פורום פסיכולוגיה קלינית

אני אמא לשלושה...ויש לי כמה שאלות: - מה מבטא כושר של הרכבת פזלים בצורה מדהימה אצל ילד בגיל שנתיים ו-8 חודשים. - מתי יש לדאוג או להתייחס לציורים של הילדים? (צורות, צבעים....) - ילד בן 4 הממשיך להכות ילדים בגן, למרות שאנחנו לא מכים בבית? אפילו אם טוב לו עם חבר שלו, פתאום הוא מחליט שהוא צריך להכות אותו, בלי שום סיבה להצד השני? החלפנו גן אחרי סגירת הגן שהיה רגיל אליו לא היה לו טוב כי רובם לא היו חבריו, אז חיפשנו איפה חבריו התרכזו ושלחנו אותו, אבל היום הוא נתן מכות ל-10 חברים. הוא ילד מאוד פעיל ,חכם, ומתעניין בהאבה דברים אבל אינו יכול להתרכז, ואינו נח לרגע, אוהב לשבור דברים. מה לעשות איתו, האם צריך טיפול, למי לפנות? אודה לך על תשובה מפורטת

שלום לך אם מודאגת, אנסה להשיב לך לפי הסדר. - הרכבת פאזלים טובה יכולה להעיד על כישורים תפיסתיים-מרחביים טובים, זיכרון חזותי טוב, ארגון ותיאום חזותי-מוטורי ויכולת להתמיד בעבודת הרכבה מתוך הבנת היחסים בין השלם לחלקיו. - אין צורך לדאוג בגלל ציורי ילדים. ציורים ככלי אבחון הם רק אלה הנוצרים בתוך תהליך אבחוני מסודר בידי איש מקצוע מיומן. אין לייחס משמעות מיוחדת לצבעים בהם הילד משתמש בצציוריו. - ילד בן 4 המכה ללא הרף את חבריו ואוהב לשבור דברים הוא ילד מתוסכל, כועס, וקורא לעזרה. מהתיאור שלך קשה לדעת (מכאן) האם מדובר בילד מפונק שזקוק להצבת גבולות אסרטיבית יותר, או שמא מדובר בבעיה אחרת ממקור אורגני (למשל הפרעת קשב וריכוז עם היפראקטיביות) שגם בה יש לטפל בנחישות אסרטיבית, או בבעייה רגשית כלשהי. אני ממליצה מאד לפנות להערכה וייעוץ אצל פסיכולוג קליני של ילדים (או לפסיכולוג חינוכי) שיוכלו לעמוד מקרוב על הגורמים להתנהגות החריגה ולטפל בהם ביעילות. מומלץ מאד להתחיל בהתערבות טיפולית מוקדם ככל האפשר, כדי שלא תהיה פגיעה בדימוי העצמי או סטיגמה חברתית של "ילד רע". בהצלחה וחג שמח ליאת

תודה על תשובתך המפורטת. -לגבי הפזל: להיפך האם ילד שלא אוהב או אינו מתעניין או שאינו מצליח להרכיב פזל מעיד על בעיה? אם כן באיזה גיל מדובר? - לגבי הילד בן ה-4 שאוהב לשבור ולהכות, האם הוא יבין משמעות הטיפול? איך הוא יתנהג בתוך טיפול? או ההדרכה תהיה בשבילי אחרי צפייה בילד ע"י הפסיכולוג?

רציתי לשאול מהי המשמעות כשילד מצייר חיות טרף בדף שלו או ציפורים למיניהן בעיקר נשרים או ינשופים?

ערב טוב, לא ציינת בן כמה הילד, ובאיזה הקשר מופיעים הציורים הללו. בכל מקרה, ממש כמו חלום, גם יצירות האמנות שאנו יוצרים נושאות משמעות פרטית ואישית מאד, וכדי לעמוד עליה יש צורך בהיכרות רבה יותר עם עולמות התוכן של היוצר. ככלל, ילדים מתרשמים מאד מעוצמתם של טורפים, גיבורי-על, מפלצות, דרקונים ורובוטים. דמויות אלה יכולות לספק אובייקטים להזדהות כהגנה מפני חרדות או, לחילופין, להוות דרך מעודנת ולגיטימית לביטוי דחפים תוקפניים. בברכה ליאת

ליאת שלום, מזה שלוש שנים אני " עוקבת" במסירות רבה אחר " תשובתייך" המקצועיות בפורום ונהנת מכל רגע. לצערי, לאחרונה לא יצא לי " לכתוב " לך שום דבר על פתק בצבע " צהוב ירוק זוהר " כמו שנהגתי במשך שלושת השנים האחרונות. ולשאלתי האם קיים דיכאון לאחר חופשה? במידה וכן איך ניתן להתמודד איתו ? ממני המתגעגעת ....

רוחמה אהובתי, לצערי, רק מעטים מאד מקוראי פורום זה יודעים מה משמעותם של פתקים צהובים, אבל מי שיודע, מבין כמה הרבה חיים הם שינו... שלוש שנים הן המון זמן, ואני מודה לאלוהים על כל שעה וכל יום מאותן שנים. לשאלתך, בטח שקיים דיכאון שאחרי חופשה, וללמרות שהוא אינו אורך זמן רב בדר"כ, הוא חד כתער, ומכה בנו בבטן הרכה. מהיכרותי איתך, אני יודעת כמה חיוניות, אנרגיה ורוח טובה את מצליחה לגייס בכל בוקר של יום עבודה, והייתי מוכנה להיות שם, לצידך, עוד שנים רבות, בעשייה המעייפת הזו, שאין מספקת ומעשירה ממנה. איכשהו, אני סומכת עליך שיהיו לך הכוחות ברגע שתזדקקי להם. תודה שאת לא שוכחת אותי, ובאה לבקר (לפחות) כאן. אוהבת אותך ליאת

אני לא מתכוונת להיות בוטה, אבל ישנו איזה סיפור מתמשך שהפסדתי בקריאה הבאה והולכת שלי בפורום? הרבה פעמים בהודעות שלך יש מאז המקרה.... אפשר לדעת מהו המקרה? תודה.

מיועד לmr.blu

פעם לא הייתי מגדירה את עצמי כאדם דיכאוני אבל בשנה האחרונה שמתי לב שאני כל הזמן עצבנית ודכאונית. ולא פעם אחת חזבתי על התאבדות או על ממות אבל אף פעם לא ניסיתי. בשנה האחרונה עבר עליי המון ונכנסתי לדכאונות ממש קשים, זה לא שאני כל הזמן בדיכאון אבל ברוב הזמן אני כן, אני עצובה, אני בלחץ, אני עצבנית, מאשימה את עצמי, אני בחרדה, אני יורדת על עצמי, אני מרגישה ריקנות ולרוב אני פשוט רוצה לברוח או להיות לבד. ואני לא יודעת למה כל זה קורה לי. אני לא מסתדרת עם אמא שלי ולרוב רק אני היא ואחי בבית כי אבא שלי עובד הרבה ואני והיא כל הזמן רבות וזה ממש קשה.. זה התחיל לפני שנתיים שלוש.. ומאז אני לא מפסיקה לדבר איתה על זה ותמיד יש בי את הרצון הזה של להיות איתה ביחד להפסיק לריב. אבל כלום לא עוזר! היא לא מבינה אותי. בכלל. היא אפילו לא משתדלת. ואני כבר וויתרתי. אני רק רוצה להתרחק ממנה. ואפילו הצעתי שנלך ביחד לפסיכולוג או ליועצת אבל היא מכחישהו אומרת שהכול בסדר ומפילה את האשמה עליי. אני פשוט מיואשת כבר מהכול. כרגע אני לא בדיכאון, אני סתם מיואשת ועייפה אבל כשהייתי נכנסת לדכאונות לפני חצי שנה בערך הייתי אפילו חותכת את עצמי ומכאיבה לעצמי בכוונה ועכשיו לפעמים כשאני מרגישה אשמה למרות שאני יודעת שלא עשיתי כלום או שאני מרגישה ריקנות אני שוב חותכת את עצמי. ואמא שלי שמה לב רק פעם אחת לשריטות וכל מה שהיא אמרה או יותר נכון צעקה זה רק: "טיפשה מה את עושה לעצמך?! ממש טיפשה!" אני יודעת שבמקום מסויים איכפת לה ממני אבל היא לא עושה מאמצים להבין אותי או להתקרה אליי וזה ממש כואב! היא גורמת לי להרגיש כאב ואשמה וזה הרבה יותר עמוק ממה שאני מתארת או מספרת אבל אני לא יודעת איך להסביר את זה ובכלל לפתוח את זה, להוציא את זה החוצה. ובקשר לשריטות, אני ציפיתי שאם כבר היא תשאל אותי למה עשיתי את זה, מה גרם לי לעשות את זה, וקיוויתי שהיא תתעניין בי, במה שעובר עליי. בזמן האחרון אני גם בחרדה ובלחץ כל הזמן בגלל הבגרויות והלימודים. ממש חשוב לי להצליח ולהוכיח את עצמי. וקשה לי. קשה לי עם הכול. וביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לפסיכולוג או ליועצת או למישהו שאני אוכל לדבר איתו.. כי אפילו אבא שלי כבר לא מבין אותי כל כך כמו פעם ואמא שלי ככל הנראה בכלל לא מנסה להבין. ולסיכום, אני באמת לא יודעת מה לעשות. ואני צריכה עזרה או עצה. תודה.

שלום רב, חלק מהדברים שאת מתארת, בעיקר מצבי הרוח הקיצוניים והלא יציבים, התחושה שלא מבינים אותך, הלחץ סביב הבגרויות והמריבות עם אמא, הם מאד נורמטיביים ואופיינים לגיל ההתבגרות. אבל לצד אלה, את מדברת גם על תחושות ייאוש, מחשבות אובדניות, וניסיונות ממשיים לפגיעה עצמית. הדברים הללו דורשים התייחסות שונה, ותשומת לב מצד אדם מבוגר. את צודקת כשאת פונה לקבלת עזרה, מאחר ואין להעלות על הדעת שתישארי לבד עם התחושות הקשות הללו. אני ממליצה לך מאד לפנות ללא דיחוי ליועצת ביה"ס שלך, ולתאר בפניה את כל מה שתארת כאן. תוכלי אפילו להדפיס עבורה את התכתובת הזו בינינו, ולתת לה לפעול בדרכה המנוסה לקידום הנושא. בשולי הדברים, אני רוצה להזכיר לך שגם להורים של מתבגרים יש קושי לקבל את "שגעונות גיל ההתבגרות", ולא תמיד קל להגיע לעמק השווה במצבי משבר יומיומיים. יש להניח שגם אמך חווה סוג של חוסר אונים מול המריבות הבלתי פוסקות איתך. לכן, אין טעם להיכנס להאשמות הדדיות, אלא לחשוב כיצד מגייסים באופן היעיל ביותר גורמים מקצועיים שיוכלו להתערב ולסייע. יועצת ביה"ס היא כרגע הכתובת הזמינה ביותר, והיא ההמלצה הטבעית בעיני. אם תרגישי שאינך מקבלת שם מענה, פני שוב ונחשוב הלאה. בינתיים, אני מבקשת ממך בכל לשון לשמור על עצמך. בברכה ליאת

שלום , אני בת 36 רווקה . לפני 8 חודשים פגשתי דרך חבר בחור גרוש +2 ,אני מאז ומעולם הייתי נגד קשר עם גרושים ובטח לא עם ילדים. אבל הסכמתי ובכמה חודשים הראשונים של ההכרות גם לא הצטערתי , למרות שהיה לי ברור שיש לו עדיין המון צלקות מהנישואים הקודמים . חשבתי שעם האהבה שלי אליו אני ארפא אותו ואפצה אותו על כל מה שהוא עבר ,אותו ואת הילדים שלו ששניהם סובלים מבעיות רגשיות חמורות ביותר. אבל ככל שעבר הזמן הוא התנהג אליי גם בצורה מחפירה ,כל ויכוח היה באשמתי ,והוא היה מאשים אותי שאני עושה סיפור מכל דבר גם על דברים שהיו חשובים לי . למרות הכל אהבתי אותו ורציתי אותו ,אפילו דיברנו על חתונה שגם בזה היה לי מלחמות קשות איתו כי הוא רצה חתונה ברבנות צי'ק צאק ואני רציתי את כל ההפקה ,הוא הוציא לי את המיץ בעניין הזה .לבסוף הוא הסכים בתנאי שאני אחתום איתו על חוזה שבו : במצב של גירושין בין אם זה שלי ממנו או שלו ממני אני אהיה חייבת לשלם לו הרבה כסף ,בפעם הראשונה שבו הוזכר העניין לא חשבתי לעומק והסכמתי כי אהבתי אותו ולא חשבתי לרגע שאני ארצה להתגרש אז מה אכפת לי שיהיה חוזה כזה והמשכנו בחיינו . לפני 3 חודשים החלטנו להתחתן והתחילו ההכנות לעניין ,אבל ככל שהזמן עבר הספק קינן בתוכי יותר ויותר אבל ייחסתי את זה לחששות של לפני חתונה ולא סיפרתי לאף אחד מה באמת אני מרגישה . מיותר לציין שהוא לאורך כל הדרך ניסה להניא אותי מהעניין בטענה שהלחץ משפיע עליי לרעה ואולי בכל זאת כדאי להתחתן ברבנות וזהו אבל אני לא הסכמתי. נושא החוזה המוזר לא חזר הרבה זמן ואני חשבתי לעצמי שהנה הוא בטח אוהב אותי באמת והוא שינה את דעתו ,אבל התבדתי בגדול . אנחנו היינו אמורים להתחתן בעוד חודש ,היה תאריך ,אולם ,שמלה ,הכל אבל הכל נהרס ברגע אחד.הוא פנה אליי שוב בנושא החוזה והפעם אחרי התייעצות עם גורמים שאני מחשיבה את דעתפ הגעתי להחלטה שאני לא מסכימה לחוזה ואמרתי לו את זה .העולם שלי נהרס בין רגע ,הוא לא הסכים לשום תחינה שלי לשנות את החוזה או לבטל אותו והודיע לי חד משמעית שאם אני לא חותמת הכל מבוטל .ואכן כך היה .ביטלתי הכל . אני הרוסה ,אבדה לי השמחת חיים ,אני עצובה כל הזמן ,בוכה בלי הפסקה ,מתחילה להאשים את עצמי איך לא יעצרתי את הכל מזמן .רגע אחד כועסת עליו רגע אחר מתגעגעת ומשתגעת ,לא יודעת מה לעשות , מרגישה חסרת אונים לא יודעת מה ,לעשות אני צריכה עזרה בבקשה .

סיגלית יקרה, אפשר להבין את גודל האכזבה שאת חשה נוכח ביטול האירוע הגדול שתכננת. זה בוודאי משאיר חלל גדול של כאב, עלבון, בושה וזעם. אולי ינחם אותך מעט לשמוע, שלמתבונן מן הצד (במקרה זה - אני, אבל אולי יגיבו גם אנשים נוספים), נוצר רושם שניצלת מרעה גדולה מאד, מחיים מעליבים ומשפילים, מחורבן והרס אמיתיים שהיו מגיעים במוקדם או במאוחר. אני יודעת שלרווקה בגילך נדמה לפעמים שאין דבר רע וקשה יותר מהלבד. אבל בין השורות בסיפור שלך, הבנתי שאת כנראה לא לבד, ושקיימים בחייך אנשים טובים, שראו את המילכוד הנורא אליו את נכנסת, ועצרו אותך. לאנשים אלה, שראו והתריעו, את חייבת הרבה תודה. חייך לא נהרסו. לתפיסתי הם ניצלו בגדול. כדי לנסות ולהבין מדוע הבאת את עצמך למצב של ביטול עצמי כה מסוכן, וכדי להבטיח שזה לא יקרה שוב, תוכלי לפנות לטיפול פסיכולוגי דינמי, בו תוכלי לשקם את תפיסותייך ביחס לעצמך, ולצמוח מתוך החוויה הקשה שעברת. בהצלחה רבה ליאת

שלום, לאחי יש שלושה ילדים. הוא ואשתו עובדים במשרות בכירות (שניהם אקדמאים) שעות ארוכות וחוזרים רק בערב כששלושת הילדים נמצאים בבית אחרי ביה"ס ללא תעסוקה. הילדה הגדולה משתלבת חברתית אך לא לומדת ועושה בעיות בביה"ס. האמצעי בדיכאון, כל הזמן מול המחשב והטלוויזיה וכשאנחנו או הוריי או אורחים אחרים מגיעים לביתם הוא מסתגר ויוצא רק כדי לאכול וגם זה בקושי - הוא כמעט ולא אוכל כלום . הבנתי שהוא מתנהג כך באופן רגיל לא רק כשבאים אורחים. מדי פעם הוא הולך לחברים או לפעילות חברתית. הקטנה לא מתחברת עם בני/בנות כיתתה, רודה באביה וזה ממלא כל בקשה שלה ללא תנאי וגבול, יש לה טיקים בפנים וכל צורת התקשורת שלה עם אחיה היא בריבים או מכות. היא תמיד צריכה להיות במרכז ולקבל את מלוא תשומת הלב ואם זה לא קורה היא בקריזה. אני רוצה לציין ששלושתם ילדים אינטיליגנטים מאוד, שלא ממשים את קצה הפוטנציאל שלהם. ההורים לא מתעניינים בהם בכלל - לא בשיעורים, לא במה שקורה להם בביה"ס, לא בחברים, ולא בצרכים הבסיסיים - אוכל, בגדים, מחלה, הבעת רגשות וכו. כשאנחנו מפנים את תשומת ליבם של אחי ואשתו לעניין הם מתעלמים כאילו הכל בסדר. הילדים היו פעם באיזשהו טיפול בית ספרי שלא הניב תוצאות כלל, בעיקר בגלל שהוריהם שללו כל איש מקצוע שבא במגע עם הילדים. השאלה היא, מה אנחנו, שרואים את התופעות האלה מקרוב ומאוד מודאגים - מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לילדים ולהורים האלה?

שלום רקפת, למרות טוהר כוונותייך, כשמדובר באנשים בוגרים וברי-שיפוט, ההחלטה על פנייה לעזרה מקצועית נשארת באחריותם בלבד. מדברייך ניתן להתרשם שקיימת אצל ההורים מידה של הכחשה והתעלמות ממצוקת הילדים. למרבה הצער, פסיכולוגים של ילדים נתקלים בלא מעט "קרבנות קריירה" דוגמת הילדים שאת מתארת. למרות שלא תוכלי - ככל הנראה - לגרום להורים לפנות לטיפול (טיפול משפחתי נראה הולם את הנסיבות שתיארת), תוכלי ביחד עם הורייך להפגין הרבה חמימות ואהבה כלפי הילדים, ולהעניק להם את תשומת הלב המקסימלית בתנאים הקיימים. אני יכולה לספר לך מניסיוני, שהרבה מאד מטופלים בוגרים מספרים על קשרים מיוחדים ומשמעותיים שנרקמו עם סבא וסבתא, שהפכו דמויות מפתח בחייהם ותרמו רבות להתפתחותם הרגשית. בברכת חג שמח ליאת

כל דבר שקורה שאני לא מרוצה ממנו, מאיך שהגבתי, מאיך שהדברים הסתובבו בסוף, מאיך שהתפרצתי, מאיך שלא חשבתי על מה שאני אומרת, מאיך שאני חיה, מאיך שאני , גורם לי לרצות לנעוץ בשורש כף היד סכין שתכאיב תפצע תחדור. אני לא עושה את זה בפועל. אני חיה עם זה כבר הרבה הרבה שנים. מדד המצב הנפשי שלי הוא כמה עמוק וכמה בכלל אני חשה את התחושה הזו. זו תחושה קשה. אני מרגישה את המקום מדמיינת את הנעיצה. זה סוג של חדלון.

ברוכה השבה אלינו ! תודה על השיתוף. בכל פעם מחדש קשה להיווכח עד כמה אנחנו יכולים להיות חסרי חמלה כלפי עצמנו. נשמתי לרווחה כשאמרת שאינך מוציאה לפועל את אותן משאלות הרסניות. הלוואי שיהיו לך הכוחות למצוא פינה קטנה בתוכך, של קבלה, רוך ומעט חסד כלפי מי שאת. נשמח להיות כאן בעבורך, אם תרצי. ערב טוב ליאת

שלום ליאת רציתי לשתף אותך ולומר לך שהחלטתי שפגישת ייעוץ נוספת יכולה לחכות ולסבול דיחוי. לא נראה לי שאני אוכל לדבר עם המטפלת שלי על כאב הלב שאני מרגישה אבל אני בכל זאת אנסה...... אני הרוסה מבפנים...מעיקים עליי כל כך הרבה דברים בנשמה....וכואב לי....אם הכאב שאני מרגישה היה יכול לדבר אני בטוחה שהיא היתה מבינה אותי..... אני יודעת שכשאני אשב מולה לא אצליח לדבר על מה שקשה ומה שמעיק וכואב והורס אותי. אני מפחדת לתת לה להגיע אליי. ואני נשארת לבד עם הכל בסוף....אני נחנקת ואני שותקת....לפעמים אני כמו קיר ששותק ולא יכול להגיב ולא אכפת לו ממה שקורה סביבו.... לטפל בי זה כמו לטפל בקיר ...... צריל לעבור את הקיר והמחסומים והחומות בשביל להגיע אליי ולהוציא משהו אמיתי.... אני כולי מזויפת אבל העיקר עם מסיכה יפה....ולא רואים כלום ממתחת.... אף אחד לא יודע מי אני.....הכל זה זיוף אחד גדול..... הכל פלסטיק.... גם כשאני מנסה להיות הכי אמיתית שאפשר....לא הולך לי.

המועקה הזאת עדיין לא עוברת...אני מנסה לא לחשוב יותר מידי אבל זה בלתי נמנע.....אני מרגישה שהתעייפתי.... אני רק רוצה שזה יעבור כבר וזה לא עובר וזה כואב בלב..... מן הרגשה של גוש בנשמה שרוצה לצאת משם ולא יכול..... אני מנסה להסיח את דעתי ולהגיד לעצמי שבטח זה ילך עוד כמה שעות ואני לא מצליחה..... הכאב הזה מתחזק ואני לא יכולה להפסיק עם הבכי.... והעיניים אדומות ונפחות מרוב שבכיתי.... חשבתי להתקשר לפסיכולוגית .....שבועיים לא דיברתי איתה.... היא בחופש ואני לא רוצה להפריע לה..... אני הרוסה.....

שלום מורן, שמתי לב לשעה בה כתבת את הודעתך הראשונה, וחשבתי כמה הבדידות והכאב יכולים להתעצם בשעות הקטנות האלה, בהן איש אינו יכול להקל ולו במעט על הלבד הזועק כל כך. אני מבינה שהמטפלת שלך בחופשה ארוכה, שבודאי תסתיים עם צאת החג. כדאי מאד שהיא תדע מה עובר עליך, גם אם זה יהיה בדיעבד. גוש בנשמה אינו מתפוגג ביום אחד, ולפעמים נדרשים חודשים רבים עד שאפשר לנשום לרווחה. נעים לי לדעת שאפילו בשעות קטנות והזויות, יש מי שמוצא בפורום שלנו מקום בו אפשר להניח לרגע את המשא הכבד, לבכות קצת, למחות את הדמעות, ולהמשיך לעוד כמה שעות. הלוואי שהוקל לך מעט מאז הצהריים. נסי לעשות משהו קטן למען עצמך בימים אלה של חג, ולהזכיר לעצמך שאת ראויה לאהבה. חג שמח ליאת

זה כל כך מוכר לי.

ליאת, רציתי לשאול משהו. כיצד מתנהל טיפול קוגניטיבי? במה הוא דומה/שונה מטיפול דינאמי? כיצד מתנהלת הפגישה?האם זה טיפול המתאים לשינוי דפוסים,דימוי עצמי, הפרעות אישיות ולא אמשיך לפרט:) חשבתי על זה...ואולי פשוט אני צריכה סוג אחר של טיפול..לא יודעת.מה את אומרת? או שמא ניתן לומר לפסיכולוגית להוסיף מרכיב קוגניטיבי לטיפול? וכיצד מתנהל טיפול דיאלקטי התנהגותי ?(זה בטח מה שאני צריכה(:)אם את מבינה...)והאם את מכירה מטפלים בשיטה זו? תודה

אין כינוי ערב טוב, הטיפול הקוגניטיבי באופן כללי הוא טיפול קצר יחסית, מוגבל בזמן, המכוון אל התפיסות, האמונות וההנחות השגויות של המטופל ביחס לעצמו וביחס לאירועים ודפוסים בחייו. בטיפול לומד המטופל לנטר, לבחון ולתקן את תפיסותיו ואמונותיו האוטומטיות והלא יעילות, ההופכות בעקבות הטיפול מציאותיות יותר. מדובר בטיפול אקטיבי, ישיר, הכרוך ב"שיעורי בית", בתרגול טכניקות מחשבתיות ואחרות, ובמעורבות גדולה מאד של המטפל. זהו טיפול מובנה מאד, מונחה וישיר, ובכך שונה מאד מהטיפול הדינמי, המכוון לעולם התוך נפשי, בו המטופל הוא הנווט העיקרי, המכתיב את הקצב והתכנים. הטיפול הדיאלקטי הוא טיפול כוללני יותר, ואיני יודעת עליו הרבה יותר ממה שתוכלי לקרוא בעצמך באינטרנט. איני מכירה מטפלים ספציפיים העובדים בגישה זו. כדי להחליט אם יש מקום להכניס לטיפול שלך מרכיבים קוגניטיביים כדאי מאד להתייעץ עם המטפלת שלך, שמכירה את הצרכים טוב ממני. שווה התייעצות. חג שמח ליאת

ליאת, האם אוכל לשאול כאן מישהו ניאטרלי או אותך לגבי המקרה"טיפול מסביב לשעון"? מקווה שהבנת...

איני יודעת על מה את מדברת, אבל אשמח להשיב לכל שאלותיך בימי התורנות שלי. לא זכור לי שנהגתי בזלזול כלפי איש מהשואלים בפורום, ובכלל זה כלפייך (לפחות לא ביודעין). חג שמח ליאת

שלום, אני ובן זוגי עברנו בחודשים האחרונים למגורים משותפים. אתמול בלילה ישבתי לעבוד על המחשב שלו והופתעתי לגלות תיקייה עמוסה בסרטים פורנוגרפיים. די נפגעתי כשראיתי את זה, ומיד שאלתי אותו מה פשר התיקייה הזו, ואם הוא מסתכל בזה גם אחרי ההכרות ביננו. הוא ממש כעס עליי, ולא הבין אין אני מעיזה לשאול שאלות מטופשות שכאלה, כי לא צריכה להיות לי שום בעייה שהוא צופה בסרטים כאלה לא במחיצתי.... לומר לך את האמת, ממש הגעיל אותי כשראיתי את זה, וכן - נפגעתי!! דברים כאלה פשוט מרחיקים אותי. אשמח לשמוע את דעתך בנושא. חג שמח.

שלום אביבית, פורנוגרפיה, ממש כמו פוליטיקה, אופנה או גפילטעפיש, היא עניין אישי מאד. אנשים יכולים להגיב אליה באהדה ועניין, בהסתייגות, בגועל או באדישות מנומנמת. כנראה שאת והחבר שלך לא נמנים על אותה 'מפלגה' בנוגע לפורנוגרפיה. הוא רואה בכך עניין כשר ולגיטימי, בעוד את מזועזעת מגועל, ורואה בזה פגיעה בך. מעבר לשאלות המוסריות שעולות סביב צריכת חומרים פורנוגרפיים, יש מקום לשיחה בנושא, בה תוכלו להבהיר זה לזה את עמדותיכם. אני מניחה שבסופו של דבר תיאלצו להתפשר איכשהו, ולהגיע להסכמה על מה מותר ואסור שיהיה על המחשב הפרטי שלכם. למרות המטען הנפיץ של הנושא, הוא אינו שונה, מהותית, מכל דיון אחר הקשור להתנהלות הזוגית שלכם, ואין להימלט מדיון פתוח וסובלני בעניינו. אני מאחלת לכם מועדים לשמחה, למרות הכל ליאת

מניסיון- כאשר חברה שלי לא גירתה אותי מספיק הלכתי לראות סרטים. כאשר נמצאים עם אותה בחורה תקופה ארוכה רואים סרטים. בשבילך זה אולי סימן שהוא לא בוגד בך. תחשבי טוב- עדיף לך שהוא יתגרה מסרטים מאשר שיבגוד. אולי אם תשתפרי בתחום המיני הוא יצטרך פחות סרטים בשביל להגיע לסיפוק. אם הסרטים מגעילים אותך אז זה סימן שיש לך עכבות בתחום המיני ואת לא מספיק מיומנת בתחום הזה. ממליץ לכם לראות את הסרטים ביחד לשם הנאה וגירוי לפני הדבר "האמיתי", או לגוון אחרת את חיי המין שלכם.

ממש התעצבנתי שקראתי את התגובה שלך, סיום ההודעה קצת הרגיע אותי. העניין המיני הוא זוגי כידוע לך. אולי אם חברה שלך/או שלו הפסיקה לגרות אותך/ או אותו צריך קודם לדבר על זה לפני שפונים לסרטים פונוגרפיים (סולו) ומכריזים קטגורית ובאופן גורף על *היא* לא מגרה אותי. אם הפרטנר יודע את העבודה אז חיי המין יכולים לרגש עוד ועוד. קח בחשבון שאתה חלק בדואו הזה.

הי ליאת, מה שלומך? אצלי כרגיל עליות ומורדות, בטיפול אני במורד אחד גדול, בשבוע שעבר לא הלכתי, והשבוע ישבתי אצלה שוב מתפתלת, דברים מוזרים יוצאים ממני שם ואני מתנהגת בצורה מוזרה בהחלט. היא דיברה על הילדה הקטנה שבי וזה גרם לי לחשוב שאני בכלל לא מכירה אותה... היא אמרה שזה שאמא שלי נטשה אותי לא היה באשמתי ואני בכלל לא מרגישה רגשות אשמה... היתה פגישה מאד קשה, מתוך שעה דיברתי אולי חמש דקות, ישבתי והתפתלתי עם הגוף , זה לא היה נעים וגם מביך, מצד אחד מאד רוצה לקום וללכת מצד שני כל כך אוהבתתתת אותה.. אני בדילמה כל יום מחדש.. יצאתי משם בלב כואב התחלתי לחשוב שאולי אין כימיה בינינו , שאני מנסה בכוח משהו שאין לו סיכוי.. שאני בכלל לא מכירה את הכללים הטיפוליים או משהו כזה...היא אמרה שאני כועסת עליה, וזה נכון, יש לי כמה דברים שאני כועסת עליה, אבל בתגובה עניתי שאין לי על מה לכעוס עליה, שהיא לא עשתה לי שום דבר... וזה שקר, אבל אני לא מסוגלת לספר לה כל כך הרבה דברים ,, אולי בגלל זה קשה לי יותר ויותר לשאת את נוכחותה ויחד עם זה אני כל כך מתגעגעת אליה, ,, כל פעם מחדש אני אומרת שאפסיק את הטיפול, ואפילו ביקשתי ממנה לעזור לי להפסיק את הטיפול, לגרום לי לשנוא אותה, שתיהיה לי סיבה מספיק טובה שתטעין אותי מבפנים לעזוב, להפסיק,,,, היא אומרת שאני צריכה יותר מפגישה אחת לשבוע, ואותי זה מייאש לשמוע את זה, כי זה בלתי אפשרי ואני תופסת את זה כדחיה......... סתם רציתי לשתף אותך, אני כל פעם מחזיקה את עצמי לא להתקשר לבטל, אבל כשאני חושבת על כך שאני אתפתל שם ואשב כפופה כאילו יושבת על ראש של סיכה, זה גורם לי לבטל.. מה את אומרת? תודה מראש (תגידי ליאת, הכל צריך להאמר בטיפול, אין שום כבוד עצמי, יש אנשים שאומרים הכל?? בלי חשש, בלי, בלי... אני לא יודעת, איך אפשר להיות כזה?) ניבה

ורציתי להוסיף משהו נוסף, בשבועות האחרונים הכאב, המועקה התפשטה בכל גופי.. אין לי סבלנות לאף אחד, אני קצרת רוח עם הילדים, אני סובלת כל הזמן, פשוט סובלת, ואין לי את הסיבה אבל אני לא מצליחה לקיים שיחה עם אנשים שאני בדרך כלל מקשיבה להם, ולצערי אני הכתובת לצרות שלהם, אין לי מקום בלב לכאב של אף אחד מלבד של עצמי... הפסיכולוגית שייכה את זה לזה שלא התראינו שבוע קודם, זה לא מתחבר לי מה דעתך האמת איך את יכולה לדעת בכלל, סתם

ניבה יקרה, המצוקה שלך מצליחה להגיע בצורה חדה ובהירה עד אלי. זה מצליח לגעת בבטן, בדיוק בנקודה הזו, שאי אפשר להתעלם ממנה. את צודקת, באמת שקשה לי לדעת מכאן מה המקור לאי השקט הזה שתוקף אותך בימים אלה. אני יודעת שיש חתונה משפחתית קרובה, שבוודאי יוצרת סוג של מטען כבד. איכשהו, גיליתי שאירועים משפחתיים רבי משתתפים אוצרים בתוכם אנרגיה עוצמתית שהולכת ומצטברת ככל שמתקרב המועד. אני זוכרת שאצלכם במשפחה יש סיפור רקע קשה, שמקבל דווקא עכשיו ממד דרמטי במיוחד בהיותו מפעיל כוחות מנוגדים המבקשים, בו זמנית, להוציאו לאור ולהשאירו במרתפים. אני לא מתרשמת שמה שקורה לך בטיפול הוא כימיה לא טובה עם המטפלת. אדרבא, נדמה לי שמתחוללת ביניכן דרמה עוצמתית, המשתחזרת ומפעילה תחושות ורגשות שמקורן מוקדם בהרבה. האם יש סיכוי שתוכלי להדפיס את דברייך אלינו ולהשאיר לה לקריאה? אם לא, נסי להביא אל החדר את תמצית תחושותייך, ולנסות להבינן יחד איתה מה קורה לך, מה קורה לכן. מקווה שתצליחי למצוא שלווה בהקדם. שולחת לך חיבוק ליאת

מאז המקרה דחיתי 4-5 בנות (אפילו קצת יותר) לא רואה את עצמי יוצא עם בנות ואני דיי מתוסכל....מכל העסק ...באופן פרדוקסלי וטיפשי מאז המקרה אני אהוד יותר בקרב נשים יש יותר ידידות ....וגם הנשים בברים מתחילות להתעניין לפעמים זה כאילו אני משדר משהו אחר רך יותר נעים יותר אולי קשוב יותר....והנה השאלה הגדולה שכולם שואלים ויראים ממנה(: מה יהיה איתי???כי סהכ אני חי חיים די פתאטיים לא עובד בכלום בלי חברה ומענג את עצמי שעות על חשבון דברים אחרים וחשובים מאוד (אוננות אצלי זה מן בריחה מהמציאות) אני אדם בוגר כמעט בן 30 האם אלו חיים לאדם בגילי?האם אני יוכל להתמודד עם הפחדים החששות והעכבות...אני מאוד מודאג מה יהיה איתי לעזאזל???

MR BLUE יקר, כמי שהתחיל טיפול לפני זמן לא רב, עליך לנסות ולהתאזר בסבלנות, ולנסות להימנע - אפילו במחשבותיך - מאמירות כה מייאשות כמו "אני לא רואה את עצמי יותר עושה...." או "האם אלה חיים לאדם בגילי". אלה אמירות המשקפות מצב זמני של דיכאון, המעוות את החשיבה ומכניס ממד קטסטרופלי וחסר תקווה. העובדה שבנות נמשכות אליך ומתעניינות בך מעודדת כשלעצמה. זה מזכיר לי, להבדיל אלפי הבדלות, את אותם אנשים המדווחים כי מאז חלו במחלה קשה, הבינו כי לחייהם יש משמעות וערך. אולי היית צריך את ה'מקרה' ההוא, כדי ללמוד משהו חשוב על איכויותיך הלא מיניות כגבר. כנראה שעוד לא נגמר השיעור, ויש להמתין בסבלנות עוד קצת. אני חושבת שבסוף דווקא יהיה טוב ליל מנוחה ליאת

מה הסיפור שלך? ואני לא מתכוונת להיות בוטה. יצא לי לקרוא את הודעותיך ויש לי הרגשה שפספסתי משהו רציני, "מאז המקרה" מופיע אצלך הרבה, אפשר לדעת מהו המקרה?

קיום יחסי מין עם נערת ליווי(:

יש לי שאלה שעלתה עקב הטיפול שאני עוברת והפורום. -איך הפסיכולוג מתמודד עם כל הסיפורים או הבעיות שהוא מקשיב להם כל היום. סך הכל הוא גם בן אדם, איך אפשר לעבור לסדר יום רגיל (בית, משפחה....). -והאם פסיכולוג משלב את הטיפול בחייו ובתוך משפחתו בלי שירגיש?

נעמה חביבה, פסיכולוגים הם אכן רק בני אדם, ולא תמיד קל להם להמשיך בשגרת יומם נוכח המצוקה והסבל אליהם הם נחשפים. אני חושבת שמורים, רופאים, עובדים סוציאליים, עורכי דין, מעצבי שמלות כלה, מוסכניקים - ובעצם כל מי שעובד עם קהל של אנשים במצב שברירי ורגיש - סובלים מאותה תופעה ממש. יש להניח שלומדים, עם הזמן והניסיון, להשאיר בתום יום העבודה את טרדות היום במשרד או בקליניקה, להתמסר לעניינים המשפחתיים, ולחזור למחרת רעננים לעבודה. האמת היא שלא תמיד זה קל, ולעיתים רחוקות יש דליפה מכאן לשם ולהפך. הבשורה הטובה היא, שהעבודה הטיפולית כרוכה גם בהצלחות, סיפוק והתקדמות, הממלאים את המטפל שמחה אמיתית ואנרגיה טובה. זה כל הקסם :-) ליאת

הבנתי את הדוגמאות של הרופאים, העובדים הסוציאלים, אפילו המוסכניקים (אלה של הפחחות, אחרי תאונה). עורכי הדין נראים לי תמיד אנשים בלי רגשות. מילא. אבל מעצבות של שמלות כלה?????????? למה בדיוק הן נחשפות? מה נוגע בהן מבחינה רגשית? הכלה שהשמינה או רזתה מאז המדידה האחרונה והשמלה כבר לא מתאימה? החתן, שהשמלה פתאום לא מוצאת חן בעיניו? ביטולי חתונות? (להן זה נוגע בעיקר בכיס...). או שאולי הכלות הרבות מזכירות להן כל הזמן שהן עדיין רווקות או אולי את הטעות ש*הן* עשו כשהתחתנו.... מעניין אני

מי שליווה פעם כלה למדידת השמלה, בודאי מבין על מה אני מדברת.

אני מודעת למוזרות השאלה...ובכל זאת,האם את חושבת שרגשות אשמה יכולים לגרום לחולי פיזי-סרטן...האם למחשבות יש כח כזה?ואם כן מה הפתרון לרגשות אשמה?איך חיים איתם?ואיך יודעים אם הם מעבר לפרופורציה מוצדקת?

שלום לחרדתית, מחלת הסרטן כה מפחידה ומאיימת, עד כי אנשים פיתחו תיאוריות מוזרות ביחס אליה, היוצרות אשלייה של שליטה ("אם מישהו מת מסרטן הוא בטח הביא את זה על עצמו"; או "אם לא יהיו לי רגשות אשמה וכעס, לא אחלה"). ללא ספק, רגשות אשמה, כעס, תסכול וסבל נפשי אינם יפים לבריאות. הם מחלישים אותנו, פוגעים באיכות חיינו, ויוצרים פגיעות לדיכאון, לחרדה, ולתופעות גופניות בעלות היבטים פסיכוסומטיים. מכאן ועד יצירת קשר סיבתי בין אשמה לסרטן עוד רבה הדרך. כדי להתמודד עם אשמה, ללמוד לחיות איתה או להיפטר ממנה כליל, מומלץ מאד להגיע לטיפול פסיכולוגי, ולגעת בתכנים הקשורים בה. איכות חיים זה דבר חשוב, וגם אם לא מתים מרגשות אשמה, כדאי מאד להעיף את זה מחיינו. חג שמח והרבה בריאות ליאת

אני בטיפול 6 חודשים. יום לפני הטיפול (כבר שישה חודשים) אני נורא לחוצה עם שלשולים וכאבי בטן. המתח והפחד מהפגישה וממה שיחשף או יאמר שם זה לא עובר. 1. מה לעשות, האם יש שיטת הרפיה? 2. האם זה נורמלי (אחרי 6 חודשים)? 3. מה זה מסמל? תודה על התייחסותך

היי כרמית, אני כבר שלוש שנים בטיפול ועדיין יש לי את כל מה שאת מתארת... מה שהשתנה זה שהתרגלתי לזה אני חושבת , אני חושבת שגם קיבלתי את זה כחלק מהטיפול. אני מקווה שלא אטעה אם אומר שכנראה שהטיפול משמעותי לך, שאם לא היה קורה דבר כזה, או התרגשות כל שהי, אז הטיפול פחות עובד, אבל יכול להיות שאני טועה, זה סתם מחשבות שלי...יש לי מקרים שאני יוצאת לעשות פיפי באמצע הפגישה , שזה הרבה פחות נעים תאמיני לי, אבל מה אני יכולה לעשות.. ההתרגשות, לי אישית גורמת להיות פחות ממקודת בטיפול, אני מרגישה מ פ ו ז ר ת יותר מבחינת האדם שאני, פחות עונה לעניין, פחות מסוגלת לחשוב בצורה חדה.. ניבה

שלום כרמית, תגובות מתח וחרדה לפני טיפול אינן ייחודיות רק לך, כפי שניתן ללמוד גם מהווידוי הנדיב של ניבה. אנסה לענות ספציפית לשאלותייך - 1. בהחלט ניתן ללמוד שיטות הרפייה שיסייעו לך בהפחתת הלחץ לקראת הפגישה הטיפולית. זה תמיד טוב, וניתן ליישום על מגוון מצבים מעוררי סטרס. 2. אצל אנשים חרדתיים - החרדה מופיעה, מסתבר. זה נורמלי לפחד במצבים מעוררי לחץ, וכמו שאת מדווחת יש בטיפול מידה של איום פוטנציאלי עבורך. 3. הסימפטומים שאת מתארת הם חלק מתגובת חרדה. מעבר לחשש ולדאגה מפני תכנים אפשריים שיעלו בטיפול, יתכן שמדובר כבר בתגובה שהותנתה לסיטואציה הטיפולית. כדי לנסות ולשבור את התגובתיות הזו, אני ממליצה לך להתייעץ גם עם פסיכיאטר, שיוכל לרשום לך תרופה נוגדת חרדה, שתאפשר לך לעבור את תקופת הטיפול במינימום סבל. נמצא ששילוב של טיפול תרופתי + שיחות הוא היעיל ביותר לטיפול בחרדות או בהתמודדות עם טראומות עבר. בהצלחה ליאת

היי ראשית תודה על הפורום! שנית, אכן מצאתי אבל רק מאמרים באנגלית. אני מחפשת בדחיפות שני מאמרים: 1.הגישה הקוגניטיבית עיקריה וכו בעיברית 2.על עיקרי הפסיכותראפיה. ועל שפת הסמלים בפסיכותראפיה בעברית. אודה מאד מאד אם תוכל לשלוח לי 2 מאמרים שכאלה חג שמח!!

שלום a לדעתי, פנייתך אינה מכוונת אלי. לא ברור לי על מה מדובר. אנא בדקי את עצמך או הסבירי במה מדובר. לילה טוב ליאת

לאחרונה התברר לי כי עליי ללמוד קורס לימודי עם מרצה אשר נשפט כמרגל .רגשותיי האישיים נפגעו מאד מהעובדה כי עליי לקחת חלק בשיעור זה לנוכח ההתנגשות עם דעותיי הפוליטיות והשקפותיי המבטאים שיפוט ערכי ומוסרי מסוג אחר לגמרי(אהבת מולדת,אמון ויושר,נאמנות,שמירה על חוקי החיים כמו על חוקי המדינה ועוד). שלום, אני מודע לכך שהקורס אינו מקום בו הדעות הפוליטיות נבחנות כתנאי השתתפות וכי אולי יש לעשות הפרדה בין האדם ובין המורה שבו.כמו כן יש בי היכולת להבין כי אדם זכאי למידת הסלחנות וכי החברה שלנו נמדדת גם על פי יחסה לאסירים משוחררים ומתן הזדמנות שנייה כחלק מההתפתחות שלנו כחברה מודרנית והומנית.עם זאת,למרות ההבנה,נראה כי קשה לי להתמודד עם האיש,כשם שהיה לי קשה להתמודד עם אדם שעבר עבירת פשע חמורה אחרת כגון אונס וכו.יש לומר כי אין אלטרנטיבה אחרת לקורס המדובר,לא מבחינת המרצה ולא מבחינת שינוי הזמנים ביחס למילוי החובות הנילוות אליו. מה דעתכם,מה עליי לעשות תודה מראש

שלום לשואל, אכן שאלה מוסרית קשה, שאיני יכולה להשיב עליה אלא "מהבטן". אישית, נדמה לי שהייתי מגיבה תגובה ראשונית דומה לשלך. במחשבה שניה, יש להניח שמוסד אקדמי במדינת ישראל העריך שלאדם המסוים הזה יש מה לתרום לציבור הסטודנטים, למרות עברו המפוקפק. חשו?ב למשל על מוסד "עבודות השרות", המאפשר לאנשים שחטאו כלפי החברה לשלם את חובם בדרך של תרומה חברתית. אני מתרשמת שאת הטיעונים הפילוסופיים אתה מכיר היטב כאיש חושב ודעתן. הבעיה שלך היא איך להתמודד רגשית עם הרעיון. יש בפסיכולוגיה החברתית תיאוריות שלמות בנושא זה (דיסוננס קוגניטיבי). עפ"י תיאוריות אלה, אדם מתקשה ליישב בדעתו קוגניציות סותרות. כך, למשל, עליך ליישב קוגניציה האומרת "אדם המואשם בריגול הוא עבריין, בוגדני וחדל אישים", עם קוגניציה האומרת "מרצה באוניברסיטה הוא איש עם שיעור קומה, ואני אשמח ללמוד ממנו". הפתרון בדר"כ הוא הוספת קוגניציות חדשות, שיניחו את הדעת וייאפשרו לנו לחיות בשלום עם המצב. כך למשל אפשר להוסיף קוגניציות כגון "אנשים עושים לפעמים צעדים נואשים בגלל מצוקה זמנית, גם אם מעשים אלה פוגעים בזולתם"; או "אפשר ללמוד מכל אדם"; או "לא חייבים לאהוב ולהעריץ מרצים באוניברסיטה. אפשר לסתום את האף, לצלם מחברות ולעבור את הבחינה בזמן". וכו' וכו'. מאחלת לך שתדע להלך בין הטיפות ולשמור על עקרונותיך המוסריים למרות הכל. שנת לימודים פוריה ומהנה ליאת

אני בטיפול כבר שנה עקב התעללות בילדות. את נושא ההתעללות לא חשפתי מיד בפני המטפלת, כי לא היה לי נוח עם זה (אני הדחקתי את זה יותר מ-30 שנה ולא שיתפתי אף אחד -ממש אף אחד-, ומאחר שאני כבר תקועה מבחינת זוגיות וקשרים חברתיים - למרות שאני נראית ומתנהגת בטבעיות עם חברים , אבל לא בני זוג- החלטתי לטפל בעניין). עכשיו, בכל פעם שהיא מנסה להעלות את הנושא ולדבר על זה לעומק אני מתעצבנת, ולא ממשיכה לשתף איתה פעולה. אני מרגישה שהיא התחילה להתעצבן (למרות שהיא לא מראה את זה). כלומר את הנושא המרכזי שבגגלו פניתי לטיפול אני נורא מפחדת לדבר עליו. אני אפילו לפעמים חושבת שזה לא היה הצעד הנכון לעשות. כי ממילא אני אשאר עם הפחד לבנות קשר זוגי אמיתי.

שלום לימור, לפעמים קשה מאד לשקף למטופלים את העובדה שהם פוחדים פחד מוות ממשהו שלמעשה כבר קרה. זה נכון שמבחינות מסוימות, העלאה של החוויה אפילו בזיכרון, מציפה את הרגשות הקשים ואת האימה שנלוו לאירוע המקורי, אולם הניסיון מלמד שהדיבור על הטראומה עשוי לשחרר ולהביא להקלה משמעותית. הפחד לתת אמון במטפלת ברור הרבה יותר נוכח ההיסטוריה של ההתעללות בילדות. ילד שעבר התעללות מצד מבוגר, לומד שהדמויות המבוגרות (הוריות) הן מתעללות (במקרה הרע) או לא מספקות הגנה ושמירה (במקרה הרע קצת פחות). קשה מאד לסמוך אח"כ על דמות טיפולית כלשהי. מבחינות רבות, הנכונות להתגבר על הרתיעה הממושכת (שהפכה טבע שני) היא הסיכוי לריפוי והחלמה, שכן היא מאפשרת למטופל להיווכח שאפשר גם אחרת. אני מעודדת אותך להמשיך ולנסות להתקדם למרות הקושי. בהצלחה ליאת

מה ההבדל בין הפרעה דכאומית מטופלת בתרופות לבין מחלת נפש מטופלת? אבא מטופל בתרופות נוגדות דיכאון ובמערב פסיכיאטר. מה בין dusorder למחלה? תודה.

ערב טוב, מבלי להיכנס להגדרות הפילוסופיות של סטייה מהנורמה, בתחום בריאות הנפש מקובלת ההבחנה בין הנוירוזות, אשר באופן גס נהוג לכנותן disorders, לפסיכוזות, המתאימות יותר להגדרה של מחלת נפש. ההפרעות הנוירוטיות (בהן גם החרדה והדיכאון), הגם שהן גורמות סבל רב לאדם, אינן מוגדרות כמחלה. הפסיכוזות, מייצגות פגיעה עמוקה וקשה בתפקוד, וכרוכות בשיפוט לקוי, תפיסה מעוותת של המציאות, והתנהגות מוזרה, לא צפויה ולא מובנת. הטיפול התרופתי כשלעצמו אינו מעיד על מחלת נפש, שכן כיום השוק מוצף בתרופות אנטי-חרדתיות ואנטי-דכאוניות, הניתנות לפציינטים נוירוטיים שאינם מוגדרים חולי נפש. כדי לקבל תרופה יש צורך בפנייה לפסיכיאטר, שכן רק הוא, כרופא, רשאי לרשום אותן ולעשות את המעקב. לפיכך, בהנחה שאביך סובל מדיכאון, ולא ממצב חריף וקיצוני הכרוך גם באיבוד בוחן המציאות, לא מדובר במחלת נפש. חג שמח והרבה בריאות ליאת

שמי קרין(שם בדוי) בת 18 ואני מתנגדת באופן כללי לטיפולים פסיכולוגיים אני לא רואה בהם טעם בכל מקרה אני רוצה להפסיק טיפול איך אני עושה את זה?

שלום קרין, את מתקשרת לפסיכולוג שלך ואומרת לו בעברית פשוטה שאת מעוניינת בהפסקת הטיפול. בדר"כ נהוג להקדיש פגישה אחת או יותר לתהליך הפרידה. בהצלחה ליאת

הי- חברתי מעונינת להתחיל טיפול ארוך טווח אצל פסיכולוג (עדיפות לפסיכולוגית). מאיפה מתחילים? איך ואיפה מחפשים? ממי מקבלים המלצות? אשמח לעזרה. תודה, רינת

שלום רינת, ראי תשובתו המפורטת של גדעון ממש כאן למטה, מתאריך 7.10.06. אם יהיו שאלות נוספות, אשמח להשיב. בהצלחה ליאת

תודה ליאת על התשובה.. ממי אני יכולה לקבל המלצות על פסיכולוגית טובה מאזור המרכז- שרון + ת"א?

שלום רב, לפני כמה חודשים הייתה תוכנית בערוץ 8 על אנשים שהחושים שלהם מעורבבים. הם רואים אותיות בצבעים ומילים בטעמים שונים. שכחתי ואבקש את עזרתך- איך קוראים לתופעה הזו? שאלתי במקומות אחרים, ואמרו לי שזה סינסטזיה או קינסטזיה (משהו כזה), אבל לא נראה לי מתאים למה שהסבירו שם (בדקתי אחר כך באינטרנט). שם אמרו שהתופעה קיימת אצל כל ילד, שהוא או נולד עם כל החושים מעורבבים או ברחם כך, ואחר כך זה נפרד, ויש כאלה שזה לא נפרד אצלם. אני לא יודעת אם לפנות אליכם או לפורום פסיכיאטריה, אבל אשמח לתשובה בכל מקרה. אני סקרנית! תודה

שלום נועה, המונח סינסטזיה הוא אכן הקרוב ביותר למה שאת מתארת (כאשר גירוי כלשהו מפעיל יותר מאופנות חוש אחת), לפחות ככל שידיעתי מגעת. למרות שהציון שלי בפסיכולוגיה קוגניטיבית היה הגבוה ביותר בתולדותי, אני מבינה קטנה מאד בתחום. נסי לשאול בעוד מקום. בהצלחה ליאת

שלום לך היום אני רוצה לשאול לגבי מה שקרה לי בטיפול עם המטפלת. זה קרה פעמיים. היא ביקשה שאני אדבר על נושא מסוים, איך התרחש , מה קרה, איך הרגשתי..... ופתאום היא מתחילה לבכות (בשני המקרים, זה אותו סיפור), היא ניסתה לשלוט בעצמה אבל ראיתי שהעיניים שלה מלאות דמעות ושהיא מנסה להחביא את זה ממני. לי (והיא יודעת את זה) קשה מאוד לבכות מול אנשים כי אני לא אוהבת שמישהו ירחם עלי. אבל בטח ישנם מקרים שאני לא מצליחה ממש לשלוט בעצמי ואז הכל מתפרץ, בינתיים זה לא קרה אצלה, אני עדיין לא מתייחסת למקום כאילו "המקום הבטוח" שבו אוכל לספר ולהתנהג בנוחיות (למרות שאני שם כבר 7 חודשים) מה זה אומר? (לגבי הבכי שלה, ולגבי התייחסותי למקום)? מה אני אמורה לעשות? והאם זה טבעי? שהמטפל בוכה בפני המטופל?

בוקר טוב. בעיני מעניין לבדוק קודם, איך א?ת? הרגשת מול המטפלת כשזה קרה.מה זה עשה ל?ך. ואם יש צורך, לדבר על זה בפגישה שאחרי. אני יכולה להעיד, שכשאני רואה את המטפל שלי מתרגש ממשהו שאני מביאה לחדר, זה מגביר את האינטימיות בינינו. זה אומר לי שיושב מולי קודם כל בן אדם. עם רגשות, שהדברים שאני מביאה אליו, נוגעים בו. שהוא מכיר אותם, מבין אותם. אדם כזה בטוח ירצה לעזור לי. לאדם כזה אני מוכנה להביא גם את הדמעות שלי. כמובן שכל זה, בהנחה שהמטפל מתרגש, מזיל דמעה. לא הייתי רוצה לראות אותו מתפרץ בבכי ללא מעצורים, וזקוק לעזרה כדי להירגע.... הדר

שלום רב, תשובתה של הדר כיוונה גם למחשבותי ועמדתי, ולפיכך איני מוצאת צורך להוסיף עליה. אני מצרפת לינק לדיון קודם בנושא זה בדיוק. אם יהיו שאלות נוספות את מוזמנת. http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-654,xFT-544194,xFP-544194,m-Doctors,a-Forums.html בברכה ליאת

ליאת את יודעת, נראה לי שיום אחד הבדידות הזאת תהרוג אותי....זה יקרה במוקדם או במאוחר סתם מחשבה...לא חייבת להגיב...

שלום אין כינוי, מאחר ומשהו בסוף יהרוג את כולנו, מוטב לא להתמקד בעובדה מצערת זו, ולהתרכז במה שיוכל לאפשר לנו חיים. סתם מחשבה גם אצלי... :-) ליאת

תשני גישה אז לא תהי בודדה.

היי ליאת ערב טוב ואני תוהה לפעמים במה להתרכז שיוכל לאפשר לנו חיים? וזאת, סתם מחשבה נוספת:)

היי היום יצאתי ישבתי בבר מולי ישבה בחורה ממש ממש יפה הבטנו זה בזו וחייכנו המבטים הללו חלפו במשך שעה היה חשמל באוויר....בכל מקרה כנראה נמאס לה היא בקשה סגריה ונתתי לה והלכתי היא אמרה לי שלום שהיא הלכה ונראתה מבואסת מכל העסק....זה פעם 3-4 שבחורה מתחילה איתי מאז המקרה ואני דוחה אותה ובורח בשל הרגשת הגועל שאני חש מעצמי....ובעיקר כעס כי יכולתי למצוא בחורה נורמלית שתמשך אליי ותרצה אותי....ובחרתי במשהו קל כי נמאס לי ליצוק אינטימיות שבדרכ לא מולידה דבר ובעיקר מכאיבה הנה שאלה מקצועית יותר ששאלתי את דר אורנה ראובן מגריל אבל הייתי רוצה התייחסות שלך...? אז הנה השאלה בטיפול אני מאוד מאוד מאוד פתוח ומכניס את המטפלת שלי שהיא בחורה מקסימה לתוך עולמי הפנימי לסודות הכי כמוסים מהילדות למחשבות וחלומות מטורפים ולפנטזיות המיניות שלי...ולחוויות הקשות והטובות שעברתי ....מאוד היה מסקרן אותי לדעת מה היא חושבת עליי בתור בנאדם...אם היא חושבת שאני שטחי ורדוד או אינטלגנט ועמוק האם אני אדם טוב או רע האם אני נורמטיבי כן או לא...וכו וכו האם זה הגיוני לשאול אותה דבר שכזה?האם אפשר להאמין למה שהיא תאמר(כי סהכ היא די אמינה עליי אם אני נפתח ככה) ?האם זה יכול לפגוע בטיפול?כי אני לא רוצה ממנה תשובה שטחית וטפשית יש לי הזדמנות חד פעמית לדעת איך אני נראה באמת בעייני אדם אחר...ואמנם יש לי חברים שיודעים עליי כמעט הכל אבל רק כמעט יש כאלה שאוהבים ויש כאלה שלא...אבל היא יודעת 100 אחוז אמת זה ההזדמנות לדעת מי אני ?אני רוצה תשובה טובה ארוכה ומורכבת (מהמטפלת) ....האם זה הגיוני לשאול?תודה

MR BLUE יקר, לאמונתי, בטיפול כדאי מאד להביא כל נושא ועניין המטרידים אותך, בהם גם השאלה לגבי האופן בו המטפלת רואה אותך. אני מאד מסכימה עם אורנה, שהאירה את המשאלה להיות נאהב בכל מקרה. איני יכולה להתחייב עד כמה מפורטת ארוכה ומורכבת תהיה תשובתה של המטפלת שלך, אך יש להניח שתהיה כנה ואמיתית. אני מזמינה אותך לקרוא שוב את השאלה שלך, ולראות את הפיצול הנחרץ שאתה עושה בין שני הקטבים של טוב ורע. האם אפשר להיות *או* שטחי ורדוד *או* אינטלגנט ועמוק??? האם אפשר להיות רק טוב או רק רע? ומי קבע מהו נורמטיבי? לאן נעלמו כל גווני הביניים? כל המקומות הרכים של "גם וגם"? שוב, לא נותר לי אלא להסכים עם אורנה, ולומר שבהחלט יהיה מעניין לפתוח את הנושא בחדר הטיפול. בהצלחה ליאת

שלום וחג שמח.. אני בת 26+ יש לי ילד מתוק בן חצי שנה הוא הילד הראשון הבכור שלי ומצד שני הנכד הראשון משני הצדדים שלי ושל בעלי..אני מאוד מאושרת בחיי -בזמן האחרון יש לי נטייה לחלומות רעים על הפלות ומחשבות שליליות על חברים של בעלי -אציין שכרגע כל מי שסובב אותי (החברים וכו) בהריון (הילד הראשון)..לא ברור לי אם זה קנאה כי אני מאוד שמחה ש"הם" בהריון אבל התחושה שלי מתחלקת לשניים ונוטה יותר לרעה. קשה לי להתמודד עם עצמי -עם מחשבותיי זה יוצר לי יסורי מצפון וחלומות קשים ..למה זה? האם אני רעה? מה עובר עליי? למה קשה לי לקבל שכל בן אדם זכאי ורשאי להקים משפחה בדיוק כמוני..אנא עיזרו לי להבין או לנסות להוציא ממני את הקושי הנ"ל שלא אופייני לי בכלל. תודה מראש.

שלום מירי, ראשית, אקדים ואומר שהמחשבות והחלומות שלנו הם בני-חורין מטבעם, וכל עוד אין אנו פוגעים ממש בזולתנו, אין בהם כדי להעיד על רוע. החלומות הם משכנם הטבעי של כל אותם תכנים תוקפניים שאינם יכולים לקבל ביטוי בחיי הערות שלנו. זהו מנגנון בריא ונורמלי, המשמש את מרבית בני האדם (לפחות עפ"י פרויד וממשיכי דרכו). כדי להבין מהן המשמעויות הפרטיות שלך, ומה עומד באמת מאחורי אותה קנאה ואותם חלומות מפחידים או מחשבות שליליות, יש להכיר אותך טוב יותר, להכיר את הרקע המשפחתי שלך, ואת הכוחות הפועלים בתוכך. תוכלי לנסות, כתרגיל התחלתי, לבדוק את האפשרות שהחלומות מייצגים רגשות סותרים או אמביוולנציה (שלך!) סביב נושאים של אמהות, קריירה ודימוי עצמי. ליל מנוחה וחלומות נעימים ליאת

מהי הפרוצדורה שעומדת להיכנס בעקבות הרפורמה בבריאות הנפש?

שלום שי, הרפורמה בבריאות הנפש מכוונת להעברת שירותי בריאות הנפש ממשרד הבריאות לקופות החולים. את המשמעויות הממשיות של צעד זה איש עדיין אינו יודע בוודאות. יש מי שמגלים דאגה רבה, ויש מי שרואים בשינוי צעד מבורך. תוכל לקרוא מעט יותר בלינקים המצורפים, ולהתפלל - כמו כולנו - שלא יהיו נזקים מרחיקי לכת. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3308788,00.html http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3306035,00.html http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/763654.html בברכה ליאת

שלום, אני בת 35 נשואה באושר+ 3 ילדים מקסימים. יש לי בעיה, אני כל הזמן בחרדות על עצמי (בעיקר פחד מפני מחלת הסרטן) שמשהו יקרה לי. אני מרגישה שאני כל הזמן במאבק השרדות בחיים. כל בליטה, כל גושיש קטן אני אומרת זהו הנורא מכל קרה. קצת רקע: לפני 14 שנים בתקופת היותי סטודנטית נתקפתי בחרדות קשות, שהצלחתי להתגבר עליהם ללא טיפול תרופתי. לאחר כ- 4 שנים לאחר לידת בתי הבכורה שוב נתקפתי בחרדות וטופלתי במשך כמה חודשים בסרוקסט+ כדור הרגעה של זוכרת את שמו +שיחות עם פסיכולוג. מאז התקופה האיומה של החרדות הוטבה אומנם אני כבר מתפקדת ולא חיה על כדורים אך הפחד מפני... תמיד קיים ופוגע לי באיכות החיים. אני לא מצליחה להנות מכלום. מה לעשות? נמאס לי כבר לחיות כך.

שלום אורית, את מתארת אפיזודות חוזרות של חרדה שחלפו בלי או עם טיפול. כאדם עם נטייה חרדתית, עליך ללמוד להשלים עם העובדה שזהו דפוס התגובה שלך למצבים של משבר ושינוי. ידיעה כזו, הגם שאינה משמחת במיוחד, מאפשרת התארגנות טובה יותר כשהחרדה עוד נשלטת. הפחד מפני מחלות (היפוכונדריה) הוא עקשני למדי, ולכן כדאי לנסות ולגייס סוג של הומור עצמי ורופא סבלני, שיוכלו להרגיע אותך כשהחרדה גואה. אם את מרגישה פגיעה ממשית באיכות החיים, כדאי מאד להגיע שוב להתייעצות פסיכיאטרית, ולחשוב על תרופה (אולי תרופה אחרת ממשפחת ה- SSRI) שתוכלי לקחת למשך מספר חודשים עד להטבה. במקביל, מומלץ לחזור לטיפול שיחתי, ולנסות להגיע למקורות העמוקים של החרדה. בהצלחה וחג שמח ליאת

שלום רב אני בהריון עכשיו ויש לי ילד בן בן שנה וגם אמא נפטרה מסרטן לפני שנה היא לא הספיקה לראות את הילד ואבא גם ניפטר לפני 8 שנים אין לי פה אף אחד ממשפחה כי אנחנו עם אח הינו מאומצים אז אף אחד ממשפחה של אמא לא עוזרים ולארוצים לדעת עלינו כי אנחנו לא מאמא . וגם יש לי בעל שהו איתי לא טוב הוא הרבה מקלל וגם לפני חודשים הוא נתן סתירה כי הילד בכה הוא לא עוזר לי לטפל בילד אבל הוא עובד ומרווח 3500 ש"ח לחודש וזה ממש לא מספיק לנו . אני חיי איתו כי אני לא עובדת לא היה לי איפה לגור בעוד שנה אנחנו מתגרשים . אתם יכולים לעזור במשהו בהצעות איך לי לחיות כך

שלום טטיאנה, עצוב לי לקרוא את הסיפור שלך. קשה מאד להישאר בגיל צעיר ללא הורים, והקושי מורגש אף יותר כאשר מגיעים הילדים שלא זכו להכירם. כמי שמתמודדת כרגע עם בעל אלים ועצבני, עם מצב כלכלי דוחק, ועם סימני שאלה רציניים ביחס לעתיד, נראה לי שטוב יהיה אם תפני לקבלת עזרה מגורמי הרווחה בעירך, שיוכלו לסייע לכם, כזוג, להתמודד עם הקשיים הנוכחיים והעתידיים. במסגרת הרווחה ניתן לקבל סיוע נפשי, זוגי וכלכלי, וחבל לא לנצל זאת. בשלב ראשון תוכלו לבקש עזרה בהכוונה לסדנה למניעת אלימות במשפחה. אולי עד לידת הילד השני, משהו בסיסי ישתנה בזוגיות שלכם, והגירושין לא יהיו האופציה היחידה. שווה לנסות, לא? בהצלחה ליאת

שלום, הילד שלי בן 6 כמעט, נולד בסוף דצמבר, ולכן פיספס את כיתה א', הילד שלי כבר קרוב ל-5 שנים במסגרות שונות של גן. לפני תקופה הילד שלי התחיל להפריע לגננת בכיתה, וכשהוא נשאל למה הוא עושה את זה הוא טען שמשעמם לו. ישנם הורים שבאותו מצב שלקחו את הילד שלהם לפסיכלוג והוא המליץ להעביר אותו לכיתה א' בכדי שלא ישעמם לא. ובכדי שלא יצטייר בעקבות זאת כילד בעייתי. אנחנו היום לאחר ששמענו את הסיפור הזה מההורים מבולבלים ולא יודעים מה לעשות האם לנסות להעביר אותו עכשיו (חודש לאחר תחילת הלימודים), לא יודעים מה לעשות בכדי שלא נפגע בילד ובאותה מידה לעזור לגננת . אני לא ידוע אם זה הפורום המתאים.. אנא תפנו אותי לפורום המתאים אנא עזרתכם .

שלום חוסאם, בנך יהיה בן 6 רק בדצמבר, ולפיכך הוא שייך לשנתון שלא עלה לכיתה א' השנה. גן הילדים הוא אחד המקומות הפחות משעממים שאני מכירה, ומבחינות רבות הוא מאפשר לילדים מגוון רחב מאד של פעילויות חברתיות, לימודיות ומוטוריות. כאשר ילד אומר שמשעמם לו, אין זה בהכרח מעיד על כך שהפעילויות בגן אינן מספקות אותו. כשילד צעיר אומר שמשעמם לו, חשוב להקשיב היטב ולנסות להבין איפה הקושי. לפעמים שיעמום יכול להיות מילה נרדפת ל"לא טוב לי", ל"אני בודד", ל"קשה לי", ל"כעסו עלי", ל"אני רוצה להישאר בבית". ככלל, ילד בשל ומפותח מוצא לעצמו עניין ואתגר כמעט בכל סביבה, בהנחה שסביבה זו מציבה בפניו גרייה מספקת. איני יודעת מה היו השיקולים שגרמו למשפחה האחרת להקפיץ את הילד שלהם לכיתה א'. אישית, לא הייתי ממליצה לעשות זאת בשלב זה. אם ילדך מפריע לגננת, יש להישאר ענייניים ולבדוק מה קורה. האם היו שינויים בחייו בזמן האחרון? האם רוב חבריו הישנים עלו לכיתה א', והוא מרגיש כאילו נשאר מאחור? האם אתם חשים כך, ומשדרים סוג של אכזבה מהעובדה שנשאר בגן? האם יש בגן הרבה ילדים שאינו מכיר? האם הוא חש עומס וחרדה מן הציפיות המופנות כלפיו מהיותו הילד הבוגר בגן?האם יש בעיית גבולות גם בבית? כל השאלות האלה - ואחרות - צריכות להילקח בחשבון ולהיבדק. במידה ועליתם בכוחות עצמכם על הגורמים לשינוי בהתנהגותו, חשוב לנצל את השנה האחרונה בגן לקידומו ולשיפור המצב, כדי שיוכל לבוא לכיתה א' בשל ומוכן. אחרי הכל, מגיע לו להגיע לבית הספר יחד עם כולם, להנות מטקסי קבלת הפנים והחגיגיות הכרוכה במעבר במועדו, ולא להגיע כמאחר של הרגע האחרון, בתחושת הפסד והחמצה. חג שמח ליאת

למה יש אנשים פרפקיוניסטים? למה קשה להם להיתפשר והם חייבים הכי טוב? ממה זה נובע? על מה זה מעיד? ומה בגדול כיוון הטיפול בתופעה?

ליאור, הרשת מלאה מאמרים בנושא הפרפקציוניזם. חפש וקרא. לדוגמה: מאמרו של ד"ר גידי רובינשטיין, מנהל פורום סמוך: http://www.tevalife.com/article.asp?id=2677 ואפילו ספר שלם המתעסק בבעיה זו: http://www.focus.co.il/Product.asp?Pid=239-326&Cat2Cat1ID=6&Cat2ID=0 קרא, השכל ושתף אותנו. בברכה, גדעון

הנני מחפשת פסיכולוג קליני באופן פרטי, איך ניתן למצוא מישהו טוב ויעיל באזור מגוריי? אני בת 30 מנהלת רומן מחוץ לנישואין רוצה להפסיק איך אינני יכולה, חייבת פסיכולוג דחוף. תודה מראש.

לשואלת שלום, להלן תשובתי הקבועה לשאלה: "איך למצוא פסיכולוג": השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בברכה, גדעון

כמובן שגם תוכלי לברר במועצה אזורית או בקופת חולים

היי, את יכולה לקרוא את הכתבה הזו ואם את מאזור המרכז אז תפני לפסיכולוגית שכתבה אותה היא מעולה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3311215,00.html

שלום רציתי לקבל המלצות על ספרים שמדברים על כישורים חברתיים. בייחוד ספרים פרקטיים. תודה,

Rual שלום, נסה את ספרו של דייל קרנגי: "איך לרכוש חברים והשפעה בחברה". לדעתי הוציאו אותו לאחרונה בהוצאה חדשה, למרות שהספר עצמו הינו משנות ה-70. בברכה, גדעון

תודה, גם במקומות אחרים המליצו לי בין היתר על הספר הזה. כנראה שאין אותו בעברית. מצאתי באתר ספרים מחו"ל באנגלית ונראה לי שאני יודע איזו מהדורה שלו כדאי לבחור. ממבט חטוף על על מה הפרקים בספר מדברים אשר קראתי בויקיפדיה באנגלית ראיתי שאני ממש לא נמשך לרעיונות בספר. תודה בכל זאת

הייתי מעוניינת לדעת מהם הגורמים להתמכרות זו, מה יש מאחוריה ומהי דרך הטיפול

שלום שני, ישנן מגוון הפרעות הקשורות במיניות (הפרעות בתשוקה, בעוררות, באורגזמה וכן הלאה) ולא כאן המקום לפרטן. אם את מעוניינת לדעת יותר על הפרעות בעוררות המינית אצל נשים, חפשי חומר על Female Sexual Arousal Disorder. בכל מקרה, בבעיות של התנהגות מינית אני ממליצה לפנות לסקסולוג ולהתייעץ באופן אישי. בברכה, אורנה

שלום אורנה, האם למטופל (שאכל לוביה בראש השנה...) יש זכות לקחת את תיקו הרפואי בסוף הטיפול? משום מה המטפלת טענה שהיא משאירה אותו אצלה. תודה

שלום מטופלת, באופן כללי, תיק רפואי כולל רישום מאוד מצומצם (תאריך פגישה ומספר מילים על שינויים במצב, אם ישנם). מטופלים זכאים, למיטב ידיעתי, לראות את תיקם הרפואי. עם זאת, הרשימות האישיות של המטפלת אודות התהליך הטיפולי הן רכושה הפרטי, ואינן חלק מהתיק הרפואי. לילה טוב, אורנה

כשרע לי אני נהיית קיפוד עם קוצים דוקרניים. מפוחדת ומתכנסת בתוך עצמי ומקווה שאף אחד לא יתקרב מי שמתקרב- נדקר. כשרע לי אני נהיית בלתי נסבלת ואי אפשר להיות ליידי. עצוב לי ומתכנסת בתוך עצמי מקווה שמישהו יתקרב ומי שמתקרב- נדקר. רשת היא ילדת קיפוד. עוברים עלי ימים קשים ומבלבלים. הפרידות נמצאות בעיצומן. למעשה, את הרוב כבר עזבתי ונשארו חוטים אחרונים שמקשרים. עוד מעט גם אותם אפרום ואמשיך הלאה ליצור לי רשת חדשה. התחלות חדשות. הרבה חוסר ודאות וחששות. פחדים ישנים וחדשים מתהמודדות ומשינוי. הכל מוצף. הנושא שפתחנו לא מזמן עדיין כאן והיא אומרת שנניח לי לבינתיים כי אני צריכה את הכוחות וצריך לחזק את ההגנות בשביל שאגיע ללימודים שלמה. ואני מתלבטת אם להניח ולעזוב את זה עכשיו למרות שזה כאן ושזה צף ועולה לפעמים רק התלחנו לגעת ועכשיו צריך לשמור ולסגור בשביל לא להתפרק.

ילדת קיפוד יקרה, כשקראתי אותך (גם בבלוג), נזכרתי בשיר 'קליפה' של איה כורם. הקטע שהכי נוגע בי שם הוא הפזמון החוזר: "אחרי ששוב נתתי יותר מדי, אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב הלא כבר נשבר לי פעם הלב." אוהבת את הבלבול המכו?ון בדברים שלך. שאת בעצמך לא בטוחה אם כשרע לך, את מקווה שאף אחד לא יתקרב, או שאת מקווה שדווקא אז יתקרבו אלייך. מה שבטוח - את דוקרת :- ) תני קרדיט למנסים להתקרב אלייך, שהם לא נבהלים מהדקירות שלך. שהם יודעים שהדקירות מגיעות, מחשש, מנסיון רע, מהפחד להשאר לבד. מקווה שהמנסים לקרב אותך אליהם, לא נבהלים, מקוץ שאת משגרת אליהם. שהם רואים אותך מבעד לקוצים, מבעד לקליפה. מהכתיבה שלך כאן, אפשר לראות את רשת הלא קיפודית די בקלות. יעלה

יעלה יקרה, פעם שמעתי את השיר הזה ברדיו והמילים שלו נגעו בי. תודה על שהבאת אותו לכאן ובכלל על המילים שלך אלי שנוגעות קצת מבעד לקליפות ולקוצים. חג שמח, רשת

אני הופכת להיות דורבן

שלום קיפודית, את כותבת על קוצים דוקרניים, והמילים רכות רכות... אני חושבת שכדאי לנסות לזכור את ה'התבלגנות' הזו - שהתוך הרך נוכח גם כשהקוצים מזדקרים, שהתוך לא רק רך, שהקוצים לא רק דוקרים (אוי, זה יצא משפט מוזר). מסכימה עם יעלה, שמכאן אפשר לראות את רשת הלא קיפודית די בקלות (ולפעמים אפשר להרגיש גם קוצים, וגם את הכאב שמסתתר בהם). מחזיקה לך אצבעות לקראת הפרימה של החוטים האחרונים, אורנה

שלום, אני אמא לילד בן ארבע וחצי וילדה בת חצי שנה היחסים שלי עם בעלי הם ממש רעים ברור לי שאנחנו צריכים להתגרש למעשה היינו צריכים מזמן להתגרש אבל כל הזמן חשבתי על הילד שלי ואיך הוא יגיב לכל זה והאם הוא ייפגע והאם יהיה אפשר למזער את הנזק ובכלל איך מודיעים דבר כזה לילד בגיל הזה האם זה צריך להיות מלווה בפסיכולוג??? אשמח לקבל תשובה

שלום אמא מוטרדת, החששות שלך מובנים ומוכרים לכל הורה הנמצא בתהליך גירושים. ובכל זאת, מרבית הילדים מסתגלים היטב לכל מיני מציאויות משפחתיות. יש לי תחושה, שעוד לפני שחושבים מה ואיך לדבר עם הילדים, חשוב "לדבר עם עצמך", ועדיף בליווי של איש מקצוע. אני בעצם אומרת שבתחושה שלי, כרגע יהיה נכון יותר ללוות אותך בתהליך, לבדוק איך את תגיבי, האם את תפגעי ואיך אפשר יהיה למזער את הנזק שלך... כאשר תהיי 'מוחזקת' היטב והדברים יהיו יותר ברורים לך, תוכלי לדבר עם הילדים ולסייע גם להם בתהליך. בהצלחה, אורנה

שלום יש לי שאלה.... בטיפול אני מאוד מאוד מאוד פתוח ומכניס את המטפלת שלי שהיא בחורה מקסימה לתוך עולמי הפנימי לסודות הכי כמוסים מהילדות למחשבות וחלומות מטורפים ולפנטזיות המיניות שלי...ולחוויות הקשות והטובות שעברתי ....מאוד היה מסקרן אותי לדעת מה היא חושבת עליי בתור בנאדם...אם היא חושבת שאני שטחי ורדוד או אינטלגנט ועמוק האם אני אדם טוב או רע האם אני נורמטיבי כן או לא...וכו וכו האם זה הגיוני לשאול אותה דבר שכזה?האם אפשר להאמין למה שהיא תאמר(כי סהכ היא די אמינה עליי אם אני נפתח ככה) ?האם זה יכול לפגוע בטיפול?כי אני לא רוצה ממנה תשובה שטחית וטפשית יש לי הזדמנות חד פעמית לדעת איך אני נראה באמת בעייני אדם אחר...ואמנם יש לי חברים שיודעים עליי כמעט הכל אבל רק כמעט יש כאלה שאוהבים ויש כאלה שלא...אבל היא יודעת 100 אחוז אמת זה ההזדמנות לדעת מי אני ?אני רוצה תשובה טובה ארוכה ומורכבת ....האם זה הגיוני לשאול?תודה

אני רוצה תשובה ארוכה ומורכבת התכוונתי מהמטפלת(: יש פה כפל משמעות מוזר שכזה(:

שלום MR BLUE, גם אני שמתי לב לכפל המשמעויות המעניין... אני לא בטוחה שאוכל לתת לך תשובה טובה ארוכה ומורכבת, משום שבעקרון אני רוצה לעודד אותך לפתוח את הדברים מולה. עלו כאן מספר נושאים מעניינים, שאני מניחה שתדברו עליהם, כמו הרצון שלך שהיא 'תדע' אותך, התשוקה שלך להיאהב ולהתקבל על כל מה שיש בך, ועוד ועוד. בקיצור, יהיה מעניין... אורנה

אני לא יודעת עם אני בפורום המתאים, אך בכל זאת אשאל: יש לי ילדה מקסימה בת 4, ילדה שלישית אחרי עוד שני אחים. והבעיה היא שאת ה"קקי" היא מוכנה לעשות רק בחיתול. היא הולכת לשירותים שיש לה צורך,אך בעיניין הזה היא מתעקשת להיות עם חיתול, ניסיתי שיטות שונות, לא להביא חיתולים הביתה, ועוד פרסים למיניהם אך יצא שהיה לה עצירות במשך ימים רבים, ושכאבה לה הבטן כבר נשברתי וחזרתי לחיתול. היא ילדה נבונה והולכת לגן, מה אני יכולה לעשות בעיניין? האם זה ימשך זמן רב? תודה על התשובה

שלום מיכל, בהחלט כדאי לעזור לבתך לעבור בצורה חלקה יותר את נושא הגמילה. אני מניחה שבגיל 4 היא מודעת לקושי, אולי מתביישת בו ויתכן שהוא מקשה עליה בגן. בשלב הראשון אני מציעה לשוחח עם מומחי הקו להורה של אוניברסיטת תל-אביב (הטלפון נמצא מספר הודעות למטה). בשלב הבא, יתכן שתרצי להתייעץ פנים אל פנים עם פסיכולוג התפתחותי או פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ילדים. המון הצלחה, אורנה

אני מנהלת רומן עם גבר יותר מבוגר ממני ב 25 שנה, אני נשואה+, לא מעוניינת להרוס את המשפחה שלי. אני רוצה להפסיק את הקשר עם המאהב, אבל נורא קשה לי כי אני מאוהבת בו והוא גם הראשון שלי חוץ מבעלי. המצפון שלי לא נקי, קשה להמשיך בחיי יומיום שלי. בבקשה תעזרו לי.

מתוסבכת יקרה, הלוואי שאפשר היה להתיר את תסבוכות הלב ביתר קלות, אבל אי אפשר... צריך יהיה לחשוב על זה לעומק, להתבונן בזה מכל הצדדים כולם, לבחור, ולהיות אמיצה... אולי יעזור לך לשוחח על הדברים עם פסיכולוג/ית, כך שיהיה לך מקום משלך להתבונן בזה בצורה יותר רגועה? בהצלחה, אורנה

שלום לכולם, עקב בעיה אישית כלשהי, יש סיכוי טוב שאוכל להשיב על שאלותיכם רק מחר. אני מתנצלת, ומקווה שתהיו סבלניים... אורנה

רעיון טוב מאד...

מסכים איתך!!

העזתי והלכתי לפגישה אחת עם תרפיסטית באמנות. רגע אחרי שקבעתי פגישה הייתי בטוחה שהנה אני מבטלת אותה ובסוף העזתי. באתי עם כותרת בלבד "דכאון". בכל זאת ספרתי קצת עלי. היא הציעה שניפגש לעוד שתי פגישות כדי שנוכל לבחון ביחד גם את הצד ה"אמנותי" השבתי שאחשוב על זה. זה בטח מתיש להפגש עם משהי כמוני שבאה כל כך אמביוולנטית או שאולי זה מאתגר? עכשיו אני בבעיה: הפיתוי ללכת לטיפול גדול כי יש בזה מעין תקוה, משהו עשוי להשתנות, אני אולי אמצא סופסוף מישהו שיצליח לגעת, שיעזור לי לגעת. אולי תהיה חויה מתקנת לטיפול הקודם. מצד שני הכל יכול לחזור על עצמו: ההתכנסות. ההסתגרות. השתיקה. אני כמו לוליין על חבל. מנסה למצוא את שיווי המשקל. היא אמרה לי לחשוב על משהו עד הפעם הבאה. איך שהיא סיימה לומר את זה שכחתי מה היה המשהו שעליו היא דיברה. אני מצליחה להתרכז ולהזכר רק ב"סממנים החיצוניים" של השיחה מה שעל פני השטח. זו חויה כל כך מוכרת לי. "שוחחתי" איתך כבר פעם או פעמיים בעבר אני לא יודעת אם את זוכרת. אני לא יודעת אם אני זוכרת. .

שלום ., אני זוכרת נקודה שהפכה ל'אני', שנשארה בביתה בזמן המלחמה... ואני שמחה לשמוע ממך שוב. אני מאוד מתחברת לתחושה שלך שבתחילת טיפול יש הבטחה גדולה שהיא בו זמנית גם סכנה גדולה. הבטחת הנגיעה וסכנת ההינגעות... לפעמים בורחים מזה לקצווי העולם, לפעמים ננגעים נכון, לפעמים לא... יש בי חשק עז לעודד אותך לזכור, ו"להגיד" לך בכל רם שזה נכון שהסיכוי הוא גם סיכון, אבל באותה המידה הסיכון הוא גם סיכוי... אורנה

נחמד שזכרת. אני זוכרת (במעומעם) דברים אחרים שכתבתי. הרגשתי מעין אכזבה שקראתי מה שכתבת. תליתי תקוות גדולות בתשובה. אני יודעת שלא ראליות. ההחלטה הקשה היא שלי כמובן. אני עושה לי כל מיני סימנים כדי להחליט: אם ואילו כך אחליט כך ואם ואילו אחרת אחליט אחרת. בליבי אני יודעת שאני חייבת לעצמי את הנסיון. אני מרגישה כמו ילדה קטנה. מצחיק. מוזר. שבת שלום.

ברצוני לדעת אם בנאדם שלפי ההגדרה הוא חולה נפש אך לא אובחן יכול להיות מודע לכך שהוא כזה או שהעובדה צריכה להיות נעלמת מן עייניו? מקווה שתוכלו לענות לי, תודה.

שלום lvrpl, בחלק מההפרעות הנפשיות יש מרכיב של אובדן תובנה למצבך, או תובנה חלקית למצבך, אך לעומת זאת יש הפרעות נפשיות רבות בהן יש מודעות מלאה (ומכאיבה) למצב. בברכה, אורנה

מה את מציעה לעשות במקרה שמישהו משוכנע שהוא סובל מחלות/הפרעות נפשיות?

מהי תחושת ההצפה הקשורה לטיפול?

שלום הצפה, לא הבהרת בשאלתך האם את מתכוונת לחוויה של התעוררות רגשות עזים בטיפול, או לטכניקה של הצפה בה משתמשים בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי. את/ה מוזמנים לפרט, ואז נדון בכך ביתר הרחבה. אורנה

שלום ,אני כבר שנה בטיפול, חלק מהזמן אצל פסיכולוגית אחת ואחר כך החלפתי. האם יכול להיות שיש אנשים שעליהם הטיפול פשוט לא עובד? אני לא מצליחה להבין מה צריך לקרות שם, איך זה אמור לעזור לי.. אני באמת משקיעה המון מאמצים ורוצה להאמין שזה יצליח, אבל איך זה אמור לעזור? אני פשוט לא מבינה וזה נורא מתסכל. בטיפול עלו חוויות בילדות שאולי בגללן אני מרגישה כך, אז קודם כל ידעתי זאת גם לפני הטיפול ודבר שני, אז מה? אז מה עכשיו? איך זה עוזר לי בכלל?

שלום לילי, יש כל מיני דרכים לחשוב על מה שעוזר בטיפול. אני עצמי חושבת שזה שילוב של סוג הקשר - שהוא מאוד אחר מקשרים חבריים שאנחנו מקיימים, ולכן מאפשר עלייה ובדיקה של חומרים נפשיים אחרים, ביחד עם סוג התובנות שעולות כשמתבוננים בתשומת לב במערך החיים והיחסים של המטופל. העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לך היא לדבר עם המטפלת שלך בכנות על תחושות אלה. אולי תגלי בהתבוננות המשותפת בכך, שאת מכירה את התחושה שאי אפשר לעזור לך מיחסים אחרים, ואז כבר תהיו במקום אחר... בהצלחה, אורנה

שלום, לפי חודש התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש, המרוחק ממקום מגוריי. במקום העבודה הקודם הקרוב לביתי עבדתי כמעט שנתיים. מהמקום החדש אני שבע רצון מאחר והתפקיד יותר בכיר, אם כי מפריע לי שזה רחוק ולכן החלטתי לאמשיך לחפש משרות רק במקומות עבודה טובים הקרובים לאזור מגוריי. השבוע זימנו אותי לראיון עבודה בחברה מאוד טובה באזור מגוריי, שבה אני מאוד רוצה לעבוד הן מבחינת התפקיד שמוצע והן מבחינת התנאים הטובים שניתן להשיג בחברה זו. בקורות החיים כתוב שאני עדיין עובד בחברה הקודמת. העניין שיש לי בעיה כללית בראיונות עבודה ל"מכור" את עצמי בצורה טובה, משכנעת ואמינה. במהלך הראיונות אני מתרגש ומתוח ולכן מדבר לא ברור, הדברים חסרי הגיון, נכנס ל"בלאק אואט" ומשום מה משדר חוסר אמינות או מוזרות. בנוסף לבעיות הנ"ל יש לי בעיה נוספת כעט, כי זה יראה לא טוב אם ידעו שאחרי חודש אני כבר רוצה לעזוב למקום אחר. אודה לעזרתכם

שלום חנן, אני מאמינה שרבים שקראו את הודעתך חשו הזדהות עם הבלבול והמתח שתיארת במהלך ראיונות עבודה. האמת היא שיש הרבה מה לעשות, אך לאו דווקא באמצעות דיון קצרצר באינטרנט. אם אתה רוצה "להיכנס" בעניין ברצינות, אפשר בהחלט לעבוד עם פסיכולוג הן על ההיבטים ההתנהגותיים והן על ההיבטים הרגשיים. בנוגע לעובדה שזה עתה התחלת במקום עבודה אחר, אני חושבת שהאמת היא במקרים רבים הפתרון הטוב ביותר. כשקראתי את ההסבר שלך למצב הוא נראה לי הגיוני ובהיר, והוא כלל לא גרם לי לחשוב שאתה בחור "לא רציני" שקופץ מעבודה לעבודה... אני בטוחה שתוכל להסביר את זה גם שם. המון הצלחה, אורנה

שלום שוב ליאת אני אותה מורן מההודעה למטה. ובכן פניתי לשלושה(!) פסיכולוגים לאף אחד מהם לא הפריע שאני אגיע באופן חד פעמי ובזמן שהפסיכולוגית שלי בחופשה. על אחד מהפסיכולוגים המליצו לי בחום,אמרו לי שהוא פסיכולוג ממש טוב ואני שוקלת ללכת אליו לשיחה חד פעמית. הבנתי שאת לא בעד ללכת למטפל אחר בזמן טיפול. למה לא? זה יכול להזיק? מהשיחה האחרונה עם הפסיכולוגית שלי יצאתי מאוד נסערת ואני לא שקטה כי נאמרו שם דברים קצת קשים על ההורים שלי.... בעיקר על אבא שלי.... ואני אולי קצת כועסת עליה....איך היא העיזה לדבר עליו ככה... היא לא מכירה אותו. למה הפסיכולוגים יש נטייה להאשים את ההורים שלנו? אני הדפוקה! לא נראה לי מוצדק "להאשים" את המשפחה שלי אין לי כוח בכלל לטיפולים פסיכולוגים. לא יודעת למה אני מתעקשת. אולי אני אחליט שאני נשארת רק עם הטיפול התרופתי לבינתיים. נראה לי שאני לא מוכנה נפשית לחיטוט עצמי.... זה עושה לי רע. למה זה כזה קשה לי? מורן

מורן, כל פסיכולוג נוהג לעפ"י האני-מאמין הטיפולי שלו. אני מעדיפה שלא לעשות זאת, מתוך אמונה שהמקום לדון בדברים הוא בטיפול עצמו. מאחר ואת הולכת לפגישת ייעוץ נוספת, אין טעם להכניס "רעש" נוסף עם העצות שלי. אני רק רוצה להזכירך שטיפול נפשי כרוך גם בעיסוק בעברך. תכנים כאלה יכולים להיות קשים וגוזלי אנרגיה. זה לא קורה רק לך. אני רוצה להצביע, לתשומת לבך, על הנטייה שלך לפצל בין טוב ורע (המטפלת המעצבנת לעומת המטפל הטוב, ההורים הטובים לעומת ילדתם הרעה), ולהזכיר לך שבכולנו יש טוב ורע גם יחד. החלקים ה'רעים' אינם מזהמים את הטובים, ואפשר לחיות בשלום עם אלה ואלה. בהצלחה ליאת

שלום רב! הייתי מעוניין לקבל המלצה על פסיכולוגית (בשיטה דינאמית) באזור ת"א והסביבה. צרפתי את כתובת המייל. תודה רבה

תיקון כתובת המייל :[email protected]

שלום , רציתי להתייעץ אתכם בנוגע לנושא מסויים . קצת קשה לי לתאר אך אנסה .. 1.אני בת 22 , ומזה כ4-5 יש לי " הרגל מגונה " של נגיעה בפנים ובעור אשר מוביל ליצירת פצעים .את הפצעים אני מקלפת והם מדממים ובכל מקרה אני לא מסוגלת להימנע מכך . זו מעין התמכרות . אני עושה זאת במיוחד כשאני במצבי לחץ ועצבנות אך גם בלי קשר . 2.אני מרגישה שיש לי נטייה גדולה לעצבנות באופן כללי גם אם לא תמיד יש סיבה מובהקת לכך . הרבה פעמים בוכה בגלל העצבים וזה מרגיע אותי ולפעמים אפילו מרגישה קצת לחץ בחזה אך לעיתים רחוקות . כל המצב הזה של הפנים מוריד מאוד מהביטחון שלי ומוביל אותי לשנאה עצמית שקיימת גם כך מתחת לפני השטח אבל הבעיה הזו פשוט מוציאה את זה החוצה ...וזה מן מעגל כזה שפשוט חוזר על עצמו . אני מודעת לבעיה הזו כשנתיים וניסיתי לפתור אותה לבד וזה פשוט לא מצליח...הבנתי שאני חייבת עזרה מקצועית. אני רק רוצה להתגבר על זה ולהגיע למצב שאני חיה בשלום עם עצמי ולא שונאת את עצמי משום סיבה שהיא . אני פונה אליכם בשאלה לאיזה סוג מטפל עליי לפנות . היה לי בעבר חשש מפני פסיכולוגים ולא ידעתי בכלל למי לפנות במצב כזה . ...חשוב לי לציין כי אני מעוניינת בטיפול שיצעיד אותי למטרה וייתן לי כלים שלא היו לי לבד . אני פחות מעוניינת בכל הניתוח של המצב ושיגידו לי דברים כמו " את עושה את זה כדי להזיק לעצמך מתוך שנאה " וכו' . אני אודה מאוד לתשובה כי אני פשוט סובלת וכ"כ כועסת על עצמי שאני מזיקה לעצמי , והשנים עוברות והמצב נשאר אותו דבר ואף מחמיר . תודה רבה .

שלום ג'קי, אם אין לך כרגע צורך להבין את המניעים העמוקים לתופעות של פגיעה עצמית, פני לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, שיכוון לשליטה טובה יותר בדחף. מישהו ביקש כאן היום המלצה על מטפל התנהגותי, נסי לפנות אליו ולשאול אם היו המלצות. בהצלחה ליאת