עם אמא. פולניה, ניצולה. כמו גם בחירתו בנישואים השניים. להרגשתי, מאז ומתמיד הוא נשאב לשחק על הגבול ולפרוץ אותו, גם אם באופן מסודר ומאורגן ואינטלקטואלי כביכול. הוא היה גאון. לא קל. חשבתי על ההספד שכתבתי. הוא כתוב בדרכי, ובכיוון שסביר שאבא היה חולק עליו. גם על עצם כתיבת הספד. גם על טקס. הוא היה נצמד לאינטלקט ולרציו (מבחינתי - הגנות) ואני יותר לכיוון האמוציות והפסיכה. אנו, האחים, לא בטוח מצליחים להבין מדוע נוצרה הזוגיות בין ההורים, שכל אחד מהם מכחיש בדרכו המשונה את היות האהבה שם, ומדוע לתוכה נולדו ילדים. אני גם הבכורה, ותאריך הלידה שלי הוא היום בו שני האנשים הללו הפכו להיות הורים (שכמובן, אין לי אחריות בזה, אבל בתפיסה ילדית, המממ). אולי זה קצת מסביר מדוע בתאריך הלידה יש משהו נורא ואיום עבורי. בגלל הקושי להבין את החיבור, ושהיה פה משהו לפניי וכו'. הסבר כל כך בסיסי בחיים (של בני אנוש, בפרט) שבכדי שייווצר דור המשך נדרשים זכר ונקבה. הספד לאמא לא כתבתי, אם כי אולי רעיון לחשוב עליו. גם לא מתחבר אצלי מכתב פרידה לטיפול, שהוא, הסיום, כפי שרשמתי, אישיו שכל הזמן מרחף, ואני מגיבה אליו זוועה באופן קיצוני. סוריקטה

הי אודי, כן, רשמתי בכותרת למעלה שכולם יראו. תמיד נשמע מגניב. איזה דרייב פנימי. הלוואי שגם אצלנו, נשים בגילנו (הומור, הומור, חברות) נראה אותו. רק בריאות, סוריקטה, שאולי עצרה קצת את עולם הכושר, אבל הי, כנראה שהנפש מחייבת את הגוף להקשיב ולנוח.

כתבתי לה עכשיו...את כל מה שחשבתי בליבי.. וכמובן שהיא אמרה שהייתה יוצרת איתי קשר לאחר החג ושזה פרשנות שלי ושזה החשש שלי... ונתנה לי תאריך ויום ושאם אני רוצה להתחיל קבוע ביום הזה ובשעה הזו...(שהיא יודעת שזה מתאים עבורי בול, הזמן הזה והיום) אבל זה לא ממש עזר ולא הרגיע. ואמרתי שאני לא רוצה קבוע. שאני אבוא ביום ובתאריך שנתנה לי לאחר החגים כדי ליישר את ההדורים. אמרתי לה שהיא לא הרגיעה אותי. כתבה שעצוב לשמוע. וקבענו..זה יוצא עוד הרבה זמן...אוףףףףףףף תחושה דשה של נשכחתי ואני לא רצויה עוד..מעניין אפילו שנתנה לי יום קבוע ושעה קבועה אם ארצה :( וגם המחיר הצילו!!! לא אוכל לעמוד בו...אוףףףףף חבל. עוד הרבה זמן לחשוב יס לי. ולא ממש חיובי לצערי. למה אני לא מסוגלת להבין שהיכ בעדי??? לא מבינה מה יש לי שאני שוב בפחד כזה...שאני לא אהובה/רצויה וכו'

הי מיכל, ההרגשה שאת לא ראויה או רצויה היא איזה רכיב פנימי מובנה למדי. קול דומיננטי סוג-של-הרסני, שאת, ואחרות כאן מזדהות איתו מהעבר. כנראה שלמרבית הצער הוא לא יפוג לעולם. באסה, אבל גם בסדר - מכירים שהוא שם - כבר התקדמות. מה שכן יכול לקרות, וכך נראה שגם הצלחת לחוות הוא, שהוא יותר יישב בשקט, לא יעשה כל כך הרבה רעש והחיבור למקומות אחרים יצליח להתחזק מולו. בדרך כלל בזמנים של חרדות או לחץ קולות העבר נוטים יותר להרים ראש. מניחה שלא הצלחת להירגע, *עדיין*. מאמינה שיש סיכוי טוב שכן תוכלי להרגיש זאת, כי, נו, את יודעת יש ת'קול הפנימי הזה של מעט מידי מאוחר מידי ומה עכשיו נזכרת. כלומר, קושי לקבל חלקיות, ההתנגדות המוכרת לשינוי, תסכול על שבירת הרצף ועוד, שגם לנו לרוב יש חלק ואחריות בהם. מקווה שתסתייעי בטיפול שיגיע במועדו להבנת החלק שלך, המקום בו את יכולה להשיג שליטה. כלומר, באיזון הקולות הפנימיים. למרות שהפגישה הטיפולית לא מתרחשת כאן ועכשיו. למקרא הודעתך מבחוץ, כן נחה דעתי באופן מסוים, ואני מקווה שבקרוב תוכלי להרגיש גם את. וליותר מלרגע אחד קטן. הלוואי שגם יוכל להשתמר מעט. לא פשוט בכלל. ובקטע של הכסף - נסי לחשוב שהתוצר הופך להיות נכס פנימי. כך את יותר עשירה. מבפנים. אני בעד קבוע, וללכת על ההזדמנות לתפוס את היום והשעה האולטימטיביים הפנויים עבורך. שומעת את המשאלה שפגישות מזדמנות תיפולנה בדיוק בעיתוי, אך במציאות כמעט תמיד נוצרת בעיה ואז היא לא שם בדיוק כשאת צריכה אותה. ודווקא הקביעות, בעיניי, מדברת יותר את 'יש לך מקום בטוח'. סוריקטה

מעל שבועיים והמטפלת לא כותבת לי כלום בין הפגישות התלות וההזדקקות בה לא עשה לי טוב בכלל וגם מנע ממני להתאמץ להקשיב בפנים כי החלקים רק רצו אותה.. אני לאט לאט לומדת להקשיב בפנים המטפלת אמרה שהיא מאוד גאה בנו.. בו זמנית אני מתרחקת ממנה .. כי זה לא עושה לקטנים טוב אני הסברתי למטפלת שאני צריכה להיות קצת קשוחה בעמדה שלי כרגע כדי לשמור עלינו... הריחוק לא פשוטה אבל אני מרגישה שזה הדרך היחיד קצת לעמוד על הרגליים ולתת תחושת בטחון כל המצב הזה.. מצד אחד להיות כל כך תלויים בה ועכשיו וריחוק ממנה לא קל בכלל

שומרת על נפרדוּת. מתאימה מידת תלות. נשענת על חלקיך החזקים. יישר כוח! בוודאי שלא קל בכלל. את אמיצה. מאד. שלך, סוריקטה

סריקיטה יקרה תודה על מילותייך תודה על העידוד ינשופים

לא הצלחתי לאחל וגם לא 'על הדרך'... קצת עייפתי מפרשנויות...ואז להבין שיש עוד אפשרויות ועוד פרושים. אוףףף מה שסוריקטה תואם מאוד את ההרגשה... אבל לא היה לי נעים לכתוב את זה פה כי כולם הדגישו כמה זה "זול".. ושמשלמים מלא!!! אוףףףף בשבילי זה יקר יקר יקר!! וכן אולי זה לא רק כסף..אולי זה פתאום מסרים סותרים??? "את לא צריכה"..."אם את רוצה"...רוצה- תשלמי על הרצון כי את לא צריכה נכון?? אז עכשיו נראה אם את באמת רוצה....אוףףףףף. ואולי יש בי כעס עליה ולא "מגיע" לה הכסף שלי! אני עובדת קשה בשבילו. ובכלל הכסף יותר של בעלי משלי. הרווחים שלי מאוד נמוכים... אולי בגלל זה לא יצרתי קשר.....כבר לא יודעת. וחג שמח. שבת שלום..תקופה שלא נגמרת החגים האלה..

הי מיכל, גם המחיר המוזל הוא אכן המון כסף בשבילנו. מטפלים על פי רוב נוטים להתחשב בתעריף באופן מותאם להכנסות. לא מיידית, כי לאחר הכרות והשקעה ראשונית והתמדה. וגם לא באופן שייפגע בהם עצמם. המשמעות של הכסף הוא גם מידת ההשקעה שלך בך עצמך. מידת האכפתיות שלך מעצמך. חלק מהטיפול שלי היה בשנים בהן עוד לא יכולתי להשתכר. שילמתי ממעט חסכונות ובשאר ביקשתי סיוע. סיוע ממקור, שהתפיסה שלו היא יהירה ומלאת בוז לטיפולים נפשיים, ואגב, לדעתי זו תפיסה שנובעת מקנאה. על כל פנים, זה הרגיש (כי הזדהות וזה) כל כך משפיל ושהמחיר על הבקשה והקבלה (כן קיבלתי, אבל עם סיבוב היכן שהכי כואב) היה מטורף. אז אני מבינה, אם כך, מדוע את מסתירה מבעלך. אבל, כנראה, שאיכשהו אולי כן נכון יותר לגלות (ההיפך מלהסתיר). ייתכן שבחלוף זמן יחול שינוי וכן תוערך התוצאה. מכולם - נראה לי שהכי מגיע לה, למטפלת. ובהקבלה - גם לך כמטפלת בעצמך. ומסכימה עם האמירה שבטיפול לעולם כסף הוא לא רק כסף. והחגים, שמשבשים שגרה, יסתיימו. עד לעונג הבא. סוריקטה

מבקשת עזרה באיתור המשפט של פרויד שממה שאני זוכרת אמר שמחצית הדרך לפתרון הבעיה הטיפולית היא בידיעת האתגר שגרם לבעיה. סיבת בקשתי היא לצורך שיתוף אדם שמשפט זה יכול לסייע לו. אשמח אם תוכל לנסח אותו בצורה יותר נכונה ויותר קרובה לנוסח המקורי של פרויד.

הי כולם, הימים שאחרי בכל מני מובנים. בבוקרו של שלשום כתבתי הספד לאבא. לא נראה שכתבתי ממש כלפי חוץ עד היום, לא כל שכן טקסט מסוג זה. תמיד התביישתי, קולי מאד חלוש על גבול הלוחש. הטקסט עדיין כבוש בתוך המחשב. ראה אור בהדפסה, אך איש לא שותף בשלב הנוכחי. חוששת, כתמיד, שאיש לא יקשיב או יבין, או לא ייתן מקום. הרף ש'אבא' הציב היה גבוה מאד, ונראה רק המרחק העצום אליו, ללא המסלול. אולי חלק מהחסמים שלי קשורים לכך. 'אמא' עדיין בחלומות. בחלומות היא צעירה שהצליחה לטפח את עצמה (שונה מהמציאות) והרי היא לא אמא אלא חלק בי, ו'היא' עדיין אדישה מאד אליי ולצרכי ולו זו בלבד אלא שבטוחה שמגיע לי לסבול ואני מנודה. היו הורים לא משו, כמו שאומרים. היו. מרגישה שאיכשהו רצוי לתכנן מסלול מחדש. ייעוד, כיוון, דרך, מעש. רעיונות חדשים - אין. השינה קצת השתפרה. עליתי במשקל והפנים מעט התמלאו ואולי קצת מרגישים לי פחות נראות של ניצולת שואה. יוצאת לעוד יום עבודה. יותר ויותר קשה לי להתחיל את הימים בשעה ארבע לפנות בוקר. זה מה שיצא. סוריקטה

קראתי , רואה אותך מקשיבה לקודי ולתקווה אתך זה באמת קשה לקום בשעות כאלו אביב

היי. שוב, תני לזמן לנתב קצת... ואוו שכתבת הספד...הייתי ממש רוצה לקרוא, מסקרן. אבל זה שלך...ופה בעייתי. מובן. מקווה שהתחושה היא של הקלה מסויימת?? בכל מקרה שאפו שכתבת.

אתמול עבדתי 'רק' שמונה שעות, והשבוע 'רק' שלושה ימים וסיימתי באפיסת כוחות. אבא איננו, ו'אמא', שמפנה את הגב, תופסת לי מקום בחלומות. ואני מתעוררת באימה. ההספד באמת מאד מאד אינטימי. מאד ייחודי לקשר לאבא. משתפת אנשים בעולם ב'אין תוכניות' שלי, כי איכשהו אולי מכאן יתחיל כיוון כלשהו. מי יודע. עדיין מאד מבוקשת בתחום בו אני עוסקת, לא שמצליחה להבין למה, אך בינתיים בוחרת פחות להמשיך בו, לפחות לא כמשרה מלאה פלוס פלוס. נחלשתי באמיתי. תודה לכם, סוריקטה

ברור שמבוקשת את יוצקת לתפקיד כל כך הרבה אהבה וכוחות ויכולות ... את שם הרבה יותר ממאה אחוז שלך ...את פשוט כולך לב אחד גדול אוהבת אביב

במקום שאני כבר מזמן הפסקתי... תודה, ראיתי, שלך, סוריקטה

אסביר כי הייתה הפגישה הזו לפני כמה שבועות לפני ראש השנה לפני הטיסה שלה ששם היא דברה על העלאת מחיר..וגם שאני לא צריכה אלא רוצה... וכזה נפרדנו בנדבר על כך בפגישה שנקבע.. אבל אולי שכחה לקבוע לי פגישה? ואולי אין לה זמן? כי החגים די תקועים באמצע שבוע?? לא יודעת...ואין לי סבלנות לפרש לא נכון אולי שכחה..וכמובן שתגיד שלא. אבל היא זו שצריכה לומר לי מתי ולא יצרה קשר...אולי אתה תגיד לי שאני זו שצריכה לשאול ולקבוע אבל היא אמרה שנקבע....הזמן עובר... המשקע הזה שלא דברנו מקשה עליי....וכבר זה אולי מיותר לדבר על איך אני מרגישה בקשר להעלאה הגדולה.. כי זה לא רק כסף..סתם מעיק כזה ולא מתחשק לי להיות כאילו זו שמתרצה בפניה ומתרפסת....מעצבן. אני מרגישה שהיא זו שצריכה לקבוע על כך שיחה ולא אני כי היא אמרה שנקבע וזה יהיה אחרי שתחזור מחו"ל והגיע ראש השנה....וכלום. אז במילא אני לא צריכה אבל רציתי לסגור את העניין ולא הרגשתי סגירה. גמר חתימה טובה, שנה טובה ואם פגעתי מבקשת סליחה מכולכם. גמר חתימה טובה!

הי מיכל, מובנת מאד המשאלה שלך שהיזמה תהיה של המטפלת. שהמטפלת תבין בעצמה ללא מילים. אבל הנפרדוּת והאחריות וכל העסק המעצבן הזה. מרגיש לי, שיש כאן משהו לא סגור ולא מובן או ידוע. אבל איך אומרים (ושוב, אוף), תמיד עדיף לדעת, גם אם המענה מתסכל. עדיף כן לדעת מאשר לא לדעת ולהישאר עם המחשבות לכאן ולכאן. מאידך, יש לנו נטייה להישאר עם המחשבות, כי הן מחזיקות הכל. לתמיד. גם מהלכים סותרים. אבל כל אלו נשארים בפנטזיה ובדימיון... ובמציאות מתרחש ויתור ופרידה ואובדן. אפילו בדברים ה'קטנים'. עדיין לא הצלחתי להבין את העניין עם הצריכה והרוצה. כי המשפט 'לא צריכה טיפול' יכול להתפרש לא הכי טוב. יעני - "את לא רצויה אצלי" (פרשנות פנימית, כן) גם הקטע של העלאת המחיר - "אם תרצי לבוא למרות שאת לא צריכה - בבקשה, שלמי על זה עוד". זו הצעה לפרשנות, כמובן, שמדברת את העולם הפנימי. תגובתי מאוחרת, אך עדיין ניתן לאחל גמר חתימה טובה. אודי - חייכתי לתגובה הקורצת שלך. אך אוי, גם זה, לפעמים, לא פשוט. למשל, בקלות אפשר לבחור להימנע כדי לא להפריע בחופשה וכד'. סוריקטה

סוריק.. את כל כך מדייקת... כן, אוף עם הפרשנות הזאת! בהחלט הקטע של "אם את רוצה תשלמי יותר" כאילו אני לא רצויה ומצד שני "הדלת תמיד פתוחה" זה מקשה עליי...ההרגשה הזאת. ולא עדיין לא יצרתי קשר.. כי ראבק היא זאת שהבינה שנקבע עוד פגישה לדבר על זה. אז מה שכחה? או בכוונה? ואוףףףףףף נמאס לי בהחלט לבחוש עוד ועוד ...

ושנצליח, עד כמה שהתנאים מאפשרים, לבחור ולהיצמד לחיים. באחריות שלנו אנו. גמר חתימה טובה. צום מועיל לצמים. והתאוששות. סוריקטה

גם לך..הלוואי שיהיה טוב. שנסלח בעיקר לעצמנו. אחר כך לאחרים..גמר חתימה טובה.

סןריקטה אהובה אמן ומי יתן גמר חתימה טובה ושתהיה לך שנה קלה יותר שלך שירה

סוריקטה יפה שלי תודה רבה לך מקווה שאוכל לצום כל היום מאחלת לך רק טוב חטולית

אמן , מילים כל כך חשובות בהחלט באחריותיינו אנו אביב

גמר חתימה טובה סוריקיטה יקרה

אני לא יודעת מי אני אני לא בקשר לעצמי לחלקיי מאז שאמא איננה גם אני איננה אמרתי לאורך השנים שכשאמא לא תהיי אני אתפרק אני יעלם אני לא יהיה אף אחד לא שם לב וואוו איזה תהליכים את עושה עם מי שאת מלווה וואוו איזה טובה את אני איננה אני לא יודעת מי שם אני קמה בבוקר ומחכה שהיום ייסתיים אני על אוטומט היום היא אומרת לא רואים עלייך זהו נסגרתי הלכו כולם היא לא רואה גם מולה אני שקופה כן אני יודעת שזאת לא הייתה הכוונה אבל זאת התוצאה את יודעת היא אומרת אם היית ממלא את השאלון בהחלט היית מאובחנת עם דכאון בהחלט את בדיכאון מאז שאני עובדת אני מרגישה שאף אחד לא רואה אותי ממטופלת הפכתי אולי קצת לקולגה בחלקו באשמתי אני מביאה אותי את העבודה מחפשת מדריכה חיצונית אבל אין לי תקציב גם לזה בהדרכות שאני מקבלת יסלח לי האל זה לא יותר מטכני אני אבודה אני נעלמת אני בדכאון אני ממש בדיכאון מה אני עושה עם זה איך מרימה את הראש כותבת גם זה כמעט ולא קרה יובלות לא יודעת אם אשלח שופכת מילים על הדף נותנת להם מקום אני בדיכאון טוק טוק

הי אביב אהובה, נראה שלא שיערנו בנפשנו את עוצמת התגובה ליתמות. כמה כוחות גובה האבל. ואעלה שוב את שאלת הייעוד בחיים. עכשיו. אחרי שתפקידנו ההפוך אינו עוד. החלל שנוצר. ומזכירה לעצמי ואומרת שדיכאון הוא כבר המצב הטוב. משופר לעומת השאיבה והגלישה ל'שיגעון'. הרבה כוח צריך כדי אפילו להצליח לכתוב וזה בכלל בכלל בכלל לא מובן מאליו. מקווה שהשימוש שלנו במקומות מסוימים יכול לרכך, אף אם באופן חלקי, חרדות ומצבי אימה. מה שאנחנו מצליחות אפילו בשארית כוחותינו - כנראה גם הוא אינו מבוטל. ההצלחה אינה מבטלת את החולשה ואינה בהכרח אומרת שקיפות. אם כי ההרגשה מובנת כל כך. גמר חתימה טובה לך, אביב יקרה, סוריקטה

לא מבינה כל כך.... כלומר למה לא להעזר וכן לומר "אני בדיכאון" תעזרו לי..אפילו אם את זו שעוזרת..כולנו עוזרים ונעזרים אלו החיים. אם הפכת למטפלת זה הופך אותך ללא נזקקת??? העזרי למענך! בשבילך! גמר חתימה טובה. מקווה שתוכלי להעזר ולהגיד כל מה שעל ליבך.

אביב יקרה, לא רואים עלייך - סיפור חיי כל כך מבינה את על האבוד וכל האובדנים האלה. טוב שכתבת והצלחת כדרכך להעביר ולזקק אץ הכאב איתך בלב שירה

לא פשוט מה שאת עוברת ודכאון את לא צריכה שיאבחנו אותך אין טובה ממך לדעת עצוב שאחרי כל ההשקעה שלך עכשיו את כך ואולי זה חלק בלתי נפרד מהיותך מטופלת מטפלת מורכב חיבוק גדול חטולית

אביב יקרה אני רואה אני מבינה אני זוכרת כמה שפחדת ממות של אימא... ועכשיו זה הפך למציאות כואבת ואת נעלמת איתך יקירה ינשופים

תודה על יד מושטת ולב אוהב

מיכלי ,להבהרה ...אני אומרת אבל לא רואים עלי 🥲 ....ועניין התעסוקה בעבודה לא יודעים עלי כלום אז גם לא רואים עלי ...ובטיפול השיח לפעמים מבלבל בגלל העבודה . כמובן שיש את הסטינג ואני עדין מטופלת ובהחלט צועקת את האני בדכאון .. אבל התחושה של הלא רואים עלייך , היא מבלבלת ולא נותנת מענה לאבדנים.

שלום ,האם יש בעיה בלקחת כדור אריפליי וגם כדור של חברת מייבן - ריצ'ר - כדור לטיפול בנשירת שיער בו מרכיבים מצמחים בלבד.תודה לכל העונה,בבקשה זה דחוף.

שלום קבלתי מרשם ל2 תרופות, האם ניתן לקחת יחד ? צפרלקס ואלפרליד? אני מאובחנת ב OCD ודיכאון בנוסף אין לי חשק מיני ואני מפחדת שזה יומיר את המצב ??? תודה רבה

אנחנו בטיפול עם המטפלת הרבה שנים. במהלך כל השנים היא היתה שולחת סמסים לשלוח בשלומי לפחות 3 פעמים בשבוע. היינו מחכים להודעות מאוד. לפעמים לא היתה מספיקה וזה גרם למצוקה. לאחרונה ראיתי כמה ההתעסקות עם הסמסים- האם היא תשלח או לא תשלח לא מאפשר לי לחיות בשקט. נסינו מאוד להתגבר אבל לא כל כך הצלחתי. החלטתי שאני אוותר על הסמסים ואמרתי והסברתי למטפלת לא לשלוח יותר. אנחנו שבועיים בלי המצוקה בפנים בלתי נסבל. החלקים כועסים ובוכים כל הזמן . אני מנסה להרגיע ושום דבר לא עוזר. האמת למרות שאני מבינה שהמטפלת היו כוונות טובות אבל זה היה טעות מהתחלה. אני מרגישים במצוקה כל הזמן וממש מתקשה לתפקד. אני אומרת לנו שעוד מעט נרגיש יותר טוב... אבל אנחנו לא.... אמרתי חמטפלת שאני כל כך הרבה שנים בטיפול ועדיין לא מצליחה להפנים אותה... ולרוב לא זוכרת אותה כל כך.... מבקשת עזרה... איך לעזור לנו

ינשוף יקרה, עצתו של אודי ממש עזרה לי פעם. בדיוק כפי שאמר שאלתי במילים שלה "איך את"? "איך אני"? מקווה שניסית ועזר. גמר חתימה טובה.

שלום, רציתי לשאול.... פעם ראשונה שאני כותבת פה.. אני כותבת דיי בחשש אבל זה חשוב לי מאוד מאוד אולי מישהו יודע לעזור לי זה קצת דחוף .... אם יש לי: בעיה מולדת בספיגה של סרוטונין וחומרים שאחראים על דיכאון זה אומר שצריך לקחת כדורים פסיכיאטרים כל החיים? ואם כן על איזה כדורים ממליצים לי ? צריכה כדורים שלא גורמים להשמנה מקווה לטוב יותר❤😍 תהל

היי אני בחור הומו , נמשך לגברים מאוד, נמצא בזוגיות ארוכה ויש לנו סקס טוב אך חסר לי שאין לי גישה לעוד גברים כי הקשר מונוגמי. אני צופה המון בפורנו, מפנטז על איברי מין גדולים ומקנא באלו שהם מצוידים… מרגיש רע ושונא את עצמי שאיבר המין שלי לא גדול. מתעסק בנושא המון, מת לדעת מה יש לאחרים ולהשוות תמיד או לראות ולדעת. הייתי מת להיראות אחרת כמו הרבה גברים שאני רואה ברחוב/פייסבוק ומרגיש רע שאני לא נראה כמוהם הייתי רוצה גם להיראות כמוהום וגם לשכב איתם בהיגיון אני יודע שזה לא אפשרי להיראות כמוהם, נולדתי ככה ונדפקתי גם עם איבר מין כזה…אבל ברגש הכל קשה, לא ברור, סוער, מרגיש רע ושנאה עצמית

יוצאת ממשבצת הנוחות תודה סורחקטה לקריאה / בקשה לעץ אחד עבורי ותודה אודי על ההודעה שכנראה לא הייתי שמה לב ללא התגובות אז כותבת והיד מתקשה לחבר את האותיות למילים דווקא ימים מאושרים ימים של אירועים במשפחה הגרעינית שהיו מרחיבים כל לב ....חוץ מהנפש שלי. אני לא מצליחה להרגיש כלום אז הייתה שמחה נראיתי יפה השתתפות פעילה , נראייתי מאושרת שמחה אבל לא הרגשתי כלום וזה כל כך כואב זה כל כך נורא אני חיה את החיים אבל חיה אותם כמו זרה בתוך החיים שלי חיה אותם כמו מתה חיה לא חיה נמאס לי אני רוצה לחיות עם רגליים ולא כרותת רגליים בגלל הורי רוצה לחיות בלי הגיב ת הזאת על הגב אני רוצה לחיות ואאחל שנה טובה למרות שממש לא מחוברת לזה שעוד רגע חג אפילו לא בחלק התפקודי שתמיד עושה ועושה ...אני לא שם השנה ... שתהייה לכולם שנה טובה ואודי נסיעה טובה

ובכלל לא מובן מאליו שהשגת את הכוח שנדרש לכך. אביב יקרה, חשבתי אתמול המון על המחיר שאנחנו משלמות על מגע עם העולם. ולא רק אירועים גדולים, אלא אפילו מפגשים קטנים, שאמורים להיות בטוב סך הכל. איך משהו פנימי מארגן אותם להיות טראומטיים בסופו של דבר. כמה איום. ואיכשהו נמאס לפעמים מהחלק התפקודי המנותק, לא? איפה האי הזה שיאגד כמה נשים שפוררו אותן עד כדי כך, ויתן להן שלווה לשארית, איפה... ומניחה שהיינו שמות יותר לב להודעות השונות של אודי, אילו היו רואים את הכותרות שלהן. מעצבן שהבטיחו שזה יתוקן ועוד כמה דברים וכבר התרגלנו לכך שנותרנו ללא קיום ההבטחה. ובקבלה גם לחיים. איפה הכבוד והאמון... חיבוקים, התגעגעתי. סוריקטה

אביב אהובה טוב שבאת כל כך מבינה את הניתוק, חיה מתה, הכל כמו שצריך ועדין עובר ליד תמיד כמו חוויה חוץ גופית, נוכחת נפקדת. מאחלת לך מכל הלב שהשנה תהיה קצת שונה, אפיחו טיפה, שיצליח משהו לחדור ולהעיר חיים, שתצליחי לנשום רגעים ופשוט להיות, כם כמה שזה לא פשוט. שלך שירה

אביב אהובה כל כך מבינה אותך שמחה גדולה מעורבת בלי להרגיש דבר זו גם נחלתי מאחלת לך את כל הטוב שיש בעולם להציע לך עם רגשות ללא כאב שנה מבורכת אהובה חטולית

שראיתם שכתבתם שעטפתם תודה אביב

הי כולם, שנה. אפילו אין לי כוח לאחל לשרוד השנה. אז השארתי שנה. והכאב על אבא והבכי. שמתם לב שכתבתי בוכה? הטיפול נתן את הבכי. אז שנה של ים. ככה יצא. סוריקטה

סוריקטה אהובה, ים של דמעות וכאב ומי יתן והשנה החדשה תביא איתה הקלה והים יהיה שקט ומלטף שלך שירה

כל מה שיוצא הכל טוב גם רק שנה זה מצוין מבינה את תקופת האבל הבלתי נגמרת שלך באמת קשה מאוד מאחלת לך שנה הרבה יותר טוב בלי הכאב של האבל ... מגיע לך רק טוב יפה שלי כל הטוב שבעולם הלוואי שיתגשם לך חטולית

כבר דנו על כך הרבה בקשר ללמה אני כך מרגישה, אני יודעת למה. פשוט שאלתי למה כמו שאדם שואל למה דווקא אצלי? או למה דווקא אני?..לא באמת בשביל לקבל תשובות. כי התשובות ידועות אבל אני לא מקבלת את זה שהרגש הוא לגיטימי. שמותר לחשוב הכלללל האמנם הכל? (ברור שמעשים זה שונה) קשה לי אולי בגלל הדת... הייתי במצב רוח כזה..(גיל מעבר?) מכיוון שיש בי רק רצון כזה להגיע אליה לפגישות סדירות ולא צורך אוותר כרגע על העניין. הכסף משחק תפקיד כרגע..זה יקר מאוד ולא אוכל לעמוד בהוצאות ובכלל מעדיפה להשקיע כסף בחינוך ילדיי ודברים חשובים לעתידם. המצב של אימי מערער אותי קצת. היא לא בסכנת חיים כרגע..אבל מצב רפואי שדורש המון טיפול, מסירות וכן גם אהדה ואהבה...במעשים משתדלת לעשות מה שיכולה. אחיי עושים ומעורבים הרבה יותר ממני.

מתוקה שאת לא אדון איתך עכשיו על .. מצטערת נורא לשמוע שאימך חולה מאוד מאחלת לה החלמה מהירה ובריאות טובה .. כן הורים מזדקים לא קל בכלל ואת תורמת מה שאת יכולה .שנה טובה מתוקה שלי ומקווה לשמוע בפעם הבאה שאימך החלימה.. חטולית

אולי לא הבהרתי את עצמי.. קצת מסתכנת בלדבר ככה .. (לכתוב) למה המחשבות שלי של אדישות? למה אני ככה מרגישה כלפי אמא? כולם אומרים שאמא יש רק אחת ואהבה וכו...ואצלי קשה..לא מתחברת אליה ככה.למה??? אני רעה מבין?? רגש כלפי אמא ואבא זה הרי מובן מאליו..אז אצלי לא. מבינה שלא מתווכחים עם רגש..האם באמת כל הרגשות לגיטימים???? לא מכירה אף אחד שלא אוהב את הוריו...אפילו אלו שהתעללו בהם מרגישים אהבה וחמלה והבנה כלפי הוריהם. מה דפוק בי???? היא מעולם לא עשתה לי כלום... פשוט אופי של פולניה כמו שהרבה מכירים..אופי כזה קריר קצת וחושב על עצמו בלבד גם אם שואלת איך האחרים היא לא מתענינת בתשובה כל כך..כזה.

מחד מייחלת כבר לימים האלה - כי מנוחה קצת מהטירוף של העבודה. מאידך - הבלבול וכו'. חופש נעים, אודי. שמור על עצמך, גם אתה. סוריקטה

לגמריי מצטרפת....תהנה😍

אמא בבית חולים כבר תקופה... אבא מאוד מבוגר אבל הרבה. יותר טוב ממנה...כי פולניות כל הזמן חולות. מאז,שאני זוכרת את עצמי משהו כואב/מציק/לא מרגישה טוב..כלם סביבה. ויש הרגשה שהיא "נהנית" מזה..אולי זה לא במודע אצלה..לא יודעת. שכולם דואגים לה שכולם סביבה. אבל היא באמת חולה... ואני כזה..בניגוד לאחרים שכל כך רוצים קרבה, לעזור, לחמול.. אני לא.. מה פגום בי? אודי, זה לא הגיוני... כאילו אני חושבת שהוריי יחיו לנצח. יש לי תחושה שיחיו עוד המון שנים. בעלי אומר שאימי לא תחזיק ככה הרבה שנים עם הבעיות שלה. אבל אני חושבת שעם הטכנולוגיה של היום פשוט משאירים את כולם בחיים... המטפלת אמרה םעם שאני לא אתחרט/שלא יהיה מאוחר מידיי..לצערי מרגישה שלא אכפת לי ממש מה יהיה..צריך עזרה נעזור אבל כזה . אוף ..כן יש חמלה מסויימת אבל כבר נמאס... כלם רוצים שההורים ימשיכו להיות פה..ואני באדישות כזו מה שיהיה יהיה..גורל/ הכל מלמעלה..ומה זה משנה.

אודי...אם היה אפשר למחוק את המשפט האחרון... יודעת שלא. מתביישת ברגשות האלה.מה לא בסדר אצלי? אדם פגום שכמותי..למה אני ככה?? אוףףףף

מיכלי מאמי אצל כולם ההורים מזדקנים אין מנוס גם אנחנו בדרך לשם להזדקן גם אם יש מחלות וגם אם אין מחלות אי אפשר לעצור את הזיקנה מתוקה אז כן זה בכלל לא פשוט להיות שם ולטפל בהם בין אם זה בבית או בבית חולים.. נסי לראות את הצד החיובי של הענין שתמיד תזכרי שהיית שם איתם ועבורם וזה לא מעט לא יהיו חרטות ולא רגשות אשמה חטולית

"כי פולניות כל הזמן חולות" - קורע :-) חשבתי על זה - ה'פולניות' (האולי היסטריות?), כנראה, מסוגלות להרגיש אהבה, או את המשאלה לקירבה דרך המסכנות והמחלה או הנטייה למות. כאילו שבאופן 'רגיל' הן לא תעזרנה, תיתמכנה, תישענה. המחלה כאילו מכריזה ש'הן' חלשות וכך 'הן' מזמנות חמלה, ומי שלא יירתם גם סביר שיחוש אשמה בסבל החולה. כשהעניין כרוני - הנטייה היא לגייס פחות כוחות, אולי. אפילו לכעוס ולהירתע. באשר לטכנולוגיה של היום - ניתן להיאבק על החיים (עם איכות וגם פחות), ולהחזיק את החיים בשלל אופנים, ויש היום מכשירים מאריכי חיים, שגם הם מוגבלים בסופו של דבר. מניחה שכמשפחה מאמינה לא תבחרו דרך של ויתור על שימוש בהם. זאת אפשרות שקיימת, ואפילו כשברור שהעת למות מתקרבת יש עזרי זירוז לאנשים והקטנת הסבל, לאדם עצמו ולסביבתו, בזמן שנותר עד למוות. לגמרי בישראל. ייתכן שה'אדישות' לכאורה שלך היא אולי סוג של הגנה (?) סוריקטה

כאילו המסכנות הזאת תביא אהבה....אבל זה נראה שככה היא משיגה תשומת לב. ואולי גם אני ככה???? למדתי ממנה? ולכן כשהמטפלת אומרת שאין לי צורך בטיפול..אני כאילו מתעקשת שאני רוצה 🙄

שמשיג היתמכות, ואולי אף יעילה יותר, דרך דברים חיוביים. את בטוחה שהניסוח המדויק של דברי המטפלת הוא ממש במילים ש"אין לך צורך בטיפול יותר" ? סוריקטה

היי, תשומת לב בדרך חיובית שונה מהשלילית. היא אמרה שאני לא צריכה כרגע אלא רוצה... יש הבדל בין צורך לרצון מן הסתם ;)

בס"ד שלום שמתי לב שברגע שמשפחה המורחבת שלי מדברת על חרדות ודיכאון אז אולי זה מוריד לי את החרדות והדיכאון לכמה זמן ואם הם מדברים על זה שאולי לי יש אז זה ליותר זמן בהמון המשפחה המצומצמת יודעת אז אני יכול לרמוז למשפחה המורחבת על החרדות והדיכאון שיש לי כדי שזה יעזור לי כמו שרשמתי? תודה רבה

אודי... אין לי מושג מה קורה לי.. משהו לא טוב... הלב שלי מלא באקזמה שלא מפסיקה לגרד.. מרגיש כאילו החיים שלי פתאום מסתובבים כל הזמן סביב הציר של ההיעדר שלה... והקטע הוא שעוד מעט אני אמורה ללכת אליה ומרגיש שהיא נגמרה.. לא קיימת יותר... מבחינתי, הפגישה מיותרת.. מצד שני ,כשרינדלתי באחד הפעמים סביב הקליניקה וראיתי את הרכב שלה, צילמתי את הרכב , חשתי שאולי אם אסתכל דרך הסלולרי את הרכב שלה האקזמה בלב תפחת, תרגע... כן.. שיתפתי אותה גם על הרונדלים וגם על צילום הרכב שלה... לא מרגיש לי כלפיה כלום כשאני רואה אותה.. היא כמו מתה בחוויה שלי.. זהו.. נגמרה... יודעת שכשאגיע אליה, 50 הדקות יעברו על כלום.. בראשון הבא היא שוב נוסעת.. השבוע שוב 3 פעמים במקום 4... די אודי עזוב אותי ממנה... חבל לי על הקלדת האותיות... חבל על המאמץ בכתיבה... אתה יודע שנכנסתי ל'שיחות' והקלדתי את השם שלך והגיעו הרבה קישורים למאמרים שפרסמת? קראתי בשבת את המאמר שכתבת ב 2006 'המשחק המטאפורי' מאמר כבד ומעניין... ייתכן מאוד שחלק מהמאמר לא כל כך הבנתי.. שואלת את עצמי אם יש אצלי קריסה בדיאלקטיקה בין הקונקרטי/מציאותי לפנטזיה ? אולי וכמעט ואין מרחב בין הסמל למסומל? ואולי סתם חוסר אמון בסיסי ? ואולי סתם אחת שלא ברת טיפול? הדפסתי את המאמר שלך...אולי אביא אליה.. אולי זה 'יכניס' לה אצבע לעין ? במבי.

הי במבי, אנסה לשים לרגע את הפיצול בצד ולהזכיר את היש עד היום - שאמא צביה כל כך תמכה בך משך שנים ארוכות, וקיבלה אותך אליה בתדירות גבוהה שנים ארוכות וכן הרגשת תוך רחמית אצלה, וכן שוחחתן על מגוון נושאים ברמות שונות. הפיצול אומר שעכשיו היא רק רעה ומתעוררת תוקפנות רבה והורגת אותה, ולא נזכר שום טוב אצלה. השד רע. אני ממש מבינה את זה בתפיסה של תינוק ממש קטן. אבל מנקודת מבט לוויינית - האמנם? אולי דומה לחוויה של אמא מתה, אבל אמא לא באמת מתה. גם אמא צביה לא באמת מתה, גם אנחנו לא, גם את לא. קשה לי לשמוע על רגשות הנקמה העזים שלך בה. היא אדם ממש טוב בחייך. אולי הטוב מכולם. אנא שמרי עליה. ואיני בטוחה שהשימוש במונחים המקצועיים מיטיב פה. הוא יוצר, בעיניי, חיבור לאמא המתה. נדמה לי שהבאתי לכאן מאמר בהקשר. סוריקטה

במבי יקרה, ראית את החצבים? ראית שהסתיו עוד רגע? ואיזה עולם משונה כמה עדינים החוטיפ האלה הנרקמים בין אדם לאדם בין נפש לנפש כל הנטישות והתלויות כל האמירות והחוקים כל הצריך ומה שצריך איך לנתק קורי נפש ולמה צריך ולמה עכשיו לא יודעת מה בדיוק רציתי לומר אולי רק שכל כך מבינה. ואני עצמי נאטמת בכעס ומענישה את עצמי ושותקת והולכת. אבל הלב. איתך שירה

היי במבי, פנית לאודי..ובכל זאת רק אומר שהמקום הזה מוכר לי מאוד.. פעם כשנסעה נסעתי למקום הקליניקה וישבתי על המדרכה..היא בכלל לא הייתה שם. היה לי קשה. ולפעמים סתם נסעתי לכיוון... ובכלל הנסיעות שלה וההעדר היה קשה מאוד. הרגשת נטישה כל פעם מחדש.. רצון להפרד ועוד.. עבר לי... מאמינה שגם אצלך.

אודי, סוריקטה, שירה ומיכל וכולכם ... לא יודעת אם אתם מסוגלים להבין מה אני חווה עכשיו... כן סוריקטה... דווקא בגלל שאמא צביה היתה כל כך,כל כך, כל כך מיטיבה עבורי במשך כל כך הרבה שנים.. אתם לא מבינים... מחוייבות וההתמסרות של שתינו לאנליזה הייתה באמת אולי טוטלית.. אני לא אומרת סתם... היא נתנה הרצאה בפני כל האנליטיקאים והמתמחים ולא יודעת בפני מי עוד ולאורך ההרצאה הביאה דוגמאות רק מהאנליזה שלי.. (כן, לפני כן ביקשה את רשותי ונתנה לי עותק כתוב מההרצאה שתאמר) הקשבתי להרצאה שנתנה במכון מיליון פעמים (אפשר לשמוע דרך האתר של המכון) באמת קשר מיוחד... ודווקא בגלל זה!!!! דווקא בגלל עוצמת הקשר הכאב, העלבון, הפגיעה, הבלבול, חוויית הנטישה, החוויה שאני לא ברת טיפול בגלל שאפילו עם אמא צביה שניסתה ועשתה כל מה שרק יכלה , זה התרסק לאלפי רסיסים... אם לא הייתי כל כך קשורה אליה, לא היה לי עד כדי כך זוועתי עכשיו.. והגעתי אליה לפגישה אתמול והוצאתי את המאמר של אודי שהדפסתי ואמרתי לה:"את רואה ? אודי כבר חשב וכתב על הרעיון הזה ב 2006, הרבה לפני שאת בכלל חשבת על רעיון כזה ופירסמת ב'שיחות'והוא מתמצת בכמה שורות את מה שאת אומרת.. קחי את המאמר ותקראי.. אולי גם אמרתי עוד דברים על כמה שאודי רגיש, חכם, יצירתי בטירוף.. בקיצור רבנו ממש בצעקות ואחרי זה קמתי והלכתי הביתה באמצע הפגישה... סוריקטה.. כן , נכון אני עושה ספליט.. אני חייבת להחזיק מישהו ..אני נופלת לתהום פעורה ללא תחתית... מנסה להחזיק לפחות מישהו אחד בעולם הזה.. דווקא בגלל שאמא צביה היתה כל כך משמעותית עבורי.. החוויה היא שהיא בגדה בי פתאום.. ותודה לכן סוריקטה על המילים ולך מיכל על ההבנה ושירה מקסימה!!! את יודעת מה ? ....... ..... ... וואוו... פתאום נוזלות לי דמעות מהעיניים.... אני בכזה טירוף שאני לא מצליחה אפילו לראות את החצבים והעננים בערבים וכלום... בור שחור עמוק עמוק עמוק ועוד עמוק וכלום במבי

אודי... בבקשה תבדוק אם בהודעה ששלחתי קודם אין פרטים שמזהים אותי או את אמא צביה.. ... לא יודעת מה קורה איתי... משהו ממש אבל ממש לא טוב קורה איתי... אני לא יודעת אם הייתי מספיק זהירה בהודעה ששלחתי ... ייתכן שפרסמתי פרטים מזהים ? בבקשה אודי... אם יש פרטים מזהים עלי או על אמא צביה בבקשה אל תעלה את ההודעה ההיא בסדר? שלחתי אולי לפני שעה ? לא כל כך זוכרת.. בבקשה אודי.. במבי

במבי יקירתי האהובה, נדמה שאני כן חושבת שאני מסוגלת להבין אותך, ולא רק במילים על פני השטח או מחוץ, אלא מהעומק, מהחוויה השורשית. בת של ניצולה גם אני, ואיכשהו ייתכן קשר. אינדיבידואציה-ספרציה הוא משהו שידוע ש'נדפק' בצאצאים של דור שני לשואה. ואולי דווקא עכשיו, בהקפדתי (רשמתי כאילו זו אני, אבל הכוונה גם במובן הכללי עם השלכה עליי) לשמור על נפרדות ולא רק להזדהות איתך, נוצר תסכול גדול מאד. יש לי (מניחה שלא נמוג, אלא לעתים מורגש על פני השטח ולעתים פחות) כמיהה עזה להתמזגותיות עם אמא, זו שתינוק אמור להרגיש (במונחים של מבנה המוח של עולל) ממש אחרי לידתו (וגם זה בעיתו ואמור להסתיים), זו שאמורים להרגיש לעתים בקיום יחסים אינטימיים בין בני זוג, וגם בשימוש בסמים. וכמו שקיימת כמיהה, כך, בעיניי, גם החרדה. אולי מפני התמוטטות כפי שאת מרגישה בימים אלו. עמוקה, רבת עוצמה, ממושכת. קצת כמו קריז של סמים אולי (?) הרשי לי להאמין שהיית ונותרת מטופלת הדגל של אמא צביה - יכולתי לנחש שכך הוא כבר לפני שנים שנים. מניחה שאת בת טיפול, אבל עכשיו בעיתוי הזה, המפלצות מרימות ראש ובהכי גדול שלהן ועושות הכל כדי כביכול למחוק את מה שהיה. זהירות - הרס וחורבן שיכולים לצבוע את כל הטיפול. דמעות הן סימן טוב לשחרור וחיבור. ובמבי - אני חושבת שמדבריך וגם מדבריי כאן - ניתן לזהות מי המטפלים שלנו. אבל הפחד שלך מזיהוי שלה מראה שאת גם חוששת עליה ומגינה עליה. נראה לי. גם לי יוצא לתאר כאן חוויות שליליות מול רופא הנפש (שמעידות יותר עליי, הדוברת, אניח), אבל בשורה תחתונה - הוא באמת היה אחד המטפלים הטובים עבורי. וגם הטוב בעיתו. בעל חיים, שאינו אדם, יכול לעזור לך במקרים כאלו? הם לכאורה ממש חלק ממך, ויש מהם גם פחות ציפיות (ולכן פחות תסכול), ופחות מורגשת הנפרדות שלהם. מקווה שהודעתי תיראה. סוריקטה

הי במבי - וכל מי שאולי יקרא את כל האמל"ק שלי. הי במבי, בהמשך להודעתך לקראת סופ"ש - חצי בסוד אספר (ובכן, משערת שסופר כאן פעמים רבות מאד), שגם התגובות שלי לשינויים מהסוג שאת מתארת קשות באופן קיצוני. כך שאני מבינה, אולי, את המתחולל אצלך בפנים. כשלי קשה - אז הכי אני לא יכולה להביע את זה. כך שדווקא בזמנים האלה לא אביע קול, לא אשלח מייל או הודעה. להרים טלפון במצוקה אל המטפל - מעולם לא. גם לא אגיע לסביבה של הקליניקה, או לתיבת הדואר ועוד. מבחינת ההרגשה שלי זו תוקפנות אסורה ואועף מהטיפול. גם אין ממש דמויות אחרות. אבל, אולי, אולי קצת, אל אבא, רק אליו, אבא, בעבר הרחוק, הוא היה היחיד שהייתי מנסה ליצור איתו קשר טלפוני בזמנים של התפרקות, ואיכשהו למצוא אותו זמין ולא עם משפחתו או עבודתו. זה גם סיפור. אבא - עד הסוף, היה בערך האיש היחיד שהייתי משוחחת איתו טלפונית, מידי יום, כמה פעמים ביום, וגם פנים מול פנים, כמו פעם. לא דיגיטלית. אבא דיבר שלילית ובזלזול על המטפל - ולאבא הייתי אומרת שהמטפל נתן כלים שאבא עצמו מעולם לא. למטפל - כן ניסיתי מספר פעמים לכתוב, בקושי רב. לעתים לא קיבלתי תגובה כלל, לעתים תגובות שנחוו בעיניי קרות, קצרצרות. לפעמים אולי היה משהו מעט לבבי, אבל בפגישה המציאותית - כאילו לא היה. מפנטזת אחרת, לקבל משהו שאיני יודעת מהו, לא נזכר בחוויה מבחינתי גם אם היה משהו טוב משתיארתי. על דבר אחד יש משהו בנפש שמתעקש והוא בשום אופן לא לסיים את הטיפול. לא שקורה משהו. כבר שנים שלא, או כמעט שלא. הוא כמעט נרדם מולי וכמעט אין לו מילים. אבל סיום קשה לי ממוות. בעבר, כשאבא היה נוסע לחו"ל, רק נסע לחו"ל, הייתי מתפרעת נוראית והפרעות האכילה ואחרות קפצו מדרגה. היום, על נסיעות, או חופשים של המטפל אני מתרסקת מאד מאד, אבל קוברת בפנים, כי כבר כמה פעמים הגבתי לזה חיצונית. הרגשתי שאיבדתי את כולם ואני כבר כביכול (לא, ממש לא) סוג של אדישה ומתכחשת. נו, מה כבר קרה. גם אני מקנאה שאת, במבי, מסוגלת להביע את הקושי בעוצמתו אל מול אמא צביה. חשבתי שאולי תדברו על המשאלה לבלעדיות. ואולי כבר שוחחתן,ובכל זאת - מהדברים האלה שחוזרים עליהם. בטיפול שלי - אני כבר מרגישה שנמאס מהחזרתיות על התכנים. ואין לי מושג מה עוד מנסה לסחוט מהשפופרת הריקה. חסר לי חיבוק, משהו דימיוני שלא חוויתי, ואפילו אין דמות שאני יכולה לדמיין לי בסיטואציה כזאת. לא מאמינה שאוהבים אותי. בכלל לא. יודעת שאני אומרת 'אוהבת אותך' לאנשים מסוימים בעולם מידי יום. מתמידה ואומרת. לא בטוחה שזה עוזר או שהם יודעים את זה. ומה הייעוד שלי כעת? ... לעזאזל ממש קשה לי- והחיים לא ממשיכים. ואני גם לא מרגישה הקלה, אלא הזדהמות. סוריקטה

ההמשך נכתב אתמול בבוקר. בשקיעה של סוף השבוע ויש בו חזרתיות - בוקר אור. שבת שלום. מי ער? אבא לא ער. אבא לא ער. ושקט. אני בוכה. לא אמרתי את המשפט הזה שנים. ושותקת. אתמול חשבתי שהפרעות האכילה המטורפות שהיו - חזרו. כל עוד זה 'רק' יום אחד ואפשר לשוב למסלול - ניחא. נולד לי פרפר נכה. כמה סמלי. אפשר לשמור פרפרים נכים ולהזין אותם - ובכל זאת הנחתי לטבע, וכנראה שציפורים נהנו ממנו כסעודה. כותבת לי ולעצמי. רק לי. ומתכנסת ולא רוצה אנשים. ולא חיוך, שלא לדבר על צחוק. כאילו מוזר שבגיל מבוגר - טרגדיה נוראית לא התחוללה כאן. תוהה האם הייתי האדם היחיד שכן היה שם באמת, בחיים, קרוב לאבא ברמות האלה. האנשים שנפרדו ממנו, נפרדו ממנו כמת. הם לא רצו אותו איתם בחיים. הם מרגישים הקלה. הם יאמרו שהחיים ממשיכים. נדמה לי שכבר כתבתי ואני חוזרת על עצמי. אני עוד רציתי. ואולי לא פייר לבקש שאיש נכה וכואב יישאר פה רק בגלל שאני, וגם אני ביתו, בגלל שאני כן. דמיינתי שהוא יגור לידי וכך אוכל להיות לצדו בתדירויות גבוהות יותר. אבל הוא לא רצה. דמיינתי שלכאפסיק לעבוד, אוכל לבוא לביקורים וסיוע בתדירויות ובשעות שהיו חסומות. בעבודה כמו שלי הגמישות והכוחות שנותרים אחרי מוגבלים מאד, גם בשביל דברים עבורי עצמי. מאידך, חלפה המחשבה שאם הוא יישאר אהיה חייבת למצוא עיסוקים ביומן, כי אם כל הזמן יהיה פנוי, הגבול יטשטש מידי. אבא שלי איפה אתה? ומדוע בעבר נסיעות לחו"ל היו מפחידות ממוות? אולי כי אז 'אני נשארת לבד עם אמא'. ביום של השבירה הפיזית והגיאוגרפית ביני לבין אמא התחננתי לאבא שיבוא ויציל. באותו יום הוא בא. לא היו הרבה פעמים כאלה. גם לא יכלו להיות. לאבא הייתה משפחה שנים ארוכות, ורק אחריהן, בזמנים שבהם ביקשו ממנו לפרוש מאותה משפחה - אז מצאתי נישת חילוץ. המשאלה שנשאתי מגיל חמש כאילו קרתה, הרבה מאד שנים אחר כך, כשכבר פוספס המון. כל הדברים שאנשים צעירים מתקדמים איתן נגוזו. ואחר כך כן כתבתי לרופא הנפש והוא חזר והבין את הכאב. אצלי זה הצליח ליצור חיבור לרגע. לדמעות. ואחר כך גם שיחררתי שני פרפרים מעופפים. ואחר כך גם הלכתי לעבודה. והאכילה רגילה. אבל לא נותר לי קול מרוב עומס דמע. סוריקטה

את יודעת ? אמא צביה הזמינה אותי ליצור איתה קשר כשקשה ,גם כשהיא בחופשות באמצעות הטלפון/וואצאפ/מייל, בכל דרך שיהיה לי קל יותר... כמעט ואני לא יוצרת איתה קשר בין הפגישות ,על אחת כמה וכמה כשהיא בחופשות... מאוד נדיר שאשלח לה הודעה כפי ששלחתי בשבוע שעבר. אני שומעת על הקשר העדין והמורכב שלך עם אבא שלך.... כמה שהאבדן קשה.... וואוו סוריקטה... כל כך הייתי רוצה באמת, פיזי, להיות על ידך ולתת לך יד... איתך, במבי

סוריק. אתייחס לסוף ..עצוב שכך את מרגישה וזה ממש מובן בנסיבות. אבל החיים חזקים מהכל וכן ממשיכים בקצב שלהם ולך תקחי את הקצב שלך. את אומרת לאחרים שאת אוהבת אותם. האם יש תגובה שלהם לאמירה הזאת? האם אומרים לך שאת אהובה? ואת לא מאמינה להם..מוכר לי. היום אני קצת יותר מאמינה שאפשר לאהוב. אבל עדיין חושבת שבקטע של אינטרסים..בטל האינטרס בטלה האהבה. אז לפחות כאן את מאוד אהובה. קראי את התגובות אלייך ותראי עד כמה! האם את אומרת שאת אוהבת כדי לקבל תגובה שאת אהובה? או שאת באמת אוהבת? וואו כמה שאני מזדהה עם זה.. והקטע שאי אפשר לאהוב אותך עד שלא תאהבי את עצמך. את מאמינה בזה? כמה פעמים שאלתי את עצמי אם אני באמת אוהבת את מי שאני אומרת לו את זה....וכמה רציתי ועדיין רוצה אהבה אמיתית כזו..מעניין. חיבוק הייתי נותנת לך בשמחה. עכשיו. אבל יכולה רק וירטואלי. אז אחבק במילים ואומר שאת רצויה, אהובה בדיוק כפי שאת!

הי במבי מתוקה, גם אותי הזמינו בפתיחות, אני לא פורצת גבולות, או משבשת גבול שהוצב. איני משתמשת באפשרות הזו כמעט בגלל הקושי שלי. כלומר, בחרתי בגבול נוקשה מידי עבור עצמי, למרות שבפועל הוא פתוח. ואתם מכירים אותי בקטעים האלה, נראה לי. לעתים לא אוכל לקרוא לכך אפילו בחירה - כוח פנימי שאינו מתיר והוא עד כדי לא מודע ואין ציוץ על פני השטח. לא שיערתי שכך יהיה קשה עם המוות של אבא. היה סופ"ש נוראי במיוחד. וזה יבוא בגלים. ויש להניח שהגלים יהיו מתונים יותר לפעמים, וישכך. אבל תמיד יהיו הגלים האלה, כנראה. במגוון הקשרים. יהיו וישכחו (שכח אחר), וגם ההתמנות תשכח וחוזר חלילה. יכול להיות שהתיעוד החלקי נועד במקום לזכור. תודה, סוריקטה

הי מיכל, אני אומרת לאחרים רק כשאני מרגישה באמת. אם המטרה היא לקבל תגובה דומה חוזרת - המממ לא בטוח. אולי לתגובה המתקפת את רגשותיי - אני יודע/ת שאת אוהבת אותי הייתי מתחברת יותר. אומרים לי שהזאטוטים שאני איתם מאד אוהבים אותי ואני לא מצליחה להאמין. זה די טראגי. איזה אינטרס אמור להיות לי כאן? יש המון סוגים של אהבה. ואני מתחילה להסתבך. משערת שיש לב בעניין שאיני אוהבת אותי בשלם. עכשיו במיוחד. ממש ברמה של מגיע לי להיות בתנאים סגפניים. כמעט לא ישנתי הלילה, ופחות מרוכזת. סליחה. לא ברורה אפילו לי. סוריקטה

סוריקטה אהובה, האבל שלך כל כך עוצמתי וכואב ומכה בכל פינות הנפש. הכאב שלך מוחשי וזועק. את צועקת את בוכה גם אם בשקט אבל קולך נשמע כאן. ואת כאבך אני מרגישה היטב. סוריקטה, יש לך זכרון טוב מאבא שאת יכולה לשתף? טיול קטן של שבת בבוקר? זכרון של משהו? איתך שירה בעלטת אמיר גלבע אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאְמרוּ אֶבֶן. אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרו עֵץ. אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרו צֶבַע. אִם יַרְאוּנִי דָם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ צֶבַע.

שירה של הקורים הניטווים, מה שלומך, שירה? איפה את? מאמינה שיש זכרונות טובים, נדמה ששיתפתי קצת אולי (?). לא גדלתי עם אבא. בילדות המוקדמת ממש, מנקודת הציון של פרידת השבר וההתפרקות של המשפחה, הסדרי הראייה היו של שעתיים בשבוע אצל סבתא, אימו. וכך היה שנים ארוכות. מעולם לא טיול קטן של שבת בבוקר... דברים אחרים, כנראה. אנסה לערוך רשימה לעצמי. תודה, בדיוק נשרטתי על ידי שיח ורדים. יראוני שריטות ויאמרו צבע עור... ולכולם - מצטערת על היותי. ממש כך. לילה טוב, סוריקטה

כן.... משהו משונה, מוזר ולא טוב קורה לי, קורה איתי... ואתה יודע אודי? הדפסתי את ההודעה שכתבתי ,זו עם השרוכים הפרומים.. גם את תגובתך.. כשחזרתי הביתה, הרגשתי שהלב שלי מגרד גירודים כאלו כמו שיש אקזמה בלב.. הקלדתי בגוגל 'אודי בונשטיין' ונכנסתי לאתר שלך .. פתאום שמתי לב שכתבת המון מאמרים.. רק ב'שיחות' ראיתי שיש לך שישה מאמרים.. העתקתי לדף את רשימת המאמרים שלך ואני רוצה לקרוא... היום כשאפגש איתה אני רוצה להראות לה את רשימת המאמרים שלך (בנוסף לשלושת הספרים) (וזה חוץ מכל היצירתיות ששופעת ממך באמצעות המוסיקה) לא יודעת מה לומר לכם... אני במקום קשה.. רואה שחור.. אתמול 'ברגילה' שנים, נפגשנו ברביעי ב 10:00 ב 10:17 שלחתי לה הודעה בוואצפ : "הפגישה עכשיו טובה" (כשאני מתכוונת שהיא עכשיו עם מישהי אחרת.. מתה מקנאה... מתחושת הילד המנוזל ששרוכי נעליו פרומות והוא נופל על האספלט השחור. ב 11:03 שלחתי לה הודעה: "מתנצלת" עכשיו, תבינו.. אני באמת לא אחת שמפריעה.. להיפך.. בדרך כלל היא מעודדת אותי לשלוח אם אני מרגישה משהו לא בסדר וכמעט ולא שולחת לה הודעות.. באמת ,אני ממש לא שולחת לה.. משהו רע ,קשה, כואב.. לא יודעת.. ב 11:33 היא הגיבה: "הי במבי,? אמא צביה לא מצליחה להתמודד עם השינוי בסטינג.. ושוב היא נוסעת לחו"ל ב 18/9 ואולי לא נפגש אלא רק אחרי ראש השנה... אני מרגישה שאני לא סובלת אותה.. לא מסוגלת לראות אותה הערב.. גם אין לי פתאום על מה לדבר איתה... כלום... ותודה חטוליטוש על מילותייך הטובות. וסוריקטה מותק.. את מתארת חוויה מאוד מאוד קשה... להיות שקופה..להרגיש שקופה... ותודה מיכל על מילותייך המבינות במבי

מתחברת אלייך במבי ואלייך סוריקטה ברגשות האלו...כל כך חזק הרגש של ילד עזוב, מוזנח או ילדה שקופה. אני מרגישה ילדה ניצחית..לפעמים לטוב (נראית צעירה לגילי) ושמחת חיים ומחייכת ובעלת אנרגיות ;) ולפחות טוב או לרע ילדה טיפשה שלא מבינה כלום, סתומה כזו, שלאיש לא אכפת ממנה...לא אהובה ולא אכפת ממנה בכלל. כזה. תלוי במצב רוח שלי. זה משתנה..

מרגיש כמו ילד קטן מנוזל, משוטט ברחוב ללא כוון, ללא מטרה. פתע דורכת כף רגלו השמאלית על שרוך נעלו הימנית הפרומה. משתטח, נופל על האספלט השחור. שוכב. לא זז זבובים חגים סביבו אולי בודקים אם חי ? מת ? אפשר כבר למצוץ ממנו הדם ? אודי... אני כישלון.. באמת אודי.. האמת היא שהדבר היחידי שאני רוצה זה לישון ולישון ולישון ולישון אולי זה מרגיש כך בגלל שזה השבוע הראשון שעברנו להיפגש 3 פעמים במקום 4 ? היום לא נפגשנו. אחרי הצהריים נכנסתי למכונית וחניתי ליד הקליניקה. ראיתי אותה , הלכה להיפגש עם אחרים. בגלל שמאמר שלה התפרסם בשיחות עשיתי השנה מנוי וקיבלתי חוברת שלישית לפני שבוע. קראתי את המאמר היפיפה של דנה אמיר ושאלתי אותה אם קראה. היא אמרה לי שקראה את של דוד קיטרון והמליצה לי לקרוא. קראתי הבוקר. אם הייתה בי עדיין מעט תקווה לחיים האלו המאמר שאב גם אותם. כנראה יש לי סרטן בנפש. ממאירות. כשאימא צביה ואני לא נפגשות הייצוג שלה נהרס. כנראה שאני לא ברת טיפול. ואולי גם מזג האוויר שבערבים כבר טיפונת שוב משתנה. גם בבוקר מוקדם השמיים כמו ענן אחד. במבי

היי במבי את מתנסחת כל כך שממש רואה בעיני את הילד הקטן.... מה פרוש מצב של לא ברת טיפול ? דברים ימשיכו להסתדר עם הזמן כעת כל גל הופך אותך ל...מה ? גם הגל הזה יעבור חטולית

במבי יקרה, לפי כל מה שתיארת כאן במהלך השנים - כשלון את לא, ולא תצליחי לשכנע אותי. אדרבא. אבל אולי זה לא מה שרצית לשמוע. רצית גם הזדהות - ויש ממנה הרבה מכיווני. את יודעת, את האחיינית שלי שהיא בחורה אינטלגנטית, וגם מאד בשלה רגשית לגילה הצעיר אבחנו בזמנו באיזה משהו מעליב שנשמע כמו פיגור. כי היא לא יודעת לעבור מבחנים. האבחנה, למען האמת, נבעה מתוך הצורך להתאים לה כיתה בבית הספר, אופן לימודים ומבחנים וכד'. למזלה היא הכירה מישהי שהלכה איתה יד ביד לאורך השנים והאחיינית הראתה לכולנו מה זה. אלופה. ודווקא בגלל שיש לה קושי ודברים אינם מובנים מאליהם. אני מקנאה. בכל אופן, את ההרגשה שתיארת כאן פעמים רבות, נדמה לי שאני מיטיבה להכיר. אצלי זו ילדה, לא ילד. היא גם לא מנוזלת ופרומת שרוכים, היא די שקופה ולא רואים עליה. היא אפילו נראית טוב לדברי אחרים. אבל כן, לעתים גם במהלכן של פגישות, בעיקר לפני סיומן ותמיד, תמיד אחרי שהן מסתיימות הרגשת ה'נזרקתי' חזקה מאד. כאילו נפלטת לרחוב ואז לאן? אוכל לאבד אוריינטציה גם במקומות המוכרים ביותר. ואז אני הולכת והולכת והולכת (לא הגעתי להיות ממנועת, כאמור), הולכת והולכת ליעד שנקרא הבית כברירת מחדל, הבית שלי, שגם הוא כביכול לא מוכר לי ורק מחכה שיעבור זמן ואקח את התרופות כדי לעבור עוד לילה. כפי שהזכרתי כאן אולי מאות פעמים - אני לא מצליחה לקרוא. מדמיינת שכן, אירגנתי לי ספרים - ובפועל אחרי מספר עמודים כל הטקסטים מתערבבים לי ושם זה מסתיים. המאמר שקראת לא שאב כלום (את יכולה לנסות לעיין בו שוב במרחק זמן) - לו זו הייתי אני, המטפל שלי היה אומר - שזה האופן בו השתמשתי במאמר. הוא גם היה אומר עליי שאני מייצרת באופן לא מודע את היתמות, או איך שלא יקראו לזה. האמירות מעצבנות אותי, ואני ממשיכה עדיין לצפות, כנראה מאד לא ריאלית, למשהו, מהו שיינתן לי בסיום כל פגישה שאיתו אוכל לצאת עם הטענה למוטיבציה כל שהיא. אבל הסיכוי לדייק בעיתוי ובאמירה מולי כנראה נמוך מידי מידי. והסיכוי שיחזיק אצלי בפנים גם הוא נמוך. גם לי קשה להחזיק ייצוג פנימי של דמויות. אבל אם אנחנו כותבות עליהן כאן, אולי איכשהו הן קיימות בתוכנו בכל זאת? מקווה שהסתיו שבפתח יורגש. השינויים באורך היום ובמזג האוויר הם משהו שלפחות אני מגיבה אליו חזק. ואנחנו גם ילידות סתיו, וזה בכלל יכול להעיף. שלך, סוריקטה

הי כולם, פתחתי הודעה... נדמה שהתפקיד שלי בעולם היה בחלקו הפוך. לכאורה תחזוקה של ההורים, דור לאחור, במחיר של קטיעת השרשרת קדימה מכיווני. הם מתים. ועכשיו מאוחר. אני כבר עמוק אחרי גיל המעבר. אולי אין פואנטה. סוריקטה

יפה דלי כן הם נפטרו לעולמם אך זה לא אומר שאת הבאה בתוך נהפוכו.. כעת זמנך לחיות את חייך כפי ראות עינייך !! נתת.הקדשת..ריחמת..טיפלת..היית.. אנד אוף סטורי ..! חשבי מה היית רוצה כעת הכי מהכל עבורך נשמה.. מאחלת לך את כל הטוב שיש לעולם להציע עבורך ועדיין יש! חטולית

אודי, לצערי מה שחולף לי בראש הוא היותי עקרה ואימפוטנטית. אפילו בספיגת מילים :-( סוריקטה

שמעתי את "רצועות"( כמו שכתבה במבי (אהבתי) ) המוסיקה שלך. מצחיק שהסגנון שלך כזה שונה ואחר... וציני? מתריס? וכזה זועק..עם ה"מריה" שלך.. ו"פוליטיקה".. ומצחיק אותי שיש לי רצון שתלחין אותי..שתמצא לי רצועה כזו. למרות שהסגנון שלי ממש לא מתאים למוסיקה שלך.. רק אם אכתוב משהו כמו סהרורית בלילות, משוטטת ברחובות הכל לא חשוב אבודה בכלוב ;) והקטע עם ה"חטול" אפילו גרם לי לשמץ קטן של קנאה בחטולית. אחלה איזכור של מישהיא שכותבת כאן. ;) גם אם לא התכוונת לכך. זה מעין רצון של....לא יודעת..נוכחות ב"רצועה" שלך. אנמ כותבת שטויות...אולי הכל לזרוק לפח אם לא מתאים. מיכל שהייתה פעם רק מיכ מגעיל כזה(מתחרז עם איכ) ועכשיו אחרת פחות איכ...

מיכלי מאמי הכי חדוב שאין לך יותא איכ.. מעולם לא ראיתי קישור כזה אליך מתוקה שאת חטולית

תודה חטולית... לפעמים עדיין מרגישה איכ. מגעילה כזו...איכ שאי אפשר לאהוב, לכבד, להעריך. והטיפול שאין לי צורך בו ונשאר רק הרצון. מאוד מתלבטת מה עושה בקשר איתה...עכשיו היא יוצאת לחופשה עוד שבועיים אולי נפגש שוב.