פורום פסיכולוגיה קלינית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
מצטער על השאלה המביכה בעת שצפיתי בסרט פורנוגרפי הופיע בסרט כמו סוג של היפנוזה כמו הגלגלים האלה שזזים בסיבובים שזה סוג של אשליה אופטית האם זה עלול להשפיע עליי איכשהו שצפיתי בזה
היי, כל אותו היום הייתי חסרת מנוחה, לא ממש יכולתי להסביר. ביקרתי אותם.. פרוצדורות רפואיות המון בדיקות יצטרכו...נקווה שיצליח.. ואני קצת כמו צופה מהצד..אחי ואחותי עוזרים להם... מוזר שבן אדם רואה רק את עצמו..מצד אחד אומרת שהם לא יכולים להוות נטל מצד שני הם כן..ואחיי מפסידים עבודה וכו' אם אימי שואלת משהו עלינו היא לא מקשיבה לתשובה..אחר כך שוכחת שספרתי לה..אז למה לספר בכלל? דברים על עצמה היא זוכרת מצויין. תלונות, ביקורתיות ורק היא במרכז....ומצד שני לא ממש רוצים מישהו מבחוץ לעזרה..לא מובנים... נמאס וקשה איתם וקשה בלעדיהם...לא יודעת כבר.
מיכלי מאמי את עושה את מה שאת יכולה גם לאחים שלך יש חלק בטיפול בהורים זה מבורך כל אחד והחלק שלו אין בכך שום דבר פסול.. והזכרון של ההורים בגילאים שלהם הוא משובח לפחות לא אצל כולם.. גם עם אימי כך מה לעשות תשמחי שהמצב לא יותר גרוע באמת חיבוק חטולית
הי מיכל, מבאס... אבל אם אפשר להתחלק בנטל - זה קצת מקל על הקושי (וגם להצליח לדבר על זה ביניכם יכול לעזור). אודי
כן משתמשת בתאריך הלועזי כמו כולם נכון אך לא חוגגת לא חגגתי ולא אחגוג תאריך שלא שייך לי.. הסופש האחרון "חגגתי" עם אחי וגיסתי בבית הרוחות המקום שהכי קשה לי להיות בו למרות שעדיין חולה ..עדיין עם הדלקת ראות שלא עוזבת..כי אחרי הכל אחי וגיסתי לא נמצאים כאן כל הזמן אחת לשלוש שנים בערך.. והבנים שלי הבכור והקטן בינהם לא הגיעו אפילו פעם אחת לבקר אותם...יש לי הרגשה שאולי אינה נכונה אך איני יכולה להוכיח אותה שהם החליטו לא לבקר הם כועסים על אחי על משהו שקרה לפני 7 שנים כשעברתי את השבץ המוחי..כן כבר עברו 7 שנים.. אחי ביקר באותה תקופה בארץ זוכרת כי היתה שנת שמיטה באותה שנה הייתי כבר אחרי.. וכנראה אמר משהו על כל שהוא ראה שמשהו בפנים שלי לא היה בסדר ולא העיר על כך לאף אחד הבן שלי הבכור לא האמין ושאל למה לא אמרת כלום ? אחי ענה לו ..אמא שלך תמיד לא מרגישה טוב...! הבן שלי נפגע נורא כי גם כך היו לו רגשות אשמה על זה שלא הבין שזה מה שעובר עלי..הוא שתק אך התפוצץ מבפנים..אך שיתף את הבן הצעיר שלי במה שקרה מאז אחי הפך להיות סתם מישהו שלא כדאי לרוץ לראות אותו..הוא היה דוד אהוב מאוד וחבל שכך הסתיימו היחסים בינהם.. אז פתאום הנכד שלי חלה כביכול בקורונה אז הם בטח לא יכולים להגיע והבן הצעיר הוא ואשתו עבדו כל הסופש..ולא יכלו להגיע..בתחילה שאלו אם יוכלו לבוא לקחת אוכל לילדים של כלתי הקטנה ואז פתאום זה התחלף בכך שאבא שלה כבר קנה להם אוכל..חשוד ביותר הכל קרה ברגע האחרון לכן החשד שלי שהם תיכננו מראש לא להגיע מאחר וידעו שלי זה חשוב..התכמנים שלי יצאו מזה כך אני לא כועסת עליהם שלא הגיעו רק היו נורא חסרים לי התגעגעתי לנכדים שלי .. העיקר כבר הביקור בבית הרוחות הסתיים ואני שוב משוחררת לחזור לשיגרה שלי למנוחה שלי.. שבוע טוב לכולם חטולית
היי חטולית, מקווה שאת גם חושבת על עצמך.. ומנוחה חשובה!
הי חטולית, מבאס הניכור הזה, שייתכן ואת מזהה נכון, אבל אם יש מתחים (בטח כאלה שנשכים שנים) - כדאי לאוורר ולדבר אותם... כי גם אם יש נפילות וטעויות - אפשר לזכור את הטוב, כמו שכתבת. אודי
על התמיכה העידוד וההבנה תודה שאפשר להנכיח ככה גולמי לא עשוי מורכב סוריקטה דייקת כל כך בשתי ההודעות . לגמרי זה הקונפליקטים . היום גם הבנתי עד כמה 15שנות ליווי הנוכחות שלי שם עד הסוף עם האיש שליוויתי והאנשים האחרים אבל בעיקר הליווי הארוך ארוך ארוך ההוא עד סופו כמה הוא הותיר בי פצע .. שהדחקתי בגלל חיפוש העבודה ובעיות בריאות של בן הזוג (שכללו ניתוח וכנראה בדרך עוד שניים ) עכשיו כי אמא שם במקום הזה הלא מדבר רק צועק וכואב , המקום הזה שלא יכול לאכול לא ללכת לא כלום של בן אנוש ...מחזיר אותי לשם לימים ההם שהייתי שלוש פעמים ביום 24/7 ולאמא אני לא יכולה להעניק את מה שנתתי שם בגלל המרחק ... והעבודה ....העבודה בשטח נפלאה...אבל קשה לי עם הקולגות ..הם לא יודעים כלום מימה שעובר עלי אמא ובן הזוג ...היום זה כבר התחיל מישהי אמרה לי על משהו שאמרתי לה שהמבט שלי נראה כועס ....ממש לא כעסתי עלייה להפך סיפרתי לה משהו עבורה ...אני יודעת שזה שלה אבל שלי זה הפיצול הזה שנראה בשפת הגוף לעומת מה שאני רוצה לומר ....בקיצור בא לי לזחול לאיזו מערה בלי עמיתים למקצוע רק אנשים ללוות .... תודה על המילים שלכם תודה שאתם אביב שנמצאת על הקו בן קצה מדינה אחת לשני .....
שניהם. הוריי. חולים. לא יודעת מה מרגישה. לא אכפת לי ממש.(בת נוראית, יודעת) ככה זה היום, אפשר להגיע לגילאים מבוגרים מאוד..ולנוע בין מחלות...לא כייף. וסביבם. אחותי כרגיל. אני מתעניינת ..אבל עם גב תפוס- תרוץ לא להגיע אולי... בעייתי שניהם יחד..בי"ח , רופאים..בדיקות. איכ. להיות זקן זה נורא. אני מעדיפה למות מוקדם יותר...לא להזדקק לאיש...אוףףףףף. לעזור,שם זה יהיה אולי רק בשביל אחותי...גם לא בטוח..זה מוזר שההרגשה שלי שונה משל אחרים...למה לא לרחם? לעזור? להתקרב??? לא בא לי...וזה עושה אותי...רעה, נוראית..ומחשבות..אוף אולי החולה, חולה, חולה כבר מעצבן יותר מלרחם...אוףףףף..כמו זאבים,זאבים...אבל היא באמת חולה בבי"ח. אוףף
לא פשוט , קשה ...מי כמוני יודעת ,😊 תהיי שם כמה ומה שאת יכולה טתקבלי את זה את לא רעה את שומרת עלייך. אתך אביב
הי מיכל, בוקר, דיברת באומץ. אני לא בהכרח מסכימה עם האמירה שלהיות זקן (ומה עונה להגדרה 'זקן'...) זה נורא באופן גורף. על אף שאני יכולה להבין. המחזות בבתי חולים סיעודיים, למשל, כאלה של התחנה האחרונה בחיים, לרוב לא מרנינים במיוחד. ולעתים מוצאים בהם חלקים מרתיעים. עם זאת, יש אנשים בגיל השלישי שאפשר מאד להתפעל מהם (מהחלקים שהם מראים כלפי חוץ). אבא שלי, למשל, (זקן ונכה. נכה הרבה שנים) הוא אדם שלצערי בז לתלות, ולכן החליט לסיים את חייו בשלב שבו הבין שהוא הופך להיות תלותי במידה שאינו מסוגל לשאת, רק ש(אולי)הוא לא לקח בחשבון את האפשרות שלא יצליח לו... נזכיר את הראייה הטוטאלית... אנחנו חושבים שהוא לא באמת רצה למות, אלא שהניסיון האובדני הכושל שלו נתן לקול ש*כן* מוכן להיות תלוי להישמע. ספציפית הוא סוג של זכה משום שהוא מטופל בבית נפרד ורחב שמושכר עבורו, ויש מי שתורם לו כלכלית. הוא מרבה להתלונן בעיקר ואולי רק בפניי - אבל וואלה כמה יש לו סך הכל. הוא גם צלול ומבריק אינטלקטואלית ואינטליגנטית במוח, למרות שרגשית הוא יכול להיות סתום לפעמים. איננו יודעים אף פעם, כך נראה לי, אם יש רגע שבו קשיש מוגבל וחולה נהנה ולו במעט. אפילו מטיפת אוכל וחמלה שמוגשת לו. נדמה לי שאביב בזמנו תיארה רגעים כאלה מול אדם שטיפלה בו וזה היה מרגש מאד. בנוסף - כנראה שכל לכל אחת מהאחיות - את ואחותך - יש תפקיד משלה מול ההורים. האם את מקנאה באחותך? האם את (או/גם) מברכת על כך שנחסך ממך תפקיד שהוא סך הכל די איום עבורך? לעתים הקשר בין האחים עומד למבחן סביב רגעי מתח. לא פשוט. אולי תנסי לקבוע פגישה עם המטפלת ולחשוב איפה לשים את עצמך בזמנים אלו? מחזקת את ידייך, סוריקטה
תודה יקרות, הקטע של קנאה באחותי/לתת לה לטפל שמתאים לי..נכון חלקית. כלומר יש רגעים כאלו..כמובן שעלו בטיפול וגם היא אמרה קנאה..לא ממש. הקרבה של אחותי לאמי לא הכי בריאה...אין לי כח לפרט. קשה לי המרחק וקשה לי הקרבה..מה עושים???? ובקשר לזקנה ברור שיש גם טובה ויפה. אבל זקנה סיעודית זה זוועה לדעתי. ומבינה את אביך סוריקטה....קשה לחיות ככה..לא משנה כמה כסף ורווחה יש לך. ובאשר למטפלת..לא היה שום קשר כבר 5 חודשים...וכנראה גם לא יהיה. .. לא כרגע. תודה לכן. קשה לי בעיקר עם ה"לא אכפת לי מהם" עם הגישה שלי הנוראית...ייסורי מצפון. אבל גם להיות שם זה קשה..לשמוע ביקורות ורק שאחותי "מסכנה" קשה לה וכמה שהיא עוזרת ובסדר ורק אני לא..גם אם אעזור. ...סיפור חיי. :( לא מתחשק לי שיהדפו אותי...ויבקרו..מסובך. תודה אביב על ההבנה.
הי יקירתי, בוודאי שאני מבינה את אבא שלי. אני הבת שלו, ויש בי חלקים דומים לו. בשונה ממנו, אני עברתי טיפול נפשי. ועדיין - בעיניי, הוא עצמאי באופן די נאה. אוכל בכוחות עצמו. שירותים בכוחות עצמו, ולמרות ששנים משותק ברגליים הוא מצליח להתקדם עם הליכון בכוחות עצמו (שזה נדיר, וצריך להיות עיקש וחכם כמותו). הוא גם עובד על המחשב מצוין. באיטיות, כי גם הידיים פגועות, אבל עובד. בשלב זה אנחנו לא במצב של חיתולים והאכלות באנשור דרך צינורית וגוף שמוט שמישהו אחר מנייד. ויש תקשורת שיחתית מלאה לחלוטין. מכאן דבריי. הארכת חיים בכוח - נראה שזה לא יהיה הכיוון בעתיד, וזו גם בקשתו, שנראה שנכבד. מבינה אותך. לגבייך - אין לנו תמונה שלמה ואינך חייבת לפרט, כמובן. מאמינה שאת בסדר. ימים טובים ורגועים לנו, סוריקטה
ברור שאם הוא מתפקד התמונה שונה לגמריי....אבל אבא שלי בדרך ללא לתפקד לבד וגם אימי! וביטוח לאומי. אוףףףף לא צריכה להסביר לך...בצורה כזו ממש אין חשק להגיע לגיל מופלג. ברור שלא חולים ומתפקדים זה מעולה! אפשרי להנות מהדברים הקטנים אפילו.
היי האם מצאת הסבר לתופעה שתיארת? אני חווה משהו דומה ולא יודעת איפה להתחיל לחפש למה זה קורה.
לאן שייכת ההודעה כנראה שרשור משנת 2011. משום מה קפץ לכאן כהודעה חדשה. https://www.doctors.co.il/forum-6/message-852841/ סוריקטה
לא הייתי חושבת על זה בכלל וזה בהחלט היה נראה לי מוזר תודה אביב
בקונפליקטים הפנימיים והיא עוד כאן בקושי ואני לא רוצה לדעת לא לשמוע לא להיות היום לא התקשרתי אפילו מרגישה רעה ומצד שני הניתוק הזה ממנה מאפשר לי קצת לחיות אמא .....אני משתגעת בתוכי סליחה שמציפה כאן היום נחנקת
הי אביב, לומר ראשית - שאיתך. קצת אשתף אותך, דווקא לא אמא, כי אליה לא הייתה לי שום אפשרות להתקשר עשרים שנה ברצף טוטאלי כאמור. אבל סבתא. בסבתא (שנפטרה לפני שלושים שנה כבר), טיפלתי כעשר שנים ויותר. רק אני, הנכדה דווקא, יום יומית, ובשנה האחרונה האינטסיביות הנדרשת הייתה גדולה מידי. כן לקחתי סוג של מרחק. עוד לפני ימי הטיפול שלי בכלל. היו תחושות של אשמה וחרטה מסוימות, אבל בפועל זה מה שיכולתי. אז, כנראה, זה המקסימום שאת יכולה. וגם זה המון. ומאמינה שמה שכבר עשית עד היום הוא מעל ומעבר. תמיד יש גם קול, הגם שמאד מחביאים אותו בדרך כלל, אבל הוא שם אצל כולם, קשה לי להאמין שלא, שממתין לרגע של הסוף וההקלה. אז בטח קונפליקט. ימים מאד קשים יקירתי. מחבקת ושולחת אנרגיות של חיים, סוריקטה
אביבוש אהובה כמה אני שמחה שבחרת להכנס ולתת מילים לכאב שלך..חשוב ביותר מנסה להבין את הקונפליקטים שלך בתוכך וחושבת שאולי זה על החלקים שבך לא יודעת אל טועה או לא.. למול הכאב גם על מצבה של אימך שהיא במצבה הלא ברור עולה בי זיכרון גם כואב על המטפלת הקודמת שהיתה לי שכעסה עלי שאני קשורה לאמי שהרי רק אני מטפלת בה חוץ מהמטפלת שלה וזרקה לי ממש בכעס מה תעשי כשאמא שלך תמות !!! הייתי בשוק לא יכולתי לענות לא האמנתי למה שאני שומעת ממנה.. אמרתי שאני עדיין לא מוכנה להתמודד עם המחשבה הזו כאב לי נורא ובשבוע שלאחריו ביטלתי פגישה לא יכולתי להסתכל לה בפנים מהכאב שעלה בי... מבינה שזה כאב שאף אחת לא רוצה לחוות למרות שאף אחד לא חי לנצח.. אוהבת אותך חטולית
אביבוש...כ "כ מסובך... מזדהה איתך. ❤איזו הצפה. וואו.
ומה אתך .... חושבת עלייך אביב
שלום וברכה. האם פסיכולוג רשאי לפנות לפסיכיאטר בהקשר למטופל שלא היה אצלו ארבע שנים ולא מטופל אצלו יותר? ואם כן,האם חוות דעתו תילקח בחשבון בכלל עקב כך שהיא לא עדכנית והפסיכולוג לא יודע מה מצבו כיום?
שלום לך, לא הבנתי. אם לא היית אצלו 4 שנים אז מדוע שיפנה לפסיכיאטר? יש כאן משהו חסר... אודי
אחותי אמרה לי שהיא רוצה שאני אלך לפסיכיאטר. הבנתי ממנה שהיא פנתה לפסיכולוגית שהייתה לי בעבר. האם הפסיכולוגית הזו יכולה לתת לאחותי חוות דעת עליי כאשר אני לא מסכימה וכאשר היא לא מטפלת בי כבר ארבע שנים?
לדעתי אף אחד לא יכול לתת לאחותך שום חוות דעת בגלל החסיון של הטיפול.. אייך מריגש לך כל הענין בכללי ? חטולית
לא יודעת למה זאת הכותרת שעלתה לי בראש ... ימים סבוכים ארוכים נפשית ופיזית הרבה מעורבב עבר הווה מתקשה לשים את הגבול בן להיות בת לבין להיות מטפלת ...להיות מטפלת מכאיב לי מזכיר לי את הטיפול האחרון שהסתיים לפני מספר חודשים . קשה לי יותר מידי מוות ומחלות הרבה אנרגיה להחזיק גם את כל התהליך בעבודה החדשה אבל גם מאוד טוב לי שם מרגישה שזה המקום הנכון עבורי אבל שוב נאלצת להחזיק את כל הפנים כדי להיות נקייה ונוכחת בשביל החוץ ימים כאלה ארוכים ... סליחה שלא ממש כאן ולא ממש אני רגע כזה של צורך ליד מושטת ולהנכיח את עצמי מול טונות של רצון להיעלם .
הי אביב, את כאן גם שאת 'לא כאן'. ועוד איך. ואת את, גם כשאת 'לא את'. חלקים אחרים וגם הם אהובים. והעבודה החדשה - לצד כל המעיכה ושק הטונות על הגב - אני נפעמת ממך. ונראה שאת מצליחה להפריד, וזה מאד מאד אינו מובן מאליו, כשיש כוח אדיר שעושה כל שיבכולתו כדי לערבב. היי את והאמת שלך. ובעצם את כזאת. פשוט כך. מבחינת הפורום ואיך שאני רואה אותו עכשיו - ממש לא הצפת אותנו. שלך, סוריקטה
נשמה אהובה אם עוזר לך הנה לך ידי המושטת לך לבוא להיות להנכיח וגם לקבל חיבוק גדול ... אל תיעלמי זקוקים לך גם כאן ושימחת אותי מאוד על הבשורה שטוב לך במקום העבודה שלך כן קשה לעשות הפרדה בין להיות בת ולבין להיות מטפלת כי אחרי הכל היא אמא...ובאשר היא תהיה עד ...עולם ! חיבוק ענק ומרגיע אם מתאים לך חטולית
היו כמו צלילים כל כך נעימים לי מודה לכן אהובות תודה גם לך אודי ולא הצלחתי לשמור על עצמי כמו שצריך לצערי ובין כל הריצות חליתי.. סינוזיטיס הראש מתפוצץ ודלקת ריאות..לא סימפטי בכלל אז הצלחתי לברוח מעוד שבת מהאורחים שלי כי נורא לחוץ שם אווירה כבדה כמו... ביקשתי גם מהילדים שלא יקפצו לביקור פתע בשבת כדי שאוכל לנוח מה שנקרא להיות חולה בשקט!! לא מאמינה על עצמי שכך הרגשתי וכך נהגתי מעולם לא הצלחתי לומר להם לא!! כנראה שהטיפול וגם אתן כולכן ואודי כמובן משפיעות עלי רק טוב וכוחות נפשיים לעשות את הבלתי יאומן!! אוהבת חטולית שתהיה שבת שקטה לכולנו
הכי טוב לנוח ולהתחשב סוף סוף בעצמך!!!! רפואה שלימה ומקווה שתתחזקי ותנוחי היטב. מגיע לך!
הי חטולית, באופן פרדוקסלי הייתי חושבת שאולי המחלה שומרת עליך במובן זה שהיא מחייבת אותך לנוח. לעצור את הקדחתנות. לקחת לך את הזמן בשבילך ורק בשבילך. אולי אפילו קצת 'להתפנק'. החלמה מהירה, ובברכת שנהיה קשובים לגוף ולנפש. סוריקטה
יפה ונהדרת שלי את לגמרי צודקת שהמחלה שומרת עלי ועוד ממה... מפגישות עם אחי וגיסתי בבית הרוחות אחי בכלל לא מבין על מה אני מדברת ומבטל זאת בהנף יד.." אם תרצי תצאי מזה " בלי בכלל לקחת בחשבון שמיד בכניסה לבית תמונתו המחייכת של הפוגע בעלה של אמי נמצא שם וכולו חיוך שלא אהבתי מעולם וכן מרשה לעצמי מעט להתפנק עם הרבה מנוחה כי מגיע לי..! תודה אהובה חטולית
בזמן האחרון אני מרגישה ממש בעיות בזיכרון. עד כדי כך שהלכתי לרופא משפחה (ארוע נדיר אצלי. קורה אחת לכמה שנים). בקיצור, הוא הפנה אותי למרפאה גריאטרית😨 אני עוד לא בת 50... מלחיץ ממש.
היי רוני לבעיות בזכרון מתיחסים כעל משהו ששיך לגיל מבוגר הם אינם לוקחים בחשבון שכיום גם המון צעירים סובלים מכך מבינה אותך מתוקה חטולית
וואו..מבינה אותך לגמריי, זה מלחיץ אבל לפעמים זה סתם תקופה.. לי קורה גם לפעמים שכבר הזיכרון לא כמו פעם..בכל מקרה לבדוק תמיד טוב. בהצלחה❤🙏
רק רוצה להיות נוכחת כאן. בין כל העצים הסבוכים והרגישים האלה.
רוני מתוקה שימחת אותי כך נראה אותך כאן יותר חטולית
מקסימה שאת. ומרגישים נוכחות. תודה❤🙏
אביב יקרה, כל כך מזדהה עם הביקורתיות. בול אמא שלי.. אוףףף ..מה שלא אעשה זה לא טוב! והכל הכל סובב סביבה. כל העולםםםםםםם!!! אבי סמרטוט שלה. אם אני לא אתקשר יום אחד..וואו.סוף העולם.היא תתקשר כמובן ותנזוף, תעשה יסוריי מצפון ועוד.. ...אין מצב,שאתרחק או אתנתק. היה נסיון כזה שכשל...אני לא מסוגלת. כן יכולתי לצאת מהבית אבל זה דרש כוחות..וניצלתי ע"י חתונה :) כשהיא חולה וזה קורה הרבה..היא אוהבת את זה ממש כך נראה..המסכנות, שכולם סביבה... טוב נו, פנטזיה על חיבוק, חום, מילה טובה..יודעת שאין סיכוי לכך..היא היחידה שצריכה ממני.... היא מנג'סת לכולם שיבואו אליה כאילו אין לילדים שלי עיסוקים...רק שנבוא ונהיה קרובים כדי שתנהל את כולנו..צריכה לדעת הכלללל...בקיצור ובמילה אחת - פולניה! אבל עם כל הסטריאוטיפים... :( איך איך אוהב??? אולי ארחם....מרחמת ...חומלת..הכעס שכח. אודי...חיפשתי קרבה, חום וכו' ע"י הנסיון להיות טובה..זה לא עובד!!!! היא זו שזקוקה תמיד! היא זו שקשה לה, רע לה ..וואט אבר מאז שאני זוכרת את עצמי...והיא בכלל לא כזו זקנה.. :( עכשיו אני זקוקה לחיבוק .. מתגעגעת למטפלת, אדם זר כביכול שהייתה לי לאם :( עצוב...עצוב לי....עברו כבר חמישה חודשים ללא טיפול. אבל מי סופר? אשמח אם תאמרו משו...אולי ...מנחם? אולי שאני מספיק "טובה"..ולא משנה מה.. אני ראויה לאהבת אם?? לא בטוחה פתאום... ופעם חשבתי שהיא "אוהבת" בדרכה...גם כן דרך...
ורציתי לכתוב לך קודם פולניה :-) מובהקות פולניה סוריקטה שאגב נהנית מזה שטועים לחשוב שהיא, כלומר אני, תימניה
הי שוב מיכל, מניחה שאת, או, לפחות, חלקים בך, מייצגים את הקול השפוי במשפחה. אבל במשפחה 'מופרעת' יש שיאמרו על השפוי והנורמלי (שכך נחשב בחברה ובתרבות הספציפיות באופן רחב) בדיוק הפוך. הייתי מציעה לקחת את מה ש'הם' אומרים עליך כהשלכה של החלקים שלהם שהם לא מוכנים לקבל כבתוכם. מעצבן ולא הוגן. ולמה דווקא את? אולי משום שאת רגישה, מכילה ועוד. בדיוק הזכרתי כאן את הניסיון להיאחז ולהיצמד לטוב. נראה שאת יודעת לעשות זאת. כולנו גאים בך שאת יודעת להיזכר בחוזקות שלך. במרחב המשותף הטוב עם המטפלת. וביש (המוגבל...). בקיצור - את בסדר. סוריקטה
מאמי ברור לגמרי שמגיע לך חיבוק וליטוף של אהבה מאמא כל אחד/ת זקוקים ויש להמון נפגעות כמונו " אמא פולניה" כזו שהאף שלה תמיד נמצא בצלחת של כולם..וכשהיא בצלחת שלה היא נזכרת שזה לא מספיק ומתחילה לטפס על כל מי שפנוי את ממש נהדרת !! יודעת שקל להגיד וקשה לבצע אך..השתדלי לדלג על ההערות שלה.. חיבוק מאמי שלי חטולית
סוריקטה, חייכת- תמניה חחח לי אומרים שאני בטוח לא אשכנזיה חושבים תוניסאית או משהו מזרחי..גם אני נהנית מזה, אומרים שאני לבבית מידיי ופתוחה, לא אופי אשכנזי🤣 וואו...תודה על המחמאות והעידוד...הסמקתי..למדתי לקבל מחמאות. תודה יקרה! 😍 אחרי שקראתי אותי זה נשמע קטנוני לקטר ככה.. קצת ילדותי או טינאיג'רי כזה. אבל אני לא כועסת על הוריי, למרות שעדיין קשה לי לקבל את העובדות.
תודה חטולית יקרה, כנראה שעוד יש ותמיד תהיה לי הרגשה של חוסר...לא יכולה להתגבר על החסך הזה.... תודה יקרה, חשוב לי להרגיש ראויה לאהבה ...לא תמיד מרגישה כך..לפעמים כן..
הי מיכל, היכולת להגיד שגם את זקוקה - חשובה מאוד, בעיקר לאור חוסר היכולת להגיד זאת מול אמא, כפי שעולה מתיאורך. אודי
הי מיכל יקרה, משעשע הקטע עם העדות. מסכימה איתך שיצאנו כאילו טינאג'ריות כי מה, די, וכאלה, ויש בזה אמת. חלאס, היינו אמורות להיפרד. אבל יש חלקים. מה לעשות, לפעמים הם בורחים להם. ולפעמים אני מתביישת. מצד שני, יכול להיות שהסוג של בכי שיצא מאיתנו כאן מסמן תחילתו של משהו חדש. אז אולי. יכולה לומר לך שמכירה הרבה אנשים שכן ישתפו אותי בתלונות וכעסים שקשורים למערכות היחסים בינם לבין ההורים שלהם. המשפחה בכלל. אנשים בוגרים שהתקדמו מאד בחיים, בעשורים מתקדמים. טוב לראות אותך מחייכת, גם אם וירטואלית. שבוע טוב, סוריקטה
אודי, כתבת לי באחד העצים - שנפתח מרחב מעברי למרות מחאותיי הנמרצות. אוכל לשאול במה ראית שנפתח המרחב המעברי, שהוא כנראה לב העניין אצלי עכשיו? למרות שחלף זמן ואולי כבר נשמט מן הזכרון. אז, אודי, התגובה הראשונית שלי הייתה, נו, לכסח גם את המשפט הזה שרשמת לי. כידוע - החרמש אצלי עובר עוד לפני שהייתה נביטה, כך שאיני יודעת אפילו מה התחיל להגיח. ואני שואלת גם כדי להבין כיצד נאחזים בטוב, הכאמור, חלקי. אלו דברים שנחשבים טובים אני יכולה לעשות למרות שאין לי שום מוטיבציה, אבל ממש, שביצועם כן יוכל לגרות אצלי את הקרום של החשק. ההצעה שניתנה לי הייתה דווקא לא בתחום הפעילות הגופנית או המוזיקה, אלא הבישול, או חוויית מסעדה. חשבתי בכוח לממש אתמול, אבל היה לילה והמון גשם אחרי שהתעוררתי עוד לפני לפנות בוקר. סיבה הגיונית לבטל... סופש נעים, סוריקטה
שחזרתי לפתח חרדה רצינית בהקשר החירות שהקורונה לוקחת. ממש מפחיד. סוריקטה
הי סוריקטה, למשל - המשחק עם הכותרות... ואם אל מול הכיסוחים יהיה גם קול חומל ומאפשר - דיינו... אודי
הי אודי, חשבתי שאולי היה משהו מעבר למשחק בכותרות. את המשחקיות בכותרות, שבוודאי אני זוכרת, דווקא פחות נראה לי שכיסחתי. או שמא יצרתי רושם כזה. מצטערת. מה שיכול לרכך, אולי, הוא דווקא דיבור פשוט, עניינים 'צדדיים' לכאורה (כמו בשיחה על פולניה, תימן ותוניס עם מיכל, למשל), ולא רק לעומק הכאב. שבוע טוב ותודה, סוריקטה
אביב כמה קשה....הרבה כוחות. וחיבוק מתאים. העוצמות והכאב שאתן כואבות על ההורים...וואו... מפחדת לכתוב מה אצלי.. :( פעם קצת כתבתי שאני לא אוהבת אותם...נורא. ואתן נשמע כל כך מרחמות עליהם, אוהבות והם יחסרו לכן.... אוףףףף..למה אודי? למה אני כזו??? בזמנו המטפלת אמרה "הם הרוויחו את זה ביושר" משהו כזה...ושכתוב לכבד את ההורים .לא לאהוב... :( מה יש לי??? מרגישה רעה וכפויית טובה כלפיהם... למרות שכל יום מדברת ושואלת לשלומם, מבקרת וגם הנכדים. כלפי חוץ לא מראה את זה. ומטפלת ועוזרת כשצריך....אוףףףף אתן יכולות להסביר את האהבה שלכן והדאגה הזו אחרי כל השנים??? ואודי, למה אני ככה מרגישה??? אחרת...
לא בטוח שהייתי 'ילדה רעה'. למעשה הקרבתי את שנותיי הצעירות, השנים בהם אדם אמור לצמוח, ללמוד, להקים משפחה, הקרבתי את השנים למען אמא. טיפלתי בה כסיעודית, כשהיא עוד לא הייתה כזאת. המסירות המטורפת נבעה מתוך תחושת אשמה (תפיסה ילדית) שמחלת הנפש שלה נגרמה בגללי ואני מנסה לרפא. מן הסתם, ללא שום סיכוי להצליח. זה גם היה התנאי לאהבה שלה, אם אפשר לקרוא לזה כך. התנאי לכך שתראה אותי. והיא, כאמור, גם הרעילה, ולא רק במובן המטפורי וסיכנה את החיים שלי. כשניסיתי לבחור בשפיות ולנסות להציל את מה שנותר מהחיים שלי (לא הצלחתי בדיעבד הרבה) היא ויתרה עליי בכל דרגה אפשרית. עשרים שנים שלא רצתה לראות אותי. ניסיתי גם את זה במינונים מינימליים. אז אם תרצי בשנים האחרונות הייתי חרא זבל טינופת של ילדה (וגם קודם נתפסתי כזאת). אני באמת תוהה לו הייתי נשארת צמודה אליה (ממילא לא התקדמתי משהו בחיים) ובמקביל גם החבר שלה היה ממשיך ל אתם-יודעים-מה, הייתי נחשבת ילדה טובה. כאילו שהתפקיד שלי בחיים היה לשמור עליה באופן בלעדי וחלילה לא לפנות מקום לשום אדם אחר. אילו זה מה שהיה קורה היום לא היה לי ת'כלס בית ומהנפש לא היה נשאר. אתם יודעים, עכשיו ערב. אין מישהו שיאמר לי לילה טוב. גם לא היה / הייתה. מה שמפריד בין היום ללילה, ואני חושבת שלכן אין שום סיכוי שאני מצליחה להירדם בכוחות עצמי, או להחזיק לילה. ומישהו ברא את התרופות שבאיזה שלב אמורות להפיל את הראש שיהיה שקט מהכאב. לפעמים זה עובד. עצוב ברמות שאין לתאר. הפרידה שלי ממנה, דווקא משום שהייתה כל כך פסיכוטית ומערכת היחסים הייתה כל כך מעוותת כואבת באופן בלתי רגיל. אולי כי אני מנסה להיאחז בשרידים של מה שהיה בקושי. ועכשיו גם הפנטזיה מתה. הנה הזדמנות לומר שאין מילים לתאר את עומק הכאב. ועם זה אני אמורה ללכת לישון וגם לקום בבוקר. סוריקטה
יש לי הזדמנות לכתוב את זה, אז לקח לי המון שנים להצליח להוציא מילים מולה, מול אמא, בחלומות. סוג של עימות עם האמא הפנימית. בפנטזיה אולי היו רגעים שחשבתי שתתבוסס לה בדמה. במציאות, בסוף, החזקתי לה את היד וליטפתי לה את הראש וחמלה והייתי מוכנה לאותה הקרבה של פעם. רק להיות ילדה שלה. ילדה של אמא. לעזאזל גם אני הייתי בת שלה. גם אני הייתי. ואף אחד, אף לא אחד באו לנחם אותי. לא אותי. אנשים לא אמרו מילה, כאילו אסור לדבר איתי על זה. גם אני הייתי בת שלה... מצטערת, סוריקטה
זה מורכב לפני שהתחלתי טיפול זה היה כל שבוע ביקור אני גרה בקצה השני של המדינה וכל יום טלפון אחר כך היה ריחוק הרבה שנים , לא מתקשרת לא הולכת יכלו להיות תקופות שהתקשרתי פעם בשבועיים ונסעתי אליה פעם בחודש,פשוט לשמור על עצמי כי הייתי חוזרת מרוסקת כל מה שהבאתי לא טוב כל מה שעשיתי חטפתי צעקות תמיד נמדדתי בעיניים ...כמה עליתי ....ביקורת בלי סוף אבל כשאמא הייתה צריכה משהו או במצוקה תמיד הייתי שם אני אוהבת את אמא שלי , אני גם פגועה ממנה הייתה תקופה שגם הרשתי לעצמי להרגיש את הכעס מולה . והיום אני פשוט במקום חומל אמא שלי כבר באמת זקנה ... לפני שבע שנים כשפתחתי בפנייה את הפגיעה אמא שלי כבר התקרבה לתשעים . שנים אני עובדת בטיפול על הרגע הזה שיגיע , היו ימים שאסור היה להזכיר את עצם המוות הקרוב, כי פשוט נעלמתי. הקושי הוא לא מהמקום הבוגר שאני נמצאת בו , הקושי הוא מהחלקים הפגועים הילדיים , שם קשה לקבל את עצם המחשבה על העלמות שלה , כל זמן שהיא נוכחת בעולם יש סיכוי לתיקון . יש סיכוי שאמא תהייה שם עבורי , שתראה אותי ....מן פנטזיה פנימית ... . בחלק הבוגר יש המון קונפליקטים בגלל הידע הרב שלי בתחום הזקנה אני הופכת להיות בן בת למטפלת זה לא פשוט לי ויחד עם זאת המחשבה שאמא שלי לא תקבל את הטיפול הטוב ביותר הורגת אותי מבפנים.. שוב המקום הזה שאם אני יהיה בת טובה דיה אמא תראה אותי יהיה תיקון ...היא לא רואה אף פעם וכלום מימה שאני עושה לא טוב מה שמשחזר שוב ושוב את היותה נוכחת נעדרת בחיי ... אז זה מקום כזה מאוד מורכב בן אהבה של ילד להורה שלו לבן מערכת יחסים לא בריאה ופנטזיה של תיקון הבנה בהגיון שאמא שלי נפגעה בעצמה והחיים היו לא פשוטים לה והיא עשתה כמיטב יכולתה ושהיא אוהבת אותי בדרכה . ברגש יש את רצון מאוד גדול להיות פעם אחת הבת שהיא אוהבת , הבת שהיא מעריכה , הבת הרצוייה .. ולא הבת שהיא לא סובלת כמו שהיא פעם אמרה לי ... . אז אני שם בן ההגיון , הכאב , הפגיעות , הכעס , החמלה והצער ...והרצון שהיא תראה אותי שאני קיימת ... אביב
הי מיכל, המצב הטבעי לילד זה להיקשר ולאהוב את ההורה. כשזה לא כך - בדרך כלל יש משהו שגורם לזה, ולכן יש הרבה הגיון באמירה ש'הם הרוויחו את זה ביושר'... וסוריקטה - עצוב ממש. אודי
עצוב וכל כך מבינה מעניין כתבתי למיכל ארוכות וזה לא עלה תוך הכתיבה עלה בי הכאב ואני מוצאת את עצמי נאחזת במילותייך כל כך מוכרת הפנטזיה אתך בקושי ובכאב אביב
סוריקטה זה בהחלט קשה, עצוב וכואב הלב.... אודי, זה ברור לך שזה מסובך..כלומר בהתחלה בילדות הערצתי את אבי, אהבתי את שניהם .. זה הגיע כשהבנתי בגיל הבגרות . כעס אחר כך רצון לצאת מהבית, התחתנתי ולגור רחוק למרות רצונם שאגור הכי קרוב שאפשר....וטיפול שנים... והיום קרבה לעיתים רחוקות הרגשתי... כשקורה משהו כמו אשפוז בבית חולים, כשיש חוסר אונים שלהם.....אז אולי כשיהיה קשה ...אולי משהו ישתנה...אבל שלא יהיה מאוחר מידיי....
אחי וגיסתי הגיעו היום לארץ.לביקור..אין להם מושג קלוש בכלל מה זה אומר בידוד הם חושבים שמותר להם הכל !! כבר לפני חודשיים התחלנו לדבר על הנושא לפני שחלו כל האיסורים האחרונים והם חושבים ...לא מבינה אותם בכלל ! אחרי שעברו בשדה התעופה ונעשו להם הבדיקות לא היה מי שיקח אותם הביתה ולקחו מונית את זה אני מבינה אך לנסות לבוא אלי הביתה כשכולם כאן בערב שבת ?? אתם בבידוד!!!! מה לא הבנתם?? אז החליטו שילכו לאמא שלי..אם אתם לא יכולים להגיע אלי אייך תלכו לאמא? הבית של אחות של גיסתי פנוי לגמרי היא אינה שם ולשם היו צרכים להגיע מה שבסוף קרה אייך מסבירים להם מה זה בידוד ושבכל מדינה יש את החוקים שלה ? עייפתי מאוד כבר מלהסביר הכל נופל על אוזנים ערלות ליל מנוחה לכולם ושבת שלום מבורכת חטולית
הי חטולית, בטח שאין לך כוח לכל זה. מייאש ברמות. אוף. מה אומר. היום השתפרתי אז מוכנה לעטוף בחיבוק אם תסכימי. וירטואלי ובטוח. איתך, סוריקטה
באמת נורא!!!! הרבה מפרי בידוד לצערנו...וכל מה שאת עוברת. חיבוק מתאים יקרה.
חיבוק ענק והמון המון אהבה
כותבת מוחקת אמא כבר שם ביישורת האחרונה זה עניין של ימים /שעות ובמקרה הנורא יהיה יותר אמא אני לא מסוגלת לכתוב לא מסוגלת לדבר כמי שמבינה בטיפול בגילאיים האלה אני יודעת אני עושה על אוטומט מחליפה מטפלת הופכת דואגת אמא בבית חולים היינו כולנו היום להפרד ואני לא יודעת מנסה לא לחשוב איך חיים בלי אמא הפיצול חוגג הכל נמחק כל כך מבינה ומחברת אותך סוריקטה כל כך יודעת ברמת התא איך זה מרגיש לא יודעת למה כותבת ואולי זה לא יכנס היום ובכל זאת מנכיחה את עצמי בכוח אמא נוכחת איננה כל חיי אביב
אהובה שאת מבינה אותך ברגשות של מה יהיה רגע אחרי גמני פוחדת על אמא שלי כל יום מדברת איתה לפחות פעמים כדי לוודא שהיא עדיין שם בכלל לא מוכנה נפשית עדיין לאבד אותה ל רות הכל.. חיבוקים עד אליך אהובה חטולית
הי אביב, אין הרבה מילים. את באמת הכי קרובה לדיוק בהבנה. ימים מטלטלים במיוחד וגם מסוכנים. מקווה שהטיפול איתך וקרוב. האפטר אפקט, במרחק זמן, כמו שאנחנו מכירות, עוצמתי ומפצלח. תהיי. תהיי. איתך בדאגה, סוריקטה
לגמרי הכותרת ולגבי הטיפול , ביטלתי הדפתי כל קרבה השבוע . ככל שכואב יותר אני נסגרת נו מוכר .... ואמא עדין כאן שבוע קשה מטלטל מאוד לגמרי אני צופה את האפטר אפקט ...כרגע ברמות תפקוד מטורפות ...וכמובן ניתוק מה שלומך את .... אביב
הרבה בריאות
הי אביב, אני ס"ה בסדר ברגעים אלו. ומבלי לפרק לגורמים פשוט חיבוק, סוריקטה
אודי הי, הגבתי עכשיו להודעתה של סוריקטה 'קטיעת רצף' ( כך נדמה לי.. לא בטוחה שבדיוק כך הכותרת שבחרה..) אודי.. בבקשה , אני מבקשת אם אתה יכול להתייחס לתגובתי לסוריקטה.. ? מדובר על אטצ'מנט מבלבל ? אני מגיבה לסוריקטה ממקום מוכר לי מיחסי המוקדמים עם אמא שלי ? ייתכן ? הרגשתי את סוריקטה הודפת אותי ובו זמנית גם כאילו טיפונת 'קורצת' משהו קרוב.. ? אולי משהו לא ברור.. ממש בלבל אותי.. שלך, במבי
הי במבי, לא רק שאי אפשר להתווכח עם תחושות - אני חושב שגם סוריקטה עצמה מדברת על הפרדוקס הזה. לא זאת אף זאת: את מזהה משהו שהוא כנראה נכון, וגם השערתך שאולי זה מפעיל משהו מבלבל והיחסים המוקדמים - כנראה נכון... אודי
הי במבי, לפני הכל - כתבת פוזלת בבטן וזה העלה בי חיוך. אפרופו יצירתיות :-) מנסה להסביר - כשכתבתי 'הי לישות' היה זה אחרי שהתעוררתי באמצע הלילה אחרי פרק שינה קצרצר, ושם הוא נגמר. קטיעת רצף שמאד מאד מעצבנת. במבט של מרחק בזמן המילים שנכתבו נשמעות כהומור שחור וגם סוג של עליבות וטונות של בוז לעצמי. וההודעה, במקורה, פסיכית מעל לראש. היא שלי מולי. באותו רגע הייתי לבד. לבד לבד לבד. לא היה שם עוד מישהו. ההודעה התפרסמה כאן רק אחרי שעות. כלומר, ברור שלא היה סנכרון. היות שכן הצלחתי להבין ממש בעיצומן של מחשבות, שמה שרץ בראש לא בדיוק תקין, שלא לומר מטורלל, וכן ידעתי שהמוקלד יתפרסם וכן יראו אחרים בסופו של דבר - תיקנתי את ההודעה למכבדת ולאמיתית (למרות שהחלק המעוות ניסה לכבוש את מקומו), כי הרי יש אנשים עם נפשות שבסיכומו של עניין קוראים ומושקעים רגשית, וזה לא פייר לכתוב להם כאילו הם לא קיימים. אני חושבת שהיה צריך הרבה מאד תעצומות כדי לעשות את זה, והייתי מצפה שיוערך. חווים אותי כעדינה וחמודה מבחוץ, כך אומרים. אני לא מרגישה ככה, מאד לא ככה, רוב הזמן וכבר הרבה זמן. גם אומרים שאני רזה ובכושר, ואני מרגישה שמנה ומנוונת, גם אומרים שאני אינטליגנטית ויצירתית או מוכשרת ואפשרויות רבות לפניי ואני לא מצליחה לראות את זה. ועוד כהנה וכהנה. אני אפילו מתעצבנת שלכאורה רואים איזה פוטנציאל, אבל עיוורים לנכות. כאמור, בפנים יש שדים שמנסים, לפעמים בעוצמה רבה, להאפיל על השפיות וההגיון. פה בפורום יש ביטוי גם לקולות הפנימיים - אז את רואה את המאבק. יש פער. יש פיצול. אבל אני לא מרמה ולא עובדת עליכם בעיניים. כמו שכתבתי - שומעים את המקלדת, אי אפשר לראות עליי (וגם על רוב האנשים בעולם כולו) שיש סערה בראש. גם אין מישהו לידי, אז גם אין שומעי מקלדות זולתי. שוב, רק אני. כאן גם מופיעות תוצאות ההקלדה - אז איכשהו כן מתבוננים עוד אנשים פנימה, ונשלב לכך את היות המקום חסר מימדים נוספים של מציאות, מקום בו נוכחות נפשות פגועות אף הן, ואז יש מרחב מאד ענף לפרשנויות. לא דחיתי אותך. אני כל כך בדיכאון בזמן האחרון שיכולת התנועה שלי זעומה. אפילו המשחקיות שאני מאד אוהבת בדרך כלל נפגמה וזה סימן לא טוב. דחף המוות בעל משקל רב, וסוג של סכנה מרחפת באוויר, ואת כל זה יודעים הן סובביי והן האיש שטיפל בי, שאולי הבין שכל הפסקת הטיפול או המרווחים הגדולים מידי היו די טעות, שעדיין לא באמת התאוששתי ממנה. ובדיוק בשנה הזאת היה ניסיון אובדני של אבא וגם מוות של אמא ואנחנו גם בתוך הקורונה ומעלליה. מה שאמר בזמנו המטפל עליי - שמשהו ביחסים המוקדמים עם אמא מהרגע הראשון היה בו עיוות. אבל גם היה משהו מהבסדר, אחרת בכלל לא הייתי כאן היום. אני מספרת שאני חווה כל השנים את אמא כמתה. כשהיא לא באמת מתה. עכשיו היא באמת מתה. ראיתי אותה שעות לפני המוות וגם אחרי המוות, והיא הייתה אז הכי דומה וקרובה למה שחוויתי אותה כל השנים. אבל האם המתה (נכתב על התסביך הזה - את יכולה לבדוק) לא באמת מתה בשנים הקודמות. הטקסט שלי ארוך וסבוך - כשלא מבינים יש סיכוי להזדהות עם חווית האם המתה. כתיבה קצרה וברורה הייתה אולי מחברת יותר לחיים, ואותה אפשר, למשל, להשיג במשחקיות בכותרות. אז גם חיה וגם מתה. גם מזמין וגם הודף. למשל, אני מרשה לגעת בשרירים, אבל לא מרשה בבטן. מטפורה שדי מדגימה לדעתי. ברור שזו תסבוכת והיא כואבת באופן יוצא דופן. סוריקטה
סוריקטה :((( .. וואוו... אני מרגישה מתה מרגשות אשמה :((( אני בכלל לא מצליחה לראות, לשמוע, להבין... וואוו...הדפוס הזה כל כך מוכר לי... כש/אם בכלל העזתי לומר משהו לאמא שלי והמילים שלי שמו אוה במקום לא טוב רציתי למות.. הרגשתי אשמה שלא היה לי אוויר. סוריקטה מותק אני לא מאשימה אותך . שיתפתי את המקומות שלי שכנראה נובעים מיחסי המוקדמים עם אמא שלי.. וואו סוריקטה... את לא אשמה בכלום !!!!!! מותר לך להביא לפה את שלל המורכבות !!!! וואוו... סוריקטה... אני מוצאת אותי כמעט מתחננת אלייך שלא יכאב לך, שלא ..שלא..שלא.. לא יודעת ..[מבקשת לעטוף אותך ושיהיה לך נעים בלב... שלא יכאב לך כל כך... וואוו סוריקטה אני ממש מתה מאשמה במבי
במבי, את בטח לא אשמה בסבל שלי. ומשערת שגם לא בסבל של אמא. ספציפית אמא שלי לא הייתה מישהו שאפשר לדבר איתו על רגשות, ולא היה לה מקום לאפחד לשים ראש. לא רק לי. אבל אותי היא ממש תקפה. ליל מנוחה, המשך שבוע, נדבר וחיבוק יפה שלי, סוריקטה
שמחה לשתף שסיימתי עם זה. אני לוקחת רק מה שכתוב במרשם. הפסקתי לקנות מהצד ולקחת עשרות כדורים ביום. ממש נגמלתי. מצליחה להיות ערה ימים שלמים ולעבור אותם. כיף!!!
היי רוני ממש שימחת אותי עם הבשורה הזו כל הכבוד מתוקה חטולית
הי רוני, איחוליי לשמירה על ההישגים. שיהיה יום ועוד יום ועוד יום כאלו. אומרים שתמיד צריך להיות ערים להתמכרות והאם היא אי שם אורבת לה. שירבו ימים של נקיים וימים של הצלחות. סוריקטה
מצטרפת לסוריקטה. אמן שישמר. כייף לשמוע!
תודה!!אמן!!
תודה, מקסימה. אמן שיצליח!
הי לישות (מצטערת - יודעת שפונה אליכם אנשים יקרים), מרגישה כל כך רעילה ולא ראויה וחסרת חמלה עד שלא הצטרפתי למעגל החיבוקים מתוך תחושה של היותי מזיקה ודיני קיצוץ לגורמים ושמד. איך הלכו הישגים. אפילו הקטנים והמעטים שבהם. לא טוב וגם לא מסוגלת לחתום, רע בפני עצמו. לעזאזל מה קרה כן משאירה קו - מתוך כבוד לכם - סוריקטה
סוריקטה יקרה, קורה.... ההשגים ישנם! הם לא נעלמו.....אל תוותרי עלייך! כי אנחנו בטוח שלא מוותרים ומחזיקים את התקווה וההשגים עד שתראי אותם❤🙏
סוריקטה הי, ..... מבקשת לשתף אותך.. אם קשה לך/לא מתאים לך, בבקשה תתעלמי /אל תקראי את תגובתי.. ..... מבקשת לשתף אותך בכנות מליבי איך שאני חווה אותך פה בפורום... חווה אותך אשה חכמה באופן בלתי רגיל, עמוקה, שנונה רגישה מאוד מאוד.. יחד עם זאת , אני חווה אותך כהודפת.. לא פעם.. בשרשור של הכותרות היצירתיות (שאודי הגיב וכתב לך לגבי מרחב ביניים שנוצר למרות מחאתך הנמרצת) לא יודעת למה ,אבל חוויתי את תגובתך אלי כהודפת... כך גם בכותרת הודעה זו שאת מפנה ל 'ישות' , ויחד עם זאת את מוסיפה בסוגריים שהודעתך ממוענת אלינו אנשים יקרים-מוסיפה גם יקרים שזב בכלל מבלבל אותי.. ) ואולי זו הנקודה... אני חווה אותך כרוצה בקשר וקרבה וכשזה אולי מגיע טיפונת ,מגיעה הדיפה.. ולפעמים ההדיפה מגיעה גם עם משהו כן קרוב וזה מבלבל.. לפחות אותי מבלבל... ופתאום אני תוהה לגבייך/לגבי ,אם הדפוס הזה מוכר לנו מהילדות המוקדמת.. ? איזה סוג של קשר עם הדמויות המשמעותיות שהדפו והדפו והדפו ויחד עם זאת גם טיפונת בו זמנית של ההדיפה יצרו תחושה של משהו כן קרוב ? לא יודעת סוריקטה... אני מרגישה פוזלת בבטן ... במבי.
שבאופן מסוים ולזמן מסוים חזר הרצף. הי כולם, לא זוכרת מה שם אירוע הנפילה הזאת שקרתה לי, ומתרחשת מידי בזמן האחרון. מבהירה שבשעות העבודה אין לזה שום ביטוי. פוחדת לחזור 'הביתה' כי שם זה קורה. התחזוקה של החלקים הפסיכים. לילה טוב, עייפה, סוריקטה
אוהבת ומבינה אותך כל כך חיבוק אביב
יפה ונהדרת שאת!! מעגל החיבוקים עם הקטנטנים נפלא אל תדוני את עצמך לרעעע כי אינך כזו ממש לא.. נראה לי שזו תוצאה נרכשת שלך מהילדות הקשה שעברת בבית יודעת זאת על בשרי .. מאמינה בכל ליבי שאם היתה בביתך נתינה של חיבה ..חיבוקים..רוך ..זה גם מה שאת היית "רוכשת" מה שקיבלת זה שידרת החוצה.. הישגים..מה בדיוק הפסדת לא הבנתי.. כשתרגישי שמתאים תחתמי אייך שתרצי גם כך אנחנו מזהות אותך כל דבר בזמנו ליל מנוחה אהובה חטולית
הי מיכל טובה וכולם, אני חוששת שעם הגיל נעלמים כל מיני הישגים שהיו, כך באמת קורה, רק שהחרדה שלי, או התפיסה מידי לא הגיונית, כנראה. וגם לא ניתן לצפות מראש. מרגישה שחסרים לי ממש עכשיו קצת הימים של האנליזה, של טיפול אינטנסיבי יותר. כי איכשהו העומס זולג, ואולי למקומות שפוגעים באחרים וזה משהו שלא הייתי רוצה ומצטערת עליו מאד (בפרט כאן - סליחה במבי - אני אוהבת אותך מאד ומאד מאד רואה את ההשתדלות והקסם שלך). בכל אופן, זה לא אפשרי ליומנים הן של המטפל והן שלי. ומניחה שגם סיבות אחרות. בימים האחרונים ממש לא בא לי לקום בבוקר, אבל בפועל, אני כמובן כן קמה והולכת לעבודה. היום סופ"ש חורפי ותקעתי את עצמי והגב ההרוס שלי בחימום עד מאוחר יחסית. מנסה להצליח לנוח קצת מהכאבים. כי זה בלתי נסבל לעזאזל. תודה יפה שלי ושיהיה שבוע טוב, סוריקטה
הי שוב לכולם, יש לא מעט נפילות ותכופות בזמן האחרון, אשתדל מאד שלא תזלוגנה לכאן. גם למקומות אחרים. למרות שקשה לקיים. אני כן נפגעת, גם בשל היותי במצב חשוף מלכתחילה. מותר לי להיות גם בנאדם פחות עמיד לפעמים וגם לומר שאיני יכולה, או איני מסכימה. התחיל שבוע, סוריקטה
קפץ לי במקרה או לא המאמר הזה בפרסומים. מעניין: https://www.eol.co.il/articles/1615?fbclid=IwAR32Of36clQ2TdTRuiUIGKmbJhD3jXmyLWCOQKlIJu3-pW6_U_pqfAMFFuA
תודה חטולית יקרה על התגובה החמה והרכה. הייתי במצב דומה למה שהיה לפני שהכרתי את עולם הטיפול. לכאורה הלכו ההישגים של מה שלמדתי. כלומר, לא הייתה אליהם גישה כמעט. זאת הייתה הכוונה. למשל, ובין השאר, כמעט הגעתי לאישיו עם אוכל בהפרעותיו, מה שלא היה המון המון שנים. כלומר היה כבר איזון יציב מבחינה תזונתית ובכלל מערכת העיכול (זה הישג מאד גדול ורב שנים), והוא קצת הופר. תודה יפה שלי, דואגת לך, סוריקטה
לגב ממליצה על מכשיר טנס tens ניתן לקנות מאוד יקר בסופר פארם או דרך עלי אקספרס מאוד עוזר מניסיון
בינתיים עם הכדור פיזיו ושיאצו. חשבתי באמת על מכשיר מסוים, שונה מזה שהצעת, ואורתופד ששאלתי די שלל אותו. אבדוק. תודה רבה סוריקטה
חיבוק גדול ומכיל כזה ש שמרגישים בו את החום והרוך שעובר בחיבוק אמיתי כמו שהבן שלי מחבק רק שעכשיו אני לא מעיזה בכלל להתקרב אליו כדי לא להציק לו..הוא בלחץ אטומי..אז לקחתי מרחק ובעלי לא יודע לתת כזה חיבוק אצלו הידים ישר הולכות למקןמות אחרים.@ ומהמטפל בכלל אין סיכוי לקבל חיבוק הוא שומר עלי ועל מקומי כדתיה אז מה ? מישהי/הוא כאן יכול לתת לי חיבוק ויראטואלי...כזה שאני זקוקה ? ???????? !!!!!
את מרגישה חטוליטוש ? את מרגישה את החיבוק עם החום והרוך שאני נותנת לך ? חיבוק חם, רך, עוטף, מרגיע.. ואת יכולה גם להניח עלי את הראש ולנוח.. הכל בסדר... איתך, במבי
וואו..אני קוראת אותך חסרת נשימה...כמה קשה!!! איך מוכיחים האשמות שווא כאלה???? ובוודאי חיבוק שמתאים!!!! מחבקת ומחזקת את ידייך. הלוואי שהכל יתפוגג כבר!!!
חטולית יקרה שולחת לך חיבוק ורטואלי מלב חיבוק מבין, חיבוק מרגיע, חיבוק אוסף, חיבוק של רוך וחום חיבוק של אור חיבוק שאומר, " אני איתך.. את לא לבד" אוהבת, ינשופים
חטולית אהובה את כל כך ראויה לחיבןק הזה שולחת לך חיבוק גדול ומחזק, איחולי החלמה מהירה וימים של שקט שאת כל כך זקוקה להם. איתך בלב שירה
אייך אפשר שלא להרגיש את החום והרוך שלך את מקסימה מתוקה שאת המון תודה חטולית
היא אשה הזויה שתעשה הכל אבל הכל כדי להרע לבן שלי תודה על החיבוק מתוקה חטולית
מתוקה שאת תודה תודה לך על כל החיבוקים ושאת תמיד איתי מאוד מעריכה חטולית
את מיוחדת מאוד בעיני תודה על החיבוק ועל איחולי החלמה ימים של שקט לצערי עדיין רחוקים ממני..תודה חטולית
תודה גם לך שאתה מצטרף לחיבוק אתם פשוט לא מתארים לעצמכם איזה גהינום אנחנו עוברים ואתם אנשים נפלאים כל כך והחיבוק של כולכם נגע וחימם אותי מאוד המון המון תודה חטולית
קראתי את כולכן בנות אהובות צר לי שלא מסוגלת לענות זה כבר לא אפור בנשמה זה כבר שחור ...!! תקופה קשה בלי טיפול כי לא יכולתי להגיע הרגשתי את השחור הזה בתוך הנשמה ועדיין השחור שם כשלרגעים פתאום נהיה קצת אפור אבל ממש רגעים בלבד והם אינם מספיקים להרגיש אותם באמת נם טובעים במרה השחורה שלא מרפה!! אז כן הייתי במצב נפשי עגום וגם חליתי ועדיין לא מרגישה טוב הגיעה אלי בהפתעה המיוחדת שלי צמודה ודבוקה לזרועות התמנון ששואבות ממנה את עצם החיים ולא הספקתי להריח אותה לנשק אותה רק כזה מרוחקת.. אמרתי יותר טוב מכלום ועוד בהפתעה...נסיתי בכל כוחי לנצור את הרגעים האלה להטמיע אותם בנשמה באהבה רבה למיוחדת שלי ולאחר פרידה גם מאביה כמובן נסעו להן חזרה לביתן בעיר המרוחקת... עוד באותו סופש האחרון הסופש הזה כמה ימים בלבד יום חמישי לפנות בוקר צבאה המשטרה על דלת הבן שלי..אתה הולך למעצר!! מה עכשיו? אין פרטים ראשונים אין כלום . ! הבן שלי מתקשר בשישי בבוקר אבא אני נעצרתי תבוא עם.... עדין דקה לפני כניסת השבת הם אינם מגיעים...כבר לא מדברת על הלחץ הנפשי ולא על הלחץ שעדיין לא סיימתי את הכנת האוכל לשבת מה יהיה והם בעצמם אינם יודעים מתי ישוחררו הביתה אמא שלי מצד שני שכבר נמצאת אצלי מיום חמישי כל הזמן שןאלת מתי בעלי והבן הנוסף הקטן שיצא לעזור יחזרו אין לי מושג אמרתי בטוח עוד מעט..והיא ממשיכה אבל תכף נכנס שבת ועדיין לא התקלחת. ננוווווו כבר באמת ..אין לי בעיה לטפל גם בה ובכל השאר רק תני לי אוויר לנשום!! בעלי הוא אדם שרק רואה שחורות ורק משבר שחורות הוא כבר התחיל תראי שהוא שוב עשה תאונה תראי שהוא...ועוד ועוד והשחור בנשמה רק משחיר משחור אין לי שום דבר לומר חוץ מ..תפסיק כבר!! התברר שכלתי לפני שחשבה לעזוב עם המיוחדת שלי שוב הגישה נגד הבן שלי תלונה שהוא נוגע המיוחדת שלי..אייך ? מתי? כשהוא בכלל לא נמצא בבית או בעבודה עד שעות שהקטנה כבר יושנת או בלימודי לילה ? גם אז חוזר בשעות שהקטנה כבר יושנת אז נשאר בשישי מהצהרים וביום השבת כששתיהן ישנות עד מאוחר@@ מהגעגועים לאבא שלה היא העדיפה להיות יותר לצידו גם במטבח וזרועות התמנון שם צופה בכל פעולה.. עברה שבת קשה הבן שלי נשלח ביום שישי למעצר בית בעלי ואני ערבים לו !! היום היה דיון על הערכת מעצר של הבן שלי והמעצר בשלב זה ימישיך עד יום חמישי..ביום שלישי מחר יהיה אימות בינהן בתחנת המשטרה בנוכחות שופט ... שיתפזר כבר השחור הזה ממני והלאה .. תעזרו לי לנשום אני חנוקה אין טיפת אוויר חטולית
הי חטולית, ואוו, בטח שאין לך אוויר. תקופה קשה ביותר. אין אלא לקוות לזמנים רגועים, שקטים ושפויים יותר, בהמשך. אודי
חטולית, נורא. סיוט. דואגת לך מאד. סוריקטה
לצערי זה לא הולך להיות קל במיוחד כשכלתי מעליה עליו עלילות שאוו המוח שלי כבר פרח מהמקום תודה לך אודי על מילים מעודדות חטולית
שלום לקוראים, הבית שהיה של אמא נסגר. וככל שהיה קן קוקיה (או, נכון, יותר גם עורבים שחורים ושדים אחרים) רציתי להשאירו כגלעד. בפועל זה לא היה ריאלי. וגם לא נכון, כנראה. ולי, כך מרגישה, לא נותרה בלב (גישה בראש) חוויה מעברית טובה ומרככת בהקשר אליה. היצירה, עליה דיברתי, אמורה הייתה להיות כזאת. כלומר, אולי היו יכולים להיות בה רכיבים כאלה. כל מה שבתחום היצירה, למשל, נגדע לפני עשרים שנה. אז, אז ניסיתי להציל את מה שנותר משארית חיי, אז היא ויתרה עליי בענק ממש. לא הצלחתי להציל הרבה בדיעבד, והיצירתיות הולכת ונסגרת כעת אפילו עוד יותר. להרגשתי. זעקה לא נשמעת. רק מקשי מקלדת המחשב. השבוע כביכול נפתח, וממש לא מתאים לי. הגוף שלי, כנראה גם הוא מגיב בנוקשות קיצונית והגבלת תנועה. וזה כבר ממש מעיק. סוריקטה הזעופה
נסגר..ונפתח..מעגל. קשה לי להבהיר ולהסביר לך... חושבת שהיצירתיות תמיד ישנה בפנים/עמוק. לא תמיד היא באה לידי ביטוי חיצוני..או פנימי...מתקשה להסביר. אבל מאמינה שאת יכולה...והבית ההוא אולי טוב שנסגר..
הי מיכל, :-) ובכל זאת, הכותרת שבחרתי בהמשך המשחקיות (שזה נחמד מצד אחד) היא, אולי, סופר בריחה מתגובה רגשית אמיתית. כלומר, חיבור לרגשות שפחות קל איתם. אבל גם להסחות יש ת'תפקיד שלהן. בטח יש בעומק יצירתיות. מנסה לחשוב מה יוכל לתת דרור לביטוי שלהן באופן של תנופה, ולא שיבוש. ולא, לא העורב מקודם ;-) הנה נהייתי שוב לא רצינית. עליי הייתי אומרת שהריצה הזריזה ורבת הענפים אחרי האסוציאציות (מידי מידי) הייתה יכולה להיחשב סוג של התנגדות לטיפול וכדומה. למרות שכביכול לבו של הטיפול מהסוג המוכר לרובנו הוא עולם הקישורים. אבל גם זה במידה. אפילו תמונות של הבית ההוא אין לי (לא בעיניי ולא באמצעי צילום) כי דאגו להעלים בזריזות מטורפת את הווייתו ותכולתו, כמנסים להעלים עדויות לטרפת והרעש הסמוי שהיו שם. מהר מידי עבורי. יש גם תיאור בראש שככה יקרה גם אחרי שלא אהיה כאן. טיק טק מפנים ללא כל סנטימנטים. זו מחשבה שאני מכירה אצל הרבה אנשים מבוגרים. גם לי קשה מאד לראות את זה. בנאדם מת. תוך כמה ימים כל תכולת הבית שפוכה, מעורבבת ומנופצת בלב הרחוב ומשמישים את הקירות למשהו לא שייך ללא המשכיות. סוריקטה והחלקים החסרים שלא ישובו
סוריקטה הי, 'פתוח, סגור, פתוח - זה כל האדם'. כך, בשירו ,יהודה עמיחי '. אם אינני טועה, הלן קלר אמרה : 'כשדלת אחת נסגרת, דלת אחרת נפתחת'.. קראתי את הודעתך והמשפט שכתבת : 'זעקה לא נשמעת. רק מקשי מקלדת המחשב'. המשפט הזה מאוד יצירתי בעיני.. מתחשק לי לבקש ממך לקחת את המשפט הזה, 'ללוש' אותו.. וליצור ממנו שיר, סיפור, ציור.. משהו שיוצא מליבך, ראשך ואצבעותייך... שלך, במבי
במבי, תודה. אני ממש ממש לא שם לכתוב שיר, ללוש, לצייר. אפילו לא להתמקד במילים האלה דווקא. שיחלפו להן ודי. מצטערת... סוריקטה
את יודעת סוריקטה..להיות יצירתי ולהשאיר אחרייך יצירה זה סוג של גלעד :) שוב משחק מילים... לי היה מאוד קשה ..אני חושבת שספרתי שהייתי משמידה (סדרתית) את יצירותיי. לא יכולתי לסבול את הכתיבה היצירתית שלי. ובכלל לא חשבתי במונחים של "יצירה" יותר טמטום שיוצא ממני.. לא עוד!!! היום שומרת את כל מה שיוצא מהלב :) ונתתי למטפלת חלק נכבד. בהצלחה ביצירתיות! מסכימה עם במבי לגמריי יצירתית השורה שכתבת וגם הכותרת ;)
הי, רוב הדברים שעשיתי היו או מתכלים, או חולפים בזמן, או עדינים עדינים מנייר שאפשר למעוך בהינף תנועת יד קלה. וגם משתדלים מאד לא לתפוס נפח. כמוני. בראש יש תהליך מחיקה תמידי. זה נורא למדי. לילה טוב (כן, בוקר אני יודעת) ומיליון פעמים אמרתי את זה, וגם הקטע עם המקלדת ממוחזר מי יודע כמה פעמים. סוריקטה לא מבינה כרגע במרחבים מעבריים ולא באובייקטים מעבריים - אחד מהבאגים והנכויות, שמקשות מאד על פרידות ועל הרגש הזה שקוראים לו געגוע.
היי... אנשים אוהבים לבקש ממני טובות כי תמיד אני מוכנה לבוא לעזרה.. ומכיוון שכך כנראה נהיה משהו כמו "חוזה בלתי כתוב" ש"מיכל תמיד תעזור..אז אפשר לבקש ממנה גם בדקה התשעים ותשע... " אז היום שוב זה קרה , ביקשו ממני משהו ברגע האחרון, חשבתי שמצאו פתרון ולא יצטרכו אותי...(תמיד מבקשים ממני וחשבתי שהפעם יסתדרו בלעדיי) תמיד הן מבקשות ממני עזרה טכנית כזו... מסתבר שלא אוכל הפעם שבעייתי לי ודי נמאס ...ומי שצריך לדאוג לזה מקבל כסף על זה..למה לבקש ממני??? שילמדו איך לבד! הן לא מנסות אפילו ללמוד איך...הכי קל לבקש ממני... בכל מקרה אמרתי שלא מתאפשר לי. אז אולי תאמרו טוב שאמרת סוף סוף.. אבל אני מרגישה נורא עם זה שדחיתי אותן כי נמאס לי.. זה בסדר גם להגיד לא..נכון?? נמאס לי להיות זו שתמיד פונים אליה כי יודעים שלא אסרב..והפעם...הפעם נמאס לי! אבל למה לא טוב לי עם זה? למה אני מרגישה שאני לא בסדר? אני יודעת לתפעל מה שביקשו. למה שלא אעשה זאת??? אז זהו..כי נמאס לי..והפעם בעייתי .יש עוד אנשים שאפשר לבקש מהן טובות!!! ושיודעות כמוני..אוףףףףף..אז למה אודי ההרגשה הזאת? למה אני מרגישה רעה??? אני לא חייבת להן כלום... ובכל זאת..הרגשה לא הכי טובה שסרבתי..אוףףף
הי מיכל, אשתמש במילת המפתח המפורסמת - אשמה. ומן הסתם, אינך כל יכולה, ולכן יש גבול. מוזמנת להמשיך מכאן. שבוע נעים, סוריקטה
מיכל יקרה ! מזדהה עם המילים שכתבת.. במשפחת המקור, היה כינוי לכל אחד מהאחים ..גם לי.. הייתי גם ה' מפגרת' של המשפחה. וגם 'הטובה'... מה שביקשו, עשיתי.. גם היום, הנטייה הזו קיימת בי בענק ואני עובדת עם אמא צביה .. קראתי גם את תגובתה של סוריקטה ואני חושבת שאשמה זה אולי המקור (?) מרגישה אשמה על עצם זה שאני נושמת... :( אולי גם העניין שאיכשהו אפשר יהיה לסבול את נוכחותי אם אהיה פליזרית וארצה את הסביבה .. (?) כן... לא פשוט בכלל... שלך, במבי
נכון...צודקות. לגמריי אשמה.. כל דבר בחיי מלווה באשמה :( איך להפטר מזה??? להיות המרצה והטובה...התכונה היחידה ה"חיובית" שלי...שממש לא חיובית... איך נפטרים מלרצות את כולם? תמיד יהיה מישהוא לא מרוצה ואז יהיה לי קשה לשאת את זה.. שאלה נוספת אודי: האם זה מועבר לבניי??? אני מזהה אצלם ממש את הצד המרצה הזה ;( כנראה זה " " "מדבק" או תורשתי???
הי מיכל, האשמה היא קול שהופנם, שכנראה שמעת בכל פעם שחרגת מהדפוס המרצה... מולו יש קולות נוספים, כמו זה של הרצון האמתי שלך - ואם יש ביניהם דיאלוג - זה טוב. אודי
מעניין המקום הזה כאן הייתי כאן בתקופה האחרונה פעמיים יצאו ממני מילים, דווקא כאן מה שלא יכולתי להגיד בשום מקום . מחקתי והבאתי לטיפול זה לא היה נכון להשאיר אותם כאן . אספר לכם כן שאני מרגישה שהמקום החדש נכון לי . מדוייק לי מקצועית , אני מצליחה להביא את עצמי מעבר לידע המקצועי ידע של נסיון חיים ונסיון מהטיפול האישי שלי . יש קושי עם האינטרקציה המרובה, חלקים דיכאונים מרימים את הראש . אבל אני לא מוותרת .. עצוב להבין עד כמה הנזק הוא כל כך גדול ...ועצוב לראות שוב כמה הבורות לתוצאות של פגיעה מינית היא כל כך גדולה. אני יודעת שלא אצליח למנוע שיהיו עוד נשים /גברים שיפגעו אבל הלוואי והייתי מצליחה להעביר לאנשי המקצוע השונים כמה הנזק הוא גדול וכמה כל צעד קטן שאנחנו עושות הוא צעד ענק .. טוב לא יודעת למה כתבתי את כל זה כאן ....אבל הפעם לא מוחקת כלום אוהבת אותכם אביב
הי אביב, זה חשוב מאוד, מה שאת כותבת, ויש בזה שליחות - להבהיר את מידת הפגיעה ואת חשיבות ההתקדמות. מאוד שמח לקרוא על המקום והרגשת ההתאמה שיש בו. אודי
הי אביב, מצטרפת לאודי - אכן שליחות. ושמרי על עצמך, כי חתיכת כוחות וחתיכת מחיר. את מכירה אותי שאכניס את עצמי לנפגעת תקיפה מסוג אחר, כן חושבת שלפחות המטפל שהיה לי ידע להבין שהקצב הוא איטי מאד מאד, אם בכלל, וגם הצליח להאמין שיש סיכוי כלשהו במקום שרבים מהמטפלים לא היו מתקרבים ולא מאמינים שאפשר לרפא באופן מסוים. מקווה איתך שהמטפלים הצעירים שפניהם קדימה ישנו את התפיסה שכביכול התקבעה והושרשה. שבוע טוב, שלך, סוריקטה
היי מצטרפת, את עושה עבודת קודש!!! ויחד עם זאת שומרת על עצמך..איזון. וסוריקטה, כל אחת מכניסה את עצמה בתור קטגוריה קצת שונה. גם אני.....אחרת לגמריי. אך עדיין בתוך אותו עניין.. מעניין🙄🤔
יקרה תודה על המילים קראתי אותך גם למעלה קצת נטולת מילים ויחד עם זאת חשוב חי שתדעי שאת לא לבד כל כך מבינה אותך ממש ברמת התא עוד אכתוב ובנתיים אתך בלב אביב
ורק אומר בוקר טוב. נדבר, סוריקטה
לאחרונה התחלתי לחבב פעילות בווצאפ. אני מסוגל להיות בו כמעט כל היום, מתפתה להיות בו בזמן העבודה, מתכתב בו עם אנשים לא טובים שגם חלקם חוסמים אותי לדעתי לא בגלל דברים רעים שעשיתי , עוסק בו בניהול קבוצות בהתנדבות ובחינם בשביל הכיף שלי ובשביל שלאחרים יהיה כיף ( בקבוצות הללו אני קבעתי כללים ונצמד אליהם ומסיר אנשים שלא נוהגים על פיהם תוך נתינת זמן של למשל 10-11 דקות לאנשים שהעלו לקבוצות שלי תמונה או סרטון בנושא אסור כדי שימחקו את התמונות כדי שהם לא יוסרו באמצעותי אבל גם עוסק בשיווק ופרסום הקבוצות ורודף אפילו אחרי אנשים שאני הסרתי כדי שיחזרו לקבוצות עם או בלי התנצלות כי אני רוצה שהקבוצות שלי יהיו מלאות כי אני רוצה שהרבה אנשים ייהנו מהשירות הזה שלי ) ובהעלאת תמונות וסרטונים ב- 3 נושאים עיקריים : פורנו, בחורות בבגד ים ושירים ( הקישורים שאני מביא מהאינטרנט שאני מעלה לא ניראים בצורה גדולה ולפעמים גם לא עובדים ולכן אני מצלם מהאינטרנט במחשב במצלמה של הפלאפון ומעלה אותם לקבוצות שלי ושל אחרים בתור קבצי וידאו ) עבור קבוצותיי וקבוצות של אחרים. דרך אגב, את כל קבוצותיי אני מנהל לבד ותיאורטית אני יכול לפתוח כל יום אפילו 20 קבוצות חדשות - היד עוד נטוייה... יש גם אנשים מחו"ל בקבוצות שלי ואני בקבוצות ( כלומר אלו שאני לא מנהל אותם ) וחלק מהזמן אני מרגיש כמו שוטר או גננת בגן ילדים שצריך להסיר אנשים ששולחים פורנו בקבוצות שלי ולכן חלק מהזמן אני בכלל לא עוסק בהעלאת חומרים שקבעתי שאסור לשלוח שם פורנו - אני אומר לאנשים שאין לי בעיה שנוצרים ממדינות נוצריות יהיו בקבוצות שלי , אני עכשיו עוסק גם בהסרת המוסלמים מהקבוצות שלי על פי המלצות שקיבלתי , כמו כן מנהלי קבוצות אחרות לפעמים מסירים אותי בגלל " שטויות " שלהם ואילו אני עדיין לא חסמתי מעולם אף אחד בפרטי !!! ויש אנשים מחו"ל בקבוצות שלי ואני בקבוצות מחו"ל! הפלאפון שלי דרך אגב ישן ויש בו לפעמים בעיות טכניות, הנה לאחרונה הפלאפון שלי נוטה להתחמם לעיתים קרובות והמצלמה בו לעיתים לא פועלת למרות שתיקיית הקבצים שלי, גלריית התמונות וסל המיחזור של הגלרייה נקיים. לפעמים אני אפילו מצלם מהאינטרנט של המחשב תמונות מהאינטרנט כי קשה לי ללחוץ על הפלאפון ולעשות העתק תמונה,מישהו אמר לי גם שללחוץ על הפלאפון הרבה פעמים יכול לקלקל את המכשיר. יש לי בערך 50 קבוצות בווצאפ בס"ך הכל וכמעט 400 אנשי קשר בפלאפון שלרובם יש ווצאפ. מה דעתכם על ההתנהלות שלי בווצאפ והאם למחוק את הווצאפ ?ואולי רק בית חולים פסיכיאטרי אחד בארץ טוען שמאשפזים על התמכרות לווצאפ והיא כל הזמן אומרת לי שאם לא אתנתק מהנייד היא תארגן לי אישפוז כזה וככה גם אמר לי הפסיכיאטר שלי מאותו בית חולים פסיכיאטרי שטוען שלא מאשפזים על זה, זה נראה כאילו לכולם יש קטנונייה נגדי ואמא שלי אומרת שהאחות או הרופאה מאיזשהו בית חולים פסיכיאטרי בארץ שענתה לי בטלפון שאני יכול להיות 10 שעות ביום בווצאפ ובכל הדברים האחרים בפלאפון ( כלומר גם ווצאפ + כל הדברים האחרים שבפלאפון שלא יעברו את ה- 10 שעות ביום ) צחקה עליי ולכן היא אמרה 10 שעות כלומר לא התכוונה ברצינות ואמא שלי לא רוצה שאעבור את ה- 4 שעות ביום. אני מרגיש טוב והווצאפ גורם לי להנאה מרובה ולא אכפת לי להיות בו מהרגע שאני קם מהשינה עד הרגע שאני הולך לישון ! יש עכשיו גם קצת יקיצה מוקדמת, אני משתמש בפלאפון גם לצורכי עבודה, אני עושה קניות, קורא עיתון ויש לי סעיף שאני לא רוצה לעשות הליכות על ההליכון בבית ובכלל בחורף כדי לא להזיע. אני שולח גם שירים ותמונות בגדי ים ובעצם גם תמונות בלבוש מלא ואני מתכתב בווצאפ עם ילדים בגן ובכיתה א' וברור שאלה לא הילדים בני 6-7 שמתכתבים בווצאפ אלא ההורים שלהם ! והפסקתי להיכנס לקבוצות הווצאפ של הילדים בני 14- 18 ולשלוח תמונות בגדי ים ושירים לקבוצות הווצאפ של הקטינים כי כבר הגעתי להארה בעניין הזה ( וחוץ מזה מה אני אשם שמחלקים לי הזמנות ויכול להיות שאפילו מצרפים אותי לקבוצות הקטינים בלי לשאול אותי ?! , יש איזו מישהי שכל הזמן שולחת לי הזמנות בפרטי לקבוצות ספציפיות כמו של מתכנתים, טרמפים ועוד... ) מה דעתך על ההתנהלות שלי בווצאפ ? אני גם שותה מים ושתייה ממותקת, אין מצב שאני משאיר את עצמי צמא. אני אפילו לא מאמין שיש לי אמא כזו מפלצת. היא לא רוצה שיהיה ווצאפ במחשב בחדר של אח שלי כי לדברייה אני לא צריך להיות בחדר שלו. היא טוענת שאני צריך אישפוז כי אני שוכח לפעמים דברים בגלל שהראש שלי כל היום בווצאפ כמו לשים את החלב במקרר או שאני מעיר אותה בטעות לפנות בוקר בגלל שכואב לי משהו אבל היא פשוט גם קמה מהשינה מכל הפרעה ממש קטנה, נראה לי הבעיה בתחום הזה היא יותר בה מאשר בי. החלטתי שאהייה בווצאפ במקום העבודה שלי בהפסקות בלבד. קראתי על הבן 14 ההוא שהתמכר למשחק הפורטנייט ולכן אושפז אבל זה היה בעיקר בגלל שהוא הפסיק ללכת לבית הספר והיו לו התקפי זעם ואלימות כלפי סביבתו והוא היה מוזנח ולא מקולח אבל אצלי זה ממש לא המצב, האם אתה חושב שאני צריך למחוק את הווצאפ ? אני לא רוצה למחוק ! אני לא חושב שצריך להיות טוטאליים לכאן או לכאן ! אח או רופא של אחד מבתי החולים הפסיכיאטריים בארץ אמר לי שאמא שלי יכולה להביא אותי לאיבחון. היא אוסרת עליי ועל לאח שלי להוריד לי ווצאפ למחשב שבחדר שלי ( אני רוצה לתת לפלאפון שלי יותר מנוחה במשך היום ולשלוח הודעות ולקרוא הודעות בווצאפ גם דרך המחשב ) . אמא לא רוצה שגם יהיה ווצאפ במחשב הנייד בסלון ובמחשב בחדר של אח שלי כי אז אני עלול לשבת גם בלילה בווצאפ ולא ללכת לישון. היא גם אמרה לי שהיא מתפללת שהבוס שלי לא יוריד ווצאפ למחשב במשרד כדי שלא אתפתה להיות בווצאפ בזמן העבודה.היא אוסרת עליי לצרף אנשים לקבוצות שלי בווצאפ שלא בהסכמתם אלא לשלוח להם הזמנות לקבוצות בלבד, היא אוסרת עליי לצרף אנשים לקבוצות שלי בווצאפ שלא בהסכמתם אלא לשלוח להם הזמנות לקבוצות בלבד. כמה שעות אתם ממליצים לי להיות בפלאפון בס"ך הכל - גם בווצאפ וגם בדברים האחרים שבתוך המכשיר? הרי אפשר כשלא נמצאים בווצאפ לעסוק בהכנת ה " חומרים " ליום למחרת עם הקלטת קבצי שמע וצילומי וידאו.
שלום מוטי, הכל זה עניין של מינונים. ככלל, נראה לי שיש לך בעיה בוויסות ובמינונים, כך שאני מבין את הבעיה שאתה מאר. אם אתה רוצה כיוון - חפש שאלון התמכרות ברשת ותענה עליו. אם תצא חיובי - נסה לווסת ולמנן את זה. אם לא תצליח - שקול להתנתק. אודי
הי, אין לי מושג מדוע אני כותבת ומה זה נותן לי. אתמול שוב הייתה לי חוויה שקשה לי לשאת מול רופא (עד שסוף סוף אחת שכמותי מסכימה לקבוע תור) שבעיקר התעצבן שהצלחתי לקבוע תור בסוף יום העבודה שלו. איכות הבדיקה שלו וגם ההתנהלות מולי הייתה נרגנת וחסרת סבלנות. וגם סוג של לא האמין לי - אחד העניינים שמי שמכיר אותי יודע כמה מטריף. לא אני אשמה, אבל פגישות כאלה לוקחות אותי מאד לאחור. אני נוטה לבטל מיידית תור עם רופא נוסף שקבעתי. יותר מידי עבורי. ואז זה מזכיר לי שבאמת אין קשר קרוב עם אף דמות אנושית בעולם. כלומר, מישהו שהמחשבה וההזכרות בי נמצאת איכשהו לא כך כל נמוך בסדר הקדימויות שלו. ואז זה מזכיר לי כמה חסר לי הגשר ביני לעולם. שוב אין לי גישה לדירה ההיא שהייתה של אמא ואני נטרפת מזה. מרגישה שגם אחרי שהיא באמת מתה אין לי מקום לידה. ליד מה שהיה שלה. והכל פוזר במהירות מסחררת. אין לי מקום גם לא לידה בקבר. נאמר לי בשעתו שניתוב אגרסיות לכיוון של יצירה יכול לרכך. כבר כתבתי על כך לא מזמן. אודי וחברות כותבים כאן על היות בתוך יצירה. ואני - משערת שהתכונה קיימת בי, אבל כמעט שום דבר בזמן האחרון (שנים) בכיוון הזה אינו בא לידי ביטוי. לא בבישול, למשל. לא במוסיקה, לא באמנות פלסטית או ציור, לא בכתיבה. לא בתנועה. לא עיצוב או אנימציה ועוד. אז אני אדם עצבני ומקובע. ופעם יכולתי להרים את עצמי לקפיצות בחבל. היום אין לי מוטיבציה גם לכך. סוריקטה אל תיגע בי
הי סוריקטה, התכונה קיימת בך, אפשר לראות את זה מקילומטר... צריך להוציא זאת מהכוח אל הפועל. אודי
הי אודי והי כולם, מצטערת על הכתיבה הראשונית וגם התגובה. אני יודעת שאני נחשבת יצירתית. כל הרבה הרבה שנים וזה לא קורה. אין מה שמצית את התנועה, אלא רק מה שמכבה אותה. על כן הייאוש, או הקנאה או מה שלא יהיה. אותו דבר מול תחומים אחרים. 'את יכולה, את מוכשרת' אני שומעת. ו'עובדה שלא' אני עונה. כמעט ששים שנה לא הצליחו לשכנע... :-( עמכם הסליחה, סוריקטה
ראשית מסכימה עם אודי יש בך ייצירתיות רבה , אפילו לשרוד את החיים האלה דורש המון יצירתיות . סתם רעיון שנראה לי יכול להתאים ..תנסי קולאג כל סוג מכל חומר שיבוא לך . אני בעד נייר אם תירצי יותר הכוונה אני אשמח לתת לך .בקולג יש משהו בן הפרוק וההרכבה משהו שניתן לגזור על הקוים או לחתוך לקרעים קטנים . ניתן לייצר את הדפים או לקחת ממגזינים ניתן חשלב חומרים בדים נייר או כל דבר אחר ...טוב קצת נסחפתי אבל אני כאן אם תירצי יותר שלך אביב
סוריקטה הי, ראשית, אני מבקשת להתייחס לשאלה ששאלת אותי בהתייחסות לתגובותי לשירה ועוד כשאני מבטאת התכווצות ,בור ,בוקס בבטן.. בודאי שכשאני חווה,מרגישה וחושבת זה כתמיכה באחרים... בתחילה לא הבנתי למה כוונתך.. אולי עדיין לא ברור לי כל כך..? בדרך כלל כשאני קוראת את ההודעות ויש ביניהן קשות, כואבות,עצובות ועוד מהסוג הזה שגורמות לי להזדהות אולי מוחלטת (?) אני חווה מידית ובאופן ראשוני באופן פיזי.. כשקראתי את הודעתה הכואבת של שירה כנראה שהרגשתי מידית הזדהות מוחלטת איתה, אגב, אני מוצאת עצמי פעמים רבות בהזדהות מוחלטה/כמעט מוחלטת עם שירה .. אני גם מאוד מאוד אוהבת אותה..אולי מזדהה עם איזה חוסר אונים ..?? לא ברור לי.. גם עם רוני קורה לי משהו דומה.. לא יודעת להסביר בדיוק למה ועל מה... קראתי את הודעתך סוריקטה מתוקה.. כאב לי..מאוד.. והמילים ש'קפצו' לי מול העיניים הכי חזק היו אין ואתמול... 'אתמול' (מאז הלידה ואולי אפילו כעוברה) היה אולי -אין. מתחשק לי לבקש (כמובן את מחויבת לעצמך ) מתחשק לי לבקש ממך סוג של תרגיל: ' חמישה/שבעה דברים של עשייה שאולי את יכולה לראות גם כיצירתית שיש !! לך היום !! דברים שאולי את 'מחליקה' כזה.. מבקשת להאיר בפרוז'קטור אפילו דברים קטנטנים.. אולי תוכלי לאחוז בם כחבל ולהמשיך ולהוציא מהכוח אל הפועל... וכל כך אהבתי את מילותיו הטובות של אודי אלייך :' ממרחק של קילומטרים אפשר לראות את היצירתיות הענקית שקיימת בך !!!! שלך, במבי
הי אביב יקרה, מאחוריי אלפים רבים של שעות עבודה מורכבות במיוחד עם נייר. מעט נותר לי למזכרת. לפני עשרים שנה הכל פסק. בעצבות, וגם המון תודה על החשיבה והכיוון, סוריקטה
הי במבי יקרה, תודה על הכיוון ה - נו טוב - כל כך יצירתי שלך. היום עוד לא נגמר, אבל בינתיים באמת שאיני רואה שום אלמנט יצירתי במה שחלף עד כה. רובו עבר בהמתנות מייגעות במכון רנטגן. אמשיך לחשוב ולתת תשומת לב, סוריקטה
הנה יצאתי *היום* יצירתית בכותרת. מחר. סוריקטה
סוריקטה מתוקה, אהבתי ! מאוד :)) התחלה מדליקה !!! תמשיכי. :))
הייתי מוכנה לשחק בעץ בהמשכים. בעיקר הכותרות. פעם, מזמן, היינו קצת עושים את זה... תודה לך, במבי יקרה, סוריקטה
היי.במבי, קראתי אותך גם למטה, מבינה את הצורך, המון הצלחה, את יצירתית ממש!!!!! ובתור ילדות...נו טוב, אספר לך ולכם משהו עליי שהזכרת לי,בכיוון אחר או הפוך..לא בטוחה אבל גם בעייתי.. הייתי חכמה בתור ילדה בגן מעין "ילדת פלא" ..חכמולוגית ;)ידעתי והבנתי הרבה דברים שילדים פחות מבינים. בקיצור שונה. ואמא שלי אמרה שככל שאני גדלה אני נעשית פחות ופחות חכמה( טיפשה) והאמנתי בזה...בחטיבה כבר הגיעו הציונים ...הנכשלים.. וגם אישה אחת ברחוב ראתה אותי כשהייתי קטנה..עשיתי את עצמי מנגנת ליד חנות מוסיקה(כי אהבתי מוסיקה)..ואמרה לאמא שלי שאני זקוקה ל..נס(אפרופו חנוכה) שמשהו לא בסדר איתי.. ....טוב נו, הכל היה בסדר....זה היה מקור ללעג עליי.. נו, דברתי מספיק... :( אבל אני היום חזקה ואופטימית!!! ומאמינה שאין דבר כזה הולכת ונעשית טיפשה, ההפך הוא הנכון..כולנו מחכימים וגדלים!! ו...למרות שמשהו נשאר בתחושה של טיפשה...זה התמוסס בטיפול אבל לא לגמריי... מה שרציתי לומר אז נראית ככה פעם, אז מה? לא מה שנראה הוא ככה באמת! עובדה שאת לא! שאת חכמה ויצירתית!! ונפלאה! בהצלחה במבי יקרה❤🙏 מנסה להסתכל אחרת על העבר...אבל קשה לנו להתנתק ממה שאמרו/חשבו עלינו...זה כל כך חזק.. עדיין יש,רגעי "טיפשה" ושאני פחות ופחות חכמה מפעם.....נו, מנסים אבל רגש זה רגש..
מיכל הי, אני חושבת שההשפעה של הדמויות המשמעותיות עבורנו בילדות היא מאוד מאוד עמוקה.. כמו חריטה עמוקה על תקליט חדש.. יחד עם זאת, אני כן מאמינה שבעזרת טיפול אפשר להרחיב את המרחב והחופש הפנימי ולהגמיש קיבעונות מהילדות... וגם, מדובר על עבודה סיזיפית קשה, מתמשכת שלפעמים מזכירה לי קצת ריקוד תימני.. שני צעדים קדימה, צעד אחורה וכו'.. אגב מיכל, לא הבנתי כל כך 'למה התכוון המשורר' לגבי העיתונים לאישה/את.. אני לא קוראת את העיתונים הללו כך שאני לא יכולה להתייחס לעיתונים הללו באופן ספציפי, כן יכולה לומר לך שאני לא פמיניסטית, אבל כן בעד שוויון במובן הרחב. עד כמה שידוע לי ,אם אני לא טועה ,קראתי במחקרים שמבנה המוח של גברים ונשים שונה. לגברים מבנה המוח גדול יותר אך החומר האפור אצל נשים, רב יותר.. לא התעמקתי לגבי המחקרים הללו ואינני יודעת אם הם תקפים וכו'.. לא חושבת שהייתי נלחמת במערכת בכדי שיאפשרו לי בצבא לסחוב טנק לבד :) אני כן חושבת שחשוב שהשכר במשק יהיה שוויוני לגברים ולנשים כאחד. אני כן חושבת שצריך שינוי בכנסת כך שמס' הנשים יגדל, כך גם במערכות שונות בהם הגברים נמצאים בראש הפירמידה והנשים הרחק מאחור.. לגבי מראה חיצוני וההתעסקות בכך ,אני לא שופטת ( גברים/נשים)כפי שאינני שופטת בני'א שבוחרים להשקיע את מירב מרצם על סוגי מכוניות /עיצוב פנים הבית וכו'.. רואה בזה אולי סוג של אמנות...(?) מה עוד ? זה לעכשיו.. פתאום כל כך מתחשק לי להעתיק לפה אחד מהשירים שיצאו ממני והקראתי בקבוצת הכתיבה היוצרת.. ממש מתחשק אבל גם מפחדת שיזהו אותי.. היום הייתי אצל אמא צביה ואיכשהו ,אין לי מושג איך זה הגיע לכך שאמרתי לאמא צביה שיהיה מעניין אם בני'א יגדלו שיער (גם לי יש שיער ארוך) ויצבעו אותו כציור אמנותי.. אהה.. אני נזכרת.. פתאום אמרתי לאמא צביה שהייתי צובעת את השיער בקודקוד בגווני חום/אפור/מעט שחור וטיפטיפה לבן, ובהמשך השיער גווני ירוק/זית וביניהם ציפור/ים.. כלומר את הולכת ברחוב ,שיער ארוך פוח כשיש ציור חי לשיער של עץ וציפורים נחות על ענפיו.. :)) אהבתי את הרעיון... אז זהו לעכשיו.. שלך, במבי
הי מיכל, בכל אחד קיימים הקולות המפרגנים לצד קולות הביקורת. העניין הוא המינונים והיכולת להקשיב לשניהם. וכמו שכתבה במבי - ככל שהפגיעה מוקדמת - השריטה חזקה יותר... אבל יש גמישות ויכולת שינוי... אודי
אודי הי, קראתי את תגובתך מליון פעמים וגם הקראתי הבוקר לאמא צביה.. כתבת לי שאני כותבת יפה ועוד.. העיניים ממש 'נדבקו' לי למילים שכתבת וקראתי שוב ושוב ושוב והרגשתי שאני אולי מנסה למלא איזה בור ... כשהייתי ילדה הייתי כמו אוטיסטית וחלשה מאוד בלימודים ושקטה מאוד וחשבו שאני אולי קצת מפגרת ואפילו שלחו אותי לאבחון בשירות הפסיכולוגי (דרך ביה"ס) ואמא שלי כשלקחה אותי לאבחון אמרה לי שאנחנו הולכות למקום שיבדקו אם אני לא מפגרת.. ואני זוכרת שהבוחנת שאלה אותי הרבה שאלות בחשבון שלא ידעתי אף לא תשובה אחת.. חשבתי שאני מפגרת.. לא שאלתי את אמא שלי מה אמרו לה אחרי האבחון.. פחדתי לשאול.. רק כשהייתי אולי כבר בת 20 שאלתי אותה אם היא זוכרת.. אמא שלי זכרה ואהרה כזה כאילו לאחר יד.. אהה.. הם אמרו שאת בסדר גמור רק צריכה.. לא זוכרת מה אמא שלי אמרה.. אודי ... המילים שכתבת לי מאוד מאוד מאוד יקרות לי !!! תודה לך !!!! אגב, חיפשתי היום בסטימצקי בעיתון לאשה ולא מצאתי .. :(( אולי אחפש בגוגל.. ? יש מצב שאתה מכניס את מה שכתבת לאתר שלך ? אגב, היום כשהייתי אצל אמא צביה גם שיתפתי אותה לגבייך והתואר השני שעשית במוסיקולוגיה והאילתור המדים שלך ..וגם שיתפתי אותה במשוב שכתבתי לך.. וסוריקטה מותק, את יודעת ? זה מעניין מה ששאלת אותי לגבי הבור בבטן... אפילו דיברתי על זה לא מעט היום עם אמא צביה... אני חושבת שהארת לי משהו שעד עכשיו אפילו לא חשבתי על זה.. כשאני אומרת שאני מרגישה בור בבטן/התכווצות בבטן, זה בכלל לא מרגיש לי רגש/מחשבה.. זה ממש תחושה פיזית לחלוטין ! כשקראתי את הודעתה של שירה הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת פיזית, הכאב היה פיזי הבור בבטן הרגיש שלי פיזי.. אחרי כן הגיעו גם רגשות של כאב וחוסר אונים השאלה שלך פתחה לי איזה זרקור שאני רוצה להתחיל לבדוק.. אני רוצה לנסות לבדוק ממש בזמן שמרגיש לי הכאב הפיזי בגוף.. בדרך כלל בבטן, את הרגשות שנלוות בו זמנית ( אם בכלל אצליח לזהות ) תודה לך סוריקטה חכמה ורגישה שכמותך !! שלכם, במבי
הי, מעניין שחלקנו נחשדנו כ'מפגרות'. גם אני. והיו מבחנים והכל כאילו בוטל ועבר חלק. איכשהו חבל שלא היו שם עיניים לראות שכנראה מסתתר כאן משהו בהיסטוריה. ועוד איך. במבי ומיכל - גם אני עד היום משוכנעת שאני זבל דרעק ואימפוטנטית. ולו רק יכולתי להסתגר עד תום מבלי שהעולם ייחשף אליי, וגם ההיפך. אפילו בטיפול שהיה לא יודעת להשתמש 'נכון'. לא חשוב, סוריקטה
הי במבי, יש סיפור נפלא של אייזקק אסימוב ('המקצוע'). שם מתוארת חברה עתידית בה מאובחנים האנשים הכי יצירתיים כמפגרים. ממש מדע בדיוני... ממליץ לחפש ולקרוא. אודי
סוריק, בהמשך למה שכתבת למטה: בשיר "ישנן בנות" (1967) שכתב יורם טהרלב נכתב: "ישנן בנות אשר קוראות ללא בושה את השטויות ב'לאשה' וזה, אם תשאלו אותי, כל עולמן התרבותי!". אז זה לא נחשב לעיתון כל כך תרבותי🤣 ואם תשאלי אותי די שטחי...אבל הוא דינמי ומשתנה עם השנים. ויש בו גם כתבות טובות או אנשים יותר מכובדים( כמו למשל אודי שהגיע לשם😉) והרבה גברים גם קוראים בו. היו שנים שלרוב עסק במלכות יופי שזה לדעתי שטחי ממש... אבל הוא לא נועד להקטין חלילה את הגבר! ונכון שגם גברים וגם נשים הם בני אדם ואין הרבה הבדלים אך ישנם הבדלים! ובהכללה גסה יש הרבה הבדלים...ותחומי עניין שונים לכן לדעתי החליטו להדפיס אותו. ועובדה שתפס. חזק אפילו במספרות ובחדרי המתנה. ומבחינת להבין, נו שוין כמו שאת אוהבת לכתוב חחחח, כולנו לא מבינים ממש, הראיה לכך נסיון הנשים לשיוויון שלא תמיד נתפס כשיוויון...ונסיון טשטוש בין המינים. נו יכולתי להתדיין על כך שעות🤣😉 וישנם אגב עיתונים גם לגברים. לא יודעת בדיוק מה רציתי להביע 🤔 טוב.. מוזמנים/ות לכתוב הגיגים בעיניין.
הי מיכל, הכתבה לא מופיעה בשמי, לא בגלל שאני גבר, אלא בגלל שמדיניות העיתון בטור זה היא שהכתבת שלהם כותבת אותו. אז היא לקחה את מה שכתבתי וערכה זאת מחדש, עם אזכור שלי כאילו רואיינתי... אודי
אודי הי, מזמן לא כתבתי לך.. ולמה אני כותבת עכשיו ? לא יודעת אם גם לי ברור.. כתבתי הרגע לשירה תגובה והרגשתי בור ענק בבטן.. הרגשתי שהבטן מתכווצת מכאב.. לא יודעת למה.. כן מרגישה את הכאב המטורף וחוסר אונים שאי אפשר לתאר.. וחוצמזה אודי ... סיפרתי לך שאני משתתפת בקבוצת כתיבה יוצרת ? המנחה היא משוררת ידועה שהוציאה לא מעט ספרים.. זה נראה שהשירים מתפלקים לה כך.. זורמים מהאצבעות כאילו כל אצבע מלאה באותיות וכשהיא מניחה את האצבעות המילים משתחררות להן ויוצרות שירים יפים.. שירים מיוחדים.. נוגעים, מרגשים, כואבים ומלאי חיות.. ממש יכולה להריח את ריח הפלפלים הקלויים שתיארה באחד משיריה.. אז מה אני מקנאה בה ? לא יודעת.. רציתי שיצא שיר/משהו... מרגישה שאין בי כלום.. מרגיש לי ריק.. אין לי מה לכתוב.. גם לא על כלום.. על מה ? על החג הזה? הניגודיות ? הקור שבחוץ והחום והנרות הדולקים בפנים ? ..בכלל לא מרגיש לי חם בלב.. מרגיש לי ריק.. אני כאילו רואה בעיני רוחי את המנחה ..עשר אצבעות וכל אצבע הופכת למכחול ויוצאים צבעים שונים..מכל אצבע/מכחול צבע אחר והשילוב יוצר תמונה יפיפיה.. כן..שירים מאוד יפים יוצאים לה.. בדיוק עכשיו הוציאה ספר חדש ,קראתי מס' שירים והרגשתי דמעות בלב ובדף.. שירים כל כך יפים ונוגעים.. ככל שקראתי הרגשתי שהאצבעות שלי התייבשו.. כמו מכחולים מקולקלים שהתייבשו.. כמו הפנים של ההיא בפרסומת של מי ? לא זוכרת כבר.. הבקשה שנחסוך במים.. על הפנים שלה שנסדקות כמו האדמה הסדוקה שצמאה למים.. אודי... :(( שלך,במבי
הי במבי, את כותבת כל כך יפה ומתארת בכל כך הרבה רגישות את הדברים - שלדעתי העניין הוא 'רק' בהערכתך הביקורתית מדי את עצמך. אם יש לך גישה לעיתון 'לאשה' של השבוע שעבר (או לפני שבועיים) - פורסם שם טור (שאני כתבתי, אך רשום כאילו רואיינתי על ידי הכתבת) על אלתור, תעייני בזה...זה רלוונטי גם לכתיבה יוצרת. אודי
במבי, אחזור ואומר שהכתיבה שלך חסרה (הנה גם את מדברת על כך במובנים שלך). בכל אופן, את מזכירה די הרבה, כך נראה לי, את הבור בבטן, או בוקס בבטן בהקשרים שונים. איני מצליחה להבין, במגבלותיי, האם הבור שאת מרגישה אומר שאת תומכת או כועסת ועל מי. או רגש אחר כלשהו. הזכרת את הקנאה. בשעתו הרגשתי שאני נחבטת ממילות המטפל בהקשר. כי הקנאה, לפי דבריו, מחברת אותי לכיוון דחף המוות. ומבדילים, הרי, בין סוגי קנאה. אני שונאת את הפרסומת ההיא לישראל המתייבשת. בפעם בשבוע שהייתי מעזה להשקות את הגינה, שיהיה קצת ירוק ולא מוות, היה מגיע שכן מוטרף ומכלה בי את זעמו, כאילו הייתי אחראית למצוקה והחסר הגלובליים. הנה שוב קנאה בגרסתה הפחות. אולי תכתבי על הקנאה, על הריק, על הבור והפער, ועל העכבות והעצירות, על מי שיצר את הבור, על מי שנתן את הבוקס, ובגללו את מרגישה שאינך מצליחה לשחרר כתיבה? נשמע קצת סתירה ובכל זאת. שלך, סוריקטה
הי אודי, ככה החביאו-הקטינו את הגבר, בגלל שהעיתון הוא ל'נשים'? עולם מלא שקרים, אוף. או קודים שלא מצליחה להבין. נו, גם את ההבדל בין גבר לאישה לא בטוח שאני באמת מבינה. סוריקטה
מתגעגעת קצת לשיח שהיה לנו פה פעם... בקשר לכתיבה יוצרת, אז זו הסיבה שאני בכלל לא אוהבת חוגים כאלה..נראה לי מאולץ. אני כותבת כשיש לי צורך, והכתיבה אינה ספרותית כלל מבחינתי..למרות שברגע שחשפתי חלק (קטן) מישיריי כשידעו שזו אני כולם אמרו לי איך את לא הולכת לכתיבה יוצרת או מפרסמת וכו'..אז לא! רוב השירים שלי במגירה :) הם כדי להביע רגשות בלבד! ותמיד עזרו לי להתגבר על מה שכואב... אולי גם לך פחות מתאים, כשכותבים מהלב אי אפשר לאלץ אותך! זה מאולץ ונשמע לי אפילו לא אמיתי כשכותבים על פי כללים וכו'כנ"ל פיסול...כשזה לצורך למידה אומנותית וכללים זה שונה. זו דעתי .. השאלה מאיפה נובע הצורך שלך לכתיבה? ומאיפה נובע הצורך ללמוד באופן מסודר... ואני..את יכולה לקרוא פה איפה אני.😉 חנוכה שמח
מיכלי מותק הי, השתתפתי במס' קבוצות של ביבליותרפיה.. חיפשתי עכשיו משהו אחר/נוסף.. אני כן מוכנה לשמוע ביקורות ענייניות לשיוף, דיוק ועוד מבחינה ספרותית. אני לא מתייחסת ללימודי הקורס הזה כחוג, הקורס הזה תופס אותי מאוד חזק.. אני רוצה עכשיו לדייק ,לשייף ולגדול גם מהבחינה הספרותית.. מקווה שזה יחזיר אותי גם לפיסול ואהיה מסוגלת לשמוע ביקורות ענייניות ולהתפתח אמנותית ללא פחד מכישלון וללא הפנטזיה של 'קבלת פרס ישראל' פשוט רוצה ליצור בשביל הצורך והסיפוק וההנאה מהיצירה עצמה !! לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי .. הצורך שלי לכתוב/לפסל זה איזה רעב שיש לי באצבעות, בלב, הצורך ליצור... וכן.. אני זוכרת את הדיבורים שלנו פה בפורום.. כייף.. :) שלך, במבי
שלום אני מאובחן עם כמה הפרעות חרדה וזה ממש מפריע לי בבית הספר נגיד להתרכז ולהתוואר ולהירגע יש לך רעיונות מה לעשות נגד זה? תודה רבה
שלום לך, ללכת לטיפול. לעתים עוזר לשלב גם טיפול תרופתי, אבל חשוב מאוד טיפול פסיכולוגי שייסייע ללמוד לנהל את החרדה. אודי
כמה טוב לקרוא אותך בתגובותייך אליי :) הרבה יותר אופטימית למרות הכל! כן, את יכולה לבחור אחרת!! למרות הכל! ושאת מסכימה איתי שאת עוד צעירה! ויודעת שעבר זמן מיום ההולדת..מוטב מאוחר😊 טוב שיצאת גם אם לפעם אחת..כן ירבו היציאות עם אנשים! ותודה על ההתפעמות מהגדילה שלי. אכן מרגישה שגדלתי. ממש!!! ❤ חנוכה שמח יקרה.
הי מיכל, תודה. גם הזמנתי את השכנים אליי הביתה ככה ממש בקטנה להדלקת נרות חנוכה וכל אחד בא עם כלי נגינה וגם ניגנתי בעצמי על כמה כלים שונים. ושרתי. הקול ככלי נוסף. איזה מוזר. היה קצר מאד, ובכל זאת משהו. בשאר הימים הדלקתי חנוכיה לעצמי מול החלון. יש התפקששויות של הגיל ויותר רופאים מפעם וגם גלישות של הכאבים, כולל הנפשיים, לתחום שעות העבודה ולא יודעת אולי זה מטריד, ואולי זה גם אומר שאני בת אדם. תודות, סוריקטה ואגב, (הא! אגב!) ניסיתי להתחבר ואוטומטית בשורה יצא ולא פעם בואי22 במקום סוריקטה...
שלום, שמעתי שמיינדפולנס יכול לעזור להבנה מציאותית יותר של העולם על ידי ניתוק מחשבות ורגשות. אשמח לקבל פרטים איך זה עובד? חיפשתי בגוגל ולא מצאתי נושא ממוקד לקריאה סביב הנושא. תודה!
שלום דודו, אלו רעיונות המבוססים על הבודהיזם ועל מדיטציה. יש ספר בנושא בהוצאת 'פרדס', אם אתה מעוניין לקרוא, עם דיסק תרגול. אודי
האהבה הנעדרת הגרעין האבוד הבור שלא מצליח להתמלא הספקות האינסופיים חוסר הבטחון חוסר הודאות הפחד מכל דבר ההשתוממות והפליאה מול העולם או הרוע הכאב שמתקתק וחורט סימנים הזמן ששוחק השגרה שמתנהלת במימד לא ברור הקולות שמערפלים את הדעת כל המופשט הזה
הי שירה, אם אמשיך את הכיוון שאודי ראה - גם בעיניי, הטקסט מעורבב בלאגן וממסך ומנותק ותלוש, ומאד מאד מאד מבודד אותך. לא חייבים בהכרח חמרים כדי להגיע לערבול כזה בראש. אבל אולי מחשבות כאלה מבקשות גבול שיוריד אותך למציאות ולקרקע ולהפרדה. אני מדמיינת את הקסם בו מעלים גוף שבטנו חשופה לשמיים והוא שמוט איברים רפויים, כאילו אין לו אחיזה או משקל. למרות שברור לנו שאלה תעתועי דימיון. נשמע כהתענגות על הסבל - לא זו המומלצת. דחף מוות אכזרי. שירה, רדי אלינו, בבקשה. זה חייב לבוא ממך ובשיתוף פעולה איתך. ואני יודעת כמה זה מרגיז לקחת את האחריות, אבל כה חשוב. אנא יפה שלנו. מקווה שלא פגעת בעצמך פיזית. האם סביבתך יודעת מה קורה איתך? שלך, סוריקטה
סליחה ממש לא התכוונתי להדאיג ולא הרגשתי שהטקסט הזה מנותק ותלוש כל כך. לא לקחתי חומרים. אני רק אפופה בתחושה הזו במילים האלה. הנה אני כאן מתנצלת תודה על הדאגה שירה
שירה מתוקה !!! קוראת את מילותייך והבטן מתכווצת לי.. מרגיש לי כמו שאת מתנצלת על עצם קיומך וואוו שירה מתוקה.. :((( כתבת מילים שיצאו מאצבעותייך וליבך באופן ברור לך/לאחרים או שלא ברור.. שירה מתוקה !! לא יודעת בדיוק מה רוצה לומר לך.. את יודעת מה? אני בכלל לא רוצה לומר לך כלום.. מבקשת רק לעטוף אותך .. לעטוף ממה ? לא יודעת.. אולי זה בכלל גם לא חשוב למה.. עטיפה רכה.. שתוכלי להניח את הראש ולנוח.. פשוט לנוח בלי התנצלויות.. גם בלי הסברים.. פשוט לנוח.. אוהבת, במבי
במבי אהובה כל כך צריכה להניח את הראש ולנוח תודה שראית שירה
לא הייתי פה. אז גם לא איחלתי.. אז..מזל טוב יקרות!!!! שתזכו לאור פנימי וחיצוני. לכל הטוב שבעולם. שתראו את הכוס המלאה, את הטוב שבכן ובסובבים אתכן. אתן אמיצות וראויות לאהבה! אל תשכחו זאת לעולם!!!!! מקווה שחגגתן כמו שאתן אוהבות. שלכן, מיכל.
קצת מזל שחלף... הי מיכל, השנה היה נורא, כתמיד, ואולי יותר (אמא מתה ושות') בתאריך ההולדת. השנה גם לא עשיתי מאום לכבוד היום הזה בשנה, ובמשך כל החודש. אופס, תיקון כן יצאתי פעם אחת עם כמה מבנות גילי לארוחה במקום שעושה רושם עם בגדים שהם קצת מגונדרים ביחס לרגיל שלי. רק קצת ובהסוואה. גם קצת 'התפרעתי' באכילה. לזמן קצוב. את עניין האמיצה איני מבינה עדיין. תודה יפה שלי, ונהדר לשמוע את קולך. שלך, סוריקטה
מיכלי יקרה הי, טוב לשמוע אותך :) תודה על הברכות והאיחולים, מאחלת ומברכת אותך בימים אלו של חנוכה שהאור החיצוני והפנימי שלך ילך ויגבר ויהיה שיח ביניהם.. כרגע אני בתסכול לא קטן... משתתפת בקבוצת כתיבה יוצרת,מנסה לכתוב שיר/משהו.. וריק... ככה זה אצלי.. אין לי אפשרות 'להוציא מילים/שיר/משהו אחר' .. במילים וגם כשפיסלתי זה כאילו 'יצא' ממני בלי שהייתי צריכה להתאמץ/לחשוב.. זה הגיע 'כאילו' מעצמו'..כאילו המילים/הפיסול יצאו והאצבעות 'לשו 'את המילים/החימר לבד.. דווקא כשאני רוצה, מנסה לא קורה כלום.. מוצאת עצמי מול דף שנשאר ריק,מיותם.. אפילו דמעות צער קטנות אני יכולה לזהות על הדף.. :( באסה... ומה שלומך יקרה ? שלך, במבי
אחותי שגדולה ממני חגגה השנה חמישים. השבוע, בגלל מצב מורכב שנוצר בין האחים סיפרתי לה. את מה שהסברתי ממנה כל החיים, כי רציתי לשמור עליה ולהגן עליה. סיפרתי לה על אחי הגדול, שפגע בי פגיעה מינית מתמשכת ולא פשוטה.(כאילו יש פגיעה שהיא כן פשוטה🤨). היא ממש התמוטטה מזה. לא הלכה לעבודה כתבה לי הודעות מורכבותשהיא מרגישה שהמשפחה שהיתה לה עד עכשיו מתה. שאחי הוא משהו אחר לגמרי ממה שהיא חשבה עליו וגם כאן התבטאה בביטויים של מוות וכאלה. היא אמרה לי שהיא שמחה שסיפרתי לה. אני מרגישה ששמתי לה סלע על הראש, ועכשיו אני שוב צריכה להתמודד עם הסיפור שלי. בשבילה..
הי רוני, כתבת שסיפרת כדי להגן עליה. פתיחת הנושא של פגיעה מינית במשפחה הוא קשה מאוד, תמיד. אני שומע תנועה בין תחושה של הקרבה לתחושה של אשמה... אודי
אודי. כתבתי שלא סיפרתי עד עכשיו כדי להגן עליה. לספר זה ממש ההפך מהגנה.
חנוכה שמח לכולם, אז בוודאי לפי הודעתי ומה שכתבתי מקודם נשמע שאני נהנית מהחיים והכל סבבה...נו, טוב. כמעט :) כמעט ארבעה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה, ללא פגישה עם המטפלת בכלל. כלום, לא שלחתי גם שנה טובה או חג שמח. ויתרתי. ידעתי שזה יגרום לי אולי לרצות פגישה וכו'..ורציתי לבד. ואני בסדר. היא חסרה לי כמובן, אבל אני מרגישה כבר פחות חרדה או מבוהלת כשקורה משהו...יותר ויותר רואה דברים באור אחר, חיובי .פחות נזקקת לשתף..גם פה פחות.. הבית קצת מתרוקן..2 הגדולים לא בבית במשך השבוע רק בשבתות והשלישי בתיכון ...ילדים גדולים. כזכור לכם שלושה בנים. אני גאה בהם מאוד, מאוד! על דרכם, הם במקומות טובים, ממש!!! תודה לאל🙏...חיילים. לא יכולה להוסיף פה. זה משאיר לי זמן ..זמן לחשוב, להרהר על דברים, לעבד יותר גם את מה שעבר עליי במשך תקופה ארוכה מאוד.. מודה לכם על כל תגובה ותגובה, על השיח, על כיווני חשיבה. מאוד מקווה שתהיו בטוב, ברווחה נפשית ופיזית..וכן, גם כלכלית..מאוד קשה בימינו. מאוד מקווה לעזור לילדיי בעתיד. וכן, יש עתיד, אני דווקא רוצה כבר ל"הזדקן" במובן החיובי, עם בעלי, לראות את ילדיי נשואים עם ילדים...מחכה לנכדים למרות שיחלפו כמה שנים כנראה עד אז... המטפלת הזכירה לי בזמנו שלא יכולתי לראות עתיד. לא את שלי ובוודאי שלא לדמיין את ילדיי גדולים. לא ראיתי! והיום וואו ..לא יכולה בלי לדמיין מה צופן לי העתיד...פנסיה נראית לי אושר עילאי ..טוב, למי שיש פנסיה.(סליחה סוריקטה) אבל זקנה בשבילי כיום לא מסמלת רק כאב וחולי...אני רואה את הוריי המבוגרים ועם כל המחלות והרופאים והכל..נראה שהם חיים די טוב. (הם לא עשירים) חמי וחמותי עסוקים כל הזמן בחצר, בגינה, בהתנדבויות...לא להאמין שהם באמצע ה80 שלהם. יש זקנה יפה וטובה. תלוי איך מסתכלים על זה. והלוח שלהם מלא ברופאים. אבל הם מחייכים. ובעיקר כשבאים לבקר אותם.. חבר'ה, דאגו לסביבה תומכת!!! פחות לפחד להתקרב לאנשים, ואז הכל יראה טוב יותר! מניסיון גם שלי. בהצלחה יקרות. חנוכה שמח אודי וכולם. אוהבת. וסליחה על החפירות הארוכות היום...🌷❤
הי מיכל יקרה, גדלת באופן מפעים. חיבוקים והמשך דרך צלחה וטוב לשמוע אותך. שלך, סוריקטה
היי אודי, סוריקטה יקרה וכולם. קראתי מהודעותיכם...וסוריקטה אכן לא פשוט במיוחד הרגשת ה"לבד" המצב הכלכלי וההזדקנות גורמים לחרדה וזה מובן מאוד! אודי יקר, כתבת כך: זיקנה היא לא פשוטה, אבל גם בה יכולים להיות יתרונות והלוואי ונדע למצוא אותם... רוצה קצת לתת נקודות אור... דבר ראשון: אני מכירה גננות שיצאו לפנסיה ומאז הן נראות ממש פורחות!!! :) עושות מה שהן אוהבות פחות בלחץ והבריאות לא מטרידה אותן..ונראות אפילו טוב יותר!מכירה סייעות(אלמנות) שעובדות עד גיל 70 כי אין להן פנסיה נורמאלית ומפחדות כלכלית אך בכל זאת שמחות ומאושרות שעוד יכולות לעבוד (עם כאבי גב ועוד) אך יכולות ותורמות. אחת מהן בשכירות שתביני! וילדיה בחו"ל לא שמים עליה..ברוגז..עזבי בעיות רבות..צרת רבים תאמרי נחמת שוטים...אבל ופה החיוביות.. דבר שני: ידוע לנו כי בריאות נפשית חשובה ומועילה לבריאות פיזית במיוחד בגיל השלישי. מאמינה שלאורך השנים קבלת כלים להתמודדות עם שינויים ואובדנים וזו העת להשתמש בהם!!! קבלי את עצמך ואת עברך..לא קל אך חשוב! מקווה שיש לך לפחות קשר אחד משמעותי ואם לא בבקשה תתאמצי שיהיה. יש לך שליטה במימוש הרצונות שלך! האמיני בכך! הציבי מטרות ראליות וברורות: מה את רוצה מעצמך? היי יצירתית כמו שאת יודעת! בטוחה שתמצאי תחום שגם יכניס כסף חוץ מטיפול בילדים... אני חשבתי על טיפול בבע"ח באופן מסודר עם תשלום! כמו חוות כאלה שבאים לשם ילדים לטיפול או ללטף חיות. יכול להתאים לך לא? נסי ליצור שליטה ותדעי למה לצפות באור חיובי!! ראי עד כמה התפתחת! צמחת! לפי מה שאת מספרת את אמיצה! יש לך רצון וכח השרדות מגיל אפס!!! "אדם זקן- מה יש לו בחייו?" דוד אבידן...גם בגיל זקנה אדם מתפתח, תמיד!!! כולנו נצמדים לדפוסים והתנהגויות מוכרות זה ידוע...הלוואי שתצליחי לראות מעבר ותשני קצת מהדפוסים הישנים!! וזקנה נו, בחייך! הכל יחסי בחיים!!!! היום חיים עד גיל 100...תמשיכי להיות בסביבת ילדים ותרגישי צעירה! הם גם משמחים! דוד שלי חולה פרקינסון מגיל 50 נפטר לא מזמן בגיל 75 לא רצה עזרה בכלום..פשוט חי בצורה נוראית לא עלינו...אל תגיעי לשם!!! את לא תגיעי לשם! מאמינה בך! חבר של אבי אדם ערירי שחי לבד כל השנים היה ניצול שואה בלי כלום הגיע לארץ..המדינה מימנה לו בית אבות סיעודי מת לבד לבד..עצוב. לא רוצה שתגיעי לכך, אני חושבת שזה כן נתון לבחירתך. נסי למצוא נקודות אור: היום את הרבה יותר מנוסה מפעם, חזקה יותר!!! הלוואי ותראי נקודות אור בחייך היום ושיש גם בעתיד! את לא כזו זקנה. מחרפן אותי שאת קוראת כך לעצמך..שני מנטרה בבקשה! תגידי לעצמך " אני עוד צעירה ליצירתיות, לחדשנות, להתנסות וכו'" המון הצלחה יקרה! אני בעדך ואיתך. ❤
ואפילו עבור אנשים מאד מאד מוגבלים. הייתה לי שיחה על כך עם מכיריי. קשר משמעותי אפילו אחד בחיי לא רואה באופק, ואכן זה פחות משמח. ואיכשהו אני סוג של ניצולת שואה בוורסיית דור שני. רואה מה קורה/קרה עם הוריי, עם שכניי העריריים - נראה פחות מלבלב. ייתכן שדווקא לכן אפשר כבר עכשיו, בכליי, לבחור בצומת שיוביל למסלולים אחרים. אסכים - לא, אני לא כזאת זקנה. במובנים מסוימים לא בגוף וגם לא באישיות. תודה, סוריקטה
נכון מאוד מה שכתבת לי בתגובה אין פיתרון למצב לצערי ממליצים לחסוך למען המחר אך מאיפה יש לחסוך כשנכנס כל כך מעט וההוצאות רבות חיבוק אם מתאים לך יפה שלי חטולית
הי חטוליתי מתוקה, חיבוק חוזר, שלך, סוריקטה
אני לא יודעת איפה להתחיל אני לא מצליחה להבין או לעכל מה שעובר עלי אז אני כותבת כאן כדי לנסות להבין אני מתקשה לחיות אני מכריחה את עצמי לתפקד, ללכת לעבודה, לעזור לאנשים כאשר בפנים אני מתפרקת חוץ מהמטפלת אני לא בקשר עם אף אחד אני לא יודעת איך להיות בקשר אני יודעת לטפל ולתת. כל היום אני מחכה לחזור הביתה כדי להרגיש בטוח. כל הזמן אני מפחדת פחד מוות. אני מפחדת מאנשים מאוד. המון שנים בטיפול ועדיין לא מצליחה להרגיש בטוח ולא מצליח להיות בקשר. כואב לי בפנים בתוך הנפש ברמות שאי אפשר לתאר...
נשמע ממש,קשה..הלוואי שתצליחי להיות בקשר נוסף מהטיפול. מאמינה שכן. אך בינתיים האחזי בקשר הזה. מאמינה שמי שעושה טוב הטוב יגיע אליו! הוא יגיע. האמיני בכך!
כל כך אבל כל כך מבינה אותך שנים ברחתי מעבודה אמיתית כזאת שיש בה אינטרקציה עם אנשים בריאים (צוות) עבודה מבחינתי זה צורך קיומי בכדי להתקיים אם היה ממולא הצורך הזה כנראה הייתי מעדיפה לא לצאת מהבית פגישה שלמה ורק זה בדיוק זה נאמר לה ובכל זאת , המעט שאנחנו כן יוצרות מתקשרות אפילו כאן זה טוב . הלב הוא בועה מגינה ובטוחה הבדידות חונקת ומקשה בהחלט אחד מהנזקים הגדולים ביותר של להיות נפגע טראומה בילדות . אתך אהובה מחבקת
הי ינשופית חמודית, ככל שאני מכירה - נראה שהרגעים בהם הכי נזקקים לסיוע, הם גם אלה הכי שותקים. כשכבר ניתן לבקש, כלומר יש הקלה מסוימת, אז כבר, נו טוב, הסתדרנו לבד והזמן חלף. אני חושבת שהפיצול מציל במובן זה שעדיין תפקוד כעבודה מסודרת כן נמשך. מקצוע ועבודה קבועה הם משהו ששווה לשמור עליו ומאד חבל לאבד אותו וגם זה עוזר. ולקשר עם המטפלת בתפקידה, גם אם היא אחת, יש משמעות רבה. תחושת הבטחון בבית גם היא אינה דבר של מה בכך. נוראית הפגיעה באמון שנגרמה לשכמותנו בעבר. בוקר טוב, סוריקטה
ינשופית אהובה מצב לחוץ מכל הכיוונים אייך לעזור לעצמך עם כל הלחץ הזה ? מה הדבר שהכי משמח אותך? שהכי עוטף אותך בחום מחבק ? אולי תחשבי על זה .. מצטערת שאין לי רעיונות יותר טובים לתמוך בך אוהבת חטולית
תודה רבה לכן וגם לאודי המילים שלכם עוגן בשבילי תודה
הזדקנות היא חלק מהחיים כל יום אנחנו מזדקנים וכואב כשחושבים מה יהיה ביום שבו לא נוכל עוד לעבוד להתפרנס .. גם אני כיום כשלא עובדת כבר כמה שנים טובות בגלל הנכות שלי ומקבלת רק קיצבת נכות שהיא?? קשה מאוד נשמה איתך בליבי חטולית
הי חטולית, זיקנה היא לא פשוטה, אבל גם בה יכולים להיות יתרונות והלוואי ונדע למצוא אותם... אודי
הי חטולית, מאד עצוב. הקצבאות נמוכות גם בתוספת השלמת הכנסה... קראתי עכשיו בחיפושיי שאחוז ניכר מהמבוגרים מעל גיל 60 בישראל חווים, בין השאר, מצוקה כלכלית. אחוז לא מבוטל מאלו שאיתנו חווים בעיות בריאותיות בגילים אלו. חרדות ודיכאון אינם מיטיבים במיוחד. היכן ניתן למצוא חדוות חיים? בחלק מהמקרים כנראה שכן. מושכת כתפיים, איתך, סוריקטה
כל מה שכתבת מילה במילה נכון מאוד תודה לך אהובה חטולית
החלטתי להפסיק בפגישה קרה ומוזרה על אוטומט וכבר הרבה זמן שכלום לא זז רק ממשיך להתחפר מרגישה נטושה הכל היה נטול רגש רק מלא במיאוס. אולי רציתי חום שימיס את קירות הקרח. הוא בטח שמח. אמר שהתעייף. זה לא הוגן. ניסיתי כל כך. משהו בי משבש קשרים אולי אתם מרגישים את זה כאן. תגידו לי שאדע איך אני קשה ומקשה ומרחיקה. יצאתי קטנה ושפופה מחוקה כל כך נטושה וחסרת אהבה מה אעשה עם כל זה מי יטפל בפצעים בחתכים מי יסביר לי משהו בלי להגיד מה אני צריכה לעשות כי רק הוא מבין החיים שלי עלו על שרטון האניה טובעת כבר כל כך הרבה שנים אני נאבקת אבל אני רוצה לשחרר שתטבע לה לגמרי
הייתי שם לפני שנים נלחמתי כי האמנתי שאם לא היא אף אחד לא יכול זה לא נכון יש לי מטפלת חדשה כבר קרוב לשש שנים היא יכולה הקודמת כמו המטפל שלך הודתה שהתעייפה זאת היא זה הוא אל תיקחי את זה עלייך את באה לטיפול כי את מי שאת על שלל המורכבות והקושי לפעמים צריך לשנות ולהמשיך מאמינה בך מאמינה שתוכלי זה לא קל למצוא זה לא קל לתת אמון שוב אבל זה אפשרי אתך יקרה הכי מבינה בעולם ולא לשאלתך את לא הורסת קשרים כאן אוהבת אתך סלב חיבוק אם נכון לך אביב
הי שירה, את מזמינה לבחינה של חלקך בהקשיה ובהרחקה. זה חשוב, אבל אולי כדאי להמתין ולא לכרוך זאת בשנאה ובהענשה עצמיים. אני מצטרף לאביב בהמלצה למצוא מטפל/ת חדש/ה שיוכל אולי לספק את החום שאת זקוקה לו, מבלי העייפות והיאוש שכבר פשו בקשר הקודם. אודי
ומקווה שתראו - הי שירה וכולם, תיארת נקודה רגשית כאובה ואיומה ומוכרת גם לי מאד מאד. אני, לפחות בינתיים, סירבתי בתוקף לטיפול חדש, לקשר חדש (מה נראה לכם עוד פעם שנים של בניית אמון ועוד בעיצומו של משבר ואנחנו כבר בעשור השישי לחיים), וסירבתי בתוקף גם לסיום רשמי של זה שהיה, שנאמרו עליו מילים קשות במיוחד. זה קטע לא נורמלי ועוצמתי וברור, בו החלקים החולים, אם נקרא להם כך, מככבים צורחים בביטוי שלהם. חשבתי על כך חודשים וניסיתי להתיר. אם אתאר את הרגשתי - משהו מזדהם יותר ויותר לרמות מרעילות במיוחד, בתוך מעטפת סגורה עד כדי בלתי חדירה לכאורה, והמשאלה להפיג את הרעלים מנסה להזמין קירבה שייתכן שאסור למטפל בתכלית לתת. ועדיין, בתוך המגבלות, כל כך ארצה להאמין שהאהבה תנצח. מאמינה שהיא מאד שם, אבל גם מאד מאד מאד לא נגישה. תשמעי, גם אני אפופת כעסים. אומרים שניתוב לכיוונים יצירתיים יכול למתן. אם את מצליחה איכשהו. ייתכן ששינוי דמות מטפלת היה יכול לתרום (או שמא - חלילה מלומר), ייתכן שבכלל הפסקה זמנית שתיתן אוויר ומנוחה זה מזו לשני הצדדים ואחריו המשך ניסיון. וייתכן שהגברה זמנית של תדירות היא שאת מבקשת (לפחות להכיר, כי את יודעת, כל זה כרוך בהמוני משאבים, גם חומריים). וייתכן שגן וגם וגם - קרי, קונפליקט, שאפילו לא ברור איזה צד מושך יותר. כמה קל לומר - איכשהו צריך למצוא את הפטנט שהדמות של מי שכן עזר לך שנים, והיה שם איתך שנים, תישאר דמות טובה בתוכך. איכשהו אולי צריך למצוא מה פה טעות. אולי. אין לי פתרונים. רק למר שאני מבינה ויודעת להזדהות. שלך, סוריקטה
תודה רבה אביב ואודי, לא מצליחה לראות איך אפשר להתחיל מחדש אבל גרמתם לי להפחית מעט את ההאשמה העצמית והאחריות הבלעדית. וזה לא מעט בכלל. שלכם שירה
סוריקטה קראתי אותך , כואב וכל כך מובן זאת הסיבה ממש שאני לא וויתקתי על תהליך הסיום גם שהיא הייתה מוכנה לוותר ...ונאחזתי חגמרי רק בטוב ...בחרתי להשאר עם זכרונות מיטיבים . זה היה אכזרי וקשה כלפי עצמי אבל זה היה נכון כדי שאוכל להמשיך שירה כמו שכתבתי לסוריקטה אבל זאת אני ואנחנו שונות אז לא יודעת אם זה יהיה נכון לך ... נראה לי שקודם כל לא לוותר על תהליך סיום נכון של כמה פגישות שתיים שלוש לנסות כן לחזק את החלק המטיבשהיה בו לאורך השנים אני ממש כתבתי רשימת תודות כמתנה לסיום החלטתי מהראש שאני מחפשת רק את הטוב כן אני יודעת צריך להיות במנעד הרגשות אבל ידעתי שאם אני ייתן לחלקים הפגועים מקום אני לא יצליח לשמר את החלק המטיב אחר כך נתתי מקום גם לחלקים האחרים שיש וכן כמעט שנה הלכה לי רק לדבר על הטיפול הקודם את הכעס הפגיעות האכזבה וגם את בטוב ...לאט לאט הצלחתי לבנות אמון שוב ..זה תהליך וזה אפשרי אבל זה בהחלט קשה
תודה שכתבת יודעת כמה את מבינה וכמה את מדייקת כואב
הי אביב, משערת שבחרת בדרך שבדיעבד התבררה כמקדמת, וגם הגיונית נשמעת מאד בכיוון נכון ומיטיב. את יודעת, עכשיו הבית של אמא מפורק, נפרדנו מתכולתו, כשכל חפץ בו (ואחד הדברים שאפיינו את הבית הוא עודף מוגזם של אוספים של חפצים כבדים וכהים) מעורר בי סיפור שלם. מי שלמעשה הצליח לעשות את ההפרדה הוא לא אני. לו היה זה תלוי בי - או שלא הייתה התקדמות או שהיא הייתה מאד איטית והייתה כרוכה בהרבה הפסדים או אגירה נוספת ומכבידה שלי. לא אני, לא בדרכי ולא בקצב שלי וברור הגיונית שההתנהלות נכונה ואיני מצליחה להסתגל, ואפילו נטרפת מדברים שהם סך הכל אמורים להיות מאד טובים ומשמחים. מאד גאה בך בדרך שעברת ובההעזות שלך וביכולת לתת מקום להגיון מבלי שישמיד. שנה היא זמן קצר עבורי. לו הייתה זו 'רק' שנה. חיבוקים יקירתי, שמחתי מאד לשמוע את קולך, שלך, סוריקטה
הי כולם, כתמיד, ולא כל שכן בתקופה שכזו, מחשבות סביב הזדקנות או כל ירידה שהיא בדרגת העצמאות ומצוקה כלכלית טורדים את הראש. מלכתחילה אני אדם חלש וגם ללא משאבים רבים. היום אני עובדת קשה מאד ומרוויחה מעט יחסית. חושבת להפסיק, הגוף כבר מקרטע ממש ופצוע, אבל זו מחשבה לא טובה, כי לא יהיה לי ממה לחיות. אין לי ממש עתודות. מה קורה עם אנשים כמוני באחרית ימיהם, שהם מאד בודדים, ללא דור המשך, גם ללא חברים ממש קרובים, שגם כך לא פשוט להם לקבל סיוע, או לדאוג לעצמם. מה קורה. אבא שלי, שיש לו כמה ילדים, וכולם תומכים בו ואפילו גרושתו השנייה, הכריז בעבר על תפיסתו ש'יזרקו אותו לכלבים', ואולי גם מסיבה זו ניסה לסיים את חייו, למרות שכנראה זו הייתה דרכו לבדוק שזה ממש לא המצב, וכן להסכים לקבל עזרה. שאלתי את סובביי מה יקרה איתי בעתיד והתשובה הייתה - בואי נאמר לך סטרייט אין דה פייס - אכלת אותה. מחשבות מתאימות לאדם בדיכאון. ואגב מחשבות כאלה - דובר כאן בעבר בפורום על טיפול DBT. ניסיתי לקרוא, לראות סרטונים להתעניין מול אנשים שהם קצת במקצוע ולא הצלחתי להבין. כן את הרעיונות - לא איך זה באמת קורה. אחת שכמותי אפילו לוקחת מרחק מעניינים רוחניים. מדיטציות ומיינדפולנס ניסיתי ופעמים רבות, וכאילו אין להן נגיעה אליי. אכלתי משהו מגעיל הבוקר פיכס. וקודם רשמתי שאכלתי אותה. נו. סוריקטה
המחשבות הלא ריאליות שלי אומרות שאני רוצה את החיים שלי בחזרה לחוות שאמא תהיה נורמלית ותאהב ובית וביטחון וכלום מזה לא יהיה ככה יש חלופות חלקיות וכל זה ואולי יש משהו בפנים שאינו מתפשר הכיוון שאיכשהו כן, וכל כך לא דומה הוא להיות זקנה באיזה סוג של דיור בעיקר להתכווץ ולהתחבא. הכירו כבר יתר מידי. סוריקטה, כנראה ממשיכה לרצות לא לגדול.
סוריקטה מאוד מאוד מבינה לליבך גם אם יש לי המשך עדין..... האמת שבמידה מסויימת אכלנו אותה , מאות אלפי שקלים שהולכים לטיפולים השונים היו יכולים להיות איזה עתודה כלכלית אבל בלעדיהם כנראה לא היינו חיים ועדין יש עוד כמה שנים לנסות לתקן יכול להיות שהגיע הזמן לשנות אולי לנסות שוב לפתוח את תיק הנכות היום יש לך אבחנות , וכן לדבר על כל הקשיים ועל חוסר החכולת לעבוד זה יכול לעזור גם בזקנה ובהחלט אולי גם הגיע הזמן לשנות עבודה גם זה אפשרי שוב עם חשיבה לאן ואיך ניתן להיעזר בלשכה ברווחה ועוד אני חושבת שהיום את כבר יותר מוכנה להיעזר . לנכות יש את יד מכוונת שווה להתייעץ איתם . ובהחלט מחשבות של כל מי ששם בגיל הזה שעוד רגע לא יהיה לנו כוח לדאוג לעצמיינו
ועכשיו רק שמה לב שלא סגרתי אולי כי הרהורים כמו שלך מאוד מטרידים גם אותי שנים רבות של עבודות עם מינימום זכויות אם בכלל מותירות אותי בהחלט במקום לא מזהיר אתך יקרה תחשבי מחוץ לקופסא שם יש תמיד את הפתרונות הכי יעילים אביב
הי סוריקטה, שומעים את נוכחות הדיכאון בדברייך. תני לו מקום. מה שאת קוראת לו מחשבות לא ריאליות יכול להיות גם תקווה, וזה כבר נתיב חדש שיכול לפלס דרך מהדיכאון או להגמיש אותו. אודי
הי אביב, מסכימה - משאבים כלכליים אדירים לטיפולים, שלכאורה היו יכולים להיות עתודות או חסכונות מצטברים, אבל לא, משום שיש סיכוי שהיו יורדים לטמיון כלשהו בגלל שלא היינו יודעים להשתמש בהם או לשמור עליהם. יכול להיות שכן היינו פיזית פה , כלומר הגוף, אבל הנפש פחות... שינוי באופן התעסוקה הוא משהו שכן חשבתי עליו, אך כאן אני עדיין במבוי סתום. נראה לי שיהיה פחות פשוט עבורי להיעזר בגוף קר. מניחה שהצדק עימך בחשיבה מחוץ לקופסא. הבדידות והקטנת העצמאות מטרידות מאד. גם עניין הזכויות המועטות שקשורות לסוג מסוים של עבודות, בעיקר אלו הנעדרות קביעות. שלך, סוריקטה
כואב יקרה וכל כך מובן , טוב שנתת לכל הרגשות מקום . שהנחת אותם כאן יודעת כמה זה לא פשוט ...בשקט אומר שאת אמיצה שאת חזקה וטוב שאת כאן אוהבת חיבוק עדין אביב
הי אביב, בוקר טוב, כתבתי לך יחד עם כולם בהמשך לעץ שכאן למטה. ראיתי. תודה שלך, סוריקטה
היא פיצלחה לי את החיים ונותרתי בנכות היא שמה תוספים אסורים באוכל שלי, אבדה לי ההכרה והגעתי לבית חולים לבדיקות פולשניות וקרינות ואינפוזיות וטונות של תרופות היא זרקה גורי חיות הבית בני יומם לפח היא עשתה לי חוקנים העלימה לי חפצים בראה עליי סיפורים חיבלה לי בניסיונות העצמאות הטיחה אותי לכביש ובעטה מכרה אותי צחקה צחוק סדיסטי כשהחבר שלה כילה בי את זעמו ידעה שהוא נגע בי כמו שלא מותר ובחרה בו עבדה קשה כדי לבלבל לי בין מציאות לדימיון חסמה את הגישה שלי אליה נעלמה לי בכוונה הפנתה אליי את הגב ואני אני לא רוצה להיפרד ממנה רוצה להשאיר את הבית המטורף שלה כמו שהוא לגור איתה בקבר עם האהבה המוזרה שלה והתנאים המעוותים כל זה לא קרה אני פה בחיים בשפיות הבית שהיה שלה ריק מכל כך הרבה דברים שכל אחד מהם עורר שלל זכרונות חולה מרוב כאב אובדן סוריקטה
סוריקטה אהובה הלב רעד והתפוצץ מכעס למקרא הדברים. אובדנים קשים, הכרה בלתי נתפסת וכאב בלתי נסבל. ואת, ההיפך הגמור מאותה המפלצת, אוספת אלייך חיים, גורי חיות וגורי אדם, וגם צמחים, משפיעה עליהם חום, טיפול ואהבה, כאלה שלא היו לך וכל כך הגיעו לך. את בחרת בחיים, את ניצחת. את פלא ונס. כואבת איתך שירה
סוריקיטה יקרה כמה כואב.. למרות כל מה שהיא עשתה לך קשה להפרד ממנה... הרי היא אימא.. כל כך מבינה אותך יש כל כך הרבה להתאבל עליו איתך.. ינשופים
כתבת המון דברים כואבים שמתוכם הצטמררתי ..וחלק מהם הזדהיתי... ובסוף כתבת שכל זה לא קרה ....לא מבינה כמה טוב שאת חיה בשפיות מסוימת מבינה את הרגשתך כמו שכתבת אותה מילה במילה חולה מרוב כאב אצלך כבר איננה אצלי עדיין בחיים וכן ממשיכה לדאוג לה ולטפל בה עד יומה האחרון כי ככה זה אצלי עם כל הכאב קשה מאוד לוותר על אמא שתהיה ככל שתהיה!! חיבוק אם מתאים לך חטולית
קוראת וכואבת קוראת שוב כי לא מאמינה למה שרואה. זה ממש ממש עצוב לי. אבל גם 'שמחה' שאת מוציאה את זה בצורה הזו, כל כך ישיר וכל כך אמיתי. חיבוק גדול גדול
תודה על ההזדהות חברים וחברות, שירה - יש בי מפלצות בראש. וקורה לא מעט שאני רוצה להיעלם בגללן. כאמור - לא נעלמתי ולא הרגתי את עצמי. אך אלו מחשבות הרסניות למדי. ובהמשך למה שאמרת - גם המטפל ניסח בשעתו את מה שנהייתי כ-נס. ינשופית - מזכירה לעצמי שהיא, אותה אישה מטורפת הייתה גם אמא שלי. היא הייתה גם אמא שלי. וחצי מהגנים שלי באו ממנה. תודה, אהובתי. חטוליתוש - לא קרה שאני ליד אמא בקבר או נצמדתי אליה בערבוב בחזרה. זה הלא קרה. השאר לגמרי כן. ואני מבינה לגמרי את המסירות לאמא, מה שתהיה ככל שתהיה. חנה - מניחה שבדרך כלל איני כזאת ישירה. והרבה מידי מקודד. תודה ששמת לב. אביב - אכן לא פשוט. ולא מצליחה להבין היכן אני אמיצה. תודה על המילים של עכשיו, וגם ראיתי מה שרשמת קודם. הייתי עצובה וסגורה מכדי להגיב. אבל בהחלט ראיתי. אודי וכולם - אני לא מרגישה בבית בשום בית. גם לא ביתי שלי של היום. כבר יש בו רהיטים וכלי חשמל (גם זה לא היה, אחרי השלב שהגיע אחרי שנות טיפול בו נכנסתי לגור בתוך מבנה עם קירות והפרדות בין חדרים), אבל אין בו, למשל, שום אקסטרות וקישוטים. שום אלמנטים יצירתיים. ואיני יכולה עדיין. עדיין לא מצליחה לצפות בטלוויזיה, למשל, לשמוע או ליצור מוזיקה. גם לא לבשל. לאכול ליד שולחן באופן ראוי. גם לא לשבת על ספה ועוד. גם אין בו ב'בית' עוד אנשים :-( הלב של הבית ההוא, קן הקוקיה ובית הקברות של אמא, הלב בהרגשה שלי ועבורי, שהיה אסור ושנוא אבל התעקשתי עליו מתמיד - היה המוסיקה. האלמנט שייצר אותה באמצעותי - פונה. הוא לא ימשיך איתי, היה לו תפקיד בדיוק במרחב בו הוא היה ולא במקום או זמן אחר. היו לי ניסיונות יצירה גם בכיוונים אחרים - אך הם הועלמו. מוסיקה נוכחת ברגע שהיא, נוצרת כל פעם מחדש ואחרת, ונעלמת בנפח מעצמה (בשונה מציור או פיסול, למשל, שנשארת מהם עדות פיזית מתמשכת אחרי יצירתם). יום קורע.יותר קשה מלראות את אמא מתה. את הגופה של אמא מפונה. ראיתי וביקשתי לראות. היא כביכול מתה לי במיינד כבר מזמן. מה שהתרחש אתמול מרגיש לי כמו שהלב נעקר בתוך החיים. או כמו שהמעט מעט ממני (הטוב) שהיה בה - תם. הגעתי אתמול לעבודה שמוטה לחלוטין ולא הסתרתי. יאללה צריכה לצאת לעוד יום ארוך. תודה לכולם על ההקשבה. מצטערת על החפירות. שלכם, סוריקטה
הי, לצערי, אין לי ממש מה לחדש. עבר שבוע חרדתי במיוחד. הרגליים והגב ממש כשלו. מקווה שזה הפיך באופן כלשהו. העבודה שלי בחודשים הקרובים מועטה בתזוזה, וזה מאד מוזר לי וגם פחות מתאים וגם מטריד. הדמות של האמא לא נארזת אצלי בראש וממשיכה לככב בחלומות המציקים. עוד פרידות בזמן הקרוב. ויש גם סגירות. אבל אה, עם זאת, בסופש שעבר הסתובבתי קצת עם כמה בנות גילי במרחבים הבנויים. לבשתי בגד של נשים ועלק נראה שאני פיט. עם הלבוש הזה, יד 2 שקיבלתי ממישהי שהעבירה הלאה, הייתי בדמיון בהופעה שלך, אודי. כאמור, לא באמת הייתי... סופשבוע, סוריקטה
הלוואי וגם הסופש הזה יעבור עלייך נעים וטוב כמו הקודם .. בשקט בהחלט גם את בקבוצה של האמיצות חיבוק לסופש נעים אביב
אני נושך באופן כפייתי את חלל הפה הפנימי שבא במגע עם השיניים. בעיקר במצבי מתח וחרדה. מחפש פיתרון
סוריקטה יקרה קראתי למטה ואף הגבתי לך , לא בטוחה שיעלה אבל בגדול את בהחלט צודקת .. והנה אני נותנת קצת מילים מורכב לי החיים מורכבים זה ידוע למצוא את האיזון בפנים לכל הקבוצה זה קשה בעיקר שמעורבים דברים של גדולים וככל שאני יותר עושה ככה החרדה גדלה מצאתי את המקום הבא שלי ואני כל כך מפחדת מהיום הראשון מהמפגש מהאינטרקציות החברתיות שברחתי מהם כל חיי לא בטוחה שיודעת איך מתנהגים יודעת שאלמד יודעת שאני ימצא את הדרך הייחודית לי זה מפחיד ומרגש ומרגיש לא אמיתי אני בתפקיד אמיתי לראשונה בחיי לא עוד שעה כאן שעה שם לא עוד שלוש עבודות שונות בו זמנית עבודה אחת מקום אחד . אני לא בטוחה שזאת אני שם וכשמבינה שזאת אני זה מבהיל אז בהחלט ניראות והעלמות תודה שאתם כאן אביב
הי אביב, נשמע הישג משמעותי ביותר (אבל הי, ששש לא להכריז או להתפעל בקול רם מידי, ועם זאת - דווקא כן). רשמתי לחנה אמיצה וארשום גם לך - אמיצה. ממש. זו את בתוך ה(לא באמת) נס הזה. המון עבודה קדמה. ושוב, חרישית ובעדינות - לאט ובטוח - ושיהיה מוצלח. סופ"ש נעים, שלך, סוריקטה
הייתי בטוחה שהודתי לך על המילים ותודה על הרכות ממש תודה אביב
