פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת,בהמשך לשיחתנו... אני בסך הכל רציתי לדעת אם מאסת בי(לפני שאלתי האקוטית והאינטימית) מכיוון שאם אציג את השאלה הזו כאן את לבטח תאמרי שלא מאסת ותשיבי כאן בלית ברירה...נכון? הלא גם אם מאסת לעולם לא תאמרי שלא, אני יודעת(זה הרי תפקידו של הפסיכולוג...) זהו, תקני אותי אם אני טועה ועוד משהו טרם הגיעה לפתרונה ההפרעה הגבולית.. ולאורנה ולאחרים...ההודעה שמורה לליאת. במידה והיא לא תשיב היא תשמר עבורה לשבוע הבא.תודה

תיקון: לעולם לא תאמרי שכן... ועוד משהו, אם לטעמך ההודעה לא במקום את רשאית להסירה כמובן

ליאת הביאה את זה על עצמה ועל הפורום מרוב שהיא מנסה להיות הכי חמה ונעימה בפורום היא איבדה קצת את הגבולות ושכחה שזה רק פורום ולא טיפול באינטרנט. עובדה שעם אורנה ואם גדעון זה לא קרה ולא איבד פרופרציות. חומר למחשבה

לאין כינוי (ולמשיבה במקומי), מעולם לא התיימרתי להעניק לאיש טיפול אישי אינטרנטי, ולפיכך, הדיון ברגשותי כלפי מי ממשתתפי הפורום אינו רלוונטי כלל. אני אכן משתדלת לענות בחמימות ובסבלנות לכל פונה, ואני חשה, אגב, את גדעון ואורנה דומים לי מאד בעניין זה. נדמה לי שהשבתי כבר בעבר, שכאשר ארגיש שאני מואסת באנשי הפורום פשוט לא אהיה כאן. ניסיונות חוזרים של אנשים בודדים ליצור איתי תקשורת פרטית ומתמשכת דרך המייל האישי נענים בסרוב, לאחר שהסברים מנומנסים לא הועילו. לצערי, הצבת גבולות כזו יכולה ליצור כעס ותסכול. הפורום שלנו כבר ידע סערות שונות ומשונות. בואו לא נהפוך תקרית גבול למלחמה כוללת. צר לי אם "הבאתי על עצמי ועל הפורום" משהו רע מבלי להתכוון. ליאת

קראתי את ההתכתובת הזו ורציתי רק לאמר לך את דעתי האישית שהיא, את פשוט מדהימה, לפי תשובותיך הרגישות, לדעתי כל מי שנמצא במצוקה רק מרויח מהאישיות המקסימה והאמיתית שלך, מלקרוא את מצוקות הכותבים ואח"כ את תשובותיך אין מצב שאת לא מצליחה לשפר ולו במעט, שתהיה לך שנה טובה ואף פעם אל תשתני!!!!!!!!!

ליאת, מקווה שלא נפגעת ממה שנאמר לך עד עכשיו... כמו כן מקווה שלא תיפגעי ממה שאני הולכת לומר לך... אז ככה שני דברים: אחד רע ,ואחד טוב. אני אתחיל בטוב: את מקסימה אמיתית, כל הכבוד על הסבלנות ועל היחס החם והיוצא דופן שאת נותנת כאן למשתתפים, (אני לא מדברת עליי.... ) חלק מהמשתתפים (לא אני...) באמת הצליחו להיכנס ללב שלך וקיבלו ממך אולי יחס מיוחד יותר ממשתתפים אחרים. לא שזה רע.... ההפך, זה יופי טופי! תודה על הנתינה הרבה. כן ירבו כמוך הלוואי. שוב,מקווה שלא נפגעת ממה שכתבו לך מעליי. והדבר הרע הוא: אני בחיים לא אגיד אותו כאן. אבל יש. חתימה טובה ,ושנה טובה חן

ליאת,שאלתי לא היתה לגבי האחרים אלא אך ורק לגביי (ואני מניחה שאת יודעת למה) התשובה לא מספקת אותי.מצטערת. לא השבת מפורשות.אבל כעת אני בטוחה שמאסת בי לגמרי.לעולם לא תודי בכך, אני יודעת. ועוד בטח עכשיו לאור הדברים שנכתבו כאן מבחינתי אפשר להוריד את העץ הזה אם את רוצה(הלא צריך אישור של הפונה...ואין שם בעיה ספציפית...לשיקולך)הדברים שנרשמו שם לא לעניין ומצטערת אם לי היה באופן עקיף חלק מזה(אנשים מרשים לעצמם לענות במקומי ובמקומך)בטח עכשיו את מאשימה אותי בכך.... אני לא יודעת איך אבל את גורמת לי לסלוד מעט מכל הפסיכולוגיה הזאת ומהטיפול המחורבן שלא תחשבי שאני מאשימה אותך פשוט יש לי הפרעה קשה....והמקרה חסר תקנה כל פעם את נוכחת לראות זאת מחדש לא? הרי את כבר הרמת ידיים במקומי... זהו, פחות או יותר

משתתפים יקרים, אני מבקשת להפסיק את הדיון הזה, לכל הכיוונים - גם לכיוונים המבקרים וגם לכיוונים המחמיאים. מנהלי הפורום נמצאים פה על-מנת לענות על שאלותיכם, וכל משתתף מוזמן לפנות למי שיימצא לנכון. אנא, גם אם לא כיוונו לדעתכם, כבדו את המאמץ והנכונות לעזור. אורנה

היי שלום. חיכיתי,והתלבטתי אם לכתוב או לא.אבל ממש אהבתי את סגנונך.אם לא איכפת לך לקרוא את פניותי האחרונות ולענות אודה לך מאוד,וכן ליאת השיבה למטופלת שסגורה וקשה לה לשתף את המטפלת שאם הזמן ולאט לאט זה ילך.אני גם בטיפול ואני מאוד משתדלת לברור את מילותי בקפידה למרות שאני לא אישיות פוליטית או חשובה ואת אף אחד לא מענין קורות החיים שלי וכל אחד שקוע בצרותיו,ואין למטפלת למי לספר,אני מאוד מאוד מתקשה לדבר ויש הרבה שתיקות ,והיא הודתה פעם שאכן יש לה דיאגנוזה עלי אבל היא צריכה לשמוע ממני הכל ובמילותי ולמרות רצוני להעזר אני גם מפחדת מהתחושה,אני ארגיש חשופה ופגיעה וכך הסגירות שומרת עלי.

שלום אורנה יקרה, קישורים להודעות של הילה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592522,xFP-592522,m-Doctors,a-Forums.html http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592798,xFP-592798,m-Doctors,a-Forums.html קישור להודעה של א.פ.ס.ח (מטופלת שסגורה וקשה לה לשתף את המטפלת...) http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592836,xFP-592836,m-Doctors,a-Forums.html שמחנו לעזור, הגמדים

תודה...

הילה יקרה, את צודקת שאפשר להבין את מה שקורה לך בטיפול כשחזור של חוויות מוקדמות אחרות. למשל, ניתן לחשוב על האופן בו אמך הכאיבה לך, או על האופן בו חברתך הקרובה התרחקה ממך על-מנת להכיר בנות נחמדות אחרות, כפגיעה עמוקה באמון ובתקווה שלך ליצור קשר אנושי מיטיב, חם ויציב. כשאנחנו נפגעים ממשהו, אנחנו נוטים להתרחק ממנו. זהו מנגנון מאוד הגיוני והישרדותי -אם פעם נכוונו מאש, נתרחק מכל מה שמזכיר לנו אש. אם פעם נתקענו במעלית והרגשנו פניקה, יותר לא ניכנס למעלית... הבעיה היא שכאשר נמנעים, אנחנו מונעים מעצמנו גם את האפשרות להיווכח שלא תמיד הסכנה מתרחשת. אני מתכוונת לכך, שלו היית מעזה לצאת מ"הקונכייה" שלך (זה דימוי של מטופלת שלי, שמאוד מצא חן בעיני), היית מגלה שלפעמים אמנם נפגעים, אך לפעמים ממש לא... במצב הנוכחי, את לא נותנת לעצמך סיכוי לגלות מה יכול לקרות בין אנשים כשנפתחים בקצב הנכון ובמקום הנכון... אני נוטה להסכים עם ליאת, שטיפול הוא מקום מצויין להתנסות ביציאה הדרגתית מ"הקונכייה". גם כי זו סביבה מוגנת, וגם כי זו סביבה שבה מתבוננים בתהליכים האלה ואפשר ללמוד מכך רבות. לכן, אני חושבת שכדאי לך לנסות לדבר עם המטפלת על הרגשות שלך. אגב, גם לדבר על הקושי זה חשוב, ולא חייבים לעבור מיד לתכנים עצמם. אני מאחלת לך הצלחה רבה, ואשמח לשמוע עוד, אורנה

ליאת, ספרי... מה שלומך?

נורית יקרה, תודה על ההתעניינות. שלומי טוב. בימים אלה אני בתקופת מעבר בין מקומות עבודה, ולכן יש הרבה התרגשות הקשורה בפרידות והרבה התרגשות של לקראת. ההתרגשות הגדולה ביותר, כמו שחלק מכם כבר יודע, קשורה ללכתו של הקיץ, למרות אקורד הסיום שהוא עומד להרביץ בנו בסוף השבוע הקרוב. ברגע ש"רוחות מנשבות, נודדות ציפורים", מצב הרוח שלי משתפר פלאים. שלא לדבר על חצבים, טפטוף של בוקר וריח גויאבות. ירדנה הייתה קצת חולה בזמן האחרון, והתמלאה פריחה מוזרה. שום דבר שכמה מ"ג של ראפאפן לא יכול לסדר. כל זמן שהיא לא נדחפת תחת גלגלים של מכונית נוסעת - אין לי תלונות. זהו, בעצם. זאת הייתה שנה לא פשוטה. הייתה לנו מלחמה מחורבנת לסיום, שגבתה מחיר נפשי גבוה מכולנו. הלוואי שבשנה הבאה קצת ננוח. תודה, יקירתי, על שאת חושבת עלי, סתם ככה, בסוף המשמרת. אני באמת בסדר. ליאת

היי ליאת, אני יודעת שאת תראי את זה... זה יגיע אליך למייל... שמחתי מאוד לשמוע שאת *באמת* (מה? לא בכאילו? :-) ) בסדר. וכמובן גם ירדנה. אני רוצה לאחל לך המון המון בהצלחה במקום העבודה החדש. אני כבר יודעת שהם (מעסיקים\מטופלים) זכו שתעבדי איתם. צום קל, במידה ואת צמה. וגמר חתימה טובה. בברכת סתיו יפיפה. וריח גויאבות...? איפה את מריחה ריח גויאבות? נורית

דוקטור שלום, ייתכן ושאלתי תישמע מוזרה מעט, אך הייתי מעוניינת לדעת, האם פנייה לביטוח לאומי לבקשת נכות זמנית בלבד,על מנת לקבל שיקום עלולה לפגוע בי בעתיד אם ארצה לאמץ ילד? האם כאשר ארצה לאמץ הדבר עלול להיוודע ואם כן האם עלולים לפסול אותי בשל כך? תודה, ושנה טובה

רווית יקרה, לצערי, איני מכירה את פרוצדורות האימוץ ברמה שתאפשר לי לתת לך תשובה אחראית. אני יודעת שיש באינטרנט לא מעט אתרים של עמותות שעניינן אימוץ בארץ ובחו"ל. נסי לשאול שם. מאחלת לך שיקום מלא ועתיד בטוח. שנה טובה ליאת

אני מרגישה רע! עשיתי היום כמה מעשים אחראיים בקשר לכך אבל התחושה שם, והכעס על עצמי שם, וההרגשה שאולי אני מטפחת איזה רגש שבעצם אני יכולה לדכא. אני לוקחת כדורים ואני יודעת שהם "משטחים" את הרגשות אבל כאילו פג התוקף ואני מרגישה שאני באיזו התהוות הוריקנית. רע לי ואני פוגעת ביקרים לי. חשבתי שלא אהיה בסרט הזה יותר, גם ההתבדות קשה. לעזאזל. דחיתי ואני ממשיכה לדחות את הטיפול בעצמי - זה שאינו כימי - ואני יודעת שאני מחשבת את קיצי לאחור. אין לי כח.

שלום לך, בת בלי שם, לפעמים מגיעות הפניות הללו, המציירות את המצוקה ביד מיומנת, ברישום מדוייק, האור והצל משורטטים במקום הנכון, יוצרים אשלייה של תמונת מציאות כמו אמיתית. אני שואלת את עצמי, מה אוכל לומר לך שאינך יודעת לבד? את הרי חכמה כל כך, רהוטה כל כך, מפוכחת כל כך, ובכל זאת, כשאת משרטטת את אותו רישום אפור,הנראה מדוייק עד כאב, יש יותר מדי צל במקומות שלא חייבים. כמה אשמה את מעמיסה על עצמך! את מעיזה להרגיש משהו שאולי מוטב היה לדכא, מאלחשת את עצמך בחומרים לא יעילים, מבשלת בתוכך הוריקן, שאולי יסחוף (או כבר סוחף) איתו גם את היקרים לך. ראיתי עכשיו את תכנית הטלוויזיה שסקרה את עשירי ישראל. משהו בפסיכולוגיה המשותפת להם שבה את לבי. משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי. לא שמיליונים של דולרים הם דבר רע, אבל אם נעזוב רגע את הכסף ונתייחס אל הטקטיקה כאל כזו הנושאת פירות, האם אי אפשר לאמץ משהו מהנחישות הזו לטובת רווחים אחרים? קיצנו מחושב לאחור ממילא. האם לא כדאי לנצל את הזמן עד אז אחרת? ליאת

הלוואי והייתי כל כך חכמה. כתבת: "משהו נחוש, לא מוותר, יצירתי, מחוצף, לוחמני קצת ומאד מסתורי" שיש למצליחים ולי יש רק כעס שמצער אותי כל פעם מחדש כשהוא נובע ומתפרץ והורס. רהיטות ופיכחות במדיום האשלייתי הזה - כמה חבל שאני לא מסוגלת להעתיק את זה לחיים: בנתיים אני "פגועת טיפול" בגלל חוסר יכולת לתקשר. נשמע מריר, הא? אבל שוב תודה לך. הייתי זקוקה לאיזו התייחסות או תגובה. לגבי השם: אני בעלת שם: . נקודה קטנה מכונסת שרוצה להעלם.

אם אני יוצאת נורא נסערת מהפגישה, האם אני אמורה לצפות שהמטפלת תדאג לי, שתתקשר או לשאול בשלומי אחרי זה, או שזה מעבר לאתיקה, ולגבולות של יחסי מטפל-מטופל. -מה את אומרת על מטפל שמבקש חופשה בין כל כמה חודשים (לא מסיבה כלכלית)? -האם הבקש להוספות שעות טיפול (כלומר 2 בשבוע) מצד המטופל משמעו שהוא הפך לתלוי במטפל ויש לעבוד על זה בטיפול עצמו, או שתלות במטפל משאירים לשלבי הסיום של הטיפול. -האם התעסקות יתר בנושא הטיפול אחרי שעות הטיפול (כלומר קריאה, אינטרנט, פורמים) זה מזיק לטיפול עצמו? -והאם את ממליצה או עובדת עם EMDR? תודה

דנה יקרה, אנסה להשיב לך לפי הסדר: * ממש כמו במזג האוויר, יש כל מיני סערות, בכל מיני דרגות עוצמה. ככלל, טיפול פסיכולוגי אמור להתנהל בתוך מסגרת קבועה של מקום וזמן, בתוכה מתחוללות ומעובדות כל הסערות, כולל בקרת הנזקים והשיקום. במצבים מסוימים, ועפ"י שיקול דעתו של המטפל, ייתכנו התקשרויות גם בין הפגישות. * גם שאלת החופשות היא שאלה מאד אישית. יש מטפלים שזקוקים ליותר מחופשה שנתית אחת. יש מטפלים שנוסעים להרצות בעולם, או כאלה הנוסעים להשתלמויות בחו"ל או בארץ. בהנחה שכל הצדדים הנוגעים בדבר יודעים על כך מראש, איני רואה בכך בעיה מיוחדת. * הוספת שעה נוספת במהלך השבוע נעשית, בדר"כ, לאור החלטה משותפת של המטפל והמטופל, ועל פי רוב יהיה להחלטה כזו רציונל טיפולי כלשהו. תלות של המטופל במטפל אינה מטרה טיפולית, ולא יוזמים או מעוררים אותה במתכוון. תלות בטיפול או בפסיכולוג נוצרת בדר"כ אצל אנשים בעלי מאפיינים מסויימים, ואינה מחוייבת המציאות. * התעסקות בתכני הטיפול גם בין הפגישות היא תופעה טבעית ואפילו רצויה. מחשבות, חלומות, שיחות, קריאה - כל אלה רצויים ואפילו חשובים. כדאי מאד להזכיר אותם גם בשעה הטיפולית, ולדון במשמעויותיהם. פורומים ויועצים אינטרנטיים זה כבר עניין אחר. לפעמים זה עלול ליצור "רעש" מיותר, ולפעמים (כאשר היועץ האינטרנטי הוא אדם אחראי,מקצועי, מודע וזהיר) אין זה מזיק כלל ואפילו תורם ומקדם את הטיפול האישי. * EMDR היא טכניקה טיפולית המשמשת בעיקר בהתערבויות קוגניטיביות התנהגותיות (בדר"כ בטיפול בטראומה או חרדה). כאשר היא נעשית בידיים מיומנות, שיטה זו עשויה להיות מועילה למדי. אני עצמי לא השתלמתי עדיין בשיטה זו, אבל גדעון שובל - כן. תוכלי להתייעץ עמו בנושא. בברכה ליאת

תודה רבה על התייחסותך לכל. רק דבר אחד פיספת. בשאלתי לגבי חופש, הכוונה שלי הייתה בקשת המטופל לחופש מהטיפול לכמה זמן, כאשר הוא עובר תקופה קשה בטיפול. האם זה בריא לקחת חופש מהפגישות או כדאי דווקא להישאר כשהטיפול יותר קשה, יותר עמוק ויותר רגשי.? ולגבי התלות במטפל, כוונתי הייתה- האם משתפים את המטפל בעניין או משאירים את הנושא לסוף, לעת פרידה ואז עובדים על התלות הזו? תודה עוד פעם

שלום, מאז שעזבתי את הבית של הורי לפני שנתיים התחלתי לאכול יותר. אני מוצאת את עצמי מתעסקת באוכל רוב שעות היממה, מבשלת, מתכננת, מחכה לתחושת רעב. שמתי לב שהצורך באוכל מגיע יחד עם תחושת בדידות, אני מתעסקת באוכל בעיקר כשאני לבד. לא משנה עד כמה אני אמלא את חיי, בעבודה, בלימודים, בבילויים, תמיד יש את הרגעים האלו של הבדידות, הריקנות, ואז ישר רצים למקרר. תחושת הבדידות כל כך עמוקה ואני לא יודעת איך לפתור אותה - הרי תמיד יש רגעים של לבד, אני לא יכולה לגור עם הורי לנצח. זו בעיה אחת. הבעיה השניה היא כשמתחילים להשמין, אז מתלווה לאכילה המוגברת גם כעס, ועוד מעגל נפתח. מנסים לעשות יותר ספורט, לעשות דיאטה, אבל אי אפשר לשלוט בפה. נסיתי אפילו להקיא כמה פעמים אבל הבנתי שזה רק מגביר את בולמוסי האכילה. מנסים למנוע מהגוף משהו שהוא צריך, מתחילים להתבלבל בין רעב אמיתי לרעב מדומה, העיסוק רק הולך וגובר. אני לא יודעת איך לשבור את ההתנייה הזו בין עצב לאוכל. אני לא יודעת אם הבעיה היא בתחושת העצב שנובע מהבדידות (אפשר לפתור אותה בכלל?) או באכילה המוגברת שנובעת ממנה או בכעס שנובע מהאכילה המוגברת... איך שוברים את המעגל? הייתי כבר אצל פסיכולוגית אבל לא הצלחנו לשנות את הדפוס - אפשר בכלל לשנות דפוס כזה?

ערב טוב, אחד המאפיינים של הפרעות האכילה הוא, כפי שציינת, הקשר בין אכילה למצב רגשי. האוכל הופך אמצעי מנחם מול תחושת הבדידות, ואז - במעגליות אכזרית - העלייה במשקל מגבירה את תחושת הדחייה העצמית, הבדידות והעצב, המבקשים נחמה באוכל נוסף. מסתבר שאפשר לשבור את המעגל הזה, וכדאי מאד לעשות זאת במסגרת מרפאה להפרעות אכילה (יש כאלה היום ברוב קופות החולים), הנותנת מענה לכל ההיבטים של ההפרעה ע"י צוות רב-מקצועי מיומן. לא ציינת כמה זמן היית בטיפול, אבל חשוב לזכור ש"להיות אצל פסיכולוגית" לא בהכרח פירושו "טיפול". בהפרעות עקשניות כמו הפרעות אכילה נדרש תהליך ממושך ועקבי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

אני נמצאת בטיפול זמן לא מועט..(שנתיים+).הגעתי בגלל חרדה/דיכאון, ובטיפול התעוררו דברים נוספים.כמו שד התלות...שהיה רדום זמן רב,אבל קם מרבצו נוכח הטיפול,במלוא "תפארתו" המכאיבה. לאחרונה,לאחר שקראתי בנושא, אני חושדת שאולי יש לי הפרעת אישיות תלותית באיזה שילוב עם הפרעת אישיות טורדנית כפייתית...(ולא הפרעת החרדה האובססיבית קומ').בטח נראה לך מגוחך שאני מציעה אבחונים אפשריים..כי האבחון הפסיכולוגי,בעיקר של הפרעות אישיות הוא כל כך מורכב ומסובך.אבל מה שקראתי תיאר את מצבי כל כך במדויק, ואני די מתוסכלת מהמצב, כי למרות הטיפול והכוונות הטובות של "כולם" אני לא מרגישה ממש שיפור.בעיקר בנושא התלות,הקושי להיות לבד ולהרגיש דברים קשים/כואבים.לכן אני תוהה-אולי זה נובע מאבחון לא נכון...תוכלי לעזור לי בזה? אני לא אשאל את הפסיכולוגית שלי על האפשרויות הללו...

נפש מיוסרת ויקרה, א)לא כדאי לך לנסות לאבחן את עצמך ב)טיפול פסיכולוגי לא מתנהל על פי תיוגים של הפרעות אישיות,ולא נראה לי שהאבחנה עוזרת לתהליך הטיפולי ,עדיף שתתמקדי בכוחות שלך,כי בעצם הריפוי זה לחזק את הקיים ולא להתמקד בחולשה. בתוך האבחנות האלו יש אדם. שאלת את עצמך למה כל כך חשוב לך שלקשיים שלך יהיה שם?אולי זה משהו טבוע בנו,כל בני האדם, לרצות שיהיה שם למחלה שלנו יש בזה משהו מרגיע. ג)אם זה כל כך מעסיק אותך למה לא תדברי על זה עם המטפלת שלך,נראה לי שבקשר של שנתיים כבר אמורים להרגיש נוח לדבר על תהיות כאלו בטיפול ואולי היא כן איבחנה אותך. מטופלת מתויגת

שלום רב לתוהה המיוסרת ולרווית, גם אני, כמו רווית, לא מתה על אבחנות, ובטח לא על התפיסה כאילו לכל הפרעה יש *רק* טיפול אחד נכון. הפרעת אישיות היא אבחנה שקל מאד להזדהות איתה שכן מרכיביה הם אותם המרכיבים הנמצאים בכל אישיות, רק ברמת ארגון שונה ובמינונים שונים. החרדה והדיכאון שבגללם הגעת לטיפול יכולים להופיע בגדול גם לצד הפרעה אישיותית, ולפיכך אין כאן עניין של אבחנה שגוייה. לאחרונה התעורר בך "שד התלות". זהו שד הנמצא בכל אחד מאיתנו, והוא מתעורר כאשר אדם אחר הופך יקר לנו במידה כזו שאובדנו הפוטנציאלי נתפס כמסוכן לשלמותנו הנפשית. הקושי להיות לבד או להרגיש רגשות עוצמתיים היה, כנראה, גם קודם, ויכול להיות שהוא בולט יותר עכשיו בגלל שהדברים האחרים נרגעו קצת. כנראה שאין ברירה, אלא לדון על כך בטיפול בכל זאת. בהצלחה ליאת

שלום, פניתי לטיפול עקב אובדן ותקיעות עם מצב בלתי נסבל. הבעיה שאני בןאדם סגור, לא משתפת רגשות, לא שופכת הכל, וקשה לי עם הקטע של לבקש עזרה או תמיכה. אני הסברתי למטפלת מהפגישה הראשונה על זה שהיא צריכה להוביל את השיחה וליזום....כי אחרת לא נתקדם (אני יכולה לשתוק שעות). נכון שאני פניתי לטיפול בעצמי, ואני בן אדם אחראי ואני רוצה את השינוי בחיים אבל נורא קשה לי עם זה לאחרונה היא החליטה שאני זאת שצריכה לשתף אותה, לדבר וליזום את השיחה.....אז או שאני מתעצבנת ויוצאת באמצע הפגישה או שאני שותקת....עד ששוברים את השקט (מישהו מאיתנו).... עכשיו מה אני אעשה בפגישה הבאה, לבטל עד שאני אהיה מוכנה או שאני אלך ואני והיא נסבול יחד....

שלום א.פ.ס.ח קושי להיפתח ושתיקות ממושכות יכולות להיות אופייניות מאד לשלבים המוקדמים בטיפול. פסיכולוג מנוסה אמור לדעת להתמודד עם זה ולסייע. כדי שתתאפשר עבודה טיפולית יש לבסס תחילה אמון וביטחון בקשר. הזהירות שלך ברורה ומובנת, ועלייך לתת לעצמך עוד זמן. כאשר המטפלת תרוויח את אמונך, יש להניח שיעלו תכנים יותר משמעותיים ומשך השתיקות יתקצר. אל תוותרי. ליאת

תודה על תשובתך, הבעיה שאני כבר בחודש השביעי בטיפול. המטפלת סובלנית מאוד, והולכת לפי הקצב שלי , אבל היא החליטה בשתי הפגישות האחרונות שאנחנו צריכים לעבוד על הקשר שלנו ועל בניית האמון, בשיטה הזאת (כלומר בלגרם לי לתת אמון בה ובאחרים ע"י זה שאני אדבר על הרגשות שלי בלי שאף אחד יסחוב את זה ממני בכח). אני מנסה לא לוותר אבל אני נורא מפחדת, מהאמון באחרים ומהתכנים שייצאו. אז מה את עצתך האחרונה, ואני לא אפריע יותר.

הי.....טוב אז ככה: אני בת 23 ואני יוצאת עם מישהו כבר שמונה חוד והוא בן 39 העיניין הוא שעדיין הסובבים שלי מתנגדים פרט למשפחה כי הם מבינים שטוב לי,חברות שלי לא מבינות את זה ומסתכלות על באופן מאוד שלילי אני בכלל מרגישה שהאנרגיות שלהן לא טובות לי ואני מאוד רוצבה להתרחק אין ספק שהקשר איתו גרם לי לחשוב הרבה בהתחלה כי די למדתי לאהוב ולהימשך אילו אבל עם זאת פשוט היה כייף להיות איתו מבחינה חברתית ואישית ומאוד אהבתי ונהנתי בפרט שעל חברות שלי אין לי ממש חשק להיות איתן ובכן אני עדיין מידי פעם חושבת מה המניע העיקרי שלי לצאת איתו אבל עם זאת לא מוכנה עדיין לוותר על הקשר ושואלת את עצמי אם ההיתי רוצה להמשיך למרות גילו המופלג ועל מה כדא כן להתפשר איזה מחיר יהיה לזה בסוף ובכן מה דעתכים.......................... ואיך מתרחקים מהחברות האלו ומכל אלו עם השאלות שנכנסים לי לחיים אני גם מאוד פוחדת בזמן האחרות מעין הרע.....................

שלום אדווה, למרות דברייך, ניתן לחוש בהרבה אמביוולנטיות (רגשות מעורבים) אצלך ביחס לאותו גבר בגיל "מופלג". נראה שאת אותם חלקים של ספק את מעדיפה להרחיק ממך, ולהשליך על אחרים - חברות, משפחה או עין הרע. כשמדובר באהבה, הקול היחיד אליו כדאי להקשיב הוא קולו של הלב. שלך. רק שלך. נדמה לי שאני שומעת שם בלבול, ספק, סימני שאלה. זה בהחלט לגיטימי לחוש אי-ידיעה. נסי לנטרל את כל האחרים, ולתת לעצמך עוד זמן למחשבה ובדיקה. בהצלחה ליאת

המטפלת שלי טוענת שאני מדברת בכותרות או בתמרורים, כלומר על זה לא נדבר,אין לי יותר מה להוסיף וכו.והיא אומרת שאני פוחדת לעמוד ןלהישיר מבט ולהתמודד עם עברי,וזה לפעמים מקפיץ אותי,כי השכם והערב אני שומעת בעיני רוחי את קולה של אימי שמהדהד ואומר עד כמה לא עמדתי בציפיותיה ולדעתי הלא מלומדת,עברתי התעללות והשפלות רגשיות והכאב ועוצמתם ישארו בי חקוקים לנצח וברגע שאני פותחת ואומרת למטפלת,את ידעת אימי כך וכך,אני מרגישה לחץ ובא לי להקיא ולכן אני נוגעת ולא ,כמו מספר מהצד,והמטפלת אומרת שאני מפחדת לחוות את זה מחדש,ואני שואלת מה זה יעזור.מספיק זה מלווה אותי כל חיי.

הילה, אורנה תהיה כאן מחר, ותוכלי להפנות אותה, שוב, אל פניותייך. בינתיים (בראשי פרקים) אוכל לומר לך כי עיבוד מאוחר של חוויות מוקדמות קשות, הנעשה באווירה מכילה ואוהדת, מאפשר ברוב המקרים לסגור אותן ולהניחן מאחור (לאו דווקא לשכוח!). עיסוק מחודש ובוגר בחוויות קשות של התעללות, מזכיר לנו גם, כי עתה אין אנו כה חסרי אונים כבעבר. כאשר את מפחדת "להקיא" את אותם תכנים קשים וטעונים, הם ממשיכים לתסוס ולהרעיל מבפנים, וליצור את אותה תקיעות ואי-נחת שמן הסתם הביאו אותך לטיפול. בברכה ליאת

לאורנה אם תוכלי לחזור ולקרוא את הודעתי הקודמת אודה לך מאד.

הילה יקרה, אורנה תהיה כאן רק ביום חמישי. אולי אם היא תיכנס קודם, היא תגיב אלייך שם. או כאן. נסי להחזיק מעמד עד אז. לילה טוב ליאת

שלום רב, יש לי 2 שאלות : 1) האם כשבן אדם עצוב במשך יום או יומיים ואחרי זה מתגבר על הבעיה זה טבעי או שזה לא תקין וזו הדחקה? 2) איך בן אדם מתמודד נכון עם הדברים ולא מדחיק אותם? תודה מראש.

שלום ר', רוב בני האדם הרגילים מצויידים בכישורים נפשיים המאפשרים להם להתמודד בהצלחה עם אירועי חיים שונים, בהם גם אירועים קשים. לפעמים, כאשר נוחתים עלינו אסונות כבדים מאד, או כאשר אנחנו חלשים במיוחד, התחושה היא שהמשא כבד מדי, ונוצרת אווירת משבר. ההדחקה היא אחד המנגנונים הלגיטימיים, בהם אנו משתמשים כדי להתמודד עם משאבי אנרגיה מוגבלים. יש אירועים אליהם אנו מגיבים, כפי שציינת, למשך זמן קצר, ולאחר מכן ממשיכים הלאה בשלום, ויש אירועים שמותירים בנו חותם למשך זמן ארוך יותר. הכל תלוי בעוצמת האירוע ובמשאבי ההתמודדות הזמינים לנו. לפעמים יש מצבים חריגים, של אובדן או אבל, בהם אין הלימה בין גודל האסון לעוצמת התגובה. אם האובדן גדול מאד והתגובה נראית אדישה או "שטוחה", עולה חשד להתמודדות לא בריאה עם המצב. קשה לומר, בלי לדעת על מה מדובר, מהי התמודדות בריאה ונכונה. אני מניחה שזה קשור הן באופי האירוע והן באופיו של האדם. לא תמיד מה שנראה נכון בעיני אדם אחד, ייראה כך בעיני חברו. אני מקווה שהכל בסדר אצלך, ואין צרות גדולות מדי. שנה טובה ליאת

אחרי פרק זמן סביר יחסית שוב מבצבץ הכאב, הדמעות הרצון לא להיות. הצורך הקשה לחתוך את עצמי (מעולם לא עשיתי את אבל זה קיים ככמיהה בכל זמן קשה) היום במקלחת חיפשתי סביב במה להשתמש - לא מצאתי. מעולם לא ספרתי את זה לאיש. אני שונאת את עצמי. חרא של בן אדם שלא לומד מכלום. והכעס כלפי כל העולם.

לילה טוב, כמה קשה לך. אני מצליחה לשמוע דרך המילים את הכאב והמחנק של הבדידות, הזעם, הייאוש. אני מבינה עד כמה הרצון להיעלם ולא לכאוב עוד, יכול לזעוק מתוכנו ללא אזהרה. לפעמים, בגלל שאין לנו אף אחד אחר, עליו נוכל לפרוק את רגשותינו, אנו תוקפים בזעם את הקורבן האפשרי היחיד - אותנו עצמנו. אני שמחה שלא פגעת בעצמך בסופו של דבר, וששיתפת אותנו. אין לי ספק שאת אדם טוב, שזכאי לטוב, כמו כולנו. נסי למצוא עזרה. יש גם אנשים טובים סביבך. ליל מנוחה ליאת

נזקקתי להתייחסות כלשהי. לא יודעת אם עזר. אבל תודה בכל מקרה.

שלום רב! ביתי בת ה-4 הינה חסרת ביטחון ואף ניתן להגדירה כפחדנית מאוד. לאחרונה התחבטנו אני ובעלי, אם מדובר בפחדים ששיכים לגיל או מדובר בפחדנות יתר שכן אצל בני גילה, לפחות אלו שאנו מכירים, לא הרגשנו את הפחדנות הזו. לצורך ההמחשה, אתן מספר דוגמאות לפחדיה: היא פוחדת מהים- אפילו שאינה נכנסת, פוחדת ודואגת לאחיה שמתקדם מהר מידי בהליכתו, חוששת מבובות גדולות מבעלי חיים ובעיקר מקהל. כמו כן היא מתביישת מאוד מקרובי משפחה כשניפגשת איתם מידי פעם, עד כדי יללנות בלתי נפסקת משך כל המפגש. ברצוני להדגיש שעם כל זאת, אינני מגדירה אותה כמפונקת כלל! האם כל אלו נורמליים? כיצד ניתן לבנות ביטחון עצמי גבוה אצל ילד מגיל צעיר? אציין כי אחיה, ( בן השנתיים ), הפוך לגמרי בהתנהגותו. האם ייתכן כי עשינו משהו לא בסדר עם אחותו וכיצד ניתן לשפר/ לתקן את ביטחונה העצמי? בתודה מראש, ליאת.

שלום ליאת, הגם שמרבית פחדי הילדות מתפוגגים במהלך ההתפתחות, יש ילדים המתאפיינים עפ"י מזגם ברמת חרדה גבוהה יותר משל בני גילם. נהוג להגדיר ילדים או אנשים כאלה כבעלי base-line (סף הבסיס/נקודת פתיחה) גבוה יותר. ילדים כאלה יגיבו בחשש למצבים לא מוכרים, למצבים מעורפלים, לאנשים זרים, וכיוב'. יש פחדים אופייניים לגילאים אלה ואחרים, אך אין לראות בכך את ההסבר העיקרי. מה שעשוי לקבוע במידה רבה יותר עוצמת התופעה היא תגובת הסביבה לחרדה. במקרים של גילויי חרדה, חשוב שההורים עצמם יישארו רגועים ככל האפשר, לא ינסו בכל מחיר "לגמול" את הילד מפחדיו, וישתדלו לצמצם רווחים נלווים שעשויים להיות לחרדה (עודף תשומת לב והתעסקות מתמדת סביבה). במקביל, כדאי לחשוב על דרכים להגברת תחושת השליטה אצל הילדים הפחדנים. הם יחליטו מתי ועד לאיזה גובה נכנסים למים, הם יחליטו אם להישאר או לצאת מהסרט (או אם ללכת אליו בכלל). במקום שהילדה תיילל במשך מפגש שלם, אפשר לומר לה מראש ש"אנחנו הולכים לבקר את דודה X, ואת מוזמנת להחליט אם את באה איתנו כמו גדולה, או נשארת בבית עם בייביסיטר". אם אתם כבר שם ויש בכי, תוכלו להציע לה בשקט לבחור אם להישאר איתכם בשקט או להיכנס לחדר צדדי ולשחק שם עד סוף הביקור, או לחכות לכם באוטו. בדר"כ הבכי נפסק די מהר. אם לא, בפעם הבאה היא תישאר בבית (לא כעונש, אלא כהתחשבות בפחדיה). במידה ואתם חשים שיש התגברות של החרדה ושיבוש ממשי בתפקוד שלה, אפשר לפנות להדרכה קצרה אצל פסיכולוג ילדים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום, יש לי ילד בן 13 וחצי העושה את צרכיו במכנסים מאז שהיה ילד. עשיית הצרכים מלווה בטקס של עטיפת הצואה בתחתון והחבאה או זריקה של ה"חבילה". הוא עושה זאת לא רק בבית אלא גם בבתים זרים וגורם לנו למבוכה רבה, חיינו החברתיים והמשפחתיים נהרסו בשל כך וה"בעיה" נוגסת בכל חלקה טובה בחיינו. עלי לציין כי בני מאובחן כ ADHD ומטופל בריטלין 20 מ"ג. כמו כן הוא לומד בבית ספר מיוחד להפרעות התנהגות. נשמח לשמוע את דעתכם, אנו כבר אובדי עצות. תודה מראש

שלום עדי, אנקופרזיס היא הפרעת הפרשה שיכולה לנבוע הן מגורמים פיזיולוגיים (קשיים בשליטה בסוגרים) והן מגורמים רגשיים, הקשורים בדר"כ במאבקי כוחות ושליטה שבין הילד להוריו. לעיתים מופיעה האנקופרזיס לצד הפרעות קשב וריכוז. לבד מההתמודדות המאד מורכבת של הילד עם בעיית הצרכים, עליו להתמודד גם עם לעג (ואפילו התנכלויות) מצד הילדים בני גילו, ועם ביטויים של כעס ותוקפנות מצד בני המשפחה הסובלים, לעיתים, מאי נוחות רבה בגלל ההפרעה. אני מניחה שאם בנך לומד בבי"ס מיוחד להפרעות התנהגות, יש מענה גם לצרכים הפסיכולוגיים שלו. עיקר מאמצי הטיפול ממוקדים בדרך כלל בהפחתת המתחים במשפחה ובשכלול מיומנויות ה'טיפול העצמי' וההחלפה המהירה והשקטה של הבגדים ע"י הילד עצמו. חשוב לזכור שאחת מתופעות הלוואי העצובות של האנקופרזיס היא הפגיעה הקשה בדימוי העצמי של הילד והבידוד החברתי שלו. זוהי אחת ההפרעות העקשניות של הילדות, וכהורים מוטלת עליכם מטלה מאתגרת של סבלנות ואורך רוח, יכולת קבלה והכלה שנראית לעיתים כבלתי אפשרית. הבשורה הטובה היא שברוב המקרים ההפרעה חולפת מעצמה, ואינה מתמידה מעבר לגיל ההתבגרות. נסו לגייס את מרב הכוחות והסבלנות למען בנכם, ולאהוב אותו הכי חזק שאתם מצליחים. אין תרופה טובה מזו. שנה טובה ליאת

בדיקה

זה הצליח!

שלום רב, אני בת 40 ולוקחת מזה כשנה כדורים נוגדי דיכאון בשם ויאפאקס. בחצי השנה הראשונה כשנטלתי אותם לא היה לי תיאבון בכלל. וא פילו ירדתי במשקל. וחצי שנה לאחר מכן העלתי במשקל והתיאבון שלי גבר. אני מניחה שסיבה זו מקורה בכדורים אלו. ואני מאד פוחדת שאמשיך להשמין. רציתי לדעת האם באמת הכדורים הם הסיבה להשמנה ואם כן מה עלי לעשות כדי שלא אשמין יותר. (נ.ב. עליתי כבר 3 ק"ג). עדי המודאגת. תודה מראש על תשובתכם.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

ל "אני" תודה רבה על האינפורמציה.

אני מניחה שהפסיכולוגים יפנו אותך לפורום פסיכאטריה, ועוד אני מניחה שבפורום פסיכאטריה יאמרו לך שתופעות לוואי מופיעות עם לקיחת הכדורים ולא שנה אחרי. מנסיון - אותו כדור, אותו גיל, פרק זמן מעט ארוך יותר אבל עם הפסקה - יש דברים שמשתנים לאורך התקופה: איבוד התאבון נהיה תאבון (אין מה לעשות אלא להקפיד על משטר אכילה), חוסר החשק המיני משתנה, וכן גם מגיעים לסיפוק מיני בסופו של דבר. יש תשלומים גבוהים על חיים נטולי כאב. ולא לכולם ישנן אותן תופעות לוואי.

שלום עדי, כמו ש'אני' אמרה לך נכון, בכל הנוגע לתרופות והשפעתן הכתובת היא הפסיכיאטר או הרופא שרשם לך אותן. בהחלט ייתכנו גם סיבות עקיפות להשמנה, כמו, למשל, שיפור במצב הרוח שהגביר את התיאבון. תודה ל'אני' על הערותיה החשובות. שנה טובה ליאת

היי ליאת כתבתי לך המשך להודעה של אתמול אודה אם תקראי....

ואגב שנה טובה לכולם ותודה לליאת ולשאר חברי ומפעילי הפורום שעזרו לי בשנה כה קשה

MR BLUE יקר, עניתי לך למטה. תודה על הברכות. אני משוכנעת שהשנה הבאה תהיה טובה יותר עבורך, אם רק תתן לזה הזדמנות. עכשיו אני רצה לעבוד קצת, ואחזור לכאן בשעות הערב המאוחרות. ליאת

שלום לך, בקשר לסודות שדודה שלי כתבה לך, מתאריך 8/8/06 מאת: ניבה כפי שאת יודעת היו מעשי זוועה של אבי עם הדודות שלי.אני מודעת לכול. אני בטוחה שאבי לא עשה לי כלום אבל מאוד עצוב לי לגבי כל הנושא, אני מפחדת איך אימי תגיב(דודות שלי אומרות לי שבתת מודע היא בטח יודעת) אני מרחמת על אבי שרוצים לחשוף אותו, אני נגעלת ממעשיו ולא מאמינה שזה בכלל הוא כי בתור אבא הוא מקסים אלינו וממש אוהב את כולנו ודואג. הכי כואב לי על דודותי שבגלל זה סובלות עד היום.בעיקר הדודה הקטנה מכולן שזה פגע בה הכי הרבה. מה אני צריכה לעשות? פניתי לבקשה לטיפול פסיכולוגי ואתחיל בו בקרוב, אני 3 שבועות לפני חתונה ודודותי המליצו לי ללכת לפסיכולוג לפני שיהיה לי ילדים. אני ממש עצובה מהנושא הזה, ולא היתי רוצה שכל

שלום לאחיינית של ניבה, יקירה, כמי שעומדת להינשא בעוד שלושה שבועות, אני מבקשת ממך לא להטריד את עצמך, דווקא בימים חגיגיים אלה, בפרשיות אפלות מן העבר. מעשיו של אבא, איומים ונוראים ככל שיהיו, אינם בשום פנים ואופן באחריותך!!! משימת הטיפול בכך אינה שלך, ואין שום דבר שאת צריכה לעשות בנוגע לכך. פגיעה מינית בתוך המשפחה היא עניין הרסני ומרעיל, כפי שאת לומדת עכשיו על בשרך. הקושי מחריף אף יותר, כאשר התוקף עצמו הוא גם בן משפחה קרוב ואהוב, אשר בהקשרים אחרים מתפקד היטב. הרעיון של פנייה לטיפול נראה לי נכון וחשוב, מתוך תקווה ששם תוכלי לנסות ולהתמודד עם הרגשות הסותרים כלפי אביך, וכלפי קורבנותיו. אני מאד מבקשת ממך (וגם מניבה, אם היא קוראת אותנו) לחסוך ממך - לפחות עד אחרי ירח הדבש שלך - את העיסוק בפרשה כאובה זו. מגיע לך להתחיל את חייך הזוגיים מתוך התרגשות, ציפייה, ותקווה לטוב. מאחר והודעתך נקטעה בפתאומיות, ולא ממש ניסחת את חששך, תוכלי לשוב ולכתוב עוד. אישית, אשמח מאד אם העיסוק בזה יידחה בחודש. מאחלת לך שנה טובה, והרבה מזל טוב לרגל נישואייך. ליאת

הי ניבה. תודה לך שהגבת, את צודקת אני לא צריכה לעסוק בזה עכשיו. אבל אמרת לרשום מה החששות שלי אז ארשום לך - אני חוששת לגבי אימי (למרות שדודותי אומרות שבתת מודע היא יודעת) זה כ"כ עצוב שהיא תצטרך לדעת מזה. היא אישה מיוחדת כל כך ואמא מקסימה וחברה טובה ואני לא רוצה שיכאב לה, אני לא בטוחה שהיא יודעת מזה באמת אף ע"פ שהן טוענות שהיא יודעת בתת מודע.היא עברה איתו דרך ארוכה עד היום ביחד כזוג, ופתאום שהכול ייחרב? אני יודעת שלפעמים הם לא מסתדרים כמו כל זוג שמתווכח אבל ברמה העקרונית הם עושים הכול יחד ולא היתי רוצה שזה ייגמר. כואב לי על דודותי, בייחוד על הקטנה שעברה דברים קשים ושהיא סובלת וחושבת על זה כל יום. לא מגיע לה לסבול ככה , כואב לי על אבא שלי כי בשבילנו הוא מתפקד כאבא טוב ועושה בשבילנו הכול,ואני מרחמת עליו. בקיצור זה נושא כאוב, לא ידעתי שבמשפחה שנראית מאוחדת ואוהבת (לפחות כך חשבתי עד היום, יכול להיות דבר כזה). דרך אגב לי הוא לא עשה שום דבר אני בטוחה בזה למרות שאני לא זוכרת את תקופת הילדות שלי. אני בחורה עם אינטואיציות והרגשות חזקות ואני בטוחה שאם היה משהו הייתי יודעת. ניבה בכל זאת למרות שאמרת לי לא להתעסק בזה זה פתאום לא יוצא לי מהראש ואני לא יודעת מה לעשות. אני חושבת על דודה שלי כול יום וכואב לי, אם זה היה זר הייתי מתנקנמת בו בשבילה ומפלילה אותו ולא מגלה שום רחמים כליפיו גם אם עברו שנים והוא נראה בסדר, לא היתי סולחת לו , וכאן בגלל שהוא אבא שלי אני מרגישה שאני לא יכולה לעורר את הנושא ושאני לא רוצה שידע שאני יודעת מזה (למרות שיש לי הרגשה שהוא יודע שאני יודעת) כי פעמים רבות שהיינו מתווכחים היתי זורקת לו : "אתה מרצה לי עם כל החטאים שלך" , או אני אביא לסוף שלך , ומשפטים רעים כאלו. כשאני עצבנית אז אני מדברת ככה, מזל שאני לא גרה בבית כבר תקופה, אני גרה עם בעלי לעתיד המקסים. אבקש שוב את עצתך שיהיה לך יום טוב ותודה רבה לך את מקסימה.

ליאת, איזה מזל יש לי שאני מגיעה כל פעם שאת אונליין. רע לי עכשיו ואני מרגישה מן דיכי כזה,מן נפילת מתח,לא יודעת מה יש לי,ואיך אני אגרור את עצמי לעבודה עוד מעט... קשה לי עכשיו אבל אני מקווה שלא נמאסתי עלייך ושאת לא עונה לי עם"פרצוף חמוץ" . מקווה שאת לא כועסת. אין לי כח נמאס לי מהחיים שלי שהם בזבל. חן

שלום חן, הנה בסוף נפגשנו... לפעמים, אחרי רצף של חגים ושבתות, הרעיון של חזרה לעבודה יכול באמת לדכא נורא. שמחתי לשמוע שהצלחת להתגבר על המשבר מול הפסיכולוגית שלך. זה מעיד על בגרות, אבל גם על יכולת טובה יותר לכבד את עצמך, ולא להתפתות ל"ברוגזים" הפוגעים בסופו של דבר בעיקר בך. נסי לא להתחיל את השנה החדשה עם עויינות כלפי עצמך וכלפי חייך. יש לא מעט אנשים המאמינים בכוחה של המילה והאמונה. אולי אם תתחילי להגיד לעצמך משהו חדש, נעים יותר, סלחני יותר, מקווה יותר - גם המציאות תתאים את עצמה. מקווה שתצליחי להעביר את שעות העבודה היום בשלום. אם תרצי, תוכלי להיכנס לכאן מאוחר בערב ולספר מה שלומך. :-)) ליאת

היי ליאת, קודם כל תודה לך על דברייך. כשהגעתי לעבודה באמת הרגשתי יותר טוף:) לגבי המטפלת את צודקת לא הייתי צריכה לכעוס... היא לא התכוונה באמת לזרוק אותי מהטיפול כפי שחשבתי... היא באמת דאגה לי וכאב לה לשמוע איך דיברתי על עצמי ושאמרתי שאני רוצה להרוג את עצמי.... זה באמת כואב לשמוע אני בהחלט מבינה את ההרגשה שלה לשבת מולי ולשמוע אותי יורדת על עצמי ומקללת את עצמי קללות שהשתיקה יפה להן ועוד אומרת שאני אתאבד ומפרטת לה איך בדיוק...אולי מה שאמרתי נורא צרם לה והכאיב לה...ואולי היא התייאשה ממני באותו רגע וכבר הרגישה שזהו די אין לה כוח להתמודד איתי. היא אומרת שלא .היא רוצה לעזור לי.היא רוצה להיות שם בשבילי.היא דואגת.והכי חשוב שהיא לא מרימה ידיים(כי אני לפעמים כן...). בכל מקרה לא הייתי מוותרת על קשר כזה כל כך בקלות כמו שלא הייתי מוותרת על קשרים אחרים בחיי בגלל אי הבנה קטנה. אני עדיין קצת מבולבלת בכל זאת ותוהה איך היא פגעה בי והכאיבה לי באמירה שלה וכשהייתי כל כך צריכה אותה ולמה ולמה ולמה,אני לא מאמינה לה 100 אחוז...אני לא בטוחה עדיין שאני יכולה להגיד הכל בטיפול...למה אני חוששת מהתגובות שלה וקשה לי לבטוח בה? שנה אני אצלה בטיפול ועדיין יש לי בעית אמון בה... ומשהו קטן ואחרון ,ליאת אם נמאס לך ממני,ועצבנתי אותך והכעסתי אותך אז באמת סליחה(עוד מעט כיפור...) וחשוב לי שתגידי לי ואל תתביישי ותרגישי בנוח ואני לא אפגע שאם את לא רוצה שאני אכתוב כאן,אז אני מבטיחה לא לכתוב.אל תתחמקי מלענות לי חשוב לי לדעת אם אני מפריעה כי אני לא רוצה להיות במקום שאני אולי מפריעה בו אז תגידי לי את האמת ודעי לך שאני לא אפגע אם תגידי לי שנמאס לך ממני :)) (כי אני מבינה גם למה נמאס לך .אני קרצייה לפעמים וסליחה.) חן

שלום רב, שמי אושרית אני בת 23, אני מעוניינת לעשות טיפול בהיפנוזה על מנת להתגבר על כל מיני משקעים מעברי שמפריעים לי בהתנהלות היומיומית שלי, אך ההיתי מעוניינת לעשות טיפול זה ע"י פסיכולוג מורשה בתחום כיוון שהתעסקות במוח זה דבר מסוכן הייתי רוצה לדעת היכן אפשר לקבל טיפול כזה ע"י אדם מוסמך בתחום שהינו גם פסיכולג, בתודה אושרית.

שלום אושרית, גדעון שובל שלנו הוא פסיכולוג המתמחה גם בטיפול בהיפנוזה, ותוכלי להתייעץ עמו באמצעות המייל הפרטי שלו. בנוסף, תוכלי להיעזר באתר האגודה הישראלית להיפנוזה- http://www.hypno.co.il/information.asp בהצלחה ליאת

בהמשך להודעות שלי ולתגובתו של גדעון שובל: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-651,xFT-592350,xFP-592392,m-Doctors,a-Forums.html קראתי באינטרנט על השיטה הטיפולית הנקראת "טיפול דיאלקטי התנהגותי להפרעת אישיות גבולית" - DBT השיטה נשמעת לי מאוד מעניינת ולפי הבנתי היא תוצר של הCBT - הטיפול הקוגנטיבי ההתנהגותי. ובכן, ביררתי בכמה מרפאות ציבוריות ואמרו לי שאין להם כרגע מטפלים שעובדים בשיטה הזאת. שאלתי היא: איך ואיפה אני יכולה למצוא סוג כזה של טיפול? זה נחמד מאוד לדעת שהשיטה קיימת אבל איזה מטפלים קיימים? מיותר לציין כרגע שאני בינתיים מאוד סובלת ונמצאת במצוקה נוראית... אני כל כך קרובה לעשות משהו בלתי הפיך לעצמי... זקוקה לעזרה ולתגובתכם המהירה. תודה מראש.

שלום מישהי, נסי להתעניין ב"איתנים" (ע"י ירושלים), שהיא מסגרת אשפוזית. יתכן שיש להם גם מרפאות חוץ-אשפוזיות. ועוד משהו. כאשר מרגישים כל כך רע וכל כך לבד, אין טעם לברור לעצמך משהו כל כך אקסלוסיבי. כדי להוציא את עצמך מהמשבר האקוטי הנוכחי, כל התערבות טיפולית תומכת ומכילה תהיה רלוונטית ומועילה. כשתתייצבי מעט, תוכלי להתמקד בחיפושים בצורה יותר יעילה, אולי גם בעזרת המטפלת הזמנית. החזיקי מעמד. ליאת

להחזיק מעמד? אני מתפרקת לאט לאט... אני לא מסוגלת לשרוד עוד יום אחד... ואין שום התערבות טיפולית תומכת! אף אחד לא מוכן לטפל בי בטענה שאני מקרה קשה מדי! ובמרפאות לא אכפת להם! לא אכפת להם בכלל! אני מרגישה שעכשיו, ברגעים אלו ממש אני רוצה לפגוע בעצמי! אין שום מקום שיכול להכיל ולקבל את המצוקה שלי. הסיבה שאני מתעניינת בDBT היא בגלל שהתרופות לא משפיעות עלי ומטפלים מתייאשים ממני! אני לא מבינה, העובדה שאני מנסה לחפש לעצמי טיפול טוב לא מצביעה על כך שאני רוצה לצאת מזה? ומה אם אי אפשר לצאת מזה? מה אם אני אחתוך ואנסה להתאבד כל הזמן עד שאני אצליח? מה אז?!!

קיים אצלי תופעה שבמהלך השבוע מחוץ לטיפול יש בי רגשות אמביולנטים כלפי המטפל, כלומר אני חש לפעמים גם חוסר הערכה כלפיו מה שלא קורה בזמן הטיפול שמאוד נעים לי הטיפול ואני תמיד יוצא עם תחושה טובה ומספקת. האם מוכר לכם תחושות מעין אלו?

שלום ניר, התחושות שאתה מתאר מוכרות לי מאד, הן מדיווחים של מטופלים והן מחוויותי כמטופלת. אין בהן שום דבר בלתי רגיל. השיח הטיפולי מציף פעמים רבות תכנים קשים שממשיכים ללוות אותנו גם בחוץ, כאילו אומרים "מה הייתי צריך את זה...". בנוסף, קיימת נטייה להעביר אל דמות המטפל רגשות ומחשבות ממקור מוקדם יותר, שהיו מכוונים במקור לדמויות משמעותיות אחרות בחיינו. בוא נמתין ונראה אם אנשים נוספים יגיבו גם הם. שנה טובה וגמר חתימה טובה ליאת

אני חדשה בפורם הזה, אבל קראתי מה שכתבתם ואני גם מרגישה אותו הדבר. בטיפול טוב לי עם המטפלת אבל קשה לי עם התכנים, אבל כשאני יוצאת אני תמיד אומרת "למה אני צריכה את זה" או "למה היא צריכה לדעת את זה" או "מה היא תעשה עם מה שאמרתי" "למה אני צריכה לשלם כסף בכדי שמישהו זר ישב ויקשיב לי" זה הרגשה מוזרה ונרא מעיקה שהולכת איתי לאורך כל השבוע, עד לפגישה הבאה.

לאורנה שלום. בראש ובראשונה ברצוני לאחל לך שנה טובה ,אם שמת לב לא כתבתי די הרבה זמן,ודווקא נהנתי מאד מהעיצות המחכימות אבל יש לי בעיה, אני מאד חרדה מלהקשר,אצלי קשר משמעו כאב,פגיעה ואובדן.כיום אני כבת24,ובכיתה ח הייתה לי חברה טובה שאמרו לה שלטובתינו כדאי להיפתח לכיתה ונגלה עוד בנות נחמדות,והיא ניסתה להיות חביבה ולעשות את זה ביחד איתי ואני הראיתי לה שזה בכלל לא מפריע לי למרות שבפנים הכאב יקד ומאז החלטתי לא להיקשר לאף אחד כמו שאומרים שאדם שנכבה ברותחים יזהר בצוננים.היום אין לי עם אף אחד שום שיג ושיח מעבר ל"שלום שלום"וגם זה בקושי.ויש לי סף רגישות ופגיעות מאד גבוה,ואם המטפלת שלי פוגעת בי בלי משים אני נפגעת אבל די שמחה כי אז אתקשה לחבבה ואז אמנע מקשר מכאיב ,והיא כמובן מרגישה בכך ומביעה אמפטיה ואני דווקא מרוצה ממנה למרות שאני לא מפרגנת לה לדעת מזה.ברגע שמתקרב לאינטימיות אני בורחת או מרגישה בחילות ואז אני עונה לה או משחיזה את לשוני והיא מסכנה אמורה להתמודד עם זה,ואז היא אומרת לי למה את מגיעה אלי?אני מעונינת לעזור לעצמי אבל הפחד לופת וחונק אותי,אני מרגישה ריקה,אין לי יותר כוחות נפש וכל דבר הכי קטן יפיל אותי. תודה על הסבלנות והעזרה.

שלום הילה, אורנה תשוב לענות כאן בימים חמישי-שישי, ואני בטוחה שהיא תשמח לראות שחזרת אלינו לאחר היעדרות ממושכת. בינתיים אוכל להמליץ לך לנסות ולהמשיך בקשר הטיפולי למרות הפחד המחניק מפגיעה. הקשר הטיפולי, גם אם כרגע הוא נראה מאיים כמו כל קודמיו, שונה מקשרים רגילים, בהיותו מתקיים בסביבה בטוחה, עם דמות טיפולית, שלא תנטוש אותך גם מול גילויים של כעס ותוקפנות. היכולת לקיים קרבה אינטימית יכולה להשתפר מאד בעקבות ההתנסות הטיפולית, ולכן כדאי מאד לשתף את המטפלת שלך בקושי שלך כפי שהוא. תוכלי, אולי, להדפיס עבורה את מה שכתבת לנו כאן ולהשאיר לה לקריאה. לפעמים זה עוזר מאד. בהצלחה ושנה טובה ליאת

התחלתי טיפול פסיכולוגי לא מזמן ואני מרגישה שאני לא מסופקת. אני די לחוצה כלכלית אבל החלטתי שבשביל הנפש שלי, שווה לי להשקיע, גם כשאין לי ממש את האפשרות. אין לי הרבה ניסיון עם טיפולים פסיכולוגים ולפעמים נראה לי שאני מבזבזת זמן וכסף יקר בשביל לבוא למישהו זר, לברבר קצת, הוא יהנהן ובסופו של דבר לשלם וללכת. יש לי שני חברים טובים שאיתם אני עושה בערך אותו הדבר (רק בלי לשלם להם בסוף)... נראה לי שעם קבוצה, כמו בסדנא, שבה יש חבר'ה במצב פחות או יותר כמו שלי, כך שאפשר לתמוך אחד בשני, לעודד וכו', יהיה לי הרבה יותר קל והרבה פחות כאב לב על ההשקעה (שאני לא יודעת אם בסופו של דבר תשתלם לי), הבעיה היא שכל הסדנאות האלה מתקיימות בערבים ואני עובדת אחה"צ-ערב. ניסיתי באינטרנט קבוצות של בוקר ולא מצאתי כלום! הסדנא שאני מחפשת היא בכיוון של יחסי אנוש, אינטלגנציה רגשית, מודעות עצמית וכו'. למישהו יש אולי רעיון או מכיר סדנאות בוקר?

שלום רונית, אני מקווה שיימצא מי שיוכל להמליץ לך מכאן על מבוקשך. אם לא, נסי לתת עוד הזדמנות לטיפול שלך. אם תדפדפי מעט בפורום, תמצאי לא מעט עדויות לכך שהטיפול הופך משמעותי ותורם, הרבה מעבר להמהום יקר. בהצלחה ושנה טובה ליאת

שלום רב, בני בן השש עובר לכל הדעות תקופה קשה: שינויים תקופים ובלתי נעימים במערכת המשפחתית (ב"גזרת" האחים), התמודדות עם 2 מקרי מוות במשפחה בשנה החולפת, וכעת גם כניסה לבית-הספר... עד תחילתה של שנת הלימודים התמודד עם הקשיים די יפה, דיבר ושיתף (מאוד וורבלי), המשיך בשגרת יומו, בקשרי החברות ובעיסוקיו. ככלל ילד שליו, בעל שמחת חיים וחוש הומור, מקסים, סקרן, אינטליגנטי ומאוד רגיש לסביבתו , מחפש מושא "טיפולי" ומגדיר את עצמו "יש בי אהבה" :) לקראת תחילתה של שנת הלימודים פיתח ציפיות מאוד גבוהות מבית הספר, הלך לשם עם מוטיבציה מאוד גבוהה ובהתרגשות עצומה, ככל הנראה ציפה "לכבוש" את עולם הקריאה והכתיבה ב"יום אחד", וכעת ציפיותיו התבדו. ניכרת עליו רמה הולכת וגוברת של תסכול, מתלונן על "שעמום בכיתה", במגביל לאחרונה ניכרת הופעה והחרפת החרדה (פתאום אחרי 6 שנים שלוות ונטולות דאגות הופיע "פחד מגנבים" החוזר באופן כפייתי מדי ערב בשעת השכבה, ותופס נתח נכבד בעימותי הערב), התקפי רוגז ובכי פתאומיים ("באמצע יום בהיר"), הגולשים לעיתים להתקפות זעם אלימות (מתחיל להרביץ לנו, לנסות לנשוך, לצרוח, לקלל).לצערי, הנסיון להיות איתו תקיפים ולהבהיר לו ש"אצלנו לא מרביצים" ממש לא משיג את המטרה, בעודנו מדברים ב"קול תקיף ורגוע" הוא ממשיך להנחית מהלומות כבדות, וסשנים כאלה יכולים להמשך עד חצי שעה, עד שהגל רוגע מעצמו. יש לציין כי בסך הכל במהלך היום מתפקד בסדר, ישנה ירידה מסוימת בתאבון, אבל לא דרמתית. אנחנו מבהירים לו עד כמה חשוב שהוא יאכל וישתה בזמן והוא די משתף פעולה. הנסיגה ההתנהגותית לרוב מתרחשת כשהוא עייף, רעב או לאחר ישיבה במבנה לא ממוזג.המעברים ממצב זה לאחר (שובע/רעב, ערנות/עייפות) הם מוקצנים ומוחצנים. מאחר שלא ניתן לבטל באופן ניכר את השפעות הארועים בסביבתנו על הילד, אני מחפשת דרך לתמוך בילד על-מנת לנסות ולמתן את השפעות הסטרס, וגם להתמודד טוב יותר עם הסמפטומים הקשים. אודה לכם על המלצות לטיפול בבעיה, מה כדאי להגיד כדי להרגיעו, וכיצד להתנהג עם התקפי הזעם. תודה מראש.

שלום רב לאמא המודאגת, בהחלט יתכן שההתנהגות שאת מתארת אינה אלא תגובה משברית נוכח התגברות גורמי לחץ בסביבתו של הילד. הכניסה לבית הספר מהווה כשלעצמה סטרסור רציני, וכשהיא "נופלת" על היסטוריה קודמת של אירועי משבר, היא יכולה לגדוש את הסאה. את מתארת כאן כמה מוקדי קושי שונים, אשר כל אחד מהם דורש סוג אחר של התערבות. אני בספק אם תוכלו לעשות זאת ללא הכוונה של איש מקצוע. בכל מקרה, כרגע יש עדות לחרדה רבה ומצוקה ממשית של הילד. החרדות לפני השינה נראות קשורות בעיני למקרי המוות, אשר לא ברור לי, מכאן, האם וכיצד עובדו ע"י הילד והמשפחה. גם אם ילדים נראים כאילו קיבלו את עובדת המוות ועברו לסדר יום, לא תמיד הדבר כך, ויש להבטיח שהדברים אכן ידוברו ויעובדו באופן ההולם. הקושי בביה"ס וההתפרצויות נראים קשורים יותר לסף תסכול נמוך, חוסר בשלות רגשית או קושי בהצבת גבולות. בהחלט יכול להיות שבשל האסונות המשפחתיים שעברתם, משהו ביכולת העמידות שלכם, כהורים, נפגע זמנית, ויש מקום להדרכה קצרה שתסייע לכם להחזיר את הביטחון לילדים. בינתים, מול התקפי הזעם תוכלו להשתמש בטכניקת ה"החזקה" (holding), שהיא החזקה מחבקת אך תקיפה של הילד מאחור, באופן המרסן את זרועותיו כדי שלא יוכל לפגוע, לנשוך או לבעוט, ובו בזמן מרגיש מחובק וקרוב להורה. אין להרשות בשום מקרה פגיעה אלימה כלפיכם, ויש לעצור אותה פיזית בכל פעם שיש ניסיון כזה. המלצתי החמה לכם, היא לפנות לפסיכולוג ילדים להדרכה קצרה. בהצלחה, ושנה טובה ורגועה ליאת

שלום,אני מנהלת עסק פרטי,ומתייחסת בחיוך וסימפטיה ללקוחותיי נשים וגברים כאחד.חלק מלקוחותיי מביע את שביעות רצונו מהיחס הלבבי שאני מעניקה להם ונוהג מדי פעם להעניק לי שי סימלי לפני חג, או בשובם מטיול בחו"ל.ערב החג העניק לי אחד הלקוחות הוותיקים ויברטור,שגרם לי לחייך אך גם הביך אותי מעט. בכדי לא לפגוע ברגשותיו של הלקוח הסכמתי בלא מעט מבוכה לקבל את השי.אני אשה נשואה +ילדים והוא יודע זאת,ומדי פעם כאשר הוא מבקר בעסק לקניות הוא נוהג להדבדח עמי על נושאים שיש להם קונוטציה מינית אך אני באדיבות רבה משדרת לו את אי נוחותי מכך.אני אשה מטופחת ומתלבשת מאד אופנתית,בעבר בתגובה למנהגו ללחוץ את ידי ולאחוז אותה הערתי לו בתקיפות שאיני אוהבת זאת ושיחדל מכך,והוא בתגובה נעלבת חדל מלבקר בחנות לתקופה ארוכה.עד לשי המוזר שהגיש ערב ראש השנה. כמובן שהמקרה הזה העסיק אותי במשך ימי החג במחשבות האם נהגתי כשורה שהסכמתי לקבל ממנו את הויברטור.והאם יכולה להתפרש אצל הלקוח מחשבה שנוצרה אפשרות להרחיק לכת בכוונותיו.אשמח לכל תשובה והתייחסות,ובברכת שנה טובה.

שלום אורית, אכן מחווה מרטיטה. מאחר והמתנה כבר בידייך, נראה כי אין טעם לחשוב מה היה נכון לעשות, אלא מה עושים הלאה. נדמה לי שמי שנותן מתנה כה בלתי שגרתית, לא עושה זאת בתום לב, לא סובל מעודף טאקט, ואף אינו מוטרד יתר על המידה מהשלכות אפשריות של צעד כזה על מקבל השי. הדאגה שלך בעניין כוונותיו נראית בעיני מיותרת, שכן קשה להאמין כמה אפשר עוד להרחיק לכת... כנקמה, תוכלי להתעניין אצלו איפה אפשר להחליף, כי את רגילה (מבעלך) למידה הרבה יותר גדולה... מועדים לשמחה ליאת

היי ליאת אני מצטער אם אני מעיק אבל חייב להעלות קצת מחשבות....אתמול ראיתי סרט שתיאר כיצד הנאצים טיפלו במפגרים ובנכים אצלהם הם בנו תוכנית להשמדתם(זו בדרכ הדרך של הנאצים לפתור בעיות (: ) בכל מקרה הם חיסלו אותם בשיטות הידועות והמוכרות שאנו דנים בהם ביום הזכרון שלנו....הסרט עסק בעיקר בסרטי התעמולה של הנאצים כדי לשכנע את הגרמנים כי המעשה הוא נכון ואף צודק....הם קראו לזה "קיום ללא חיים" הקטע שאני לא מסכים עם הנאצים או משהו כזה אבל ההגדרה הזו של "קיום ללא חיים" הגדרה שנשמעת כמעט אקדמית דיי מתארת את מה שאני חש כבר הרבה זמן אני נושם וחי על מנת לרצות את ההורים ואת המטפלת שלי ויש לי אחריות כלפיהם....ותו לא אין שום סיבה אחרת שאני רואה לקום בבוקר ולנהל את היום...ולא שאני מסכים עם הנאצים ברור שלא...אבל אני לעומת אלו שהנאצים פגעו בהם יכול להגיע להחלטות באופן רציונלי....וההחלטה שלי למות בעצם כבר נעשתה השאלה הזה העיתוי והמקום והצורה....וגם על הצורה והמקום דיי עניתי לעצמי....המטפלת שלי אמרה שהיא מאוד מודאגת בקשר אליי שהיא חושבת שאני מסוכן לעצמי שתפתי בזה חברים ומכרים זעקתי לעזרה אבל אף אחד מאלה שאני מחשיב כחברים לא התקשר או לא בא לראות מה קורה איתי זה לא מעניין אף אחד....אני מעביר את רוב ימיי האומללים באוננות אינסופית שזה הדבר היחדי שמרגיע אותי ואת המחשבות הנוראיות אוננות כמעט כפייתית ובשינה כמעט לא לומד רק חושב מחשבות קשות ביותר........ומחכה לרגע הגואל....ולמה שוב אני חי בשביל הורים ומטפלת....שוב חי בשביל אחרים עושה מה שאחרים רוצים ומצפים כמו תמיד....אולי אני אחליט לבד אחליט שדי נמאס אני רוצה שזה ייגמר שחיי הם "קיום חסר חיים" אני יודע שהטיפול וכו הם תהליך....העניין הוא שאני קרוב לגיל 30 ואם עכשיו לא טוב לי וגם בעבר לא היה לי טוב אז איזה נרטיב של חיים יש לי....ועכשיו טיפול שייקח שנתיים שלוש ארבע...וישאיר בי צלקות קשות....אני כל יום מנסח בראש עשרות מכתבי התאבדות ...בוכה במשך שעות....אני פשוט עייף מריר כועס על החברה שאף פעם לא באמת אמצה אותי לחיקה כועס על עצמי שניסיתי להיות נאהב ולא נותר בי כלום אין לי אלא להסכים להגדרת הצוררים המרושעים "קיום חסר חיים" כי אני כלפי עצמי אכן צורר מרושע...וגם אני הייתי שם רק את עצמי ברכבת להשמדה עצמית......ושוב מצטער על ההטרדה אבל באמת באמת אני לבד לגמרי אין מי שיקשיב לי ואני כל כך עייף........וגם שאני מדבר על כאב עם אנשים הם לא יודעים ולא מכירים את העוצמות של זה בתוכי.....

MR BLUE יקר שלנו, לא ראיתי את הסרט ההוא על הנאצים. אבל כשאני קוראת את מה שאתה כותב כאן, נדמה לי שהרחקת לכת. אתה מספר שהזדהית עם ההגדרה האקדמית בה השתמשו הנאצים לתיאור מצבם של הקורבנות, אך יודע לומר גם שמדובר בתעמולה שתכליתה ליצור *מראית עין* של הצדקה להשמדתם. על סמך אותה הגדרה אקדמית ותעמולה שקרית, אתה מבקש השמדה עצמית? כל כך מהר הצליחו להפיל אותך בפח, הנאצים?? :-)) מאחר ואנו יודעים שהנאצים לא היו בררנים גדולים, והתאמצו להשמיד אוכלוסיות "קיום ללא חיים" יחד עם אוכלוסיות "קיום עם אחושילינג חיים", בוא נניח להם לרגע, ולא נצליב נראטיב חיים אחד עם אחר. אני חושבת שדיברנו כאן לא פעם, בפורום, על טעם החיים. אני יודעת (לצערי גם מניסיון) שהחיים יכולים להיות לפעמים עיסה מרה ואכזרית, הנצמדת אלינו, מכבידה את תנועותינו, הופכת אותנו משותקים, מיואשים, מבוהלים עד אימה. כאמא לילדים, ולפעמים גם כפסיכולוגית המטפלת בהם, אני בוחרת להשתמש ברגעים אלה של ייאוש וחידלון אצל ילדים בכוחה המרפא של האגדה. המחשבה כאילו גורלנו נחתם מעתה ועד עולם, כאילו מה שהיה הוא מה שיהיה, היא מחשבה מדכאת ומצמיתה. כחובב קולנוע, אני רוצה להאמין שלמרות ההתנהלות המאד עצובה שלך כרגע בעולם, נותר בך אותו חלק ילדי ותמים, אותו חלק בתוכנו שאיש לא יכול לרצוח, ואשר מאפשר לנו ליצור במקרה הטוב, או להתפעל מיצירה טובה, במקרה הפחות טוב. האגדות הקלאסיות, שנולדו מתוך הכאב והמצוקה האנושית האוניברסאלית, מדברות לא פעם על מאבק בכוחות-על בלתי-מנוצחים, על התגברות, ועל ניצחון שהושג - לא תמיד מכוחו של נס פלאי - אלא דווקא מתוך כוח האמונה, עוז הרוח והנחישות של הגיבור. אני לא חושבת שהייתי מפנה נוסח מוזר כזה למישהו אחר בפורום, מלבדך. אתה יקר לי באמת, והצלחת להבהיל גם אותי קצת. האם תצליח לגייס - אולי טיפונת גם למעננו כאן - את אותו חלק אגדי שבך, ולנצח את דרקון הייאוש ואת מפלצות המוות יורקות האש? אם אהבתם של הוריך והמטפלת שלך חשובות מספיק כדי לעצור את אותה רכבת להשמדה עצמית, הוסף נא גם את אהבתי אליך, צא ממנה מהר (מהרכבת), ותן לה לדהור, בלעדיך, לכל הרוחות. אתה חשוב לנו כאן. איך אתה לא רואה את זה??? ליאת

היי ליאת תודה על התשובה הנפלאה והמרגשת.... אבל אני כל כך מפחד....אני כמו ילד שזקוק לחיבוק ושיגידו לו שהכל יהיה בסדר...לצערי מכל מיני נסיבות שאני מניח שחלקן את מבינה אני לא רואה איך אני יזכה לזה... ושוב תודה על הדברים שכתבת...

אני בת 24 בערך מגיל 15 אני סובלת מדכאונות היו גם הפרעות אכילה ובעיה קשה בדימוי העצמי שנמשכות גם היום ,אף פעם לא הייתי חובבת טיפול פסיכולוגי ,תמיד נתתי צאנס וויתרתי כי זה נראה לי צבוע ואדיוטי ,לפני שנה וחצי התחלתי טיפול בפלוטין שהיה מצוין אילולא הייתי שותה איתו אלכוהול ,אז היעילות ירדה ועברתי לרסיטל וסרוקסט שגם לא עזרו ,חזרתי לפלוטין התייצבתי ואז החלטתי להפסיק על דעת עצמי- לפני כחודשיים התגלתה אצלי מחלה שמחייבת נטילת 6 כדורים ביום(אורמוקס) -גורמות לי לדיכאון ולעצבנות ,עקב תופעות הלוואי של הכדורים -וחוסר ריכוז נכשלתי בכל המבחנים באוניברסיטה עזבתי את העבודה וכרגע אני בבית בבטלה מוחלטת , אני במצב מאוד מאוד לא טוב וכל הזמן חושבת על התאבדות כי פשוט נמאס לי מהכל אני לא רואה עתיד טוב יותר ,,אף פעם לא היתה לי מערכת יחסים רצינית עם גבר כי אין לי מספיק ביטחון ואני חושבת שאני לא שווה לא משנה כמה יגידו לי אחרת , ועל חברות אני לא כ"כ יכולה לסמוך ,אפילו התחלתי להוציא את כל התסכול שלי על אבא שלי ואחותי שהיו הכי יקרים לי פעם ,אני מנסה להרחיק אותם ממני התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שבועיים והייתי פעם אחת אבל אני לא כ"כ מאמינה בו וגם הכדורים האלו שיבשו אותי לגמרי אז אני לא כ"כ רוצה לחזור אליהם ,הגעתי למצב שאני כבר לא נהנית מכלום לא לשבת עם חברות ולא לצאת לשתות ובעצם מרגישה קהות חושים ,אני רק שורפת זמן ושורפת את החיים האומללים האלו שאני שונאת כ"כ הלוואי הלוואי כל הזמן אני מתפללת שיקרה לי משהו ואני ימות כמו איזו תאונה או מחלה .. בקיצור זה הכל הרגשתי צורך לשתף ולראות מה אתם חושבים אז תודה על הסבלנות ביי

ערב טוב, קראתי בתשומת לב רבה את דברייך, וקצת קשה לי להסכים עם הכותרת שבחרת. אינך קהת-חושים כלל וכלל. אדרבא, את רגישה מאד, כאובה וסובלת. טוב שהתחלת טיפול, והייתי ממליצה לך בחום לנסות - אולי הפעם - ללכת נגד הדחף להרס עצמי, ולהישאר, למרות מה שנדמה בעינייך כ"צבוע ואידיוטי". טיפול פסיכולוגי, גם המשובח ביותר, אינו עוזר אלא אם נותנים לו הזדמנות וזמן. את כואבת את האומללות של חייך, אך למעשה פועלת בעקביות לחסימת כל פתח לתקווה ושינוי. מול מחלה פיזית באמת אין לנו הרבה שליטה או בחירה, אבל איכשהו, במקומות בהן זה אפשרי, הבחירות לא היטיבו איתך. הלוואי שיימצאו לך הכוחות הפעם הזאת. החזיקי מעמד ליאת

שלום, אני בת 24. לאחרונה הבנתי שיש לי הפרעת אישיות גבולית. היות וסיימתי תואר בפסיכולוגיה יש לי ידע בנושא והמודעות העצמית שלי גבוהה. בעקרון, אני אדם נורמלי שמתפקד לכל דבר- לימודים, משפחה (נשואה+1), חברה... אבל עדיין, לא קל להיות גבולית. אמא שלי גבולית ביותר (מערכת יחסים "נורמלית" איתה הינה בלתי נסבלת לחלוטין) וחיי היו חיים קשים כרוכים בהתעללות פיזית ונפשית, בגיל ההתבגרות היתה לי הפרעת אכילה- והכל כנראה עשה את שלו. אני מרגישה שלפעמים קשה לי ושאני מקשה על בן זוגי- אבל לא יודעת עד כמה טיפול הכרחי עבורי, במה הוא יעזור ולכמה זמן הוא נמשך? ובאופן כללי- כל חיי שאיפתי היתה לעסוק בתחום של פסיכולוגיה ושאיפתי כרגע להמשיך לתואר שני ולהתקדם- מצד אחד, אני מרגישה תקועה לפעמים, מצד שני המודעות הגדולה שלי לעצמי ולסובב מעלה אותי מעלה... האם אוכל לעסוק בתחום זה? מעוניינת בחוות דעת מקצועית לכל העניין. בתודה מראש, שני.

שלום שני, כמי שמבינה בתחום הפסיכולוגיה, את ודאי יודעת עד כמה אין זה נכון שאדם יאבחן את עצמו ! עם כל הכבוד לידע ולמודעות, כשמדובר באבחנות - בעיקר חמקמקות ומעורפלות כמו ההפרעה הגבולית - מוטב להשאיר את המלאכה לאנשי מקצוע מיומנים. את מבקשת חוות דעת מקצועית בשאלת התאמתך למקצוע הפסיכולוגיה, ולצערי אין בידי נתונים וכלים לעשות כן, מה גם שאיני בטוחה שאני יודעת מי מתאים. אוכל לומר רק שיש אנשי מקצוע שהתמודדו ומתמודדים עם קשיים נפשיים משמעותיים, ואין בכך כדי לגרוע מיכולת התפקוד שלהם. מבחינה זו, אם את נחושה להתקדם במסלול הטיפולי, והישגייך האקדמיים עומדים (ויעמדו) בדרישות, איני רואה מניעה מדוע לא לעשות כן. מיותר לציין עד כמה טיפול פסיכולוגי חשוב במקרה שלך, הן כדי להתמודד עם ההיסטוריה הקשה שאת מתארת, והן כדי להכינך - במידת הצורך - לתפקידך כמטפלת. בהצלחה ליאת

אני חייבת לרוץ עכשיו אז אולי אני אספר לך בהזדמנות... תודה לך על שאת כאן

חן יקרה, יופי. שמחתי לשמוע שאת בסדר (וגם קראתי את דברייך לגדעון). אני מקווה שאת רצה לעניינים טובים :-)) נתראה כאן בטח בהמשך ליאת

היי, אני מטופלת שלוש שנים, כאשר הטיפול מלווה ברגשות חזקים כלפי המטפל (כאב, כגבר) במשך כל הטיפול עברתי חוויות הכי חשובות בחיים- נישואין הריון ובת מדהימה (בת 3 חודשים). אחרי כל זה עדיין הרגשות ממשיכים. כשמטופל עובר חוויות כאלה, התחושות לא אמורות לעבור כבר? הרי יש לי הרבה על מה לחשוב. נ.ב אני מאד רוצה לומר לו שזה לא עבר לי, אבל אין לי אומץ

שלום עמית, יש אנשים בחיינו, שממשיכים ללוות אותנו בנוכחותם הממשית או המדומיינת שנים ארוכות. כאשר אנחנו מתחתנים ומביאים ילדים לעולם, איננו מפסיקים לאהוב את הורינו, את חברינו הטובים או את הפסיכולוג שלנו. אדרבא, הם זוכים למעמד חדש, כדמויות משמעותיות עליהן אפשר להישען בשעת הצורך. לפעמים אנו נוטים להעריך הערכת-יתר את כוחו של תינוק לחולל שינויים רגשיים בחיינו. תינוק אינו יכול לשקם מערכת יחסים כושלת בין בני זוג, ממש כשם שאינו יכול לדחוק ממחשבותינו אהבות אחרות. מה שהוא כן יכול, זה להעסיק אותנו פיזית, לשנות את סדרי העדיפויות שלנו, וללמד אותנו כמה דברים חשובים על עצמנו. הכותרת ומשפט הסיום שלך, נשמעים כאילו דיברת על פצע או מכה כואבת. אם זה אכן כך, הטיפול הוא הכתובת הראויה לדיון בנושא. בברכה ליאת

גדעון שלום רב, האמת שנכנסתי רק כדי לקרוא ואז נזכרתי שרציתי לשאול אותך משהו לגביך , מה אתה היית עושה אם מטופלת שלך היתה אומרת לך שהיא רוצה להתאבד? היית אומר לה שיותר לא תטפל בה, או שהיית מנסה לבדוק למה היא אומרת שהיא רוצה להתאבד,ואולי קרה לה משהו, ובכלל למה היא מרגישה רע? (כמו שאני מכירה אותך מכאן נראה לי שהאפשרות השנייה נכונה...) מקווה שאתה לא כועס עליי שאני שואלת את זה. אודה לך על תשובתך, חן

אני לא חושבת להתאבד. אני סתם רק שואלת. אז לא לדאוג. חן

חן שלום, אכן, האפשרות השניה נראית לי נכונה יותר - הכרזת התאבדות הינה קודם כל קריאת מצוקה ולכן צריך לברר את המצוקה עצמה. אני לא כועס עלייך - למה שאכעס? בברכה, גדעון

גדעון, חשבתי שתכעס כי אולי שאלתי היתה אישית מידי, הרי לא אמור לעניין אותי מה תעשה ואיך תנהג עם מטופלות שלך.אם אתה לא כועס אז יופי,סבבה לגמרי. רציתי לבדוק משהו לגבי המטפלת שלי היא אמרה לי שלא תטפל בי יותר רק כי אמרתי לה שרע לי ובא לי להתאבד ..... ולא,היא לא ניסתה לשאול למה כל כך רע לי. פשוט היא אמרה לי שאם אני "מאיימת" שאתאבד היא לא תטפל בי.נקודה. שנה שאני מטופלת אצלה ואני לא מבינה איך היא אמרה לי דבר כזה. מה,אני מישהי מהרחוב? אני מטופלת שלה,לא? חשבתי שהיא אמורה לעזור לי,לא לזרוק אותי.

אני שוקלת לדבר עם האחראית שלי בעבודה מחר בבוקר ולהגיד לה שלא אוכל להמשיך לעבוד בשנה הקרובה. ואז להתקשר לאונ' ולבטל את הקורסים שנרשמתי אליהם בסמסטר הבא. ככה, לא להשאיר מחוייבויות פתוחות. ואז להגיד להורים שלי (לא שבאמת אכפת להם) שלקחתי חופש מהעבודה והלימודים ואני נוסעת למדבר לכמה ימים. ואז להגיע למדבר, לבלוע כמות מאוד רצינית של כדורי שינה מסוג LUMINAL - שזה ברביטורטים אגב וזה הורג באמת לא כמו כל הבנזודזיאופינים והבונדורמין שאנשים מנסים להתאבד איתם, ויש ברשותי כמות גדולה של הכדורים האלה כי אספתי במשך חודשים. ואז, למות בשקט במדבר. ואני לא עושה את זה סתם. אני עושה את זה כי זה הגיוני. אם כולם מסביבי ויתרו והתייאשו אין בשביל מה להמשיך להילחם. השיתוק הורג אותי. אני לא מצליחה למות ולא מצליחה לחיות. .....

מישהי שלום, קראתי את מכתבך למטה ונשמע לי שאת נחפזת מידי להתאבד ולא בררת עד תומם את כל האופציות. הייתי מציע לך לברר כמה דברים: א. האם ניתן בכל זאת במרפאה הציבורית שבה את מטופלת לקבל טיפול המשך ולא במסגרת של פעם בשבועיים. ב. המתיני לפגישה שקבעת ביום חמישי עם הפסיכולוגית מקופ"ח כללית. אולי היא כן תוכל לתת לך מענה. ג. האם שמעת על הטיפול הדיאלקטי התנהגותי להפרעת אישיות גבולית? Dilalectical Behavior Therapy for Borderline Personality Disorders ישנן מרפאות ציבוריות שהחלו לטפל בשיטה זו . נסי לקרוא עליה באינטרנט ולברר אם את יכולה להיות מטופלת שם. ונקודה אחרונה למחשבה: זה שאחרים מוותרים עלייך, זה עדיין לא אומר שאת צריכה לוותר על עצמך. בברכה ועדכני אותנו, גדעון

היתי רוצה לדעת איפה ניתן למצוא פסיכולוג באופן פרטי לשיחות פעם בשבוע? לא מעוניינת דרך קופת חולים.

מישהי שלום רב, היות ואני לא ממליץ על פתיחת "דפי זהב" כדי למצוא פסיכולוג, עשיתי cut & paste לתשובה שעסקה בבחירת פסיכולוג והנה היא לפנייך: השאלה "איך לבחור פסיכולוג"? נשאלת בפורום לעיתים קרובות. אמנם זו שאלה שלא שונה מהותית, מכל שאלה העוסקת בבחירת בעל מקצוע טוב אך בכל זאת: כמה המלצות לתהליך בחירת הפסיכולוג: 1. למד על מהות הטיפול פסיכולוגי. ספרים כגון: "טפול נפשי – מדריך למשתמש" מאת דרור גרין. או "Rating your psychotherapist" by Robert Langs או "סערת נפש" מאת ד"ר יורם יובל. מאמרים ברשת אודות טיפול פסיכולוגי ובחירת מטפלים יכולים גם כן לעזור. (חיפוש בגוגל תחת השאלה" איך לבחור פסיכולוג" מעלה כמה מאות אתרים, חלקם בהחלט סבירים). 2. הכר את בעייתך. לכל בעיה אמור להיות הטיפול המומלץ (Treatment of Choice). כך למשל בטיפול בהפרעות חרדה מומלץ טיפול התנהגותי – קוגניטיבי (לעיתים משולב עם טיפול תרופתי). בטיפול בבעיות דימוי עצמי או בעיות בין אישיות מומלץ טיפול דינמי. וכן הלאה. 3. הכר את ההבדל בין פסיכולוג קליני לפסיכותרפיסט. המטפלים השונים שייכים לאסכולות שונות : עוס"ים קלינים, פסיכולוגים שיקומיים, חינוכיים, קליניים. בהעדר חוק פסיכותרפיה כולם רשאים לטפל. לפני ההגעה למטפל: דע לפחות מי למד מה ומה הכשרתו. 4. החלט האם מעוניין בשרות ציבורי או בשרות פרטי. לשרות הציבורי כמה יתרונות – הוא זול יחסית וזמין וישנו פיקוח מסוים על המטפל. חסרונותיו – זמן המתנה ארוך, מטפלים שהינם בתהליך הכשרה, מגבלות על זמן הטיפול. שרות ציבורי יכול להיות מרפאות ציבוריות לבריאות הנפש, פסיכולוגים של קופות החולים, שירותים פסיכולוגיים של אוניברסיטאות. 5. הגעה לפסיכולוג אך ורק לפי המלצה. זו בסופו של דבר ההמלצה המרכזית. פשוט, ישר ולעניין. כל המלצה הינה טובה, אך גם כאן ככל שההיכרות של הממליץ עם המומלץ הינה מעמיקה יותר – כך ייטב. אם אפשר רצוי המלצה של אנשי מקצוע, במידה ולא: חברים, קרובי משפחה, מישהו שמכיר. 6. ניתן לבקש המלצה גם בפורום זה. אך בפורום אנו תמיד נמליץ על השרות הציבורי כדי לא לעשות פרסומת לפסיכולוג זה או אחר. גם כי השרות הציבורי הוא בהחלט מומלץ ומתאים לחלק גדול מהקהל הרחב. מעוניינים בהמלצה אישית, ניתן לכתוב לאי מייל האישי של מנהלי הפורום. במידה ואנו מכירים פסיכולוג רלבנטי באזור הרצוי, נשמח להמליץ. 7. התכוננו לשיחת הטלפון עם הפסיכולוג. מטרתה של שיחת הטלפון הינה לקבוע פגישה, אך ניתן לשאול גם שאלות הבהרה. למשל: האם מטפל בסוג כזה של בעיות? מה עלות הפגישה? 8. שיחות ראשונות הן שיחות היכרות. אם עקבתם אחר השלבים המומלצים, אתם בודאי יודעים כי שיחות ראשונות נועדו להיכרות ולהכרת השפה המיוחדת והשונה של המפגש הטיפולי. התחל לשאול את עצמך: האם אני מרגיש בטוח ובידיים מקצועיות? 9. חשיבות הקשר הטיפולי. הקשר הטיפולי הינו מהות העשייה הטיפולית. לוקח זמן לקשר הזה להירקם ולהיות מה שהוא. חשוב שתרגיש שאתה יכול לסמוך על הפסיכולוג שלך. חשוב שתרגיש שאתה נותן אמון באדם אמין, אחראי ואיש מקצוע מיומן. תן זמן לתהליך הזה. הוא לא קורה במפגש אחד. חשוב שתהיה מסוגל לדבר עם הפסיכולוג שלך על מה קורה לך איתו ומה קורה ביניכם. 10. סמוך על האינטואיציה שלך. התייעצת. הומלצת. הלכת. דיברת. נתת לזה זמן ועדיין אתה בספק. לא כל מה שטוב לאחר, או לממליץ טוב בהכרח גם לך. זה אפשרי שלא תהיה כימיה עם הפסיכולוג. אפשרי גם שקורים דברים לא טובים בקשר הטיפולי. מותר לעזוב טיפול בהסתמך על האינטואיציה שלך. התייעץ עם אחרים אך החלט בהתאם למה שנראה כנכון ומתאים לך. בברכה ובהצלחה, גדעון

חג שמח אני בת 40 אם ל- 2 ילדים בני 14,16 ואני בהריון במחצית הדרך. הריון מתוכנן , החלטנו די מאוחר ואפילו בגלל גילי היה צורך בטיפולים. היום, יש לי מחשבות שמטרידות אותי והן: מה אני צריכה את זה עכשיו כשהילדים כבר גדולים ואני חופשיה לחלוטין? להכנס שוב לבלאגן, חיתולים, חוסר שינה בלילה, עבודה, מי ישמור לי על הילדים. לא ציינתי שזה הריון של תאומים שמלחיץ אותי כפליים. בעיות כלכליות, בעתיד מקום בבית . וכו'. גם דבר נוסף , שהיו לנו עליות ומורדות בחיי הנישואים, היה שיפור עצום שרק אחריו חשבתי על הריון נוסף, אך היום אני רואה שוב את חיי הנישואים שלנו בירידה דרסטית, דבר המטריד אותי וגהכי מפחיד גורם לי להצטער על ההריון הזה. בוא נאמר שזה הדבר שמטריד אותי יותר. היו לי מחשבות מה אני מביאה ילדים נוספים למשפחה כזאת? גם בחברה יש כאלה שמפרגנים ויש כאלה שאומרים לי: מה היית צריכה את זה עכשיו?? דבר נוסף המלחיץ אותי. אני כולי תקווה שאחרי הלידה בעלי קצת ישתנה . היו לי מחשבות של באמת להוריד את מה שיש ולצאת מההפתקאה הזאת אך יש חשש גדול מזה ואין לי אומץ לכך. אני לא יודעת אילו מחשבות לחשוב ומה לעשות במצבי זה. אנא התייחסותכם, אם דרושה אינפורמציה נוספת, אשמח להשיב. חג שמח

אסתר שלום, במכתבך את קושרת בין ההחלטה והרצון בילד נוסף לבין מצב הזוגיות. זה אמנם נורמטיבי וחשיבה המשותפת להרבה זוגות, שילד ישפר את הזוגיות. אך לדעתי יש צורך להפריד בין השניים - הרצון לילד אמור לשקף משהו טוב שקורה בזוגיות ורצון להרחיב את המשפחה (או להיהפך למשפחה). אך ילד לא אמור להיות במקום טיפול זוגי. במצבך הנוכחי, שבו את כבר בהריון וחוששת (חשש לגיטימי) לגבי ההמשך, הייתי מייעץ לכם לגשת ליעוץ זוגי. במצב האידיאלי הבעל אמור להיות בשלב הזה גורם תומך ולא גורם מסבך. יתכן שיעוץ יוכל לעזור לכם לחזור לשיפור המערכת הזוגית וחלק גדול מהתלבטויותייך יפוג. בברכה, גדעון

התחלתי טיפול פסיכולוגי אצל מטפל מטעם הביטוח ואני לא שקטה ראשית: נראה לי שנתתי יותר מידי פרטים (תעודת זהות, מקום עבודה) וזה מטריד כי זה מונע ממני להיות מאוד גלוייה. למרות כל מה שאמור להיות לעולם אין לדעת אם יעשה שימוש במידע הסיבה שהלכתי לטיפול היא למצוא אוזן קשבת והבנה לנושאים שהם חסויים לשתףגורמים שאני מכירה ולא ברור לי אם אני מסתכנת או לא לגבי הפסיכולוגית- איך אני יודעת שהיא מוכרת? האם יש מקום שניתן לוודא פרטים עליה דבר אחרון- היא אמרה לי שנדרשת שנה לטיפול, איך היא יודעת האין זה אינדיווידואלי?

שירה שלום, מכוח חוק את זכאית לשמירת סודיות - הווה אומר , שבאופן כללי, הדברים שנאמרים בחדר נשמרים בחדר. לגבי הפסיכולוגית - סביר להניח שהיא אכן פסיכולוגית מוכרת ומישהו (הביטוח) כבר עשה עבורך את הבדיקה. את יכולה גם לבדוק דרך מאגר הפסיכולוגים באתר פסיכולוגיה עברית המצ"ב.http://www.hebpsy.net/pl.asp לגבי זמן הטיפול - זה אכן אינדיבידואלי וגם לא מדע מדוייק. יתכן שהתכוונה כשנה, או אולי שהביטוח מגביל את הטיפול בשנה, או שאולי היא מעריכה את אורך הטיפול בשנה. ועיצה כללית יותר: כל חששותייך לגיטימיים - אני מציע לך להעלות את החששות בטיפול ואת זכאית לקבל עליהם התייחסות. בברכה, גדעון

שלום גדעון, איני יודעת אם נתקלת במקרה בתכתובת(נושא: פגישה) שהיתה השבוע עם ליאת. במידה וכן, אשמח לשמוע חוות דעת נוספת ממך.(מקווה שליאת לא נפגעת מכך...) תודה ושנה טובה אין כינוי

אין כינוי שלום, לא עקבתי במקור והסתכלתי עכשיו, על חלק מהתכתובת ביניכם. יש שם שאלה מרכזית אחת או אולי אמירה מרכזית אחת: אני אמביוולנטית ביחס לטיפול - מה לעשות? לדעתי צריך לעשות שני דברים: א. לבחון - האם רק ביחס לטיפול את אמביוולנטית או שמא גם ביחס לדברים נוספים. ב. להשתמש בטיפול כדי לבחון את האמביוולנציה הזו. הרי את לא מצפה באמת, שהתלבטויות ואמביוולנציה תופיע ביחס לדברים רבים בחייך ולא תהיה חלק מהטיפול. לטעמי, לשלול את הטיפול בגלל שאת לא מקבלת שם את מה שהיית רוצה לקבל (תמיכה, עצה, יותר חום), זה כמו לשלול את העולם שלא נותן לך תמיכה עיצה ויותר חום. בכך את מפספסת את הבדיקה של איפה את צריכה להשתנות. בברכה, גדעון

גדעון, התלבטויות אמביוולנטיות וחוסר יציבות מאפיינות את האדם הגבולי.(נכון?) האם זה ניתן בכלל לתיקון?(גם אם זה קיים בתחומים אחרים...) ומשהו נוסף אני דווקא לא חושבת שזה כמו לשלול את העולם...מאחר ועד כמה שהבנתי טיפול כן אמור לתת תמיכה והכלה.האמנם?(מה שאתה לא תמיד מקבל מהעולם...)ופשוט אני לא מרגישה שאני מקבלת את זה בטיפול תודה

אני אשה בת 33. למדתי שני תארים ראשונים, לא במקביל. השני דרש ממני כסף רב, מאמץ רב, לימודים רחוקים מן הבית, קשיים כלכליים למכביר, אך דבקתי במטרה והיתי שמחה שסיימתי בהצטיינות. סיימתי תהליך ארוך של רכישת המקצוע ובסופו ילדתי תינוקת. מאחר ולא נאלצתי לעזוב שום עבודה, נשארתי עם התינוקת בבית למעלה משנה, עד היום. כיום, השלמתי עם הצורך לשים אותה במסגרת (לחץ מבעלי היקר) ובלב כבד רשמתי אותה למשפחתון. הבעיה היא שאיבדתי ביטחון עצמי. שכנעתי את עצמי ששכחתי את כל החומר שלמדתי, כי אני כמעט שנה וחצי בבית. אני מזלזלת בעצמי וביכולתי לעבוד במה שלמדתי. איבדתי רצף לאחר שנים של השקעה אינטנסיבית בלימודים, פתאום, מטפלת בתינוקת. למרות שזה כיף.......... יש לחץ כלכלי וחבל לי על כל השנים שלמדתי....... ובנוסף לכל ה"צרות" - אני גם לא בטוחה שאני בכלל אוהבת מה שלמדתי. אני קצת נבוכה לכתוב את זה, נבוכה כלפי עצמי, לאחר כל הזמן + הכסף שהשקעתי בלימודים האלה שהיו ממש יקרים. כיצד אסביר לעצמי ולסביבה (שזה פחות חשוב) שלמדתי לשווא?? אנא עזרה בבקשה ושנה טובה

ענבל שלום, לא למדת לשוא. זה תהליך נורמלי של חששות . חשש להגיע למעגל העבודה. חשש שאת לא מספיק טובה כפי שהיית כשסיימת ללמוד. חשש בשל הרצון להצליח ולהנות ממה שעושים. והכל כמובן מתוגבר בשל העובדה שהיית עד עתה אמא במשרה מלאה. החשד שלי הוא שאת מהטיפוסים הנוטים לפרפקציוניזם ואז אם משהו הוא לא בדיוק כפי שחשבת שהוא צריך להיות, את נתפסת לספקות וחוסר ביטחון. עודדי את עצמך להתנסות בתחום אותו למדת ובו השקעת. את עוברת תהליך טבעי של חשש, שתצליחי להתגבר עליו בעזרת תמיכה מהסביבה ואומץ שלך. איחולים לשנה של עבודה והתפתחות בתחום הקריירה במקביל לאימהות, גדעון

ושנה טובה עזרת לי מאוד

שלום וחג שמח הנושא שמטריד אותי לפני כמה זמן ראיתי סדרה בטלויזיה בה היה קטע שבו האמא הולכת עם הבעל של הבת אני לא יודעת למה התחלתי לחשוב איך זה אפשרי האם בעלי היה מסוגל להיות עם אמא שלי (הקשר ביניהם הוא בסדר גמור וגם אני ואמא שלי ביחסים מאוד טובים) האם זאת הפרעה ? אני יודעת שזה משהו הזוי ולא מתקבל על הדעת אבל לפעמים אני חושבת על זה ושואלת את בעלי ואת אמא שלי אם הם דיברו בטלפון האם זה נובע מקנאה כלשהי? ומה אתם ממליצים לעשות? לפעמים אני מרגישה שאולי אני לא שפויה ואני יודעת שאין סיכוי שבעולם שיקרה משהו כזה באמת תודה מראש

רינת שלום, את מוטרדת ממחשבה על בעלך ואמא שלך, ולמרות שאת יודעת בודאות שדבר כזה לא יכול לקרות - את עושה בדיקות שונות לבדיקת ההיתכנות (למשל לשאול האם דברו בטלפון). כדרכן של מחשבות טורדניות - הן טורדניות. מותירות בנו ספק לגבי כל דבר וגם לגבי הנורמליות והשפיות של החושב אותן. וככל שהמחשבה הינה קיצונית יותר כך הבושה והספק גדולים יותר. עצתי לך לנסות לחשוב ממה זה נובע? למשל: לחשוב על מערכת היחסים שלך עם בעלך . חששות שלך לגביו, קינאה בו גם בדברים אחרים, וכן הלאה. יתכן שאם תצליחי לזהות את הגורם למחשבות הללו ולהתייחס אליו- אזי גם המחשבות שמטרידות אותך יפחתו.במידה והמחשבות נעשות מציקות יותר ומפריעות לאורח החיים השיגרתי כדאי להתייעץ עם איש מקצוע . בברכת חג שמח, גדעון

שלום,טוב אז ככה :אני חחייבת קצת עזרה אני לא יודעת איך להתמודד אני שמנתי בשנה האחרונה ומאז חיי נהפכו גיהנום אני לא יוצאת אני לא מאושרת אני לא משקיעה בלימודים אני מתרחקת מאנשים למרות שאני כן רוצה להיפגש איתם אבל לא בא לי בגלל שההיתי רגילה להיראות מעולה ועכשיו זה לא ממש ככה ואני לא מצליחה לרזות בקיצור בעייתי משהו ובכן למישהו יש איזו ניא עצה מעודדת ומחחממת את ליבי :)אני אשמח לשמוע בתודה מראש וחג שמח לכל עם ישראל............................ דבר נוסף אני כאילו מתביישת לחיות ולהרגיש כל הזמן איכפת לי מה אנשים חושבים אני מרגישה שהחיים שלי עוברים וחןלפים ואני לא ממצאה אותם כמו שצריך בא להרגיש טוב להינות מהחיים ומכל מה שהעולם מציע אבל אני לא ממש יודעת איך עושים זאת אני גם נעשיתי קנאית כי אני לא שלמה עם עצמי בעיקר אם אני רואה בנות יותר רזות שנראות יותר טוב ממני אני מרגישה שהן יותר טובות ממני....... וזה גורם לי לתסכול רבבבבבבב!

שלומית חג שמח, השנה החדשה הינה הזדמנות טובה לשים לפנינו מטרה אחת מרכזית ולנסות להגשים אותה. מה תרצי לאחל לעצמך לשנה החדשה? ירידה במשקל? זוהי מטרה שניתן להגשים אותה: שילוב של דיאטנית, קבוצת תמיכה לנושא הירידה במשקל, ופעילות גופנית יספיקו בד"כ להגשים את המטרה הזו. היות שאת כותבת לפורום פסיכולוגיה קלינית ולא לפורום בנושא דיאטה, אני מסיק מזה , שאת מבינה שיש גם סיבות פסיכולוגיות לכל מה שקורה איתך. אז מה דעתך להוסיף לתמהיל גם טיפול פסיכולוגי? בעיקר נראה לי שאת צריכה להחליט לעשות משהו - להעזר באחרים ולא להישאר לבד עם הבעיות. שתהיה שנה שבה תצליחי להגשים את המטרה שלך, בברכה, גדעון

שלום, אני בת 20, סובלת מהפרעת אישיות גבולית, דיכאון ומחשבות אובדניות קשות. אני מטופלת במסגרת ציבורית בפסיכותרפיה אחת לשבוע + טיפול תרופתי. המטפלת שלי עוזבת בקרוב את המרפאה ואחרי שהיא תעזוב אני אשאר ללא טיפול פסיכולוגי. לפי מה שהבנתי ממנה ומהרופא שמטפל בי שם יש מחסור גדול בפסיכולוגים במרפאה ולא יהיה אף אחד שיחליף אותה. ונניח והיא כן תצליח להשיג לי מטפלת אחרת זה קרוב לוודאי יהיה אחת לשבועיים ולא אחת לשבוע. השבוע התחלתי לעבוד בצורה מסודרת ואני שוקלת לפנות לטיפול פרטי. יש פסיכולוגית אחת שטיפלה בי בעבר באופן פרטי והפסקנו את הטיפול בגלל שלא היה באפשרותי ולא באפשרות ההורים שלי לעמוד בזה מבחינה כלכלית. היא הייתה הפסיכולוגית הכי טובה שהייתה לי והיא מאוד הבינה אותי ומאוד נקשרתי אליה. השבוע התקשרתי אליה (אחרי כמעט שנתיים שלא דיברנו) ואמרתי לה מה מצבי ושאני מאוד רוצה לחזור לטיפול אצלה. סיפרתי לה מה המצב שלי, כולל הניסיונות האובדניים שלי, הפגיעה העצמית שהחמירה לאחרונה, העובדה שאני לא מקבלת מספיק מענה לצרכים שלי במרפאה, וכו'. היא לא הסכימה לקבל אותי בחזרה לטיפול בתירוץ שאין לה אפילו שעה אחת פנויה בשבילי והיא חושבת שאני זקוקה להרבה יותר ממה שהיא יכולה להציע לי. היא חושבת שאני צריכה טיפול אפילו פעמיים בשבוע, לפחות לתקופה מסויימת. פניתי לפסיכולוגים דרך קופת חולים כללית - דיברתי עם אחת שמומחית להפרעות באישיות וסיפרתי לה כמה המצב שלי קשה לאחרונה. אני אמורה להיפגש איתה ביום חמישי שבוע הבא. במהלך השיחה כשאמרתי לה שיש לי מחשבות אובדניות מאוד קשות היא קצת נבהלה ואמרה שאולי אני מקרה קשה מדי בשבילה... שאצלה המטופלים רוצים לחיות לא למות... אחרת היא לא יכולה לעזור להם... אבל אני גם רוצה לחיות! פשוט מאוד קשה לי! אני נמצאת במצוקה נוראית ואף אחד לא עוזר לי! ההורים שלי גם לא יודעים מה לעשות איתי כבר... כולם מתייאשים אחד אחד... ולא, אני לא רוצה להתאשפז כי זה גם לא עוזר לי. אני מעדיפה לעבוד בעבודה נורמלית ולהרוויח כסף כדי שתהיה לי אפשרות לטפל בעצמי מאשר להינמק במחלקה פסיכיאטרית ולשחק בחימר כל היום. אני גם מאוד נורמלית ויותר טוב לי להיות בחברה בריאה. אני עובדת כגננת לגילאי 3-4 ואני סטודנטית לספרות ומקרא באונ' הפתוחה. זה כל כך מתסכל. זה כל כך מתסכל שאני כביכול חיה חיים בריאים ומתפקדת אבל לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה של החתכים, המשחק במוות והדיכאון הקיומי. בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבתי חולים כל הזמן אחרי שאני בולעת יותר מדי כדורים. עכשיו בשבוע האחרון לא עשיתי את זה בגלל המחוייבות לעבודה החדשה. הבעייה היא שאני לא יודעת כמה זמן אני אחזיק מעמד. אני מתמוטטת... כמעט משותקת... מצטערת על האורך, תודה אם קראתם עד פה.

מישהי יקרה, לאורך ההודעה הכאובה שלך, אי אפשר היה להחמיץ את התחושה החוזרת של נטישה. בחוויה שלך, כולם - בין אם הם בני משפחה או מטפלים, נמצאים לזמן מה ואז מתייאשים ועוזבים. או גרוע מזה - נבהלים מראש ואפילו לא מוכנים לנסות. זה כואב מאוד, ויש לי תחושה שבכל פעם זה נעשה קשה יותר - לקוות בחשש, להרשות בשמחה, להתאכזב עד מוות... אבל האמת היא, שדווקא בגלל שאת מגיעה לכל מפגש אנושי עם ציפיות כל-כך כאובות, חשוב שתמשיכי לעבוד על זה בטיפול - לחוות דרך הקשר הטיפולי את העליות ואת המורדות, להבין מתוך הקשר הטיפולי את המקורות הקדומים של תחושת הנטישה, להתנסות באמצעות הקשר הטיפולי באפשרויות נוספות להיות במגע. הלוואי שבמפגש האנושי הבא תוכלי לקוות בפחות חשש, להרשות בזהירות הראוייה, להנות ממה שיש בתוך הקשר ולשרוד את מה שאין בו. שנה טובה, אורנה

אני שוקלת לדבר עם האחראית שלי בעבודה מחר בבוקר ולהגיד לה שלא אוכל להמשיך לעבוד בשנה הקרובה. ואז להתקשר לאונ' ולבטל את הקורסים שנרשמתי אליהם בסמסטר הבא. ככה, לא להשאיר מחוייבויות פתוחות. ואז להגיד להורים שלי (לא שבאמת אכפת להם) שלקחתי חופש מהעבודה והלימודים ואני נוסעת למדבר לכמה ימים. ואז להגיע למדבר, לבלוע כמות מאוד רצינית של כדורי שינה מסוג LUMINAL - שזה ברביטורטים אגב וזה הורג באמת לא כמו כל הבנזודזיאופינים והבונדורמין שאנשים מנסים להתאבד איתם, ויש ברשותי כמות גדולה של הכדורים האלה כי אספתי במשך חודשים. ואז, למות בשקט במדבר. ואני לא עושה את זה סתם. אני עושה את זה כי זה הגיוני. אם כולם מסביבי ויתרו והתייאשו אין בשביל מה להמשיך להילחם. השיתוק הורג אותי. אני לא מצליחה למות ולא מצליחה לחיות. .....

מישהי נגעה לליבי מאוד ההודעה שלך ונשמעת לי דרכה סובלת מאוד אך גם בעלת כוחות נפש. לפני הכל אני מחזיקה אצבעות לך (ולעבודתך החדשה) שתמשיכי להחזיק מעמד ללא נסיונות אובדניים.בחרת לך עבודה מאוד מחייבת בהקשר הזה. התאכזבתי יחד איתך מתגובתה של הפסיכולוגית הקודמת שלך אבל לגבי הפסיכולוגית מקופ"ח אני איכשהו שמעתי משהו אחר: שמעתי שהיא פשוט רוצה שתמשיכי לחיות כדי שהיא תוכל לטפל בך. אני מניחה שזה באמת קצת מורכב לטפל במשהו שאיננו.... את נשמעת לי בעלת כוחות למרות הדבר הלא פשוט שאת עוברת, ואני מאחלת לך שנה הרבה יותר טובה מזו שעברה. שיעבור לך מהר החג הזה ותחזרי ביום שני לילדים שמחכים לך. (.)

איחולי שנה טובה ומבורכת לכל משתתפי הפורום, ולחברי מנהלי הפורום, אורנה וליאת. מי יתן שהשנה הבאה עלינו לטובה, תהיה שנת בריאות, רוגע וחברות. שנה של חידוש כוחות, תיקווה, אופטימיות והומור. גדעון

גדעון,אורנה ,ליאת ולמשתתפי הפורום, מאחלת לכולכם שנה טובה ,המון אושר,הצלחה,בריאות ורק טוב. ובהזדמנות זאת תודה מייוחדת לליאת ,גדעון ואורנה על התמיכה ,וההבנה והסבלנות האינסופית שתהיה שנה מבורכת ומוצלחת. חן

המון אושר והצלחה.......

ליאת, מאחלת לך מכל לב שנה טובה מתוקה ומאושרת .... מודה לך וליתר מנהלי הפורום על התמיכה ,הסבלנות ,התשובות המעמיקות ,וכמובן האיכפתיות ...למרות שאנחנו בקשר וירטואלי מרגישים בכל תשובה את הרצון לעזור ולתמוך.תודה מקרב לב וכמובן ש נ ה ט ו ב ה....אני .

אורנה יקרה מאוד, זוכרת שהצעת לי ללכת תקופה פעמיים בשבוע כדי שהילדה האבודה תרגיש מספיק בטוח? http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-650,xFT-583105,xFP-583237,m-Doctors,a-Forums.html אז אני רוצה לעדכן אותך שהתחלתי ללכת פעמיים בשבוע. וטוב לי שם. מאוד טוב לי שם. רק שימשיך ככה... אתמול חברה שלי אמרה לי שמצאתי את הילדה. אז אמרתי לה שמצאתי את האמא... אגב, בהתחלה היא לא התלהבה מהרעיון של הפעמיים בשבוע. היא אמרה לי שזה יהיה לי קשה. אבל היא מקסימה. הכי איתי. אז רק רציתי להגיד לך תודה, אורנה יקרה. תודה שאת כאן. חג שמח ושנה מדהימה. נורית

הי מצחיקונת, טוב לשמוע ממך! אני שמחה על העדכון, ומסכימה שלמצוא את הילדה ואת האמא זה מאוד קשור (אם לא אותו הדבר...). שלך, אורנה

"שתבוא שנתנו שלום וימינו חיים שישאו עצינו פריים ושדותנו ירוו מים יהמה ביתנו אדם וצעדנו איתן. שנה טובה!" (תקוה שריג) לכל באי הפורום ולחברי הטובים אורנה וגדעון שנה טובה. שנה של התחדשות, צמיחה, הישגים, הצלחות, אהבה ובריאות טובה. שנה של שלום, שקט ושלווה בגבולות ארצנו, בבתינו ובתוכנו פנימה. מאחלת מכל הלב ליאת

לא נמאס כבר לשמוע(ולומר) שנה טובה?! בטח מחר ימאס לגמרי...(מעניין אם זה רק אצלי) ובכל זאת שתהיה שנה דבש! :-)

היי כולם, אני מצטרפת, שנה נפלאה לכולם. ורוצה להודות למנהלי הפורום על האוזן הקשובה, על תמיכה, ההכלה. באמת תודה על הכל מכל הלב. ולפורום על ההזדמנות להכיר אנשות :-) מקסימות. נעים לי כאן. נורית

אורנה, גדעון, ליאת ויתר משתתפי הפורום, מצטרפת לברכות לשנה החדשה. ו-אין כינוי, בכל פעם, שאני מאחלת, או שמאחלים לי שנה טובה (בימים אלה זה מגיע לעשרות פעמים ביום :- ), אני מתמלאת בהתרגשות אמיתית. מרגישה כמה כל איחול כזה, יוצא מהלב וגם נכנס אליו. אז שנה טובה, הא? יעלה

יעלה, כאשר אני מברכת מישהו זה רק מהלב. לא יודעת אם כולם מברכים מהלב, אולי אני טועה...אבל האם את מכירה את אלו ששולחים מייל או SMS ומעבירים לכולם את אותה הברכה? מה גם שישנם את המעצבנים שעושים זאת בבוקר שנה נפלאה וחג שמח! (מהלב:-)

שלום יקרה, דרישת שלום גם לך... (ואיך עוברות עליך כל ההתמודדויות?) מתחשק לי לכתוב לך כמה שורות משיר, שהבת שלי מזמזמת כבר כמה ימים: "ילדה אחת יפה ציירה לי על החול שמש ושמים פרח עם גבעול. זאת מתנה לראש השנה, שתהיה לך שנה יפה ונחמדה וגם לי. תודה." (זה הבית האחרון משיר של לאה נאור). אני מנצלת את ההזדמנות הלילית לאחל שנה טובה לכולכם - משתתפים אקטיביים וקוראים פסיביים - אהובים ויקרים לליבנו מאוד. אורנה

היי אורנה, האמת היא שאני עוברת תקופה די קשה שמשאירה אותי בלי הרבה מילים וגם בלי הרבה כוחות... קצת מתכנסת בתוך הקונכיה של עצמי (יש לי תקופות כאלה... כשהכל פגיע ולא מתאים) המון שינויים במחוץ ומבפנים והכל נורא מבלבל. הפסיכולוגית שלי שוב פעם בחו"ל ואני לבד עם הכל מנסה לעשות קצת סדר בבלאגן.. לא כל כך תקשורתית, אבל לקראת השנה החדשה נושאת תפילה אמיתית שתהיה זו שנה טובה של צמיחה וגדילה... אני רוצה כוח להתגבר להאמין. לסמוך. לגעת בעצמי ובאחרים. שנה טובה גם לך אורנה... וגם לכל החברים כאן. רשת

היום הלכתי למקום שמכין אותי לראינות עבודה, במקום יש איש שמקצוע שהוא פסיכולוג, הוא יושב איתי כשעה וחצי ותפקידו לתקן את הקורות חיים ולעשות לי סימולציה לראיונות עבודה, בכל מקרה הוא עשה לי סימולציה ראשונית שבה אני מציג את עצמי לכאורה למראיין, הוא שמע אותי והשיחה הדרדרה לזה שאני בן אדם שפשוט אין לי ביטחון עצמי, אני מציג את עצמי בעייפות וגם כשאני מנסה להציג את עצמי ואת הכישורים שלי בביטחון, זה פשוט לא כנה, הוא אמר את זה בצורה פשוט תקיפה, הוא הוסיף כל מיני דברים גם מהחיים האישיים שלי שבטח אבא שלי לא העריך אותי מספיק ואני בטח לא מסתובב עם בחורות איכותיות ושההרגשה הפנימית שלי פשוט על הפנים ולפני שבכלל אני ניגש לראיונות, אני צריך אולי לעבור קורס שיעלה לי את הביטחון העצמי, במהלך השיחה לא ממש עיקלתי את מה שהוא אמר אבל סוף השיחה הסתיימה באווירה חיובית שסוף סוף נפל האסימון... אני אומר שמצד אחד טוב שזה קרה, כי אני יודע פחות או יותר איפה לתקן את עצמי, רק שעכשיו הביטחון העצמי שלי ברצפה, אחד התחביבים שלי ושל חברים שלי זה לצאת ולדבר עם בחורות, ההרגשה הפנימית שלי היום ממש ירדה, אני מרגיש שאין בעצם טעם שאני ייגש לבחורה כי מה שאני אומר מהפה לא כנה וזה לשווא, אני מרגיש שהפנימיות שלי פשוט פגומה... רציתי כעיקרון להבין מה המשמעות של המילה כנות, איך בעצם בן אדם רואה שאני לא כנה גם כשבחיצוניות אני מפגין ביטחון עצמי ואיך אני יכול לעזור לעצמי לשפר את הפנימיות...תודה

שלום אורן, יש כל מיני דרכים לעבוד על הביטחון העצמי שלך, אך נדמה לי ששיחה כמו זו שתיארת איננה אחת מהן... הדרך הטובה ביותר שאני מכירה היא לעבוד על הדברים בצורה מעמיקה והדרגתית, ולא במין "בום טרח והביתה", כפי שחווית בשיחה היום. אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי, ובינתיים - להמשיך להתראיין למקומות עבודה, להמשיך לצאת ולדבר עם בחורות, ובקיצור - להמשיך לחיות בצורה האותנטית ביותר שאתה יכול. בהצלחה, אורנה

שלום רב לפסיכולוגים היקרים!אז ככה יש לי חבר כבר 3 חודשים ואני מאוד נהנת איתו אבל.....הוא מאוד מפנק ודואג ונותן תחושת ביטחון אדירה אין ספק שהוא העלה לי את רמת ואיכות החיים שלי בכמה מידות החל מריגשי ועד ל......... בכל אופן אני מרגישה שאני לא ממש מפנקת אותו כלור הוא כל הזמן זורק יציאות פה ושם ואני מאוד רוצה לפנק אותו אבל לא ממש יודעת איך אני בת 23 וזה חבר ראשון שלי וגם בתחום הסקס הוא כל הזמן מדבר איתי על זה שהוא היה רוצה שאני יירד לו אבל אף לא עשיתי את זה וזה קצת מרתיע אותי ובכלל יש לי קושי בקיום יחסי מין אני עכשיו בטיפול (קושי בחדירה)בכל אופן אני פוחדת לאבד אותו ואני לא יודעת איך לענות לו על צרכיו כי אני גם רוצה לפנק אותו אשמח לדעתכם המקצועית.......אני אשמח אם ליאת תענה לי...:)

עוד דבר נוסף.....אני מרגישה שאני אוהבת אותו להגיד לו כאילו מצד אחד אני מתה לספר לו מה אני מרגישה ומצד שני שזה לא ירתיע אותו למרות שהוא זה שחיזר כל הזמן בהתחלה כאילו זה יותר מידי טוב ואני מפחדת שזה ייגמר פתאום......אמלההה..

שלום נוי, ברכות על הזוגיות החדשה... את צודקת - כשיש לנו משהו טוב, מיד מתעוררים הפחדים שנאבד את הטוב הזה. אבל, כנראה שלא "סתם" טוב, ואין סיבה שיפסיק להיות טוב... בזוגיות טובה יש יכולת (שמתפתחת באופן הדרגתי) להיות קשובים לצרכים ולרצונות ההדדיים, אך גם לקשיים ולמגבלות. זה אומר שכשם שאת רוצה להיענות לצרכים של בן-זוגך, גם הוא אמור להבין את הצרכים והמגבלות שלך. לכן, כדאי לדבר איתו בכנות גם על הרצון שלך לפנק, וגם כל הקושי להתנסות בפעילויות מיניות מסוימות. אני מניחה שככל שתהיו קרובים יותר (ולדבר על הקושי זה בהחלט חלק מקרבה), תהיי משוחררת ובטוחה יותר במיניות ובשאר תחומי הזוגיות שלכם. בהצלחה, אורנה אגב, ליאת עונה בימים שני-רביעי, כך שתוכלי לכתוב שוב בימים אלה.